המאמר הפמיניסטי של ז'בוטינסקי, ההתפטרות שטילטלה את העיתון והמהדורה שהודפסה בשש שפות: בחזרה לימים הראשונים של "הארץ", במלאת 100 שנים להיווסדו

ביום רביעי, 18 ביוני 1919, שררה שמחה בירושלים — לראשונה זה שנתיים ניתן היה להשיג עיתון יומי בעברית. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה שבעה חודשים לפני כן, והעיר ליקקה את פצעיה אחרי ארבע שנים של סבל, רעב, מחלות ומאסרים. מודעות שפורסמו בימים הקודמים בישרו על הופעת עיתון חדש: "חדשות הארץ".

הגיליונות הראשונים הופצו סמוך לשעת הצהריים, ונחטפו מיד. כמה קוראים שהמתינו ליד בית הדפוס סייעו לסובב את מכונת ההדפסה הידנית, כפי שסיפר בזיכרונותיו שלמה זלצמן, מנהל העיתון. לפנות ערב הגיעו הגיליונות הראשונים לתל אביב הזעירה, וגם שם הם נחטפו. לרוב היישובים האחרים הגיע העיתון רק למחרת.

"חדשות הארץ" פתח עידן חדש בקורות העיתונות בארץ ישראל. הוא ממשיך להופיע בשם "הארץ", והשבוע ציין את יום הולדתו המאה. אולם להיסטוריה של "הארץ" יש גם פרה־היסטוריה: כשנה ורבע לפני הופעת גיליונו הראשון בא לעולם אביו־מולידו, "חדשות מהארץ הקדושה". המו"ל, מפתיע ככל שיישמע הדבר, היה הצבא הבריטי.

בשלהי 1917 כבשו הבריטים מידי הטורקים את חלקה הדרומי של ארץ ישראל, לרבות את יפו וירושלים, בעוד שהטורקים המשיכו להחזיק במרכז הארץ ובצפונה. כדי לספק מידע לרבבות חייליהם שחנו בסיני ובדרום הארץ, וכן לנתינים תחת שליטתם, הם הוציאו לאור שבועון, "The Palestine News". הוא התפרסם בלא פחות משש שפות: אנגלית, ערבית ועברית, וגם שלוש שפות הודיות שנועדו לאלפי ההודים ששירתו אז בצבאם. העיתון בעברית, שקיבל את כותרת המשנה "חדשות מהארץ הקדושה", ראה אור ב–4 באפריל 1918 (המחיר הנקוב: "גרוש מצרי אחד"). לאחר גיליון אחד קוצר השם והושמטה המילה "הקדושה", שכן הבריטים הבחינו שזו מיוחסת לארץ ישראל רק בגרסה העברית.

"חדשות מהארץ" ראה אור מדי שבוע במשך שנה אחת בדיוק. מערכת העיתון ישבה בקהיר, ולחלק מהגיליונות צורף מוסף ספרותי, "שי של ספרות", בעריכת הסופר ש. בן ציון. לאחר שמלחמת העולם הסתיימה, עסקו הבריטים בסגירת העיתונים השונים. הם העמידו למכירה את רישיונותיהם, וההסתדרות הציונית החליטה לרכוש את העיתון בעברית ולאזרח אותו, אלא שכרגיל חסר לה כסף. ד"ר חיים וייצמן שיגר מברק בהול לאיש העסקים והנדבן יצחק לייב גולדברג ברוסיה, וביקש שיקנה את הרישיון. גולדברג נענה, ולאחר כמה שבועות הגיע לארץ עם שלמה זלצמן, שהתמחה בהוצאת עיתונים יהודיים ברוסיה, והעיתון עבר לרשותו. הוא ביקש להוציאו כיומון עברי בירושלים בשם "הארץ". הבריטים לא הסכימו, והפשרה היתה בהשמטת האות מ': במקום "חדשות מהארץ" נקבע כי העיתון המתוכנן ייקרא "חדשות הארץ". כותרת המשנה הסבירה את מהות העיתון החדש: "עיתון יומי לענייני החיים והספרות".

גולדברג קיבל ממנהלת העיתון הצבאי נדוניה: את רשימת המנויים. בגיליונות הראשונים של העיתון החדש הופיעה בהבלטה הודעה, שהסבירה כי "כל המנויים אשר זמן חתימתם לא עבר בעת העברת העיתון, יקבלו להבא את גיליונות העיתון 'חדשות הארץ', לפי החשבון".

במשך כמה שבועות בנו גולדברג וזלצמן את המערכת: הם בחרו עורך — ד"ר ניסן טורוב, שהיה מורה, מנהל סמינר לוינסקי ועורך פרסומים חינוכיים; וחברים נוספים למערכת, בהם כמה מאנשי הרוח הבולטים של היישוב: משה סמילנסקי, מרדכי בן הלל הכהן, יצחק אפשטיין, אברהם לודוויפול וגם זאב ז'בוטינסקי. תרומה חשובה למערכת היתה הסכמתם של אליעזר בן־יהודה ובנו איתמר בן־אב"י, שחזרו מגלות בארה"ב, לסייע להוצאת העיתון החדש.

הגיליון הראשון מנה שמונה עמודים בפורמט 30X45 ס"מ. הוא הכיל הרבה מאמרים ומעט ידיעות. בין השאר נכתב בו כי בתל אביב יש התמרמרות רבה על מחירי הדיור, וכי שכר הדירה "עלה לגובה כזה שאינו מצוי בשום מקום ואינו מתאים למקורות הפרנסה בארץ ישראל". בידיעה אחרת נכתב שחיילי הגדוד העברי מס' 39, החונים בסרפנד (צריפין), אינם שולטים בעברית ועוברים קורס מיוחד, שאחד המרצים בו הוא הקצין זאב ז'בוטינסקי. בידיעה גדולה בעמוד האחרון סוקר מותו המסתורי של אהרן אהרנסון, מאנשי היישוב הבולטים ביותר, שהמריא במטוס צבאי קטן מלונדון לפריז והתרסק לתעלת למאנש. העובדה שהאסון אירע חמישה שבועות לפני הפרסום בעיתון, לא צוינה.

את העיתון פקדו שני משברים משמעותיים זמן קצר אחרי הקמתו. העורך, ד"ר ניסן טורוב, החליט לפרוש אחרי פחות מחודש. בגיליון 23 (14.7.1919) נעלם שמו, ובראש הגיליון הופיעה רשימה של שישה "משתתפים קבועים": ד"ר יוסף לוריא, יעקב פיכמן, אברהם לודוויפול, ד"ר שמואל פרלמן, מרדכי בן הלל הכהן ומשה סמילנסקי. מעתה ואילך, במשך כארבעה חודשים וחצי, עמד בראש העיתון קולגיום של עורכים ששמם הופיע בעמוד הראשון, בעוד שמו של המו"ל, י"ל גולדברג, צוין בעמוד האחרון. פרישתו של טורוב הוסברה בבריאותו הרופפת, אך בזיכרונותיו, שפורסמו אחרי שנים, התבררה האמת. "הרגשתי שנפלתי בפח", כתב. "הבטחות שהובטחו לי לא נתקיימו. העזרה הדרושה לא ניתנה לי. האמצעים הטכניים של ההדפסה היו פרימיטיביים עד מאוד".

פרישה מהדהדת יותר היתה הודעתם של אליעזר בן־יהודה ובנו איתמר בן־אב"י באמצע יולי 1919, שלפיה החליטו לצאת לדרך עיתונאית משלהם. תוך שבועות אחדים הקימו מערכת והחלו להוציא את עיתונם, "דואר היום". הגיליון הראשון ראה אור ב–8 באוגוסט 1919 ועורכו היה איתמר בן־אב"י.

לפי הסברו המאוחר של איתמר בן־אב"י, פרישתם של השניים נבעה משתי סיבות. ראשית, "חדשות הארץ" לא היה עיתון אלא "כתב עת הערוך על ידי סופרים". לדוגמה הוא ציין את הפרשה הבאה: באחד הערבים הוא הזדמן למשרד הדואר המרכזי וראה שם מברק שהגיע מלונדון עבור מטה הצבא הבריטי בארץ. במברק דווח על הישג תעופתי חסר־תקדים: שני טייסים אנגלים חצו לראשונה את האוקיינוס האטלנטי, מקנדה לאירלנד. בן־אב"י מיהר למערכת, וביקש לעצור את מכונת הדפוס ולהכניס לעיתון את הידיעה המרעישה. מנהל העיתון, שלמה זלצמן, סירב; לדעתו, הידיעה יכולה לחכות לעיתון של מחרתיים, ובין כה וכה שום קורא בארץ לא ימצא אותה בעיתון אחר.

הסיבה השנייה היתה קשורה לשפת העיתון. רשימותיהם של בן־יהודה ובן־אבי, נכתבו בעברית "ירושלמית", אך שוכתבו בידי העורכים שהגיעו מהאסכולה ה"רוסית" לעברית שבעיני מחיה השפה ובנו דמתה לעברית גלותית. הם עמדו על דעתם שיישמר הנוסח שבו כתבו, וסורבו.

איתמר בן־אב"י זכר לרעה את תקופת עבודתו הקצרה ב"חדשות הארץ", ואת דעתו על העיתון הביע באמירה מצלצלת שעליה חזר פעמים רבות בשנות ה–20: "'הארץ' הוא אמנם עיתון הגון, אבל הוא לא עיתון. 'דואר היום' אולי אינו הגון — אבל הוא עיתון" (בדבריו התייחס לדבר המערכת בגיליון הראשון, בו נכתב שהציבור בארץ "נשא את נפשו לעיתון הגון"; לפיכך כינו את "הארץ" מדי פעם, בלעג, "העיתון ההגון").

"חדשות הארץ" היה יומון אך לא התפרסם מדי יום. רוב עובדי הדפוס בירושלים היו חרדים, שנצמדו להלכות חמורות בכל הנוגע לשמירת שבת וחג. המשמרות במוצאי שבת היו חסרות, ועיתוני יום ראשון לעתים בוטלו. כשהתקרב חג הסוכות הראשון התברר שעובדי הדפוס מסרבים לעבוד בחול המועד, והעיתון לא יצא במשך 11 יום.

בירושלים של אותם ימים לא היה חשמל ומכונת הדפוס הופעלה בהנעה אנושית של כמה גברתנים. למזלם, מספר הגיליונות לא היה גדול — בתקופה הראשונה היו כמה מאות בסך הכל — כך שלאחר שעתיים של עבודה היו הגיליונות, שכללו בין ארבעה עמודים בימי חול לשישה־שמונה בימי שישי, מוכנים להפצה.

שלושה שבועות לאחר הופעת הגיליון הראשון ניתח הסופר יוסף חיים ברנר את הישגי העיתון וחולשותיו, במאמר שפירסם בפסבדונים ב"י בשבועון "הפועל הצעיר". הוא זקף לזכות העיתון מעלה גדולה אחת — שאינו סנסציוני ו"צהוב", ושבניגוד לעיתונים אחרים, אינו שש לפרסם "ידיעות מדגדגות מארבע כנפות העולם... חדשות פיקנטיות, אינטריגות, מאורעות ופלאים". טוב ש"חדשות הארץ", המשיך, אינו הולך בעקבות רוב העיתונים בעולם ובמיוחד העיתונות היידית בארה"ב. "עיתון טוב", אליבא דברנר, "צריך לציין את כל חזיונות החיים, את כל העובדות הבודדות המהוות את מהלך החיים, ולהאיר אותם מתוך נקודת השקפה בריאה, בהירה ואנושית. בלי הגזמות, בלי הפרזות ובלי כוונות צדדיות".

לגיליונות הראשונים של "חדשות הארץ" נתן ברנר ציון של טוב מינוס, ובלשונו: "גיליונות טובים או נכון יותר — לא רעים". לדעתו, עורכי העיתון מתרחקים מ"שלילה עיִתונית" ואין בו ידיעות מופרכות, כמו ה"קוריוזים" כהגדרתו, שאיפיינו את היומונים הירושלמיים שלפני המלחמה — "החרות" של הספרדים ו"האור" של אליעזר בן־יהודה — "זיכרונם לא לברכה". "נקיים הם כל הגיליונות שיצאו עד עכשיו", הוסיף, "מכל המידות הרעות של הצהיבות השלטת עכשיו כמעט בכל עיתונות העולם. כל האמור שם נאמר במידה, בטקט, בלי צעקנות, בלי שקרנות, במחילה". הוא ציין כי "לבעלי הטענות מצד הקהל אין לשים לב ביותר; קהלנו יבוא תמיד בטענות".

בביקורתו התייחס ברנר לכמה פגמים ב"חדשות הארץ", וקרא להרחיקם. "רובם של המאמרים והפיליטונים הנם קלושים, לא גמורים", כתב, והוסיף כי העיתון חסר "קול אמיץ כלפי פנים". הוא גם התלונן על כמה "פליטות קולמוס שאינן באות בחשבון". על אחד ממשתתפי העיתון היו לו דווקא דברי שבח, שספק אם מצאו חן בעיני נמענם; היה זה איתמר בן־אב"י, שברנר כתב עליו שיש לשמוח "שבינתיים למד בנו של בן יהודה עברית... ואפשר לקרוא מה שהוא כותב".

כשז'בוטינסקי התנגד להפרדה

עמוד השער בתקופה הראשונה נחלק לשניים: מימין מודעות ומאמר משמאל. חדשות וידיעות, ושאר המאמרים, הופיעו לרוב רק בעמודים הפנימיים. את המאמרים כתבו כמה מהאינטלקטואלים הבולטים של התקופה: משה סמילנסקי, דניאל אוסטר, מרדכי בן הלל הכהן וזאב ז'בוטינסקי. לעתים השתמש ז'בוטינסקי בשמו ולפעמים בכינויים כמו "אלטלנה". לז'בוטינסקי מיוחסת גם תרומה גרפית. שלמה זלצמן סיפר שלפני הופעת הגיליון הראשון נערכה תחרות בין חברי המערכת ומקורביהם, מי יצייר לוגו יפה יותר. ז'בוטינסקי זכה.

זאב ז'בוטינסקי היה ללא ספק חבר מערכת "הארץ" הנמרץ והססגוני ביותר. עמיתו קדיש יהודה סילמן, תיארו כמי ש"כתיבתו כחרב חדה... סגנונו חדש, בלתי מלוטש, כמקדח וכפצירה. הוא היחיד אשר גם הקורא העברי בארץ ישראל — המבקר החטטן והזועם הזה! — התעורר למאמריו".

דוגמה אחת ממחישה זאת היטב. בשלהי 1919, בעת הדיונים על תקנות אסיפת הנבחרים והרכבה, התפתח בארץ דיון סוער על הצבעתן של הנשים ואפשרות בחירתן כצירות לאסיפה. החוגים החרדיים התנגדו בתוקף להצבעת נשים ובוודאי לבחירתן, וגם אנשי המזרחי הסתייגו מכך. בין הפשרות שהועלו הוצע שנשים באזורים דתיים יצביעו בקלפיות נפרדות, ושתינתן אפשרות לגברים חרדים להצביע גם עבור נשותיהם.

ז'בוטינסקי יצא נגד מניעה או צמצום של הצבעת נשים וכתב על כך בחריפות: "במובן הפוליטי קיבלנו — או יותר נכון נתנו לעצמנו — מכה שאת תוצאותיה נרגיש גם פה וגם בחוץ לארץ, לא רק בעולמנו הפנימי אלא גם במלחמתנו במתנגדי הציונות העברים והזרים. זה כמה שנים צעקו מתנגדינו כי משטר יהודי בא"י מוכרח להיות קלריקלי [דתי] המכניע את החיים לעולה של דת.... סיפרנו לאנשי העולם הגדול כי היהדות היא אומה ולא קהילה דתית ושגם אצלנו כמו בקרב כל אומה נאורה אחרת יוכל אדם להימנות עם האומה, גם אם אין לו יחס אל הדת.

"ומה קרה בעת האחרונה? הכחדנו את הסנגוריה הזאת, נכנענו לקלריקליות... לאיסור גאונים שאין איש בעולם חוץ ממאה שערים יודע מי הם, או לחיבורו המדעי של הרב קוק, הרב הראשי, פרי עט טיפוסי של אכסטרן בעל חצי השכלה מעוכלת למחצה. נכנענו לקלריקליות הלוחמת בשוויון האישה".      

ז'בוטינסקי היה מגיע למערכת "הארץ" מדי יום לכמה שעות. הוא כתב, ערך וגם סייע בעבודות טכניות. מדי כמה ימים פורסם מאמר שלו בעיתון, בנושאים חברתיים, פוליטיים, תרבותיים וספרותיים. בצאתו לחוץ לארץ שימש ככתב ובהיותו בלונדון הבטיח למערכת "100 מילים טלגרפיות — שש פעמים בשבוע".

ועם כל זאת, הוא היה גורם אופוזיציוני במערכת של השנים הראשונות, ובעיקר התנגד ל"פולחן אישיות" לנציב העליון סמואל ול"אוסישקיניאדה" — תיאורים חוזרים ונשנים של יו"ר ועד הצירים הציוני, מנחם אוסישקין. בהמשך נפרד מ"הארץ" בשל מעברו לפעילות בהנהלה הציונית בלונדון.

לקראת סוף 1919 קבע המו"ל י"ל גולדברג סדרים חדשים בעיתון. הוא בחר אחד מתוך ששת חברי הקולגיום, ד"ר שמואל פרלמן, ומינה אותו לעורך. בגיליון של 2 בדצמבר 1919 נעלמו שמותיהם של יתר החמישה ונותר שמו של פרלמן. לא היה זה השינוי היחיד. התיבה "חדשות" שהופיעה מעל המילה "הארץ" נעלמה גם היא, ומאותו יום ואילך, זה קרוב ל–100 שנה, נקרא העיתון "הארץ". כדי להביא את השינוי לידיעת הקוראים הופיעה שורה באותיות גדולות בעמוד הראשון של העיתון: "מראש חודש דצמבר ואילך יצא עיתוננו 'חדשות הארץ' בשם 'הארץ'". השורה הזאת התמידה עד 8 בינואר 1920.

עד 31 בדצמבר 1922 הופיע העיתון בירושלים. החל מ–1 בינואר 1923 הוא עבר לתל אביב. י"ל גולדברג, המייסד והמו"ל הראשון פרש, וקואופרטיב שהוקם חילק את הבעלות בין העיתונאים, פועלי הדפוס ואנשי המנהלה.

עורך העיתון ב–14 השנים הבאות היה משה גליקסון — עיתונאי, עורך ומתרגם בולט ברוסיה ובארץ. הוא ניהל את העיתון ביד רמה וביסס את מעמדו כעיתון של חוגי המרכז, שקול, ענייני, שאינו נסחף לסנסציות. בשנות ה–20 הוא התעמת לעתים קרובות עם "דואר היום" הימני, עיתון סנסציוני שהיה הנפוץ ביותר בארץ.

בעיתון כתבו טובי אנשי הרוח של העת ההיא, כמו ח"נ ביאליק, ש"י עגנון, יעקב פיכמן, משה סמילנסקי ואחרים, אך מצבו הכלכלי היה קשה. הקואופרטיב בוטל ולתמונה נכנסה משפחת כהן, בעלי הון מגרמניה. גליקסון הכיר את אחד מבניה, דוד כהן, שלמד איתו באוניברסיטה בשווייץ. תחילה הסתפקה משפחת כהן בתמיכה כספית, שכללה את הקמת בית העיתון ברחוב מזא"ה בתל אביב ואת חידוש ציוד ההדפסה. מאוחר יותר הוקמה חברת מניות, שדוד כהן ואחיו החזיקו ברובן. אהרון כהן, אחיין של דוד, מונה למנהל העיתון.

לאחר שנים אחדות של גאות בארץ ובעיתון הורע המצב עקב חשש ממלחמה, בין היתר בשל פעולותיה של איטליה הפשיסטית בקרן אפריקה, ופרוץ המרד הערבי. כהן חיפש רוכש ל"הארץ" והגיע לזלמן שוקן, איש עסקים שהכיר בגרמניה, שהיה גם מנהיג ציוני, נדבן ובעל אוסף יודאיקה גדול. שוקן רכש את העיתון ב–1935 וערך בו שינויים. גליקסון סיים את תפקידו ב–1937 ושוקן הכשיר את בנו הבכור, גרשום, להיות העורך הבא של "הארץ". הוא השתלם במקצוע העיתונות והמו"לות בארה"ב ונכנס ב–1939 לתפקיד העורך והמו"ל. גרשום שוקן עמד בראש "הארץ" 51 שנה, עד יום מותו ב–1990. זוהי התקופה הארוכה ביותר של כהונת עורך עיתון בארץ, ואולי גם בעולם.