ד"ר מרדכי נאור - סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל

גרסה להדפסה
17 המדרגות


והנה דוגמה נוספת  משנת 2004.  הספר "17 המדרגות" ראה אור בהוצאת "יבנה", לא זכה לפרסום של ממש ונעלם עד מהרה. וכך הוא נראה, חזית וגב:

 

 

 

להלן מובאים שני פרקיו הראשונים, להנאת הקוראים כפי שאני מקווה:

 


ס ו ף       ש ה ו א      ה ת ח ל ה

דוב בן ליש מת בשעה כלשהי ב-1 בינואר 2000. הוא היה בן שמונים וחמש בדיוק. בלילה הקודם, עד סמוך לחצות, חגגנו בדירתנו את יום הולדתו, שהתחבר באותה שנה עם אירועי סוף המאה והאלף, הוא המילניום. תמיד התגאה שנולד ב-1 בינואר, אם כי אני לא כל כך האמנתי לו. הוא סיפר לפעמים דברים שנראו לא אמינים. יום אחד, תוך כדי שיחה, אמר לי שהמלך חוסיין, בהיותו נער, קיבל ממנו קלמנטינות, ולימים אף הודה לו על כך. פעם סיפר שהיה במשלחת חוקרים שהלכו בעקבות דובי-קרח באזור הארקטי, ופעם אחרת שפעל בברית המועצות נגד המשטר.
כשהזכיר לי בשבוע האחרון של דצמבר 1999 את יום הולדתו הקרב, אמר: הפעם זו תהיה הפעם האחרונה. העולם הרי יחרב בליל התקדש המילניום הבא. כך אומרים כל המומחים. זה דווקא מתאים לי: לגמור את החיים שלי עם העולם הזה ולהגיע יחד אִתו בדרך המלך לעולם הבא.
ביום שישי, היום האחרון של שנת 1999, התדפק על דלתנו נושם ונושף לאחר טיפוס ב-17 המדרגות המוליכות מדירתו בקומה הראשונה אל דירתנו בקומה השנייה, ואתו כרך עב-כרס בכריכה אדומה. קח, דחף אותו לידַי, שיהיה אצלך.
מה זה, התפלאתי.
כרך של עיתון ישן, בעצם שבועון, שהיום כבר שכחו אותו. קראו לו דבר השבוע. בהזדמנות אני רוצה לדבר אתך על משהו המופיע בגיליון 35. ואנא, כשנדבר על כך, הזכר לי עוד דבר – חולצת פסים.
חולצת מה? שאלתי.
חולצת פסים, ליתר דיוק אני בחולצת פסים.
לקחתי ממנו את הספר ועוד באותו יום, אף שזה היה יום שישי, העברתי אותו לחדרי באוניברסיטה. הבית שלנו מלא בג'אנק, אמרה נירה אשתי. יותר טוב שהרבע-טון הזה ינוח באוניברסיטה.
בליל שבת, בדיוק במעבר בין ה-31 לדצמבר ל-1 בינואר, עם סיומם של המאה והאלף ותחילת המילניום החדש, ערכנו לשכננו דוב בן ליש מסיבה צנועה. הגיעו כמה מהשכנים, ואף לא קרוב משפחה אחד. הדבר לא צריך להפתיע, כי לדוב בן ליש לא היו בני משפחה. לא רחוקים ולא קרובים. הוא שתה שתי כוסיות ויסקי ודקה אחת לחצות הרמנו כוסיות שמפניה. היינו מתוחים, אם כי הטלוויזיה גילתה לנו במהלך אותו יום, משעות אחר הצהריִם ואילך, שבניו-זילנד, אוסטרליה, יפאן וסין המילניום החדש כבר התחיל ושום דבר נורא לא קרה. העולם נהג כמנהגו.
בחצות בדיוק התברר שגם אצלנו לא התממשו האיומים והחששות. השעונים המשיכו לתקתק, הטלוויזיה שידרה כרגיל ושום באג או וירוס לא תקף את שני המחשבים שבביתנו.
עננה קטנה של אכזבה העיבה על שמינו. רוב מהומה על לא מהומה, האומנם? האם נפלנו, כמו כולם, בפח שטמנו לנו רואי שחורות ורודפי בצע שהכריחו אותנו לבזבז הון על הכנות לבאג המאה או האלף ולמלא את המקרר במזון ובמים מינרליים?
בחצות ורבע אמר דוב שהוא עייף. התחילה מאה חדשה, העולם נותר במקומו, ויש לחזור לסדר-הלילה הרגיל. הוא ירד 17 מדרגות, פתח את הדלת ונכנס לדירתו. יותר לא ראינו אותו בחיים.
ביום ראשון בבוקר השכמתי קום כדי לראות מה כותב העיתון על מחדלי נביאי הזעם ביחס לאסונות הצפויים לאנושות, ולנו כפרטים, עם כניסת המילניום החדש. הכותרת הראשית של העיתון הארץ עסקה בפגישתו הצפויה של ראש הממשלה ברק עם אישיות פלסטינית בכירה. כותרת נוספת סיפרה כי מיליארדים ברחבי תבל חגגו את יום כניסת האלף וכי החשש מבאג 2000 התבדה. שלא כרגיל בהארץ, בחלקו התחתון של העמוד הראשון הופיע סיפור ביזארי על אחת מעשר הטיסות שיצאו לדרכן לפני חצות הלילה, בעוד אלפי טיסות אחרות מקורקעות מחשש אימי הבאג. נוסעי טיסה 113 של בריטיש איירווייס הודיעו מראש שאינם חוששים מבאג 2000, והמריאו מלונדון לניו-יורק. מתברר שבדיוק בחצות לפי שעון גריניץ', מעל האוקיינוס, נתקפו כמה מהם בחרדה אמיתית, אלא שזו חלפה מבלי שקרה דבר.
ירדתי לקומה הראשונה כדי להציץ בעיתוני הצהריים המופיעים כידוע עוד לפני עלות השחר. היה לי הסכם עם שכננו דוב בן ליש: אני כפרופסור מכובד חתום על הארץ ואילו הוא, אחד העם לגמרי כפי שהגדיר עצמו, חתום על שני עיתוני הצהריים. לפנות ערב נהגנו להחליף בינינו את העיתונים. הפעם רציתי לראות מה כותבים עיתונים אלה בשעה מוקדמת יותר.
באותו בוקר, אף שהשעה הייתה כבר אחרי שבע, רבצו שקיות הניילון של שני עיתוני הצהריים לפני דלת דירתו של בן-ליש. הופתעתי, משום שידעתי כי שכננו המבוגר, כך חזר ואמר לנו, מתעורר מדי בוקר בשעה חמש וחמישים, פותח את הרדיו כדי לשמוע תפילת "שמע ישראל" ואת החדשות של השעה שש, כדי שיוכל להתחיל את יומו מצויד במעט יידישקייט ובמנת חדשות ראשונה לקראת היום החדש. בשש וחצי בדיוק נהג להכניס לדירתו את שני העיתונים שהונחו ליד דלתו.
והנה היום לא נהג כך. הדבר לא הדליק בי שום נורת אזהרה. שיערתי שתקפה אותו תנומה, ואולי נמנע מסיבה כלשהי מלקחת את העיתונים. הצצתי בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות. כותרת גדולה זעקה: הבאג שלא היה. כותרות המשנה סיפרו שהעולם כולו נשם לרווחה, מחשבים לא קרסו וטילים לא שוגרו מעצמם. והייתה כמובן השאלה ההכרחית: האם בוזבזו מיליארדים לשווא (להכנות לקראת הבאג)?
העיתונאי נחום ברנע כתב נחרצות: זה היה העוקץ של המאה, התרמית של האלף.
החזרתי את העיתון לשקית ועליתי לדירתי. אי-יקיצתו של שכננו בן ליש לא הטריד אותי בשעה הבאה, עד ששמעתי את צעקותיה של מליסנדה, שפילחו את דומיית הבוקר.
מליסנדה, העוזרת השחורה, מצאה את בן ליש מת כשהגיעה בשמונה וחצי בבוקר, כמנהגה מדי שבוע ביום ראשון, לנקות את דירתו. היא הייתה העוזרת שלנו מאז עלתה ארצה מגאנה, כהגדרתה, לפני ארבע שנים, ובשלב מסוים שכנענו את דוב בן ליש להפקיד בידיה גם את דירתו הקטנה. שני חדרים בסך הכל, הול זעיר, שירותים ומרפסת הפונה אל הבית שממול.
מליסנדה מצאה את דוב שוכב על הרצפה, בידו רדיו טרנזיסטור פתוח בקול רפה. תחילה חשבה שנרדם בצורה משונה. כשהבינה כי קרה דבר נורא פרצה בזעקות מרות, שהזעיקו אליה כל מי שנמצא בבניין באותו זמן. ד"ר שניימן מקומה ג' הגיע עם תיק הרופא ואחרי שתי דקות הניע ראשו בעצב ואמר לי: הוא היה החבר הכי טוב שלך. עשה בשבילו חסד לפני אחרון, הזמן אמבולנס. אני חושב שהוא מת עוד אתמול.
באמבולנס של מגן דוד אדום הגיע רופא רוסי קשיש ופרמדיק צעיר, סטודנט לרפואה.
הרופא מילא טפסים וחתם עליהם. הוא התעניין מי הקרובים של הנפטר והתברר כי אני, שכנו מהקומה השנייה, נחשב לקרובו היחיד. ניסיתי להסביר שזה לא כך ואני סתם שכן ולכל היותר ידיד, אך הרופא הפגין קוצר רוח ואמר לי: אדוני, יש לי עוד מת בשדרות נורדאו, תעזוב אותי במנוחה.
בשעות הבאות טיפלתי בענייני הקבורה. לא ברור מאין, משום מקום ממש, הופיע איש קשיש, שטען כי דוב בן ליש היה בן עיר שלו בפולין. הוא טלפן לכמה מכרים משותפים, ובשעת הלוויה היינו תשעה, אם לא מביאים בחשבון את המנוח, את נירה אשתי ואת גברת נוימן מקומה ג', שחברו אלינו. אך הן, כידוע, אינן נחשבות בקודש. היינו, אם כן, אני, הרב, שלושה מדיירי הבניין וארבעת מכריו של דוב. הרב שהלך בראש התהלוכה הקטנה נראה מודאג. הוא לחש לעצמו כל העת: מה יהיה עם המניין? מה יהיה עם המניין? ליד הקבר נרגע וניהל את טקס הקבורה כאילו היינו עשרה, מניין שלם. אחר-כך שאלתי אותו, מעט בהתרסה, איך התגבר על קשיי ההלכה ביחס למניין. הרב אמר במלוא הרצינות: הכל כדת וכדין. וכי מעלה מעלת-כבודו בדעתו שבמקרה מעין זה לא התייצב לצדו של הנפטר אליהו הנביא זי"ע (זכרו יגן עלינו)? ומה היה קורה אילו היינו רק שמונה? התעניינתי. לא פעם קורה, השיב לי הרב בביטחון מלא, שבמקרים קשים כאלה מגיע ברגע האחרון גם אברהם אבינו זצוק"ל (זכר צדיק וקדוש לברכה).
תשובתו מצאה חן בעיני וחשבתי שגם דוב היה נהנה. הוא אהב את הדת היהודית ולגמרי לא אהב את משרתיה הנוכחיים. על זה שניהל את טקס הקבורה שלו היה בוודאי אומר: מוֹלוֹדיֶיץ, בן חיל בשפת אמו, הרוסית.
לפני שנפרדנו רמז לי הרב שראוי לכבדו במשהו. הוצאתי מארנקי שטר של מאה שקל, קיפלתיו כמה פעמים ומסרתיו לידו. ידו הפשוטה לא נעה ממקומה. המנוח היה יקר לך? שאל. הנהנתי בראשי. הוא היה שווה לך רק מאה שקל? הנעתי בראשי מצד לצד, הוצאתי שטר נוסף עם הנשיא בן-צבי ומסרתיו לו. הפעם נראה מרוצה יותר. לפני שהלך, אמר: את השבעה, אדוני, מתחילים היום, יום ראשון, מיד לאחר הלוויה. ביום שישי, שעה אחת לפני כניסת השבת עליכם לקום ממנה. בשבת לא יושבים.
הבטחתי לו שכך נעשה.
חזרתי הביתה והחלו התרוצצויות. חשבתי שמן הראוי לפרסם מודעה בעיתון על פטירתו של דוב בן ליש. אולי יש אנשים שראוי להודיעם על כך. נירה, אשתי, אמרה שאני מגזים. עניתי לה שנכון, אבל דוב היה בן-בית אצלנו, ומגיע לו חסד שלאחר-אחרון ואולי אפילו עוד שניים או שלושה חסדים. למשל, ליידע את מכריו על מותו, ולשבת עליו שבעה.
שהרי, אם לא אנחנו, שכניו לבית, נשב עליו שבעה, מי יעשה זאת? להפתעתי, בעניין השבעה הסכימה אתי נירה מיד, ואפילו הציעה שנקיים אותה בדירתנו, המרווחת בהרבה מדירתו הקטנה של דוב, שהיה לנו מפתח אליה מאז מלחמת המפרץ, כשנסע לכמה ימים לירושלים. היא גם העלתה את הרעיון, שכדי לא להכביד על אלה שיבואו, וגם לא על עצמנו, נודיע שהשבעה מתקיימת מדי יום בשעות שש עד עשר בערב.
טלפנתי למחלקת המודעות של ידיעות אחרונות ובררתי כמה עולה לפרסם מודעת-אבל קטנה, שני אינטש על שני טורים, בעיתון של מחר. 4,000 שקל בעמודי החדשות, 2,800 בעמודי הפנים, ענתה לי פקידה זעופת-קול. אמרתי לה שאני צריך להתייעץ והלכתי לנוימן מוועד הבית. הוא אמר לי שבשום פנים ואופן לא. בקופת הוועד יש בקושי 3,000 שקל, ורק אסיפת-דיירים יוצאת מן הכלל יכולה להחליט על הוצאה חריגה מעין זו שאני מבקש. עשיתי לו חשבון, שבן ליש, בחמש עשרה השנים שהתגורר בבניין, שילם הרבה יותר מעלוּת המודעה. טיעון זה ריכך את נוימן במקצת, והוא הקציב לי 500 שקל. שלושת השכנים שהשתתפו בלוויה תרמו אף הם, כך שבידי נאסף סכום חלקי – 1,500 שקל. את השאר השלמתי מכיסי, ולנירה סיפרתי כי נוימן הנדיב נתן אלף וחמש מאות, מאה שקל על כל שנה שדוב בן ליש גר בביתנו. טלפנתי שוב לעיתון והבטיחו לי שהמודעה תתפרסם בעמוד פנימי, "במקום הכי טוב שאפשר".
בשש בערב ניגשתי לגברת מתילדה, בעלת משרד ההדפסות ברחוב הראשי הסמוך, יהודה המכבי, והיא – מיומנת כמנהגה – הדפיסה ושכפלה לי חמש מודעות אֵבֶל על מותו בטרם עת של יקירנו דוב בן ליש. חתמתי עליהן, מבלי שהורשיתי לכך, בשם "דיירי הבניין". תליתי שתיים מהמודעות בכניסה לבית ועוד שתיים על חלונות הראווה של שתי חנויות סמוכות שבעליהן התירו לי לעשות כן. מודעה אחת שמרתי למזכרת.
הייתי מרוצה. דוב הפרפקציוניסט היה גם הוא מרוצה, אילו יכול.

 


ה י ו ם       ה ר א ש ו ן

חשבנו שביום הראשון, בערב שלאחר הלוויה, יבואו אלינו רק כמה מהשכנים. לא העלינו על דעתנו שעוד לפני שרגבי האדמה החמים על קברו של שכננו היקר יתקררו בצינת הלילה, יתייצב אצלנו המנחם הראשון – אדם זר לנו לחלוטין.
הוא הופיע בשבע בערב. איש זקן, לבוש בקפידה, עניבה, כובע לבד כמו שהיו יהודים מכובדים חובשים פעם, וכל השאר. על אף גילו המתקדם נראה טוב. הציג עצמו: חיים גרשונוביץ', מתווך דירות, ועוד לפני שפתחתי את פי היו בידי שני כרטיסי-ביקור שלו.
שניים, אם אחד ילך לאיבוד, הסביר.
לא הצלחתי להבין איך הגיע אלינו. הרי המודעה בעיתון תתפרסם רק מחר. שאלתי אותו כיצד נודע לו על מותו של דוב בן ליש.
אתה כנראה לא מעריך כהלכה לא אותי ולא את עצמך, אמר. יש לי מעט קשרים מקצועיים במחלקות המודעות של העיתונים הגדולים, ולפעמים מדווחים לי משם על פטירות, וזה נותן לי יתרון על קולגות שלי, שאני יודע לפניהם על דירה שאולי תתפנה. ואשר לך אדוני, אולי שכחת, אבל לפני פחות משעה הדבקת מודעות אֵבֶל ברחוב יהודה המכבי. אני גר לא רחוק מכאן, ברחוב מרים החשמונאית, שהילדים שלי, כשהיו קטנים, קראו לה מרים החשמלאית, ופשוט ראיתי את המודעות שלך.
יפה מאוד, אמרתי משום שלא היה לי דבר אחר לומר והוספתי: מעניין, גם הילדות שלי החליפו את החשמונאית בחשמלאית.
האורח הביט סביבו, סקר בעיניו את דירתנו הגדולה ואמר: לא רע, אצל המנוח הייתה דירה קטנה בהרבה. הבטתי בנירה וחשתי אי-נעימות. כאילו אנו אשמים במה שקרה למנוח, וגם על כך שהייתה לו דירה קטנה משלנו.
גרשונוביץ' התיישב בכבדות על כורסת הטלוויזיה שלי, ביקש מנירה מיץ אשכוליות וממני רצה לדעת, כמה חדרים יש בבית. חמישה, אמרתי לו. איך חמישה? הרי זה בית שבמקורו היו בו רק דירות של חדר וחצי ושני חדרים?
הכל הוא ידע הגרשונוביץ' הזה. כשראה את המבט המשתאה בעיני אמר: אדוני, אני מתווך דירות וקצת מבין בדברים האלה. וחוץ מזה תיווכתי בקניית אחת הדירות בבית הזה כשבנו אותו, ב-1958. מתי נכנסתם אתם לכאן?
ב-1959, אמרה נירה.
גרשונוביץ' הביט סביבו ושאל: כמה יש לכם, ארבעה חדרים? אוי, אני כבר זקן וסניל. הרי אמרתם לי שיש לכם חמישה חדרים.
נכון, אישרתי.
איך זה חמישה? ביקש לדעת, שוב.
הסברתי לו, שכאשר קנינו את הדירה, אי-שם הרחק בשלהי שנות החמישים, היא באמת כללה רק חדר וחצי. אבל עם השנים, התרחבות המשפחה והעלייה ברמת החיים, רכשנו משכן באותה קומה את הדירה שלו, ומשתי הדירות הקטנות הרכבנו דירה בינונית של שלושה חדרים.
קניתם את הדירה של הצייר שבא מהקיבוץ? שאל גרשונוביץ'.
בדיוק כך, אישרתי.
זו הדירה שהוא קנה דרכי מהאחים הקבלנים ליסטנברג, אמר גרשונוביץ' וכמעט שאמרתי "איזה עולם קטן", שהרי גם אנחנו רכשנו את הדירה הראשונה מאותם אחים-קבלנים. כשראיתי שהמתווך לא קיבל את מלוא התשובה, המשכתי: אחרי עשר שנים בערך, קנינו עוד דירה של חדר וחצי, בצד השני של הקומה, וגם אותה חיברנו אלינו. שברנו קירות, סגרנו מרפסת, וכך משלוש דירות של חדר וחצי בנינו לנו דירה לא רעה של חמישה חדרים.
לא רעה, אישר גרשונוביץ'. ומה התוודעתם למר בן ליש?
לפני שש עשרה או שבע עשרה שנים, אמרה נירה, ו…
לא בדיוק, קטע אותה גרשונוביץ'. לפני כמעט חמש עשרה שנה, בתחילת 85'. גם במקרה הזה אני הייתי המתווך, כך שאני יודע.
יכול להיות, הסכימה נירה.
וזה הקשר שלך אליו, אל המנוח?
הו, לא, השיב גרשונוביץ'. אנחנו ידידים הרבה שנים. אפילו הרבה מאוד. הידידות שלנו התחילה עוד כשהיינו נערים ממש.
בטח בעיירה בחוץ לארץ, אמרתי דרך מומחה.
לא, לגמרי לא. הכרנו אחד את השני בדרך לארץ, אבל באופן יותר אינטימי וכמעט בלי בגדים, במים…
גרשונוביץ' השתתק במבוכה. למזלו, באותו רגע בדיוק נכנס נוימן מהוועד והסיח את דעתו. נוימן, מעשה בן בית, מילא לעצמו כוס קולה והתיישב על כסא בצד. הסברתי לו שהאורח הוא חבר ותיק של שכננו המנוח, ובדיוק עכשיו החל לספר על תחילת היכרותם. המשך בבקשה מר גרשונוביץ', ביקשתי. מה קרה שם במים?
גרשונוביץ' חזר לעצמו. זה לא היה סתם במים, הבהיר. נכון יותר לומר שזה היה בעת שחייה.
בשיעור שחייה? שאלה נירה.
לא, לא, מה פתאום, אמר גרשונוביץ', הזדקף והחל עושה בידיו תנועות של שחיין השוחה שחיית חזה. אחר כך התיישב, נשם עמוקות ושאל: שמעתם על וֶלוֹס? הוא הביט סביבו ובעיניו ראיתי שאינו מצפה לתשובה. נירה ונוימן הניעו ראשיהם לשלילה, ואילו אני הפתעתי אותו: ולוס זו אניית המעפילים הראשונה שהגיעה לחופי הארץ.
גרשונוביץ' היה נרעש. דבר כזה עוד לא קרה לי, קרא. שמישהו ידע על ולוס! איך אתה יודע? תבע במפגיע.
הוא פרופסור באוניברסיטה, התגאה בי נוימן, מעשה של שכן אוהד.
לא מהאוניברסיטה, אלא דווקא מהטלוויזיה, הסברתי. זו הייתה שאלה באחד החידונים, אולי במי רוצה להיות מיליונר. בדרך כלל התשובות נכנסות לי באוזן אחת ויוצאת מהאוזן השנייה. בפעם הזאת המידע על האנייה לא יצא לי משום מה מהראש מאז שראיתי את התוכנית. אולי בגלל ששם המשפחה מהבית של אמי שתחייה הוא יוּלוּס.
מה אתה יודע עוד על ולוס? שאל אורחנו.
שום דבר, הודיתי. המומחיות שלי מתרכזת ביהודים בימי הביניים, לא במאה העשרים ובאניות המעפילים.
נדמה היה לי שגרשונוביץ' מעריך אותי, בכל זאת, בגלל ולוס. הוא חזר לסיפורו: כדי לא להלאות אתכם בסיפור ארוך שיימשך כל הלילה, אספר לכם שבן ליש היה יליד שנת חמש עשרה, כלומר 1915, ואני שנתיים צעיר ממנו. נפגשנו לראשונה באתונה ב-1934, ותעשו לבד את החשבון בן כמה הוא היה. בכל אופן, פחות מבן עשרים. איך הגענו לאתונה? זה בהחלט סיפור. היום אני לפעמים מתבייש לומר זאת, אבל אז, בשנות השלושים, היינו ציוניסטים, ויותר מהכל רצינו לעלות לארץ-ישראל. אלא מה, הייתה פיסת נייר זדונית שעמדה בינינו לבין ארץ-ישראל. קראו לה סרטיפיקט, שזה השם של רישיון העלייה של ממשלת המנדט, ורק מעטים קיבלו אותו. אני, נרשמתי לעלייה בהיותי בן 15, וחיכיתי בתור בווארשה שנתיים, עד שהודיעו לי סופית שלא אקבל סרטיפיקט. את הרישיונות נתנו, כך אמרו, לבעלי משפחות, לבעלי מקצוע נדרשים בארץ-ישראל, ואם מותר לי היום לומר זאת בקול רם, נתנו אותם לפי מפתח מפלגתי, ואני בטוח שגם לפרוטקציוניסטים. היינו אומרים אז במרירות שפרוטקציוניסט מצליח יותר מציוניסט סתם.
והנה, יום אחד פשטה שמועה שמתארגנת אנייה שתסיע לארץ-ישראל חסרי רישיונות ומי שרוצה להצטרף מוזמן להגיע למשרד מסוים בווארשה עד אחד ביולי של שנת שלושים וארבע. הדבר נשמע דמיוני לגמרי, ובכל זאת היו בחורים ובחורות שנשבעו ששמעו על כך בחלונות הכי גבוהים של ההסתדרות הציונית ותנועת החלוץ, רק שאסור היה לומר על כך מלה בקול רם, מכיוון שכל המסע הזה היה בלתי-לגאלי.
זה דווקא מצא חן בעיני. הייתי צעיר בן 17, צמא לפעולה והמילים בלתי-לגאלי עשו לי ריגושים בבטן. התארגנו קבוצה קטנה של בחורים, נרשמנו בהסתדרות החלוץ, אספנו קצת כסף וביום קיץ בהיר עלינו על רכבת בדרכנו דרומה, לבלקן. האנגלים, כבר אז, רחרחו בכל מקום, ולכן היה מי שסידר שהרכבת שלנו תצא מרציף צדדי. בבית אמרנו שאנחנו נוסעים לטיול להרי הקרפטים ונחזור בעוד חודש.
הגענו לאתונה והתברר שהשמועה כולה אמת. יש אנייה, שמה וֶלוּס, שזה ביוונית "המהירה". היא בת שלושים שנה, קצת מבוגרת, אבל במצב טוב. הנפח שלה 2,000 טון והיא יכולה לשאת 180 נוסעים. היא תצא כביכול למסע-נופש בים התיכון, מאתונה דרך קורפו לוונציה. בסוף המסע הזה תפרוק את המטען שלה, כלומר אותנו, באחד מחופי ארץ- ישראל, בשקט ובחשאי כמובן. את המבצע ארגנו כמה בחורים צעירים מארץ-ישראל, ורק לראות אותם זה היה מחייה נפשות: ממש התגלמות החלום הציוני. הם נעלו סנדלים, לבשו מכנסיים קצרים וחולצות כחולות עם שרוכים אדומים, ואנחנו, הגלותיים, רצינו יותר מכל להידמות להם מהר ככל האפשר.
באתונה ראיתי לראשונה את דוב בן ליש. שמו אז היה שונה לגמרי – ברל אוקסהורן. הוא היה יליד העיירה רוֹמְנִי שבאוקראינה, קרוב-רחוק של ד"ר חיים ארלוזורוב הידוע, ומאותה עיירה שממנה יצאו גם פנחס רוטנברג וראשוני דגניה. בילדותו היגרה המשפחה לסובאלק שבפולין, לא הרחק מגבול ליטא, וברל הנער היה חבר תנועת החלוץ הצעיר.
ברל היה מנהיג טבעי. אף שבא מעיירה קטנה ולא הכיר את הליכות הערים הגדולות, כגון וארשה או אתונה, שחה מיד כדג במי הפעלתנות. הבחורים מארץ-ישראל גייסוהו לעזרתם, והוא היה איש-הקשר שלהם אל נוסעי האנייה. היינו 350 במספר, הרבה יותר מקיבולת האנייה, כביכול סטודנטים מאוניברסיטאות בפולין ובצ'כוסלובקיה היוצאים למסע תענוגות בים התיכון, בחופשת הקיץ. החזוּת שלנו הייתה מתאימה: כולנו צעירים, תוססים. במהלך הנסיעה הארוכה ברכבת נוצרו לא מעט זוגות ומי שסקר אותנו בבית המלון שבו התאכסנו, או ברחובות אתונה, השתכנע מיד שמדובר בבחורים ובחורות חסרי דאגות ושואפי תענוגות ובידור.
כינסו אותנו באחד הגנים הציבוריים של אתונה ושם פגשנו לראשונה את ליאונידס מַקָרוס, הקפטיין היווני, שנראה יותר כשודד-ים. הסבירו לנו את התוכנית והציגו בפנינו את שלושת הימאים שנשלחו מארץ-ישראל: כתריאל, שמפה לאוזן סופר כי הוא מסוגל להחליף את הקפטיין אם זה יעשה בעיות; שייקה, מפקד הספינה מטעם ההגנה, שרק הזכרת שמה העבירה בנו צמרמורת; ומיקי, האחראי לנוסעים. ברל – רק כך קראנו לו אז - היה עוזרו הראשי של מיקי.
כתריאל דיבר עברית וברל, ששלט היטב בשפה, תרגם את דבריו ליידיש, שפתם של רוב הנוסעים: נצא לדרך מחר מנמל פיראוס. אנחנו רבים, הרבה יותר מהמקומות שיש באנייה ולכן צריך למלא את כל ההוראות כדי שלא יהיו תקלות. ההפלגה תימשך לא יותר משלושה ימים. נשתדל להגיע לחוף שומם בהסתר, ולרדת בו. יחכו לנו על החוף. כל מה שצריך זו משמעת. אם תצייתו להוראות, בעוד ארבעה ימים לכל היותר תהיו בארץ-ישראל.
כשסיימנו את הפגישה בגן הציבורי יצאנו בקבוצות לעבר המלון. הורו לנו להיות מוכנים להפלגה למחרת בבוקר, בשש אפס אפס. אחת הבחורות שאלה את ברל, שנחשב כבר למומחה ולמקורב לחלונות הגבוהים, האם אין חשש שהאנגלים לא יתנו לנו לרדת בחוף ואולי אפילו יאסרו אותנו? ברל הרגיע אותה באומרו: הרב-חובל שלנו, מקרוס, הוא אלוף העולם בהתחמקויות. מיקי סיפר לי, שכאשר אחד ממארגני המסע הביע חשש משאננותו, ומהודעתו שהמשטרה הבריטית המאבטחת את חופי ארץ-ישראל "קטנה עליו", הוא השיב לו: בחור צעיר, עוד לפני שנולדת אני הברחתי זונות לברזיל…
למחרת בשבע בבוקר הרימה ולוס עוגן והפליגה מנמל פיראוס. אחרי כמה שעות היינו בים הפתוח. הכיוון – צפון-מערב, כדי להטעות כמובן. חצי יום נסענו לכיוון קורפו, ולקראת ערב שינה ההגאי את הכיוון. תחילה דרומה, ולאחר כמה שעות עקפנו את כרתים מדרום. הים היה שקט ונוח והנסיעה נראתה כהפלגת נופש אמיתית. ביומיים הבאים בחורים ובחורות השתזפו על הסיפון ומיטיבי שחייה הורשו להשתכשך במים.
ושם שחית יחד עם דוב, העליתי השערה.
לגמרי לא, השיב גרשונוביץ' בחומרה. אם אתה רוצה לדבר במקומי, בבקשה. אם לא, תן לי להמשיך. השתתקתי והוא המשיך: כל העניין נראה כמו הרפתקה אחת גדולה: ים שקט, שמיים כחולים, חברה נעימה, ארוחות מתקבלות על הדעת וצוות של חמישה מלחים יוונים ושלושה בחורים ארצישראליים העושים מלאכתם בשקט וביעילות.
ביום הרביעי נעצרה האנייה במרחק של כארבעים קילומטר מחוף ארץ-ישראל. חיכינו עד רדת החשיכה. הקפטיין מקרוס הלך אנה ואנה על הסיפון, ולמרות שאננותו המפורסמת הוא נראה די מתוח. המתח שלו הדביק גם אותנו. לא ידענו אז שאנחנו עושים היסטוריה, וּוֶלוס היא אניית המעפילים הראשונה בהיסטוריה הציונית. כל מה שרצינו, שיגיע הערב ונוכל להתקרב לחוף. לא היה לנו מושג באיזה חוף מדובר. היו שאמרו ששמעו כי הספינה תתקרב לשפך הירקון, בצפון השומם של תל-אביב, ושם יורידו אותנו.
הלילה ירד ובאמת האנייה הפליגה מזרחה. אחרי ארבע שעות בערך נראו במזרח אורות של יישוב ולידם אור כבה ונדלק. על הסיפון החלו התרוצצויות. פנס גדול הוצב בחרטום ומיקי אותת ממנו בסימני אור קצרים וארוכים אל החוף. בסביבות שעה 11, היינו קרובים לחוף. הים סער וגלים שחורים הכו על דפנות העץ של ולוס.
מי שיודע לשחות, שיקפוץ למים, מיד יגיעו הסירות, נשמעו קולות. נוסעים אחדים קפצו ואחרים היססו. אל האנייה התקרבו שתי סירות קטנות שאספו את הקופצים והסיעום לחוף, מרחק של 150 מטר בערך. לאחר דקות אחדות שבו הסירות ולקחו משלוח נוסף. הסירות היו קטנות, ומדי פעם יכלה כל אחת מהן להוביל רק שמונה נוסעים. גם הים הסוער הכביד והאט את הפעולה.
ברל היה כל העת על הסיפון, מסייע למיקי בהכוונת הנוסעים לקפיצה אל המים. באחת לפנות בוקר בערך הופסקה ההורדה, לאחר שקרה אסון. אחת הסירות התהפכה ושניים מהנוסעים טבעו. בחורה אחת נמשתה ללא רוח חיים ובחור שהועבר לחוף החזיק מעמד לא יותר מחצי שעה, וגם הוא נפטר. על סיפונה של ולוס נשארנו בערך חמישים או שישים איש ואישה. צוות הארצישראליים, שנועץ באנשי ההורדה שעל החוף, החליט להפליג לחוף אחר, נוח יותר. ולוס הרימה עוגן והפליגה לאורך החוף דרומה. הלילה היה חשוך לגמרי, ואנו לא ידענו כלל שבמשך שלוש וחצי השעות הבאות, עשינו מרחק של כארבעים קילומטר, מחוף כפר ויתקין עד לקרבת שפך הירקון לים.
כשהגענו לצפון תל-אביב היה הים רגוע יותר והנוסעים הורדו במהירות לשתי סירות גדולות שהפליגו לחוף הסמוך. האנייה ניצבה כלויתן שחור סמוך לחוף, הבאים הוסעו לתל-אביב הסמוכה ועל החול הרטוב נערכה התייעצות קצרה של האחראים למבצע. ממני, מברל ומעוד בחור ביקשו להישאר. עמדנו בצד והמתנו. לאחר כמה דקות ניגש אלינו כתריאל ואמר: חברים, יש לנו בקשה. אתם מתבקשים לחזור עם האנייה לאירופה, כדי להכין את ההפלגה השנייה שלה, שתהיה בעוד שבועיים בערך. אני יכול להבין שאתם מאוכזבים, לאחר שדרכתם כבר על אדמת ארץ-ישראל, אבל מדובר בסך הכל בדחייה של שבועיים עד שלושה. תגיעו עם ולוס בהפלגתה הבאה, ואני מבטיח לכם שבפעם הזאת תישארו כאן. מסכימים?
מה יכולנו לומר? אף שביקש את הסכמתנו, גם הוא וגם אנחנו ידענו שאין לנו ברירה. בימים ההם בקשה כזו הייתה בגדר פקודה. כל אחד מאתנו לקח את ילקוט הגב שלו, שבו היה כל רכושו, והסירה של הסקציה הימית של הפועל תל-אביב החזירה אותנו לולוס, שהפליגה מערבה במהירות הגדולה ביותר שלה, לאור קרני האור הראשונות.
כל מה שסיפרתי לכם קרה בליל ה-31 ביולי / 1 באוגוסט 1934. רק מאוחר יותר נודע לי, שהאנגלים חשדו בוֶלוס עוד בהפליגה בים והמתינו לו בנקודות שונות לאורך החוף. אולם האחראים להורדה היו פיקחים מהם. הם שלחו קבוצה של צעירים לטייל לאורך שפת הים מחדרה דרומה, והורו להם לשיר ולרקוד, ולמשוך את תשומת לב המשטרה הבריטית שהייתה בכוננות. ואכן, שלושה שוטרים-פרשים עצרו את חברי הקבוצה וביקשו לדעת מה מעשיהם באזור בחצות הלילה. המטיילים הובלו לתחנת המשטרה בחדרה, נחקרו ושוחררו לבסוף מחוסר הוכחות לביצוע פשע כלשהו. באותו זמן בוצעה ההורדה ליד שפך נחל אלכסנדר.
לאחר שלושה ימים היינו שוב באתונה. נחנו כמה ימים ונאמר לנו שעד אמצע החודש תגיע קבוצה נוספת, והיא תצא באותו מסלול ובאותה שיטה לארץ-ישראל. לא ברור לי מה קרה, אך העניין התעכב. בלשים אנגלים החלו לרחרח באתונה ובפיראוס הסמוכה. כיוון שכך עברנו לסלוניקי והמתנו שם לבואה של הקבוצה השנייה, זו שצריכה הייתה להפליג בוֶלוס 2, כפי שנקראה האנייה מעתה.
השהייה בסלוניקי נמשכה חודש שלם ובינתיים התיידדתי עם ברל, שסיפר לי כי משאת נפשו הכפולה היא לעלות לארץ-ישראל ולהיות עובד-אדמה. לא היה בכך חידוש גדול. גם אני, כמו רבים מהעולים הצעירים בעת ההיא, חונכתי במשך שנים על שני עקרונות-יסוד: הראשון, שארץ-ישראל היא היעד האחד והיחיד ויהודי שנוסע לארץ אחרת בוגד בייעודו האישי והלאומי; העיקרון השני הנחה אותנו אל האדמה, העבודה החקלאית והחזרה לטבע, כדי למחוק במהירות האפשרית את אלפיים שנות הגלות. רק כך נוכל להיות כמו אבותינו הקדמונים, עובדי האדמה, היוגבים והכורמים. עבודה אחרת, בעיקר אם היא בעיר, נחשבה לנחותה בעינינו. רצינו התיישבות, חקלאות ורצוי בקיבוץ.
חום הקיץ פינה את מקומו לקרירות מסוימת של סתיו ואנו היינו עדיין בסלוניקי. וכך זה נמשך ונמשך עד שקיבלנו הוראה לעלות על הרכבת לסופיה בירת בולגריה. נסענו שלושתנו לשם, התייצבנו בדירה מסוימת שבה קיבלנו הוראה חדשה: לנסוע למחרת היום לעיר הנמל וארנה. מתברר שוֶלוס, כדי להערים על הבריטים שרחרחו בכל מקום ביוון, הפליגה אף היא לנמל בולגרי זה, אליו הגיעו בקבוצות קטנות בחורות ובחורים יהודים מפולין, ליטא וצ'כיה, גם הפעם 350 במספר. עלינו יחד אתם לסיפון, ועל אף מאמצי ההסוואה שלנו אמר לנו לוי, השליח מארץ-ישראל ששלושתנו, הוותיקים, מונינו לעוזריו, כי הוא לא שקט. שניים ואולי שלושה טיפוסים חשודים הסתובבו והסתודדו בנמל. הוא חשד שאלה בלשים בריטים שנשלחו מארץ-ישראל.
ההפלגה בפעם הזאת לא הייתה מוצלחת. הים סער רוב הזמן, האוכל ניתן בצמצום וגם הצוות היווני גילה עצבנות יתרה. ייתכן שמקרוס ומלחיו הבחינו גם הם בבלשים האנגלים, ואולי מישהו מהם אף עזר להם, כפי שאמר לנו בחשש אחד הארצישראליים. הנוסעים לא חשו בסכנה, רקדו ושרו כל זמן שמחלת הים לא שלחה אותם למיטות-הקומות שלהם בבטן האנייה.
שבעה ימים נמשכה ההפלגה הזו. ולוס יצאה מווארנה, עברה את מיצר הדרדנלים, פנתה לעבר סלוניקי ואחר כך שייטה בין איים יווניים מקסימים. רק ביום הרביעי הגענו לים התיכון והתחלנו בדרכנו האמיתית מזרחה. הפעם, כמי שמקורב לפיקוד האנייה, ידעתי כי הכוונה היא להגיע בלילה לשפך הירקון, להוריד במהירות את המעפילים לסירות שימתינו שם, ולהפליג מיד בחזרה, כדי לא להיתפס. אלא שתוכנית לחוד ומציאות לחוד.
תקלה במנוע האנייה האטה את התקדמותה, והיה עלינו להמתין יום שלם הרחק מהמים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל. פעמיים התקרבנו עד למרחק של קילומטר וחצי ואולי שני קילומטר מהחוף, והסתלקנו. בפעם השלישית, הורדה מהאנייה סירה קטנה ושניים מהארצישראליים חתרו בו במשוטים לעבר החוף. הם חזרו לאחר שעתיים, ואתם שני בחורים שהיו אחראים כנראה על ההורדה. בטרם הספיקו לעשות משהו, התקרבה אלינו סירת מנוע. כל הפעילות על הסיפון הופסקה. הסירה חלפה ליד האנייה והסתלקה. היה זה סימן מדאיג לבאות.
הבחורים חזרו לחוף, אמרו לנו להסתלק ולחזור למחרת, לאחר רדת החשכה. הפלגנו לכיוון קפריסין, נעצרנו בים וחיכינו. המצב לא היה טוב. באנייה השתררה עצבנות גדולה. גם המספר הגדול של סובלים ממחלת-ים לא הוסיף להרגשה, שממילא לא הייתה טובה.
ברל היה אולי האופטימיסט היחיד בינינו. הוא נהג לומר: ארץ-ישראל נקנית בייסורים, וכך גם הכניסה אליה. סבלנות, כולנו נגיע. אלא שגם בלילה הבא לא הגענו. התקרבנו פעם נוספת לחוף, ואז נורו עלינו יריות ממקום לא ידוע. מקרוס הודיע שהוא לא מוכן לסכן את אנייתו, ושוב חזרנו ללב ים. כך זה נמשך עוד שלושה לילות. רק בלילה הרביעי הצליחו כחמישים מהנוסעים לרדת לסירות, שוב הפעם מול חוף כפר ויתקין. באמצע ההורדה התקרבה אלינו שוב סירת מנוע, לפי החשש של המשטרה הבריטית, ובפעם השביעית או השמינית הסתלקנו אל הים הפתוח.
מקרוס והמלחים שלו היו בשלב זה מעוצבנים לגמרי. האוכל ניתן בצמצום ואפילו מי שתייה היו בקיצוב. על מקלחת לא היה מה לדבר. גם בים לא הרשו לנו לשחות, לאחר שבחור אחד כמעט טבע. פתאום שמתי לב שהאנייה מפליגה צפונה. ראינו מרחוק הר, שאמרו לנו עליו שהוא הכרמל, ויותר מאוחר היה לימיננו רכס לבן היורד לים, שלימים למדתי שזה ראש הנקרה. המשכנו עוד ועוד צפונה, חלפנו על פני ביירות עד שהתקרבנו לנמל טריפולי בצפון לבנון. מקרוס סיפר שיש לו מכרים בנמל זה, והוא יקבל באמצעותם פחם, אוכל ומים. לא כל כך האמנו לו. חששנו שהוא רוצה להסגיר אותנו לשלטונות הצרפתיים של לבנון, אבל הוא הפתיע: לא ברור מאין, משום מקום ממש, כשהתקרבה ולוס לנמל טריפולי, הקיפו אותה סירות של רוכלי מזון וירקות והחל מסחר ער בין הרוכלים לבין הנוסעים. אל האנייה הועלו כמויות גדולות של מזון, מים ומאוחר יותר הגיע גם משלוח של פחם בשקים שחורים. מקרוס ולוי ירדו לחוף, וכנראה ששילמו שם למי שצריך, כדי שהאנייה שלנו לא תיבדק. היא עגנה יום ולילה מחוץ לשובר הגלים הקטן, ואחר כך יצאה למסע נוסף לעבר ארץ-ישראל.
גם הפעם לא האירה לנו ההצלחה פנים. הפלגנו עמוק בים, ורק לקראת לילה החל השיוט מזרחה. אוכל ומים היו במידה מספקת, אך מצב הרוח היה בשפל. רבים איבדו את התקווה שנצליח לעלות על החוף. בערך בחצות התקרבנו לחוף נתניה. האנייה נעצרה. נוצר קשר של איתות-אור עם החוף ועד מהרה חלפה הידיעה המעציבה: אי אפשר להתקרב אל החוף. משמרות של מתנדבים ערביים שהגיעו מטול כרם מסיירים על שפת הים והם עוזרים לאנגלים לגלות כל סימן של עולים "בלתי לגאלים". חזרנו לעומק הים וכך עבר עוד יום, היום השישה-עשר שלנו מול חופי ארץ-ישראל או בסביבתה. בכל אותם ימים ארוכים הצליחה ולוס להוריד רק 50 מתוך 350 נוסעיה.
בערב הבא שמעתי ויכוח שפרץ בין לוי למקרוס. הקפטיין אמר שהוא לא מוכן יותר. החוף פשוט חסום, וכשמתקרבים אליו מופיעים אנגלים, או ערבים, או השד יודע מה ומונעים את ההורדה. לוי הבטיח לו תשלום נוסף ומקרוס אמר לו: נוֹ סניור, כסף לא יעזור פה. יש קללה על המבצע הזה, ניסיתי הכל ועכשיו אני חוזר ליוון. קחו לכם מטורף אחר שיעשה את העבודה. אני כנראה לא מוכשר מספיק.
הם רבו וצעקו זה על זה אולי חצי שעה, ולבסוף הסכימו, שייעשה עוד ניסיון אחד, מאוחר יותר באותו לילה. אם הוא יצליח – מה טוב, אם ייכשל – תחזור הוֶלוס ליוון ותוריד את הנוסעים. את כל הסיפור הזה הנוסעים לא ידעו, ולוי, ששם לב שברל ואני שמענו את הדברים, השביע אותנו לא לספרם לאיש. גם ככה אנחנו בצרה גדולה, אמר ומחה את הזיעה ממצחו, שזרמה בפלגים למרות מזג האוויר הקריר.
לאחר חצות התקרבה ולוס בפעם האחרונה אל החוף. מאוחר יותר התברר לי שזה היה כמו בהפלגה של ולוס 1 – מול מושב כפר ויתקין. המתינו לנו על החוף. זאת אפשר היה לראות לפי איתות-האור שהגיע. גם הפעם הוא לא היה מעודד. לא להוריד, לא להוריד, אמרו הנקודות והקווים המוארים שפוענחו על הסיפון. הנוצרים בכוננות. הנוצרים, כך ידענו, אלה האנגלים בשפת הכינויים של אנשי העלייה הבלתי-לגאלית.
האנייה הייתה במרחק של שבע מאות או שמונה מטר מהחוף. ברל טפח קלות על שכמי. בוא אתי, גרשון, אמר לי. כולם כינו אותי גרשון, על שום שמי הארוך יותר, גרשונוביץ'. הלכתי אתו לקצה הסיפון, ושם, בין חבלים וחביות הוא שאל: אתה יודע לשחות? נעלבתי ממש. בוודאי שאני יודע לשחות, אמרתי. אל תשכח שהתאמנתי יותר משנה בסקציית השחייה של מכבי וארשה.
טוב, אמר ברל, אם כך אגיד לך מה נעשה עוד מעט. ולוס גמרה את הקריירה שלה מבחינתנו. היא חוזרת לסלוניקי או לנמל אחר ביוון. אני לא מתכוון להצטרף אליה להפלגה זו. אתה בא אתי?
לאן? שאלתי.
אידיוט, הוא ענה לי. לחוף.
אבל איך נגיע? שאלתי, כאידיוט ממש.
בשחייה, זה לא רחוק. אני יודע לשחות, וגם אתה הרי בוגר סקציית השחייה של מכבי וארשה, אז קדימה. אני מיד משיג לשנינו חגורות הצלה, אתה אורז כמה שפחות דברים בילקוט הגב שלך, לובש בגד ים או מכנסיים קצרים, ובעוד רבע שעה אנו נפגשים כאן, כדי לצאת בשיִט פרטי לעבר ארץ-ישראל. מסכים?
ברור שהסכמתי, אם כי חשש מסוים הדאיג אותי. בווארשה, בסקציית השחייה של מכבי, לא הייתי מהספורטאים המצטיינים. אפשר אפילו לומר שהייתי מהשחיינים הגרועים ביותר, ומעולם לא עברתי יותר משתי בריכות לרוחב, לפני שאיבדתי את הנשימה. למרות זאת, האמנתי שאתגבר, מה גם שברל הבטיח להביא חגורת-הצלה, וחשבתי שהיא תוכל לבוא במקום מקצועיותי הפגומה בשחייה.
נפגשנו במקום שקבענו. ברל בדק אותי ואת ציודי. ילקוט הגב שלקחתי נראה לו תפוח מדי. הוא פתח אותו וזרק מתוכו שתי חולצות ומגבת. מה אתה צריך את כל השמאטעס האלה? צעק בלחש, כדי שאחרים לא ישמעו. בארץ-ישראל בין כך נצטרך להתחיל את הכל מחדש, ועליך זה יכביד בעת השחייה. הנה, קח את חגורת ההצלה ולבש אותה. ובשם אלוהים, מה זה הופעת לי עם נעליים, ועוד גבוהות. אתה רוצה לשחות עם נעליים? חלוץ אותן מיד! נשמעתי לו. הוא עזר לי לקשור את חגורת-ההצלה סביב מותני, ואחר-כך הראה לי איך מנפחים אותה. כל הטקס הזה נמשך לא יותר מחמש דקות.
הספינה החלה להסתובב וברור היה שהיא משנה כיוון, ועומדת להתחיל בהפלגתה האחרונה מארץ-ישראל. הפעם לבלי שוב – לפחות לא במבצע הזה. הנוסעים האחרים טרם ידעו שהפור נפל. אנחנו ידענו, ולא התכוונו להיות חלק ממסע הנפל הזה מערבה.
בוא, אמר ברל. אנחנו קופצים לים.
חיכינו כמה דקות, עד שלא ראינו איש בסביבה. לא רצינו שיבחינו בנו, כדי שלא ינסו למשות אותנו מהמים. כשנדמה היה לנו שאנו לבדנו, עלינו על המעקה והתיישבנו עליו. הלב שלי הלם בעוז. האם אעמוד במבחן השחייה? ואולי כל העניין בטעות יסודו ואני נגרר אחרי ברל, שהוא בחור יקר ובה במידה הרפתקן גדול?
לא הספקתי לחשוב הרבה. ברל נתן לי דחיפה הגונה ואחרי שניות אחדות מצאתי את עצמי במים קרים. על גבי ילקוט הגב המצומק שלי ולמותני ועל חזי חגורת ההצלה המנופחת. הייתי מבוהל לגמרי. שתיתי כנראה לא מעט מי-ים, והייתי בוודאי שוקע במצולות אילולא חגורת ההצלה שגרמה לכך שנדחפתי כלפי מעלה ומצאתי עצמי קרוב למדחף האנייה.
ברל צעק לי מתוך המים, במרחק כמה מטרים: גרשון מהר, התרחק מהפרופלור, כך קראו אז למדחף. אתה רוצה למות?
ברור שלא רציתי למות. יותר מכל רציתי לחיות ולהגיע לחוף, אבל הייתי מבוהל, מלא מים מלוחים ובעל כושר אפס בשחייה. הנעתי בידי כאילו הייתי טחנת-רוח וברל, שחשב בטעות שאני שוחה בסגנון חתירה, צעק לעברי: לא, לא קראול (חתירה), רק שחיית חזה, כדי לא לאבד את הכוחות. הוא לא העלה על דעתו שאני לא יודע לשחות בשני הסגנונות האלה.
נדמה היה לי שאני מתקדם. עובדה, התרחקתי מדופן האנייה. רק לאחר דקה או שתיים הבנתי שאני סתם מכה בגלים, ומי שהתרחקה ממני הייתה הוֶלוס, שהסתובבה ופנתה מערבה. ברל, במרחק של עשרים מטר ממני צעק: גרשון, אתה בא? למה אתה לא מתקדם? לך תסביר לו את האמת הרטובה…
זה לקח לו בערך עשר דקות כדי להבין שהוא הסתבך אתי לגמרי. הוא שחה אלי ושאל מה קורה אתי. ניסיתי לשמור על קור רוח, ובאמת היה לי קר. אמרתי לו: קצת קשה לי לשחות. אני חושב שבלעתי מים בזמן הקפיצה.
שטויות, השיב ברל. בלעת קצת מים, אז מה? אתה רואה את האור החלש הזה על החוף?
לשם אנחנו שוחים.
לא יכול, אמרתי בגייסי את כל האומץ העלוב שלי.
מה אתה לא יכול? צעק ברל, שהיה לידי, ממש לתוך אוזני.
אני לא יכול לשחות, בגלל שאני בכלל לא יודע לשחות, ומה שסיפרתי לך על מכבי וארשה היה קשקוש אחד גדול.
ברל שתק, כנראה מתוך הלם. אחר כך שאל שאלה אידיוטית, שלא התאימה לו אלא דווקא לי: אז מה אתה מתכוון לעשות?
אני לא יודע, עניתי בכנות.
בוא, אמר בלי להשתהות, הלילה קצר והשחייה מרובה, בעיקר עם אחד כמוך. תניע את הידיים והרגליים שלך כפי שלמדת בקורס השחייה בווארשה.
ניסיתי כמיטב יכולתי וללא הצלחה יתרה. בלעתי עוד מים, ונדמה היה לי שחגורת ההצלה ספוגה אף היא מים ומושכת אותי כלפי מטה.
אני חושב שאני טובע, אמרתי בקול ניחר. למזלי, ברל שמע אותי וחש לעזרתי. הוא הושיט לי יד ולאחר מכן הורה לי להחזיק ברגלו השמאלית. לא ברור לי מהיכן שלף חבל, כרך אותו סביב מותניו ומסר לידי את קצהו. תחזיק חזק, פקד עלי, תניע את הרגליים שלך כמו בשחיית חזה ואני אגרור אותך אחרַי. כך שחינו, כלומר הוא שחה ואני נגררתי, רבע שעה, ואולי חצי שעה. איבדתי את חוש הזמן. אני מוכרח להודות שאת הראש שלי באותן דקות ארוכות מילאו מחשבות אובדניות. הייתי משוכנע שהמסע שלי לא יכול להגיע אל סופו בהצלחה. אחרי הכל, גם כוחותיו של ברל, החזק והמוצק, מוגבלים, ואני תלוי בו. מבחינתי לא היה לי שום סיכוי.
בשלב מסוים איבדתי כנראה את ההכרה. שמעתי במטושטש את קולו: אל תירדם לי, עוד קצת, עוד קצת. עוד מאמץ קטן גרשון. על החוף מחכים לנו עם קפה ועוגה. כך היה כאן בפעם הקודמת. אני שמעתי רק קטעי מילים, ואולי לא שמעתי דבר ועל המשפטים האלה שלחש לתוך אוזני למדתי מאוחר יותר, כשסיפר לי על עלילות אותו לילה.
לא ברור איך, אבל השחייה האידיוטית שלי גרמה לכך שאיבדתי את בגד הים והייתי חצי ערום. גם ילקוט הגב נשמט מגופי, ושוב, לא ברור איך. כי הרי חגורת ההצלה הייתה קשורה מעליו. נותרתי בחולצה בלבד, ספוגת מים וקרועה, ובוודאי לא הייתי שונה בהרבה מגזרי קרשים וענפים שצפו במים סמוך לחוף.
בקטע האחרון של השחייה העמיס אותי ברל על גבו ושחה לחוף עם מטען עודף שאיים להטביעו. למזלו הייתי חסר הכרה, כך שלא יכולתי להפריע לו. לפי סיפורו, כשהגיע לחוף ופָרַק אותי מעליו, היה כמעט בטוח שאני ז"ל גמור. שכבתי בלי נוע, רעש הגלים הפריע לו לבדוק אם אני נושם, וגם ניסיונו לאתר את הדופק באמת ידי השמאלית לא העלה תוצאות חיוביות. למזלי, ביד ימין נדמה היה לו שהוא שומע פעימה כלשהי.
הזיכרון הראשון שלי מהחוף היו כמה סטירות לחי חזקות. אתה בסדר? אתה בסדר? שמעתי קול כמו מאוב. הוא הפך אותי על בטני והתחלתי לפלוט מים. טוב, יופי, נהדר! שמעתי את הקול, הַמשך. אחרי רבע שעה בערך הצלחתי להתיישב, רועד בכל חלקי גופי. חגורת ההצלה הייתה זרוקה בצד, וירח פגום במערב השמיים עזר לי להבחין בכמה מפרטי החוף. חוץ מברל וממני לא הייתה שם נפש חיה.
כנראה שכולם כבר הלכו, ציין ברל בצער, ומיד המשיך במרץ האופייני שלו: קום גרשון, אנחנו הולכים מפה.
הולכים? שאלתי, והייאוש מילא אותי כמקודם.
הולכים, הולכים. מוכרחים להמשיך, מוכרחים להמשיך, שמעתי שוב את קולו במעומעם. בדיעבד אני יודע שאיבדתי את ההכרה או שנרדמתי ובעצם זה היה היינו הך. לא ברור לי אם הלכנו, או שברל גרר אותי אחריו, אולי בעזרת החבל ואולי בלעדיו. בדמדומי הזיכרון שלי מאותו לילה נדמה לי שהוא תמך בי ואני כשלתי אחריו.
כשפקחתי את עינַי לאחר שעה או חמש שעות מצאתי את עצמי במיטה, בתוך חדר בצריף, ברל מביט עלי מעל ולידו אשה לא מוכרת. היום כבר האיר ואור בהיר נכנס מבעד לחלון הצריף.
איפה אני? שאלתי.
במקום בטוח, השיב ברל. אל תדאג. זאת ברכה, שהסכימה לארח אותנו.
איפה אנחנו נמצאים?
בכפר ויתקין. זה מושב עובדים צעיר לא הרחק מהים, אמרה ברכה בקול נעים, ולהפתעתי בשפה הפולנית. אתה רוצה תה?
אני לא רוצה שום דבר, רק לישון, אמרתי בלֵאות.
די, מספיק להתפנק גרשון, אמר ברל. אתה בארץ-ישראל, ואתה בחיים, למרות שהרבה פעמים במשך הלילה חשבתי שלא אזכה לראות אותך חי. אתה יכול לנוח עוד קצת, ואחר כך ניסע לתל-אביב. מסוכן להישאר כאן. האנגלים יודעים שהאנייה התקרבה בלילה בחוף,
והם יכולים להגיע כדי לתפוס אותנו.
מאוחר יותר סיפר לי ברל כי בכוחותיו האחרונים ממש גרר אותי מחוף הים מזרחה, לכיוון משוער של כפר ויתקין, שעליו למד ממפת רכישות האדמות של הקרן הקיימת שהייתה תלויה על קיר מועדון החלוץ בווארשה. שלוש שעות נמשך הטיול הזה, כשאני במקרה הטוב נגרר אחריו, ובמקרה הרע מתנהג כמו שק תפוחי אדמה – כבד וסביל. גוררים אותו – הוא נגרר; מפסיקים לגרור – הוא נותר במקומו או נופל.
לפנות בוקר התקרב ליישוב. הוא הניח שזה כפר ויתקין, ולא טעה. בתים טרם היו במושב והוא הבחין בצריפים קטנים, מצופים במין ציפוי שחור. הוא הניח אותי ליד שער החצר, נכנס פנימה והקיש על דלת הצריף. השעה הייתה שש בבוקר ודיירי הצריף, גבר אשה וילד קטן, לא המתינו לאורחים. היו כמה שניות של מבוכה – משני הצדדים. ברל התאושש ראשון וסיפר בעברית גלותית במקצת – כך הודה מאוחר יותר – מי הוא, מאין בא, ומי בא ובעצם הובא על-ידו. הגבר מיהר אלי, כיסה את מערומי בסדין, העמיס אותי כאילו הייתי חבילת חציר על שכמו, והכניס אותי לצריף. לאחר מכן הלך לעבודת יומו, והשאיר אותי לטיפולם של אשתו ושל ברל.
זהו, אם כן, הסיפור שלי, איך הכרתי את ברל אוקסהורן, שאתם קראתם לו דוב בן ליש. הוא האיש שהעלה אותי ארצה, בפועל ממש, על גבו, ובעצם הציל את חיי וגרר אותי אחריו במים ועל היבשה. בלעדיו הייתי כבר ב-1934 מאכל לדגים.
מתווך הדירות גרשונוביץ' סיים את דבריו, סקר אותנו כדי לראות אם דבריו עשו עלינו את הרושם המתאים, לגם לראשונה מכוס מיץ האשכוליות שלידו, ונראה שחיכה לתגובות. מה יכולנו לומר לו? שלא ידענו? מדוע שנדע. אחרי הכל, שכננו בן ליש, או אוקסהורן בשמו הקודם, התגורר בשכנותנו רק חמש עשרה שנה, והסיפור שלו, של גרשונוביץ', החזיר אותנו כמעט שבעים שנה לאחור.
נוימן מוועד הבית, שהאזין כל העת מבלי להוציא הגה, הציל את המצב. הוא שאל את אורחנו, מה עשה בארץ מאז עלייתו והאם שמר על קשר עם המנוח גם בשנים הבאות.
השעה הייתה כבר לאחר חצות, ואם להודות על האמת, ראיתי בפניה של נירה אשתי, וכך חשתי גם אני, שאין לנו כוח לסיבוב נוסף של סיפורי-עבר. ייתכן שגרשונוביץ' הבחין במצוקתנו, ואולי היה עייף בעצמו. הוא קיצר בדבריו: עד להקמת המדינה הייתי עובד די בכיר במחלקת הדואר והטלגרף של ממשלת המנדט. אחר-כך נמאס לי לעבוד בשביל הממשלה, כל ממשלה, ועברתי לשוק הפרטי. פתחתי משרד תיווך, וכיום אני עוסק בתחום הזה עם בני הבכור, כמובן באופן חלקי, בהתאם לגילי. אשר לשכן המנוח שלכם, לא, כמעט שלא היה לי אתו קשר. יצא לי להיפגש אתו אולי פעם בארבע או חמש שנים. קיבלתי את הרושם שהוא היה מין איש-מסתורין. כמה פעמים נדמה היה לי שהוא לא מזהה אותי, או שלא נוח לו להיפגש אתי. בעשרים השנים האחרונות נפגשנו קצת יותר, גם על רקע מקצועי, לפעמים ברחוב, שהרי היינו בסך הכל כמעט שכנים, ולפעמים נפגשנו במועדון השחמט על-שם עמנואל לסקר ברחוב הירדן, לא רחוק ממגדל האופרה של ימינו, שאליו נהגתי ללכת. לעתים רחוקות גם הוא היה מגיע לשם, ונהגנו להחליף מלה או שתיים. ואני רוצה להזכיר לכם, שאני הוא שמצאתי בשבילו את הדירה בבית שלכם. הוא פנה אלי יום אחד, בסוף שנת שמונים וארבע, ואמר שהוא רוצה לגור בבית שקט ברחוב קטן, סמוך לרחוב ראשי. יצאנו לכמה סיורים, והוא הצביע על הבית הזה, ואמר שישמח לגור בו. התעניינתי וגיליתי כי דייר בקומת הקרקע עומד לעזוב, וכך עזרתי לבן ליש לרכוש את הדירה פה.
דיברתם על עלייתכם לארץ, ועל אותו לילה בחוף כפר ויתקין? ביקשתי לדעת.
לא, אף פעם לא. מה יש לדבר על פרשה מלפני כל כך הרבה שנים? לו היו החיים שלו, לי היו החיים שלי, וזהו.
גרשונוביץ' קם מהכורסה, נטל את כובעו, והחל עושה צעדיו לעבר הדלת. הצעתי להסיע אותו והוא נעלב: אדוני, למרות שנותי אני עוד הולך על שתי רגלי. וחוץ מזה, אמרתי לך שאני גר לא הרחק מכאן, במרים החשמונאית.
נוימן נפרד מאתנו ומאורחנו ועלה לדירתו בקומה הרביעית. גרשונוביץ' יצא מיד אחריו. השעה הייתה חצות ורבע. בדיוק יומיים לפני כן נפרד מאתנו דוב בן ליש וירד לדירתו, ללילו האחרון. איחלתי בלבי לגרשונוביץ', שבניגוד לבן ליש, האיש שהעלה אותו ארצה על גבו, יזכה לראות את בוקר יום המחרת.
שכבנו לישון ונירה אמרה: בן ליש היה בעיני, תמיד, זקן נחמד וקצת מסתורי. מי היה מאמין שבנעוריו היה גיבור כזה?
אני הייתי ספקן ממנה. סיפורו של מתווך-הדירות גרשונוביץ' על אניית המעפילים ולוס, ועל ההרפתקה המופלאה שלו ושל שכננו ז"ל, נראה לי דמיוני מדי. לא ייתכן שכך התנהלו הדברים. האם באמת היו שתי הורדות, שאחת הצליחה והשנייה, למעשה, נכשלה? וכל השמות שהוא הזכיר – הקפטיין מקרוס, והשליחים מארץ-ישראל, כמו כתריאל, ושייקה וחבריהם – האם באמת היו אנשים כאלה? כשחשבתי יותר ויותר על סיפורו, הגעתי למסקנה שהדור הזה, של בן ליש וידידו גרשונוביץ', גידל כנראה בדאים מופלגים.
ניסיתי להירדם ולא הצלחתי. ירדתי ממיטתי והלכתי אל כוננית ספרי ההיסטוריה שלי. כמעט כל הספרים שם עוסקים בהיסטוריה יהודית מימי הביניים, אך מצויים בה גם לא מעט ספרים מתקופות אחרות. עיני רצו על פני כריכות הספרים ולפתע הייתה לי הארה: גיליתי ספר בשם מוֶלוס עד טאורוס. ולוס, חזרנו אליך שנית, עלצתי. הוצאתיו ממקומו ומיהרתי אל התוכן. ללא קושי מצאתי פרק שלם על שתי ההפלגות של ולוס בשנת 1934, ההתארגנות ביוון, ההפלגות וכל השאר. אפילו הציטוט מפיו של מקרוס, על הברחת הזונות לברזיל הופיע במלואו, בעמוד 24.
הנה כי כן, גרשונוביץ', ידידו מנוער של בן ליש, לא בדה את הדברים מלבו.






עוד ב"ספרים נשכחים"

ספרים נשכחים קראו לה "סלע"
זה לא היה בדיוק ספר, אלא סיפור בהמשכים. הנה הוא כולו:
גשר חי