כתבו עליו בעיתון – על הספר כמובן...

שום אדם לא אוהב ביקורת, אבל צריך להתרגל אליה ויש המתנחמים בכך, ששמם צוטט נכון על-ידי המבקר. גדולי היוצרים בעולם שפכו זעמם על המבקרים. דווקא חכמי היהדות היו סבלניים יותר, והמשורר משה אבן-עזרא, בן המאות י"א-י"ב, כתב: "המבקר צריך שיהיה כאבן משחזת. משחיז ואינו חותך".
להלן לקט של ביקורות – טובות, ואחת פחות טובה.

ב-1995 ראה אור הספר "מהרצל עד בן גוריון" – ציוני דרך בקורות הציונות, היישוב והמדינה בראשיתה. יוחנן רשת, הלוא הוא יורם ברונובסקי (הארץ 7 ביוני 1995), כתב שהספר "קריא מאוד ומרתק תמיד" – ומה אפשר לבקש עוד?

 

 

ב-1995 הופיע גם הספר "ירושלים – עיר ועם", שכותר המשנה שלו היה: "מדוד המלך ועד ימינו". שלומית גבע (מעריב, 17 בנובמבר 1995) מצאה בו הרבה דברים טובים.

 

 

"לבלוע בעיניים", כך קרא לביקורתו הסופר יוסל בירשטיין (ידיעות אחרונות, 3 בינואר 1997). הספר המבוקר – "בולים מספרים על ירושלים", שחיברתי יחד עם האמן אליעזר ויסהוף.

 

 

סיפורה של התקשורת בישראל הובא, פרקים פרקים, בספר "רבותי, העיתונות" שהופיע ב-2004. פרופ' גדעון קוץ (קשר, אביב 2006) סבר, בהקשר לספר, ש"היסטוריה צריך לדעת לא רק לחקור, אלא גם לכתוב ולספר"...

 

 

והנה ביקורת בהחלט לא טובה, מפרי עטו של העיתונאי הוותיק נתן דונביץ. "לקרוא את העיר" הוא מאמר ביקורת שכתב (מוסף "ספרים" של הארץ, 8 באפריל 2009, הארץ אונליין, 23 באפריל 2009) על שלושה ספרים שראו אור לקראת חג ה-100 של תל-אביב. הראשון בהם הוא "תל אביב, תל אביב" שלי ושל הצלמת לילי סגל. על הצילומים והעיצוב (של נעמי מורג) היו לו מחמאות. על הכתיבה – אף לא אחת.