העבודה בתקשורת, מטבע ברייתה מזמנת פגישות מעניינות, לרבות עם ראשי המדינה, מפקדים בכירים בצה"ל, סופרים ואמנים ידועים. ב-21 שנותי בתקשורת (14 שנים בעיתונות הצבאית ו-7 שנים בגל"ץ) ואף לאחר מכן, צברתי פגישות לרוב, שרק על מעטות אספר כאן, והתמונות יוכיחו שמדובר בפגישות שאכן היו.
עם דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, נפגשתי מספר פעמים – בשדה בוקר ובתל-אביב. ב-1964 הגענו אליו לשדה בוקר, כדי לראיינו על יום הקמת המדינה – במלאות 16 שנה לטקס ההיסטורי במוזיאון תל-אביב. היינו אני, יהודה אטלס, שושנה מילן והצלם אלכס גל. בן-גוריון קיבל אותנו בלבביות, ובשיחה השתתפה גם פולה רעייתו.

הפגישה עם בן-גוריון. מימין לשמאל: שושנה מילן (מהגב),
בן-גוריון, פולה, אני ויהודה אטלס

עם בן-גוריון נפגשתי שלוש פעמים נוספות בשדה בוקר ופעם אחת בביתו בתל-אביב.
פגישות מעניינות היו לנו בגל"ץ, מדי חצי שנה, עם ראשי המדינה וצה"ל, בעת שהכנו את התוכניות ליום העצמאות ולראש השנה. בדרך כלל נהגו הרמטכ"לים לבוא ולהתראיין בתחנה ואילו שרי הבטחון וראשי הממשלה העדיפו לקיים את הראיונות בלשכותיהם. ממפגשים אלה נותרו הקלטות בארכיון גל"ץ ותמונות שמקצתן מובאות כאן.
עם יצחק רבין נפגשתי מספר פעמים, לרבות בעת שכיהן כשגריר בוושינגטון, עוד בתקופה שכיהנתי כסגן מפקד גל"ץ (תחילת 1973). אחת הפגישות המרגשות נערכה בביתנו בהרצליה בשנת 1975.
באותה עת החלטנו להקדיש תוכנית לזכרו של זאב אהרון. בימינו שם זה אינו אומר הרבה, אך היו ימים, לפני הקמת המדינה ובעשור וחצי הראשון שלה, שרבים הכירוהו ושמעו את שמו ושמעו. לרוב לא היה צורך אלא לומר "זאב", שכן מדובר היה במשורר שכתב לא מעט משירי התקופה, לרבות שירי הילדים שלה. זאב, בנוסף להיותו משורר, היה גם מורה נערץ, עורך "דבר לילדים", שליח בקהילות ישראל בעולם, ולענייננו אולי חשוב מכל: קצין החינוך הראשון של צה"ל, במשך כ-15 שנה.
כשתכננו את הקלטת התוכנית, היה לנו "אס" מנצח: יצחק רבין. ראש הממשלה באותה תקופה היה תלמידו של זאב בבית-החינוך לילדי עובדים בתל-אביב בשנות השלושים הראשונות. פנינו ללשכתו וביקשנו את השתתפותו. התשובה הייתה חיובית, ונרמז בה כי ראש הממשלה יעדיף להשתתף בהקלטה שתיערך בבית פרטי ולא באולפן. שברנו את הראש היכן למצוא בית פרטי המתאים להקלטה מעין זו, שבה עמדו להשתתף כ-15 איש ואשה. לבסוף הצעתי את הבית שלנו בהרצליה.
בתוכנית סיפרו המשתתפים, מהם אנשים שלמדו אצל זאב, כדוגמת רבין, ואחרים שעבדו אתו ולצדו, וכן בני משפחה, על האיש המיוחד הזה. בימים שהייתי אלוף וראש אג"ם במטכ"ל – סיפר רבין – בא אלי זאב, הקח"ר, כדי שאאשר את תקציב החינוך, שהגיע אז לסכום הדמיוני של מיליון לירות. בהתחלה חשתי שלא בנוח, שאני התלמיד של זאב, צריך להתמקח אתו על כסף. שאלתי אותו איך הוא הגיע לסכום הגדול הזה. זאב פירט בפני את פעולות החינוך והדגיש במיוחד את הפרסומים הרבים. אמרתי לו: שמע זאב, אתם מוצאים עלונים ודפדפות ועיתונים וחוברות ברבבות עותקים. מותר לשאול אותך איזה אחוז מהם "פוגע", כלומר מגיע אל החיילים? זאב ענה לי: יצחק, אנו שמחים אם אנחנו מגיעים ל-10 אחוזים. הבטתי בו ואמרתי: אתה יודע מה, קח 100 אלף לירות וזרוק אותן ישר על החיילים שממילא זה מגיע אליהם. זאב הביט בי ואמר: עכשיו יש לי שאלה אליך: הצבא, שאתה ראש אג"ם שלו, עורך כל הזמן אימונים, יורה פצצות וכדורים, זורק רימונים, מפציץ ומרעיש. כמה מהכדורים, הפצצות והפגזים פוגעים במטרות שלהם? חשבתי כמה שניות – סיפר רבין - ועניתי לו: אם אנחנו פוגעים ב-10% מהמקרים אנחנו מרוצים. אתה רואה, ענה לי זאב תשובה ניצחת, זה בדיוק כמו אצלנו. והוא קיבל אז את המיליון שביקש...

ההקלטה בביתנו בהרצליה. ראש הממשלה רבין במרכז. משמאלו לפי הסדר
מכיוון החלון: סא"ל יצחק זיו, אהוביה מלכין ושאול ביבר. מימינו: אני ולאה.
בשמאל התמונה: עורך התוכנית, איתן אלמוג

את רפול פגשתי כשהיה רמטכ"ל, וגם לפני כן, בעת שהיה אלוף פיקוד הצפון. זמן קצר לאחר שנכנסתי לתפקידו, נסענו אליו – צביקה שפירא, אילון שליו מנהל מחלקת החדשות ואנוכי – כדי לשאול אותו "שאלה קיטבגית" למדי: מה אתה רוצה לשמוע בגלי צה"ל. השיחה הקצרה שהתפתחה הפכה עם השנה לאחת האגדות הנודעות של גלי צה"ל והיא מובאת בשלמותה:

רפול: אז אתם מגלי צה"ל.
אני: כן.
רפול: עם מי יש לי הכבוד?
הצגתי את שלושתנו ואת תפקידו של כל אחד.
רפול: אז למה באתם?
אני: אנחנו צוות חדש, שקיבל את הפיקוד על התחנה רק לפני כמה חודשים. מצאנו לנכון להיפגש עם המפקדים הבכירים של צה"ל, כדי לשמוע מהם מה הם חושבים על השידורים, מה נחוץ.
רפול: נפגשתם כבר עם הרמטכ"ל?
אני: כן.
צביקה: מה היית הכי רוצה לשמוע בגלי צה"ל?
רפול: שירים רוסיים.
אנחנו (כמעט בקול אחד): שירים רוסיים?
רפול: למה לא? אלה שירים יפים. הייתי במוסקבה לפני הרבה שנים, במשלחת של הצנחנים, ומכל רדיו ואפילו רמקול בתחנות הרכבת בקעו השירים היפים האלה.
אלון: אבל רפול, אנחנו בישראל.
רפול: אז מה?
אני: אתה מתכוון לשירים רוסיים במילים עבריות?
רפול: בטח, מה חשבתם, שאני רוצה שינגנו אצלכם שירים ברוסית. מה פתאום?
אני: רפול, ידוע לך כמה שירים רוסיים יש עם מילים עבריות?
רפול: המון. אולי חמישים, אולי מאה.
אני: נניח שמאה. בשעה אפשר להשמיע לפחות 15 שירים. ביום אחד נגמור את כל השירים ולא יישארו למחר.
רפול: מחר אפשר להתחיל מחדש.
אני: האם אני מבין נכון, שכשאתה אומר שירים רוסיים, אתה מתכוון גם לשירים ישראליים?
רפול: כן. בתנאי שהם יהיו דומים לשירים רוסיים.

ראינו שלא נצא ממנו. אחרי חמש דקות – נצח לפי שעונו של רפול - הוא אמר: חברים, תנו לאלוף הפיקוד לעבוד. סעו לשלום.

רשימת האח"מים ארוכה ונזכיר ממנה את הנשיא אפרים קציר, את ראש הממשלה גולדה מאיר, שרי הביטחון משה דיין ושמעון פרס, שר החוץ יגאל אלון, שר האוצר פנחס ספיר, רמטכ"לים ואלופי פיקוד.

הקלטה משותפת לגלי צה"ל ול"במחנה" עם שר האוצר פנחס ספיר.
המראיינים מימין לשמאל: יוסף אשכול, יצחק לבני ומרדכי נאור

שבת עיתונאים גם יחד במזנון בית סוקולוב. שלישי מימין, צבי
רימון. אחריו מימין לשמאל: זאב ענר, מרדכי נאור, דן בן אמוץ,
דן מרגלית, דידי מנוסי ושמואל שגב (עומד) האחרים לא זוהו.
הזמן: אמצע שנות השישים

מגיש לראש הממשלה מנחם בגין ספר חדש

ריאיון ראש השנה עם הרמטכ"ל מרדכי גור. המראיינים: יוסף אשכול
ומרדכי נאור

ריאיון עם יגאל אלון בביתו בגינוסר. מימין לשמאל: יצחק לבני, יוסף
אשכול, מרדכי נאור, יגאל אלון

ריאיון עם שר הביטחון שמעון פרס. באמצע: עורך "במחנה"
יוסף אשכול. אני משמאל