מתחילת ספטמבר 1948 עד סוף יוני 1952 הייתי תלמיד בית הספר התיכון המאוחד ברחובות, שאנחנו קראנו לו "הגימנסיה" (כיום תיכון דה שליט). זה היה מוסד מיוחד, שכן ביישוב היהודי מוכה הזרמים החינוכיים המפלגתיים, היו מעט מוסדות, אם בכלל, שהתעלו מעל לסכסוכים הפוליטיים. ברחובות החליטו ההורים והמורים לאחד את הגימנסיה ה"כללית" עם כיתות-ההמשך של זרם העובדים ויצרו תיכון מאוחד אַל-ועַל פוליטי. אחד המורים הנערצים בו היה הסופר הצעיר יזהר סמילנסקי, שכבר אז נודע בכינויו הספרותי ס. יזהר. אלא שאנחנו לא זכינו ללמוד אצלו. בשנת המלחמה הוא היה מגויס, ובראשית 1949 נבחר לכנסת הראשונה. בתיכון שלנו נהוג היה לומר, ש"המלחמה והכנסת לקחו לנו את יזהר".
המנהל בתקופתנו היה יקה יקר וחביב בשם ד"ר ל"נ פוזנר, שניהל את המוסד במאור פנים יוצא דופן. ניצלנו את טוב לבו והשתוללנו לא מעט, כמנהג נערים, והוא סלח לנו פעם אחר פעם. לצד נעימותו הוא תבע מאתנו לשקוד על לימודינו ובית הספר נודע ברמתו הגבוהה.
בראייה לאחור אני שם לב, שבעת ההיא, שנות המדינה הראשונות, היינו בית הספר התיכון הדרומי ביותר בארץ. התלמידים, נוסף לרוב הרחובותי, הגיעו מחבל ארץ נרחב: מבאר טוביה, גן-יבנה, גדרה ועקרון ועד נס ציונה, בית עובד ונטעים. זה היה מפגש מרתק בין בני המושבה הגדולה (אנחנו), לבני מושבות קטנות ומושבים. בתחילת שנות ה-50 הצטרפו אלינו גם ילדי המעברות, אם כי במספרים לא משמעותיים.
הלימודים התקיימו במעין טירה, שנבנתה בתחילת המאה העשרים על-ידי יהודי אוסטרלי אמיד, והוליך אליה גרם מדרגות מפואר. חדרי הלימוד היו גבוהים במיוחד, וחלונותיהם נשקפו אל נוף ירוק של פרדסים. ממזרח נשקפו הרי יהודה.

בסוף הכיתה השישית (י') התחלקנו למגמות. בימים ההם היו שתיים בלבד: ריאלית והומאנית (ספרותית). אני, מטבעי, התאמתי יותר למגמה ההומאנית, אך אף לרגע לא התכוונתי ללמוד בה. המורה לספרות, חזן, סופר ידוע למדי בתקופה ההיא, קרא לי לשיחה וניסה לשכנעני שמקומי במגמה הספרותית. עניתי לו שהוא צודק, אך אני אלך עם רוב חברי לכיתה הריאלית. ב"הומאנית", הסברתי לו, לומדות רק הבנות הפחות מבריקות ואליהן מצטרפים שניים או שלושה בנים "לא שווים", שהיום היינו מכנים אותם "חְנוּנִים".
וכך, את השנתיים האחרונות של התיכון, העברתי – תוך קשיים מסוימים – במגמה הריאלית. עם המתמטיקה הסתדרתי איך שהוא. לעומת זאת הפיסיקה לא נכנסה לי לראש ולפני בחינות הבגרות נאלצתי להיעזר בשירותיו הטובים של מורה פרטי, סטודנט ממכון וייצמן. את יסודות הכימיה, למרבה הפלא, קלטתי בקלות.
השיעורים האהובים עלי ביותר, והיה בכך רמז לעתיד, היו שיעורי ההיסטוריה בניצוחו של ד"ר שלום פרלמן, לימים פרופסור נודע באוניברסיטת תל-אביב. שאר השיעורים, מבחינתי לפחות, היו טובים, נסבלים ולעיתים פחות מכך.

את תקופת התיכון צריך להזכיר בהקשר נוסף - החברוּת בתנועת הנוער. היא מילאה את כל חיינו ועליה כתבתי לאחר שנים רשימה נוסטלגית, שנכללה בספר שערכתי עבור יד יצחק בן-צבי: "תנועות הנוער, 1960-1920" (1989). להלן כמה שורות מהרשימה:

חניך תנועה מסור, ובעיקר מדריך צעיר, העמיד כמעט תמיד את פעילותו התנועתית בראש סולם העדיפויות שלו. עם הבית היו לרבים מאתנו התנגשויות לא מעטות. ההורים, לא תמיד הבינו מה מוצאים בניהם בתנועה, מדוע הם משוטטים בארץ כאחוזי תזזית, ובעיקר: איך מביאים את הנער או הנערה שיקדישו מעט יותר מזמנם לשיעורים ולא יבלו את רוב זמנם בין כותלי הקן או הסניף [כפי שנקראו בתיהן של התנועות]... התנועה עמדה תמיד לפני בית הספר.

בקיץ 1952 ניגשנו לבחינות הבגרות. זו הייתה תקופה מתוחה, מה גם שהגיוס לצבא עמד בפתח. לאחר הבחינות החלטנו להתפרק ולהתהולל – הכל כמובן בנוסח הימים ההם. לא נסענו למזרח, אפילו לפטרה לא הלכנו (התופעה תיחשף רק כשנה לאחר מכן). החלטנו, עשרה בנים ובת אחת (תחייה) לצאת לטיול-טרמפים לא מוגבל בזמן לאילת. להורים סיפרנו שאנו יוצאים ל"מחנה הכנה" באחד הקיבוצים, לקראת הגיוס לצבא.
על אילת דאז נהגו לומר, שהיא נמצאת "שתי אצבעות מסוף העולם". חיו בה לא יותר מ-100 תושבים, כמעט כולם לא קבועים וכמה מאות חיילים. יצאנו לדרך בטרמפים, נחושים בדעתנו לא להזדקק לשירותיו של אוטובוס אגד, שנסע לאילת בדרכי העפר המשובשות פעמיים בשבוע – בימים שני וחמישי.
ביום הראשון הגענו בשלום למעברת כפר ירוחם ומנהל המעברה העמיד לרשותנו צריף ריק ובו מזרונים. הודינו לו בערב וקיללנו אותו בלילה, לאחר שנעקצנו על-ידי מיליוני פרעושים ושאר שרצים. המשכנו למחרת לעין חוסוב (חצבה) ונתקענו שם ליום וחצי. היה לנו מעט אוכל משלנו ואת השאר השלמנו בשקם המקומי – בעיקר ואפלים וסודה חמה, שאותם כינינו בהומור של רעבים: "לחם צר ומים לחץ".
בעין חוסוב התפצלנו: חמישה ראשונים (ואני ביניהם) עלינו על משאית שהובילה שקי סיד לא כבוי לאילת; שלושה נשברו ועלו למחרת היום על האוטובוס, ואילו שני הנותרים התעקשו להמתין לטרמפ. הם נעלמו לנו ולא הגיעו לאילת. בדרכנו חזרה קראנו בעיתון שאחד מהם נפצע מפליטת כדור (מאקדח שהחזיק ללא רשיון) והשני ליווה אותו לחדר החולים בבאר שבע. על בית החולים סורוקה לא חלם עדיין איש.
באילת בילינו ארבעה ימים שכללו איסוף אלמוגים – אז זה היה מותר – מילוי בקבוקי חול צבעוני והרבה רחצה בים סוף. ביישוב היו רק כמה בתים, מעט אזרחים והרבה חיילים מפוהקים. ביקשנו מהם אוכל, בנימוק שבקרוב נתגייס, והתשובה שלהם הייתה: כשתתגייסו, תבואו. נאלצנו לחזור אל הואפלים והסודה ואותם כילינו כשאנו יושבים על מרפסת העץ של צריף השקם, כשרגלינו משכשכות במי ים סוף.
חזרנו בסוף יולי 1952 ולאחר שבוע, ב-5 באוגוסט, התייצבנו, 20 חברי גרעין הנח"ל שאליו השתייכנו, בלשכת הגיוס ברחובות והוסענו לקלט, שהיה אז בצריפין. איש לא בא ללוות אותנו. שום הורה בר-דעת לא הרשה לעצמו להזיל דמעות ביום שכזה. בישראל של 1952 שררו נורמות אחרות.
בקלט פגשנו את חברינו לגרעין מתל-אביב ומקריית חיים. היינו 67 במספר – בנים ובנות. כולם בני 18 ומלאי תקוות לעתיד צבאי מבטיח.