בתחילת 1971 הזמנתי את עצמי לשיחה עם קצין חינוך ראשי, תא"ל יצחק ארד, שהכל כינוהו בשמו מימי הפרטיזנים, טוֹלקָה, ושאותו הכרתי באופן שטחי, ואמרתי לו בערך במילים אלה: אני עורך זה כמעט עשר שנים שני עיתונים צבאיים. הכל טוב ויפה; העבודה מעניינת, הצוות טוב, השכר בסדר וכך גם הממונים, אך זה לא זה. נמאס. אני מחפש עניין חדש. אתגר. אם בממלכה הגדולה שלך, של קח"ר, יתפנה איזה שהוא תפקיד מעניין בקרוב, אנא, קחו אותי בחשבון. טולקה השיב בצורה לא מחייבת, רשם מילים אחדות על פתק קטן, ואני שכחתי מכל השיחה הזו. ההנחה, ואולי התקווה, שלי הייתה שיוצע לי תפקיד כלשהו בתחום העריכה, אולי ב"במחנה", מה גם ששנה קודם לכן שימשתי כעורך-מחליף של השבועון הצבאי.
בסוף מאי 1971 הזמין אותי שייקה תדמור, סגן קח"ר, לשיחה. הוא ניגש ישר לעניין ואמר שהקח"ר, טולקה, הטיל עליו לומר לי שהוא לא שכח את השיחה מלפני כמה חודשים. יש משהו על הפרק. גדעון סאמט, שזה שנתיים ממלא את תפקיד עורך גלי צה"ל, ומכהן כסגן-מפקד התחנה, עומד לעזוב. עורך "הארץ", גרשום שוקן, הציע לו את תפקיד מזכיר המערכת. מה דעתך להיות סגן-מפקד גלי צה"ל?
זו הייתה בשבילי הפתעה עצומה. למרות ניסיוני הרדיופוני המסוים בקול ישראל וגם בגלי צה"ל, לא חשבתי באותה עת על קריירה ברדיו. שייקה תדמור לא דחק בי. הוא ביקש תשובה תוך שלושה ימים. קמתי ממקומי ולאחר שתי שניות התיישבתי שוב. אמרתי לו שאין צורך להמתין זמן כה רב. התשובה שלי חיובית. רק שוטה או פחדן ידחה הצעה כזו. הוא הופתע ממהירות התגובה שלי ואמר שיחזור אלי בעוד מספר ימים.
יצחק לבני, ידידי ובוֹסי מימי "במחנה נח"ל", כיהן זה עשר שנים כעורך "במחנה", וקרוב לארבע שנים כמפקד גלי-צה"ל, כשאת שני התפקידים הוא ממלא במקביל. הוא היה בן גילי בדיוק, בן פחות מ-37 שנה בעת ההיא, ושמו הלך לפניו: עורך נמרץ, בעל רעיונות, תקיף מאוד; ומפקד גל"ץ שהפך את התחנה תוך תקופה קצרה מתחנה קטנה ולרוב שולית, למתחרה של ממש לקול ישראל הנצחי. הוא משך בחוזקה לכיוון האזרחי, שילב תוכניות תרבות וחברה, והתקבל הרושם שגלי צה"ל בהנהלתו היא תחנה של צה"ל, אבל למעשה של עם ישראל כולו. שלטונות צה"ל, שיוצגו על-ידי קח"ר – כך נכתב בעיתונות והיה ידוע בגל"ץ ובצה"ל – לא מאושרים מהכיוון הזה, אך לבני "עושה מה שהוא רוצה", כפי שאמר לי מאוחר יותר אחד מקציני מפקדת קח"ר.
לאחר השיחה עם שייקה תדמור חזרתי למערכת "במחנה נח"ל", וסיפרתי לזאב ענר, סגני בעיתון הצבאי, על מה שקרה. הוא עודד אותי לקבל את ההצעה, שממילא כבר קיבלתיה. לאחר מכן סיפרתי על כך גם לסגני השני, יורם טהרלב, עורך "במחנה גדנ"ע" וזכיתי גם ממנו לברכת הדרך. עתה נותר עוד לדווח על ההצעה לבוסי הישיר, ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, משה נצר. אף שהדברים רק החלו להתגלגל הייתי בטוח במאת האחוזים בהצלחת המהלך, ולא חששתי מכך שהתבשיל אך בקושי החל להתחמם. נצר לא התלהב. למה לך להיכנס לקן הצרעות הזה? שאל, והוסיף מיד קביעה: הרי פה טוב לך. למה לך ללכת? הסברתי לו שאני שחוק לגמרי, לאחר ארבע-עשרה שנות עבודה במקום, מהן כמעט עשר שנים כעורך, וההצעה להגיע לגל"ץ, בתפקיד כה בכיר, לא תחזור על עצמה. דיברנו ארוכות, ברוח טובה, והוא ביקש ממני לשקול את הצעתו להישאר עוד שנה. אם בכל אופן ארצה ללכת, הוא לא יעמוד בדרכי.
הימים הבאים היו מבחינתי מתוחים עד להתפקע. בוקר אחד טילפן לבני. נפגשנו לשיחה שנמשכה כשעתיים. הוא תאר בפני את העבודה בתחנה ודרך התנהלותה, תוך הדגשה יתרה של הקשיים, אילוצי התקציב והמתחים שבין העובדים, האזרחים ואנשי הצבא. במיוחד עמד על כך שקצינת הניהול, רס"ן עודדה, היא גברת קשוחה מאוד, ואפילו הוא בקושי מסתדר אִתה. גדעון סאמט הגיע אתה להרבה עימותים.
לא נבהלתי. הודעתי ללבני שאני לא חושש - לא מהקשיים ולא מעודדה, ואני בטוח שאמצא אִתה ועם האחרים שפה משותפת.
חודש יוּני התקדם והלך. קיימתי שתי שיחות עם שייקה תדמור ואחת עם טולקה, הקח"ר. הם אמרו לי, בנוסחים שונים, שעלי להתאזר בסבלנות. העניין בטיפול, ובסך הכל סיכויי טובים. התברר לי שיש שלושה מועמדים נוספים. כמנהג הימים ההם השקלא-וטריא האלה לא היו מעניינם של העיתונות או הציבור. בכל אותם שבועות של עיסוק בנושא, לא דלפה אפילו מלה אחת לעיתון. מי שידע, ידע, ולא שיתף במידע אחרים. ביום-יום המשכתי לעבוד כעורך שני העיתונים הצבאיים, וחוץ ממשה נצר, זאב ענר ויורם טהרלב לא ידע איש באגף הנוער והנח"ל, או בפיקודי הנח"ל והגדנ"ע, שאִתם הייתי קשור בנושאי העבודה, שמשהו רוטט מתחת לפני הקרקע.
ב-21 ביוני 1971 טלפן אלי לבני, ובישר לי בשמחה כי נבחרתי לתפקיד. הוא נתן להבין שהבחירה הייתה שלו. ללא שהיות ניגש לעיקר: גדעון סאמט עוזב באמצע יולי ועליך לערוך חפיפה אתו. אני מציע שתתחיל ב-1 ביולי.
ב-1 ביולי 1971, יום חמישי בשבוע, התייצבתי בבניין התחנה ביפו. מכיוון שהכרתי חלק גדול מעובדי התחנה, אזרחים כחיילים, לא היו לי בעיות קליטה יוצאות-דופן. עם העובדים האזרחים, ביניהם יצחק בן-נר, מולי שפירא, תרצה יובל, אבי קורן, אהוד גרף, בתיה שושני וצביקה שפירא, וכן גם הטכנאים בראשות אריה עציוני, מצאתי עד מהרה שפה משותפת. אשר לכתבים, לקריינים ולמפיקים בשירות חובה, התוודעתי אז לכמה מהם, שעשו במהלך השנים קריירות יפות. ביניהם יוזכרו מיכאל הנדלזלץ, מיכה לבינסון, יואל אסתרון, ציפי גון, אלון שליו ועודד בן-עמי.
עם רס"ן עודדה לוין היו לי תחילה עימותים, אך תוך מספר חודשים יושרו ההדורים. נחיתתי בתחנה הייתה רכה בהחלט.