נעמי שמר הייתה, ללא ספק, נכס לאומי, אך כל מי שזכה לפגוש בה למד להכיר גם את תכונותיה האישיות, כישרונה ושנינותה. אני מבקש לספר על ארבע פגישות איתה בימים רחוקים, לפני חמישים וארבעים שנה ועל כישרונה המתפרץ כבר אז.
1
השנה – 1953. אנו, חברי גרעין הכשרה נחלאי של התנועה המאוחדת, קיבלנו על עצמנו משימה לאומית-חלוצית: לאזרח את היאחזות הנח"ל הראשונה נחל עוז ולהפכה ליישוב קבע מול עזה העוינת. המוסדות המיישבים והנח"ל עזרו לנו, בני ה-19, בכל, לרבות בארגון חג העלייה. הנח"ל שיגר משלחת של "תרבותניקים", כדי לסייע. היא כללה חמישה, ביניהם הבמאי גדעון שמר, וחיילת נח"ל בשם נעמי ספיר.
נעמי ספיר מקבוצת כינרת הייתה צוות הווי נח"לאי של אשה אחת: מוכשרת כמו שד, מבוגרת בהרבה מהחיילים, בת 23 (בשל התארכות לימודיה באקדמיה למוסיקה), תזזיתית, צחקנית חסרת-תקנה, ופורקת-עול מתמידה. בשל התנגשויותיה עם מפקדיה, הִרבו אלה לשלחה ל"גלות" ביחידות מרוחקות, עונש מקובל בעת ההיא. לנחל עוז היא הגיעה באיחור, משום שריצתה תקופת "גלות" נוספת בשדה בוקר, יישוב נגבי מבודד שאפילו בן-גוריון טרם הגיע אליו.
חבורת האמנים עמלה קשות כדי להפיק את חג העלייה, ונעמי רדתה ביד קשה במקהלה, עד שהפיקה מאיתנו, החובבים, צלילים של ממש. בה בעת פרח הרומאן שלה עם במאי המופע, גדעון שמר, וכמה חודשים לאחר מכן היא הפכה רשמית לנעמי שמר.
וכמו בשירה המאוחר יותר, "החגיגה נגמרת", הלכנו בליל החג לישון לפנות בוקר, וכשקמנו, כדי "להתחיל מבראשית", לא מצאנו את חמשת האמנים. על לוח המודעות היה דבוק פתק, בכתב ידה של נעמי:
שירה של חג עודה פועמת –
וכבר הרחק מכאן נחפוז:
שנית ננוד ונֵעלֵמָה,
תמיד – לחוּל, לשיר, למְחוֹז.
שירה של חג תשקוט. אתם
באֵת תמשיכו לאחוז,
תשובו לגדל בְּצַלכֶם,
עם תות אספסת ואגוז.
על כן רוב טוב נרחש לכם,
וזו ברכת-שלום נחרוז:
שלום מסימה ואברמ'ל
ממיכה, נעמי, גדעון שמר,
שלום מפרחחי בוהמה,
לפרחחיך, נחל עוז.
לא היו אלה החרוזים היחידים שהותירה אצלנו. היא אף חיברה לנו שיר (מילים ולחן) וכמנהג הזמנים ההם הוא נקרא 'הורה נחל עוז':
עוֹזוּ אחים
שלבו רעַי ידיים במחול
ותנו הזֶמֶר חי צעיר.
הֵי –
עורו אחים, הרימו קול,
כך פורץ השיר
מול עזה העיר.
יחד, קדימה,
הרגל תעוז, הלב יעלוז
ב –
הורה נח"ל מחודשת
שיר של מרץ,
הורה נחל עוז.
זה היה אחד השירים הראשונים (ואולי אף הראשון) של נעמי שמר שהושרו מחוץ לכינרת, וזמן מה הייתה לו עדנה.
2
חלפו למעלה משמונה שנים. השנה – 1962. נעמי שמר מתגוררת בתל-אביב, מגדלת ילדה קטנה, ומאחוריה כבר הישגים לא מעטים בשדה הזמר. אחד משיריה הנודעים היה "חמסינים במשלט", והוא עורר אותי, בעת ההיא עורך צעיר של העיתון "במחנה נח"ל", להציע לה לבקר במשלט ולעמוד על הדמיון והשוני שבין השיר לחיים האמיתיים. המשימה הקשה ביותר היה למצוא משלט, שכן בתחילת שנות השישים היו אלה מעטים למדי. לבסוף מצאנו משלט בהיאחזות הנח"ל כרם שלום, וביום חורפי נאה יצאנו שלושה לדרך: נעמי, אלכס גל הצלם ואני המלווה.
בדרך הארוכה מתל-אביב לכרם שלום סיפרה לנו נעמי על חייה ושיריה, ועל המשלט הראשון שראתה, בהתגנבה לירושלים ב"דרך בורמה" ב-1948. את לוחמי תש"ח תיארה כך בכתבה שפרסמה אצלנו לאחר ששבה מהמסע: "הם היו עליזים וקולניים, וביקשו… מה? לחם חשבתם, או מים, או דלק? ואולי סבון גילוח? – לא ולא. הם רצו עיתון. זכרתי את הבחורים לאחר שנים, וזכותם שמורה להם ב'חמסינים במשלט"'.
הפגישה עם חיילי המשלט מדגם 1962 הייתה מלבבת. הם סיפרו לנעמי שהגבול (גבול רצועת עזה!) שקט לגמרי, בלילות הקרים הם פוקחים עליו עין ומשוחחים בלחש זה עם זה. האם הם משתוקקים להגיע לתל-אביב? - למה, פה נחמד. והאם מישהו קיבל עונש "גלות"? - לא, הקצין די נחמד, ומה זה בכלל עונש שכזה?
פתיחת כתבתה של נעמי שמר ב"במחנה נח"ל", 1962
בדרך חזרה היא לא הסתירה את התרשמותה מהחיילים. הרדיו במכונית השמיע פזמונים אמריקאיים. נעמי אמרה שהיא מתעבת אותם ומעדיפה עליהם שירים צרפתיים. את הכתבה שכתבה על הביקור אצל החיילים הצעירים במשלט המודרני, סיימה במילים אלה: "שוב בבית החם. על כוס תה עם ריבת-דובדבן, הרהרתי בכל אותם הדברים ששינו צורה בינתיים, ועל דבר אחד שאינו משתנה לעולם: ריחם של נעורים".
3
פגישה שלישית נערכה לאחר יותר משנה. אלכס גל היה חובב צמחים ועצים, והִרבה לצלמם. הוא הביא לי כעשרים תמונות מרהיבות של עצים ושיחים במצבים שונים. נטלתי אותם, טלפנתי לנעמי שמר, והצעתי לה לצרף לתצלומים חרוזים משלה. היא אמרה שהזמן לא נוח, משום שלהקת הנח"ל החלה לעבוד על מחזמר בשם "שמש המדבר", שכל שיריו, מילים ומנגינות, הם מפרי עטה והיא מלווה אותה בכל החזרות. (בסוגריים ייאמר, שהמחזמר הזה הניב כמה משיריה הנצחיים ממש, כגון "מחר", "מטרייה בשניים'" ו"מחבואים" [חפש אותי]). לאחר כמה דקות שיחה התרצתה וביקשה לראות את התמונות. הגעתי אליה, היא הביטה בהן ואמרה: תחזור מחר, ונראה מה אצליח לעשות. כששבתי לבקרה היה לכל תמונה קטע מחורז צמוד במהדק, עשרה בסך הכל.
לכתבה המצולמת הזו היא קראה 'עצים קרובים אצל עצמם'. כותרת המשנה הייתה מחורזת: 'דיאגנוזה/ לא בפרוזה/ של עצים [בלי אבנים]. מיוחד/ לכל אחד/ ובפרט ל'מבינים"'.
על תצלום של גזע עץ עבות וכרות, הדומה לקרנף ענק, היא כתבה:
מה חבל שמר יונסקו
לא זכה להיכנס פה
ולראות איך עץ ענֵף
מסוגל להתקרנף.
בתצלום אחר נראה זוג אנשים מבוגרים הצועדים בתוך סבך של צמחים, ליד גזע של עץ. לכבודם נחרזו החרוזים האלה ובמבנה השירי הבא:
הזמן
הוא רחמן
אם הותיר לפליטה
את גזע העץ,
ואותו,
ואותה.
ואת זיו-החיוך
ואת רוח-הים,
את השביל הסבוך
- ואת אהבתם.
וכך הלאה, עוד שמונה קטעים לפי מיטב השנינה והחריזה הנעמי שמרית.
4
בדיוק ארבע שנים לאחר מכן ביליתי בחברתה של נעמי שמר יומיים רצופים בנסיבות מיוחדות. ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים, ה-5 ביוני 1967, לפנות ערב, טילפן אלי קצין החינוך של הנח"ל, איצ'ה גולן, ולחש לי בסודי-סודות, שהידיעות המעורפלות המשודרות ברדיו על צה"ל המתגונן אינן נכונות, שכן כוחותיו נוחלים בסיני ניצחון ענק. אי לכך, הוא מתכוון כבר למחרת בבוקר להסיע את להקת הנח"ל לצפון סיני, והאם אני מוכן להצטרף למסע. גם נעמי שמר תבוא אתנו, אמר עוד.
למחרת, השכם בבוקר ה-6 ביוני, יצאנו בשיירה קטנה דרומה: ג'יפ ובו נהג, איצ'ה, נעמי שמר ואנוכי, ואחרינו משאית הלהקה, ה'שולטייס' כפי כינויה. לאחר כמה שעות שבהן הזדחלנו בשיירות הדלק והתחמושת ונלחמנו נגד הדיונות, הגענו לרפיח ואיצ'ה חיפש קהל ללהקה. הוא מצא מחלקה שנחה בין שני קרבות, ובמאמצים רבים הצליח לשכנע שישה מהחיילים לצפות בהופעה. 15 שחקנים, זמרים ונגנים הציגו לקהל עצום: שישה חיילים ונעמי שמר. מי שלא ראה את המופע ואת דמעותיה של נעמי כשהלהקה ביצעה את 'אילו ציפורים' שלה, כשחבריה עוטים על ידיהם את הכסיות הלבנות דמויות הציפורים בלב רפיח, לא ראה מחזה סוריאליסטי מימיו.
בהמשך היום נסענו בעקבות גדוד שריון, ונעמי סיפרה לנו שבתה, הללי, הזהירה אותה שלא להיות מפוזרת כמנהגה, אבל במשמעות אחרת: שלא תעלה על מוקש, ו'תתפזר' חלילה… לעת ערב הציע איצ'ה את שירותי הלהקה למג"ד הנח"ל המוצנח. הוקמה בימה מאולתרת, שני קומנדקרים סיפקו את התאורה והלהקה נתנה תוכנית מלאה. ואולם, גולת הכותרת הייתה הופעתה של נעמי. מתיק היד הקטן שלה שלפה, כבמטה קסם, שמלה לבנה, לבשה אותה והופיעה ב"ירושלים של זהב", השיר שנולד רק שלושה שבועות לפני כן.
למחרת בערב, לאחר שנודע על כיבוש ירושלים המזרחית ושחרור הכותל המערבי, הופיעו נעמי והלהקה בפני חיילים באל עריש. באותה הופעה היא צירפה ל"ירושלים של זהב" בית נוסף, וכל השאר – כפי שאומרים – היסטוריה.
רשימת-זיכרון זו פורסמה במדור לספרות של "ידיעות אחרונות" ב-9 ביולי 2004, ימים ספורים לאחר פטירתה של נעמי שמר.