מגיל צעיר רציתי לעסוק בכתיבה, גם בימים שהדבר לא היה מקובל והחינוך דגל באוריינטציה התיישבותית-חקלאית. בעיני רוחי ראיתי עצמי סופר או לכל הפחות עיתונאי. ב-1948, כשלמדתי בכיתה ח' בבית החינוך ברחובות, ביקשו מכל אחד מאתנו לכתוב על שאיפותיו המקצועיות בעתיד. אני מעריך שהפתעתי את מורַי, כשגילו כי רצוני להיות, לכשאגדל – פועל דפוס. לאמיתו של דבר לא רציתי להיות פועל דפוס, אך הסתתרתי מאחורי המקצוע הזה, שעליו ידעתי כמה פרטים מניסיון מסוים של אבי בו, עוד לפני עלותו לארץ. נראה לי אז, שעיסוק באותיות ובהדפסה יקרב אותי אל מה שרציתי באמת – לכתוב ולפרסם.
לפי שעה כתבתי לעצמי. לא שלחתי חיבורים ושירים לעיתוני הילדים כמו כמה מחברי, וסמוך לגיוס לא עלה בדעתי לשרת בצבא בתפקיד חינוכי או עיתונאי. המשימות הלאומיות וההתיישבותיות הן שהכתיבו את דרכי, אבל חיידק הכתיבה כבר קינן בי. והוא נתגלה אצלי לראשונה דווקא בגלל... גלי צה"ל. בסתיו 1950, ממש בעת שהתחלתי ללמוד בכיתה י"א (שביעית) בבית-הספר התיכון המאוחד ברחובות, הופיעו ידיעות בעיתונים שבזמן הקרוב תחל לפעול תחנת שידור חדשה – של צה"ל – שתיקרא גלי צה"ל. כמי שהיה מעריץ שרוף מקטנוּת של שידורי רדיו, לרבות שידורים של תחנות המחתרת לפני קום המדינה, לא הייתי מרוצה – וזאת בלשון המעטה – מתוכניותיה של תחנת השידור הממלכתית קול ישראל. אלה היו מעטות, מפוצלות בין שעות היום, ונשאו רובן ככולן אופי כבד ולמדני. לחברי ולי, נערים ונערות בגיל העשרה, חסרה תחנה דינאמית יותר, שתשדר פזמונים ותוכניות קלות. מפעם לפעם האזנתי לשידורים באנגלית מתחנת השידור של הצבא הבריטי בקפריסין, ואפילו הגעתי לתוכניות פזמונים בצרפתית ששודרו ברדיו דמשק… רדיו רמאללה החל לשדר את תוכניותיו הקלות והפופולאריות כל-כך בישראל רק מאוחר יותר, שכן אנו נמצאים עדיין בחודש ספטמבר 1950.
השידורים הראשונים של גל"ץ הממו אותי. הם היו בדיוק הדבר החסר: קלילים, בעברית יומיומית, והעיקר – עם הרבה פזמונים. הפכתי תוך ימים אחדים למעריץ מושבע של התחנה החדשה. מגל"ץ קיבלתי השראה להוצאת עיתון כיתתי-מחתרתי, כתוב בכתב-יד בשני עותקים, ואת שמו העתקתי ללא בושה מהמקור, בשילוב מלה שנראתה בעת ההיא גסה להחריד: גלי זין. האות השביעית באה לציין את כיתתנו, שביעית ריאלית, שהרי השם המקובל לכיתות בית-הספר התיכון לא היה אז ט, י, וכדומה, אלא חמישית, שישית, שביעית ושמינית.
ה"עיתון" הזה יצא במהלך שנת הלימודים תשי"א (1950/51), והיה לו אופי "רדיופוני" מסוים: חלק מהמדורים נשאו שמות של תוכניות שונות בגל"ץ, שהותאמו למסגרת הלימודים שלנו. גלי זין היה עיתון מחתרת לכל דבר: תוקפני, קנטרני ואף מעליב במכוון. תקופה ארוכה לא היה ידוע מי עומד מאחוריו, ותוכנו החתרני הרתיח כמה מהתלמידים ואת כל המורים ששמו עליו יד.
רק לאחר שסיימנו את הלימודים נחשף הסוד.
זה היה ניסיוני העיתונאי הראשון, אלא שידעתי שמדובר בעיתון בוסר ושמי לא הוזכר בו כלל. לפרסום ראשון בדפוס זכיתי בתחילת 1953, כחצי שנה לאחר ראשית השירות הצבאי בנח"ל. החלטתי אז לנסות את כוח הכתיבה שלי בעולם החיצוני. כתבתי מה שנקרא בעת ההיא פליטון – רשימה קצרה בעלת אופי הומוריסטי – ושלחתי אותה ל"שדמות", עיתון מודפס כדת וכדין של תנועת הנוער שבה התחנכתי – התנועה המאוחדת. מטעמי זהירות וצניעות ביקשתי שיחתמו רק בכינויי – מוטקה. וכך היה. בגיליון מרס 1953 הופיעה על פני שלושת-רבעי עמוד הרשימה שלי, שנשאה את הכותרת "גשם", וסיפרה על הווי החיים הקיבוצי בחורף הגלילי כאמור, (את שירותנו הצבאי-התיישבותי שלאחר הטירונות עשינו בקיבוץ מעיין-ברוך, לא הרחק ממעברת חלסה, כיום קריית שמונה). הייתי בטוח שאיש לא יקשר את הרשימה אלי, וטעיתי בגדול. מיד עם הגיע חוברות העיתון להכשרה שלנו, באו אלי כמה מחברַי, צוהלים, ובישרו לי: המאמר שלך התפרסם! ניסיתי להכחיש ואיש לא האמין לי. התיאורים דומים מדי למה שקורה אצלנו, כך אמרו לי, ולא נותרה לי ברירה אלא להודות. כיוון שנחשבתי זה מכבר לאוחז בעט סופרים, לא עורר הפרסום החדש התרגשות יתרה.

את "עונשי" קיבלתי תוך זמן קצר. הוטל עלי לערוך את עלון ההכשרה ועשיתי זאת, כנראה, בהצלחה, שכן עם ירידתנו דרומה, כדי לאזרח את היאחזות הנח"ל נחלאים מול עזה, ולהפכה לקיבוץ נחל עוז, נבחרתי כדבר מובן מאליו לעורך עלון הקיבוץ, והתמדתי בכך במשך תקופה ארוכה.
לא ייפלא, אפוא, שכאשר עזבנו לאה ואני את הקיבוץ, בשלהי 1956, עלה באופן טבעי הרעיון למצוא עבודה בתחום העיתונות. הספרות, זה היה ברור לי, תיאלץ לחכות.
ובהקשר זה של עיתונות, אני מרשה לעצמי להעלות פרשייה עלומה: איך הופעתי בפעם היחידה בחיי על שער של עיתון. גם הפעם מדובר היה בעיתון התנועה המאוחדת "שדמות". בקיץ 1950, בהיותי בשישית (י'), יצאנו למחנה עבודה בקיבוץ חמדיה בעמק בית שאן. בין שאר עבודותינו היה עלינו לקצור סוף בתעלות הפתוחות שהוליכו מים לבריכות הדגים. שלושה מאתנו שקצרו סוף במגלים נלכדו במצלמתו של צלם "שדמות" ולאחר כחודשיים זכינו לראות את פרי עבודתו על שער העיתון. השלושה: חובב גדסי, ברוך רביב ועבדכם הנאמן (באמצע).