ד"ר מרדכי נאור - סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל


צבא וקיבוץ

 הדרך נראתה לנו סלולה: קודם גיוס לנח"ל, אחר-כך טירונות, בעקבותיה שנה של שירות חקלאי-ביטחוני בקיבוץ ובתשעת החודשים האחרונים – שירות ללא תשלום בקיבוץ היעד של הגרעין והצטרפות אליו. ואולי, אולי, אולי – הקמת קיבוץ חדש. אלא שרעיון זה נראה דמיוני ממש בשנים שלאחר קום המדינה. חישוב מהיר מעלה, שמדובר בשנתיים של שירות. רק כשהיינו באמצע הטירונות הוארכה תקופת השירות לשנתיים וחצי.
הנח"ל היה אז יקיר האומה ונתפס כהמשכו של הפלמ"ח הנערץ. לא ידענו בימים ההם, מה שידוע לי היום, שבצבא הייתה לו התנגדות עזה משתי סיבות: לא כל המפקדים הבכירים סברו, שהדרך החקלאית-ביטחונית ("מגל וחרב") היא המתכון הטוב ביותר להקמת צבא לוחם; והעיקר: החומר האנושי שהלך לנח"ל, ממש מיטב הנוער, נגרע משדרות הפיקוד הצה"לי, ואפילו 10 האחוזים שכל גרעין היה צריך לתת לצה"ל, ולמעשה לפיקוד בנח"ל, לא יכלו לחפות על החסר שנוצר בצבא ה"כללי". בדיעבד ידוע לי, שלנח"ל היה פטרון שלא הרשה לגעת בו. קראו לו דוד בן-גוריון.
הגיוס לצה"ל נחשב בשנות המדינה הראשונות לזכות גדולה. כשנמסר לי, לאחר הבדיקה הרפואית הראשונה, שיש לי בעיות בהרכב החלבונים בדם, וקיים חשש שלא יגייסו אותי, חשבתי שעולמי חרב עלי. בדיקה חוזרת ביטלה את החשש, אבל פטור בלא כלום אי-אפשר: משקלי הירוד (57 ק"ג) היה נמוך ב-10 ק"ג מהמשקל הרצוי לגובהי, ולפיכך נקבע לי כושר קרבי 2. נאמר לי שאם אעלה במשקל בעת השירות, יועלה כושרי לכ/ק 1.
לפני הגיוס קבעה התנועה שלנו, התנועה המאוחדת, חלוקה לגרעינים, שנקראו גם הכשרות.. ב-1952 היו לה שלושה ואנחנו התגייסנו ראשונים ויועדנו לעשות את שנת ההכשרה החקלאית בקיבוץ מעיין ברוך שבגליל העליון. לרוב הגרעינים היו שמות מפוצצים למדי. אנו נקראנו בפשטות: הכשרת מעיין ברוך.
את הטירונות עברנו בירושלים – מקום בהחלט לא שיגרתי לבסיס טירונים. בילינו שלושה חודשים וחצי ב"מחנה אלנבי" בדרום העיר, סמוך לשכונת תלפיות, ועוד יותר קרוב לגבול דאז – עם ממלכת ירדן. גדר המחנה הייתה למעשה גדר הגבול. על חוויותי מהטירונות כתבתי לימים בקובץ "ירושלים החצויה, 1967-1949"
(יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1994 עמ' 290-282). קראתי לרשימתי, לא במקרה, "טירונות על הגבול".

חייל בנח"ל, 1953

 אחרי הטירונות הצפנו לגליל, לקיבוץ מעיין ברוך. שבועיים לאחר הגיענו הוענק לנו צ'ופר שאין כדוגמתו: נשאלנו מי מאתנו מוכן לצאת לטיול ארצי של התנועה המאוחדת, כחלק מכיתת האבטחה הצבאית. נמניתי עם המאושרים שנבחרו והצטרפנו לטיול של שמיניסטים. צירפו אותנו לקבוצה נחמדה מבית הספר החקלאי עיינות, והצירוף הזה התגלה כגורלי. הגרעין המסיים של עיינות החליט, כתוצאה מאותו טיול, להצטרף להכשרה שלנו, כגרעין ב', והעיקר: היו שם הרבה בנות יפות ונחמדות, שכמה מהן קשרו את עתידן עם הבנים שלנו, לרבות אני עצמי.
השהות במעיין ברוך הייתה קצרה למדי – כ-8 חודשים. עבדנו בענפי המשק, סיירנו לאורך גבול לבנון שהיה שקט אז להפליא ויצאנו לשתי סדרות צבאיות – בחורף ובקיץ. ביולי נקראנו לצאת דרומה, כדי לאזרח את היאחזות הנח"ל הראשונה – נחלאים מול עזה, שקיבלה את השם נחל עוז. כאמור לעיל, זו הייתה זכות גדולה להקים למעשה יישוב חדש, וככל הנראה המוסדות המיישבים ופיקוד הנח"ל הגיעו למסקנה, שאנו - העירוניים מתל-אביב, רחובות וקריית חיים - יחד עם גרעין ב' מעיינות, המנוסה יותר מאתנו בעבודה חקלאית, מתאימים יותר מאחרים להקים יישוב חדש. הלב של כל אחד מאתנו והלב הקולקטיבי שלנו התפוצצו ממש מגאווה.
וכך, באמצע יולי 1953, הגענו להיאחזות נחלאים, סחופת הרוח והחולות. היו בה מספר צריפים, שלושה בתים והרבה אוהלים בהם השתכנו. המשק החקלאי היה מבוסס על אלפי דונם של בצל, תפוחי אדמה וירקות אחרים, שעד לבואנו חצי צה"ל סייע בהוצאתם ובקטיפתם.
עד ספטמבר 1953 היינו חיילים במדים. אז השתחררנו חלקית, והפכנו לחיילים בשירות ללא תשלום (של"ת). בסוף ספטמבר חגגנו ברוב עם את חג העלייה הרשמי של קיבוץ נחל עוז. קיבלנו עזרה מהמוסדות ומהנח"ל בארגון חג העלייה. על הצד המוסיקלי, למשל, הייתה אחראית חיילת נח"ל צנומה בשם נעמי ספיר מקבוצת כנרת. תוך כדי ההכנות היא הכירה את במאי המופע גדעון שמר, ועד מהרה היא הייתה לנעמי שמר.
בגיל 19 הפכנו לחברים מן השורה של קיבוץ צעיר, שישב על הגבול ממש, מול עזה. למדנו להכיר בדרך הקשה ואף האכזרית את מחיר הישיבה על הגבול. באותם קיץ וסתיו רבו הגניבות מהשדות, של מסתננים שהגיעו מעזה, וכחודש וחצי לאחר האזרוח, נרצח ידידי מנוער מרחובות, יעקב טוכמן (טוּמי) על-ידי חיילים מצריים. זו הייתה התחלה קשה למצב חירום שנמשך שלוש שנים, עד מבצע סיני.
בשנה ורבע הראשונים לא שהיתי הרבה בקיבוץ, שכן נשלחתי להדרכה בקן התנועה המאוחדת בפתח-תקווה. נהגתי להגיע לקיבוץ ככל יכולתי, ולא הסתרתי את גאוותי על השתייכותי לו, שכן בימי המתיחות שבין 1953 ל-1956, היה נחל-עוז, קרוב לוודאי, הקיבוץ המפורסם ביותר בעולם.
סיימתי את ההדרכה בתחילת 1955 והפכתי לקיבוצניק אמיתי. שובצתי בענף הפלחה והפעלתי טרקטור כבד, די-6, בעיקר בחריש. הקיבוץ תסס ממש. היה לי תפקיד נוסף: התרבותניק ועורך העלון. גיליתי שיש לי כישרון חריזה לא רע והייתי המחבר הקבוע של ה"אופרטות" בחתונות, שהלכו ורבו. סייעה לי בכך האחראית לנוי, לאה מישקובסקי. התברר שכישרון החריזה שלה טוב משלי, ומאוחר יותר – לאחר שהידקנו את קשרינו והתחתנו באוקטובר 1955 – היא הפכה יותר ויותר למוכרת בשם לאה נאור: פזמונאית, משוררת ומתרגמת. בחתונתנו הייתה לאה בת 20 ועשרה חודשים ואני מבוגר מעט – בן 21 וחודשיים.
נישואינו, השבח לאל, מתנהלים היטב מאז 1955 ויכולים להעיד על כך ילדינו ונכדינו.


 הזוג הצעיר ביום החתונה על רקע "חקלאי"

בין 1953 ל-1956 המצב הביטחוני לאורך גבול הרצועה הידרדר בהתמדה. מבחינתנו זה החל בגניבות, עבר להטרדות וליריות והסתיים ברציחות ובהפגזות קשות. חלק גדול מהזמן בילינו בשמירות, ובחילופי-אש עם המצרים. אני עברתי קורס רגמים והייתה רגם קבוע של אחת ממרגמות ה-3 אינטש, שהופעלו מדי פעם כסיוע לכוחות חיל התותחנים. באביב 1956 רעשה הארץ כולה בעקבות רציחתו של מפקד הקיבוץ, רועי רוטברג ונאומו הדרמטי של הרמטכ"ל משה דיין על קברו.

לנאום של משה דיין

בדיוק חצי שנה לאחר מכן החל מבצע סיני, ואנו היינו במשך כשבוע בקו האש ממש. ב-2 בנובמבר 1956 הסתיים פרק בחיינו. עזה נכבשה על-ידי צה"ל ותוך שעה היה כל הקיבוץ ברחובה הראשי. זו הייתה חוויה יחידה במינה, ורק בדיעבד הבינונו עד כמה הסתכנו באותו יום.
האופוריה שלאחר הניצחון גרמה לתופעה אולי טבעית, שאנו – לאה ואני – היינו חלק ממנה. המחוייבות לקיבוץ-הספר ולמדינה הנאבקת על חייה, התחלפה בתחושה ש"עשינו את שלנו", ועכשיו כל אחד מתחיל לחשוב על עצמו ועל עתידו. התוצאה הישירה הייתה עזיבה המונית, ובין העוזבים – גם אנו. כמעט ילדים, המתחילים לבנות את עולמם בחוץ, ללא החברה והקיבוץ המגונן.
הייתי בקיבוץ שלוש שנים וחצי. גם אז וגם בדיעבד זה נראה כנצח. אין ספק ששנות הקיבוץ הטביעו בי ובחברי חותם עמוק. עוד הרבה שנים לאחר שעזבתי אמרו לי לא פעם שאני נראה ומתנהג כקיבוצניק. בישראל של שנות החמישים והשישים זו הייתה מחמאה גדולה.