נולדתי בח' באלול תרצ"ד (19 באוגוסט 1934) בתל-אביב, אם כי הורי, טובה ומשולם התגוררו ברחובות, כבר אז אחת המושבות הגדולות של היישוב היהודי. אמי עלתה עם משפחתה עשר שנים לפני כן. אבי היה עולה חדש יותר. שניהם נמנו עם מעמד הפועלים: אבי צַבָּע ואמי עקרת-בית שחיפשה עבודות מזדמנות כדי לסייע בפרנסת המשפחה שהייתה בדוחק, מאז שאני זוכר את עצמי (בערך בגיל 4).
לימים גיליתי כי כחודש לפני שנולדתי, פרסם המשורר הצעיר נתן אלתרמן את הראשון בטוריו האקטואליים, שלימים נודעו בשם "הטור השביעי". אולי היה בכך גם רמז לעתידי ולעיסוקי בהיסטוריה ובאקטואליה של הארץ המרתקת הזו.
הייתה לי אחות גדולה, רינה, ילידת 1927 ובהיותי בן ארבע ורבע, בשלהי 1938, נולדה אחותי הקטנה רחל (רוחקה בפי כל).
התגוררנו בצריף מטויח, כפי שעשו רבות מהמשפחות בעת ההיא, וליד ביתנו היה פרדס גדול, שבעיני נראה כיער-עד. יללות התנים בלילה היו מוזיקת-רקע של ימי ילדותי.

מראה חלקי של רחובות, שלהי שנות ה-30

בגיל 4 נשלחתי לגן הילדים של הגננת חסידה, שהיה מעין מבוא לבית הספר העממי, הוותיק, הסמוך לו. ככל הנראה הייתי ילד רגיש במיוחד, ואמי נהגה לספר שישבה בגן שנה שלמה, עד שהסכמתי להיפרד ממנה. יש לי רושם שהיא הפריזה במקצת, בוודאי לגבי אורך התקופה.
למדתי בגן רק שנה אחת. במהלכה נולדה רוחקה וכדי להמחיש את אורחות החיים דאז, ראוי לספר, שכאשר סופר לי כי אמי נמצאת בבית היולדות המקומי, מרחק כ-300 מטר מהגן, הלכתי לבדי לבקרה בתום שעות השהייה בגן, שאלתי אחות היכן אני יכול למצאה, ונכנסתי לחדרה. בתום הביקור היה ברור לה ולי שאני – ילד בן ארבע ורבע - הולך רגלי לביתנו, מרחק של יותר מקילומטר, והיא רק ביקשה ממני: כשתגיע לרחוב הראשי, רחוב הרצל, בקש ממישהו שיעביר אותך את הכביש.
מאותה תקופה זכור לי אירוע ביטחוני, שהותיר בי רושם עמוק. כיוון שיום הולדתי היה בתקופת החופש הגדול, עמדו לערוך לי ולעוד ילד מסיבה בגן בתחילת שנת הלימודים. הובטח לנו שכל ילד יקבל במסיבה גביע גלידה – מצרך נדיר למדי בעת ההיא. אלא שהמסיבה לא נערכה כלל, ובמקומה נערכה ברחובות לוויה גדולה של 7 הרוגים – עובדי חברת החשמל ונוטרים שאיבטחו אותם, שנרצחו ליד הכפר הערבי מסמיה. למדתי אז, לראשונה, את הצד הקשה הזה של החיים בארץ, מבלי להבין בדיוק מה קרה.

עם אמי טובה ואחותי רינה, בגיל 3 לערך

אבי היה רוב הזמן מובטל. הוא היה מוכן לעבוד בכל עבודה, אלא שהסיכויים היו קלושים לקבל "יום עבודה". בצורה מעורפלת זכורים לי בקרים, שהיה חוזר הביתה, לאחר שניסה את מזלו ברחוב הראשי, ואומר לאמי: גם היום לא. וזאת לאחר שערב קודם נרשם בלשכת העבודה, ולשווא.
הייתי כנראה ילד ערני מאוד, ומגיל רך ממש התעניינתי בספרים ואגרתי נתונים. לימים סופר לי כי בגיל 3 ידעתי את שמותיהם של ראשי הציונות והיישוב. ברחוב הראשי הייתה חנות לצורכי חשמל ושם הוצגו דרך קבע תמונותיהם של הרצל, סוקולוב, נורדאו ואחרים. כשהיינו עוברים שם מצאתי לנכון לקרוא בשמותיהם, לשמחתם של העוברים והשבים.
בהיותי בן חמש החליטו הורי, מטעמים כלכליים, לעבור למקום חדש, אולי שם הפרנסה תהיה מצויה יותר. באחד הימים נודע לי כי אנחנו עומדים להיפרד ממשפחתנו הגדולה ברחובות (שני דודים ומשפחותיהם, וסב וסבתא, הורי אמי), ולעבור למושבה גן-יבנה. שם הובטחה לאבי עבודה בצבעות ואמי התעתדה לפתוח חנות סדקית קטנה, שכמותה לא הייתה במושבה הקטנה.
ואכן, בהשוואה לרחובות, שישבו בה בשלהי שנות ה-30 כמה אלפי תושבים, גן יבנה הייתה יישוב קטן וחיו בה 80 עד 90 משפחות. מהביקור הראשון שלנו במקום זכורים לי המרחקים הגדולים בין הבתים. קיבלנו למגורינו צריף, לא מטויח, עם רצפת עץ, שהייתה לו מעלה גדולה בהשוואה למגורינו ברחובות: הוא היה מחובר לרשת החשמל.
הגענו לגן יבנה בשבוע הראשון של ספטמבר 1939. התאריך חשוב. כמה ימים לפני כן, במוצאי-שבת נסענו, הורי ואחותי רינה לתל-אביב, כשאת רוחקה הקטנה השארנו אצל סבתא לאה וסבא דוד לוינהרץ. כשירדנו ברחוב אלנבי לכיוון שפת הים – מסלול-חובה לכל אורח מהפרובינציה – שמענו צעקות. ילדים בני 12-10 מכרו עיתונים בצעקות רמות: הוצאה מיוחדת! מלחמה! מלחמה!
העוברים והשבים צעדו במהירות ואבי אמר לאימי: בואי נחזור לרחובות. כך למדתי שפרצה מלחמת העולם השנייה.
היו אלה הימים שמהומות הדמים, הנקראים "מאורעות 1939-1936" וגם "המרד הערבי", היו כבר בשלבי דעיכה, ולמרות זאת עדיין נהוג היה לנסוע באוטובוסים משוריינים. בנסיעות אלה, בעיקר מרחובות לגן יבנה, הפעלתי לראשונה את חוש הניווט שלי. לאוטובוס המשוריין לא היו חלונות, אלא רק חרכי-ירי צרים סמוכים לגג המכונית. דרכם אפשר היה לראות את צמרות העצים שלצידי הכביש. אני למדתי עד מהרה לאתר את היישובים השונים לפי צמרות העצים. וכך, כשעצר האוטובוס בתחנות כפר ביל"ו, גבעת ברנר, או גדרה, הייתי מכריז את שם המקום, לשמחתם של שאר הנוסעים.
בגן יבנה התאקלמנו במהירות. רינה החלה ללמוד בכיתה ז' של בית הספר העממי ואותי רשמו לגן של זהבה. הכרתי ילדים חדשים ועד מהרה גיליתי כי החיים ב"כפר", במושבה קטנה ומבודדת, יש להם מעלות משלהם. לאבי הייתה יותר עבודה, וזו גדלה כשהאנגלים בנו מחנות-צבא גדולים בסביבה. אמי פתחה את החנות, שנקראה "גלנטריה", ובה אפשר היה למצוא מוצרים שונים – מסבונים עד מסרקים, ומכפתורים עד בגדים. עד מהרה הוכרז על צנע וקיצוב – בגלל המלחמה – ואף חנותנו סבלה מכך. מכרו בה מעט מוצרי "יוטיליטי", מה שנקרא מאוחר יותר "לכל".
החנות עצמה הייתה בניין אבן קטן, בערך 5X5 מטר, עם חלון ראווה שמעולם לא היה בשימוש. היא ניצבה באחד משני הרחובות הראשיים של המושבה, שכמובן היו חוליים בקיץ ובוציים בחורף. הכביש הגיע עד כחצי קילומטר ממרכז המושבה.
להשלמת הכנסה, שלעולם לא הספיקה, היה לאבי עסק קטן למכירת סיד כבוי, לשימושם של סיידים ובנאים. מאחורי החנות הוא חפר בור, ובו "כיבה" סיד, שהגיע בצורת אבנים גדולות. המגע עם מים יצר חום רב והעיסה שנוצרה התקרשה והייתה לסיד כבוי.
לא במקרה הגיע אבי לעיסוק בסיד. קרובינו הרחובותים, הסבא דוד והדודים ראובן ויעקב, אחיה של אמי, היו ספקי הסיד הראשיים ברחובות. אבי ייצג אותם בגן יבנה.