הרצל כבמאי, כמפיק וכיחצ"ן
הרצל כבמאי, כמפיק וכיחצ"ן
מרדכי נאור
בשלהי שנת 1898 נפגש תיאודור (בנימין-זאב) הרצל עם הסופר והעורך ראובן בריינין לשיחת-רקע על מטרות הציונות באותה עת. ההסתדרות הציונית הייתה רכה לימים: בת שנה ורבע בקושי, והרצל היה נתון באותה עת במאמץ עילאי להקים את הבנק הלאומי, שזכה לאחר זמן קצר לשם "קולוניאל בנק" ובעברית מליצית – אוצר התיישבות היהודים.
בריינין ראה עצמו "עיתונאי מגויס" בשירות הציונות, ועד מהרה הוא למד שהרצל, עיתונאי אף הוא, "מגויס" הרבה יותר ממנו. דיווח בריינין על השיחה ביניהם:
בריינין: מה נטיף אנחנו הסופרים [במשמעות העורכים והעיתונאים], שהננו גם ציונים מדיניים, אל קוראינו העבריים? מהי חובתנו כי נעשנה?
הרצל: פה תינתן הסיסמה ועל הסופרים לשמוע בקולה וללכת אחריה.
בריינין: ומה היא הסיסמה הנתונה עתה?
הרצל: הבנק! החובה המוטלת על כל הסופרים הציוניים להטיף אל העם בכל שפה ולשון, בכל סגנון ודרך, כי ירבו לחתום על המניות של הבנק העברי הקולוניאלי. לחתום! לחתום![1]
קריאה נרגשת זו של הרצל מציגה אותו באור שונה למדי מהמקובל. הרצל, בתודעה הציונית ובכתבים הרבים אודותיו מוצג תמיד כ"חוזה המדינה", מדינאי, מחזאי, עיתונאי ועורך. פחות תשומת לב ניתנה לצד ההפקתי-יחצ"ני של פעילותו הציונית. שכן זאת לדעת: הרצל הטיל על עצמו, בנוסף לעיסוקיו הרבים, גם את תפקיד המפיק הראשי ואיש יחסי הציבור של ההסתדרות הציונית והוא עשה זאת במרץ בלתי-נלאה ובכישרון יחצ"ני בולט. למעשה לא הייתה לו ברירה: הוא נאלץ לשווק תנועה חדשה ורעיון גרנדיוזי, שבעיני רבים נחשב לשיגעון, בעוד הוא ותנועתו החדשה חסרים כמעט אמצעים, וכמאמר אחד העם הם "שלוחי עם עני".[2]
הרצל גילה כרבים אחרים, אבל כמדומה שביתר הצלחה, כי לעני ולחלש עומדת היכולת להשפיע על דעת הציבור ו"כלי נשק זה הפך לנשקה של הציונות מתחילת דרכה".[3]
להלן כמה דוגמאות לפעילותו ולהצגת רעיונותיו של הרצל כמפיק, במאי של מופעים וכיחצ"ן.
הפקה בין-לאומית - הקונגרס הציוני הראשון
אין ספק כי ארגון ההסתדרות הציונית, ממש מאפס, ובתוך זאת עריכתו המוצלחת של הקונגרס הציוני הראשון בשלושת הימים האחרונים של חודש אוגוסט 1897 – היה מבצע ענקים. הרצל נטל על עצמו לא רק את המשימות הפוליטיות, אלא עסק – בנושא הקונגרס – בכל נושא גדול וקטן, לרבות צבע המפה שעל שולחן הנשיאות, וכמובן סדר היום והסיקור העיתונאי של האירוע. זו הייתה הפקה בין-לאומית ממש, מבוימת עד הפרט האחרון, וידע תיאטרלי הרי היה לו.
ראוי לזכור כי הרצל ארגן את הקונגרס בפרק זמן קצר של חודשים ספורים, ותחילה עמדה התכנסות יהודית בינלאומית ראשונה מסוגה זו להיערך בכלל בעיר הגרמנית מינכן. אלא שיהודי מינכן שהתנגדו ברובם לציונות, מחו והביאו להעברת הקונגרס לבזל שבשוויץ. עיר זו קפצה על ההזדמנות התיירותית הזו, ופרנסיה מעולם לא הצטערו על כך. בחמישים השנים הבאות נערכו בעירם עוד 9 קונגרסים ציוניים, שמשכו אליה מדי פעם, עשרות עיתונאים, מאות צירים ואלפי סקרנים.
הרצל מצא את עצמו בתפקיד המפיק והיחצ"ן הראשי של הקונגרס משתי סיבות לפחות: הוא לא סמך על אנשים אחרים, והמשימה נראתה כה כבדה שאילולא פעל למען הגשמתה יומם ולילה, לא היה לה כל סיכוי. הוא עשה זאת בנוסף לכל תפקידיו האחרים, לרבות עבודתו בתפקיד בכיר בעיתון הווינאי נויה פריה פרסה, הוצאת עיתון ההסתדרות הציונית די ולט וכתיבת רובו, ונסיעות דחופות ברחבי אירופה לשם קידום המטרות הציוניות. יומניו ואיגרותיו גדושים פרטים על פגישות שניהל ועל אין-קץ מכתבים שהריץ וקיבל, כדי שהקונגרס, יציר כפיו, יהיה אירוע בסדר גודל בין-לאומי.
למרות גילו הצעיר, בן 37 בסך הכל, בריאותו לא הייתה תקינה ובעיקר סבל ממיחושי-לב, מכאב ראש ומעייפות כרוניים. קשיים אלה לא מנעו ממנו להמשיך ולתכנן את הקונגרס.[4]
הוא הלך תמיד בגדולות ואם היו לו חששות, כלפי חוץ הפגין ביטחון מלא בהצלחת המהלך הדרמטי שתכנן בחיי העם היהודי. בעיה קשה שעמדה בפניו נגעה לסוגיה: מי ומי יהיו הצירים. בחירות הרי לא היו, ומצד שני שאף הרצל לכך שיגיעו צירים מכמה שיותר ארצות. הוא היה מוכן לקבל כמעט כל ציר אפשרי. כדי לזרז את נכונות הצירים להגיע, שלח שליחים ואחד הנודעים בהם היה סטודנט צעיר בשם יהושע בוכמיל, שלפי עדות חיים וייצמן הצעיר שהתלווה אליו בחלק מפגישותיו, הוא הרבה לנסוע בין העיירות בתחום המושב במזרח אירופה במחלקה הרביעית ברכבת, רק משום שמחלקה חמישית לא הייתה.[5]
בוכמיל ואחרים "ארגנו" צירים ובסופו של דבר השתתפו בקונגרס הציוני הראשון 197 צירים. 6 מהם היו מארץ ישראל. ביניהם סטודנטים שלמדו באוניברסיטאות באירופה, אחד שכתב להרצל מכתב והודיע על נכונותו לבוא, וציר אחד שנבחר בנסיבות מיוחדות: בחרוהו הכורמים שהביאו את ענביהם ליקב של ראשון לציון בטקס "חג הבציר". זה היה היינריך לווה, צעיר יהודי-גרמני ששימש בארץ כעיתונאי וכמורה להתעמלות ביפו. הוא נסע לבזל, כמובן, על חשבונו.[6]
את מערכת ההסברה והיח"צנות של הקונגרס ניהל הרצל ממקום מושבו בווינה, שהייתה בימים ההם אחד המרכזים החשובים של העולם התרבותי. הוא דאג לסיקור עיתונאי בולט ורבים מעיתונים אירופה שלחו כתבים מיוחדים. נעדר מהם רק עיתונו שלו, הנויה פריה פרסה, שהמו"לים שלו, היהודים בכר ובנדיקט, סירבו בתקיפות אפילו להזכיר במילה אחת את הציונות או את הקונגרס.
ארבעה ימים לפני פתיחת הקונגרס הוא הגיע לבזל והשתלט על ההכנות בדרכו השקטה, אך גם ההחלטית מאוד – כאילו היה מפיק מופעי-ענק מאז ומתמיד. כל מי שהתייחס להרצל ולקונגרס הציוני הראשון, כתב על ההפקה ה"בימוי" שלו להצגה היהודית הגדולה ביותר עד אז. אין ספק שמדובר היה במופע מבוים ומתוזמר היטב, שלווה במערכת משומנת היטב של יחצ"נות.
עמוס אילון, מטובי הביוגרפים של הרצל, היטיב לתאר את המיזאנסצינה (מושג מתחום התיאטרון: העמדת השחקנים והתפאורה על הבמה) בקונגרס, כאילו מדובר היה בהצגת תיאטרון:
... מרגע שבא לבזל פיקח אישית על כל האביזרים. פוליטיקה לעולם יש בה יסוד של תיאטרון... צירי הקונגרס השתתפו במעין פסיכודרמה. בניצוחו של הרצל הורשו לשחק בני-חורין ולגלם תחושה היסטורית חדשה כמייסדיה של אומה... מודע היה לחשיבותה של התלבושת. על כרטיסי הציר דאג הרצל לציין: "חליפה רשמית שחורה (פראק) הם חובה בישיבת הפתיחה החגיגית".[7]
הפראק השחור והעניבה הלבנה הפכו זה מכבר לחלק מהמיתולוגיה הציונית. הרצל שלח את הצירים אל חייטים ומשכירי-חליפות ולא ויתר לאף אדם, אף לא למנהיג שהוא חפץ ביקרו – הסופר והוגה-הדעות מקס נורדאו, שנתן להסתדרות הציונית החדשה ולקונגרס תו של מכובדות תרבותית אירופית. נורדאו הודיע לו, שבשום אופן לא יסכים ללבוש, בעשר בבוקר, פראק שחור, שהרי נגד ההתחפשות הזאת יצא בכתביו, ובעיקר בספרו "השקרים המוסכמים של האנושות התרבותית" (1883).
הרצל משך אותו הצידה ודיבר אתו בלחש, אך בתקיפות: "היום נשיאות הקונגרס הציוני עודנה לא-כלום. עלינו לכונן הכול. הבריות צריכים להתרגל לראות את הקונגרס כחזיון הנעלה והחגיגי ביותר". נורדאו לא השיב לו, הלך לאן שהלך וחזר לבוש פראק. הרצל הנרגש חיבק אותו ואמר: "תודה ידידי, תודה".[8]
פתיחת הקונגרס הראשון היוותה את שיאה של הדרמה. מאתיים הצירים בקירוב, הלבושים כטובי האצילים באירופה, ומאות הנוכחים ביציע, רובם אנשי בזל לא-יהודים, צפו בהשתאות בהולדתה של אגדה. הסופר מרדכי בן-עמי תיאר במילים שאין נרגשות מהן את כניסת הרצל לאולם:
מה זאת? אין זה הרצל הידוע לי מכבר, לא זה שראיתי אך אתמול בלילה. לפנינו דמותו הנפלאה של בן-מלכים עם מבט עמוק ומרוכז, נאה ונוגה כאחד. שוב אין זה אותו ד"ר הרצל ההדור מווינה, אלא אחד מבית דוד שקם פתאום מקברו, כאילו התרחש לעינינו פלא היסטורי. וכלום לא היה זה פלא? משך רגעים אחדים רעד האולם מזעקות-שמחה, ממחיאות כפיים וקולות קוראים ורקיעה ברגל. נדמה היה כאילו החלום הגדול של עמנו במשך אלפיים שנה נפתר עתה ועומד לפנינו משיח בן דוד. חפץ אדיר קם בלבבי, כורח פנימי, לקרוא לתוך ים סוער וצוהל זה בקול גדול: יחי המלך![9]
מנהיגותו של הרצל הייתה מעתה ללא עוררים, אולם אין זה אומר ששוב לא היה צריך להפעיל את כישוריו התיאטרליים, ההסברתיים והיחצ"ניים. עד מהרה למד שהצלחתו הגדולה של הקונגרס הראשון אין בה ערובה להצלחה בעתיד. יריבים מבית ואויבים מבחוץ מררו את חייו והכבידו עליו. והוא בשלו. גם חמשת הקונגרסים הבאים שארגן והפיק (בשנים 1903-1898) היו מבצעים הפקתיים ויחצ"ניים מפוארים.
עד כמה היה הרצל יזם, מפיק ויחצ"ן בטבעו אפשר ללמוד מאירוע שהיה בשולי הפגישה בינו לבין הקיסר הגרמני וילהלם השני בשערי מקווה ישראל באוקטובר 1898. הרצל הגיע לארץ כדי לפגוש כאן את הקיסר הגרמני, בניסיונו לגייסו לתמוך בשאיפות הציוניות ולומר עליהן כמה מילים טובות באוזני בן-בריתו, הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני, מי שהיה בעליה של ארץ ישראל בימים ההם, שממנו קיווה הרצל להשיג "צ'ארטר" (זיכיון) להקמת מדינת היהודים.
בביקורו הקודם במקווה ישראל למד לדעת שמקהלת התלמידים מתכוונת להשמיע באוזני הקיסר, שהיה אמור לעבור ליד שער המוסד בדרכו מיפו לירושלים, שיר או שניים בצרפתית. הרצל הבין שהדבר אינו רצוי, בשל יחסי האיבה בין גרמניה לצרפת בעת ההיא, ולימד במהירות את המקהלה את ההמנון הגרמני[10].
יש להניח כי השמעת ההמנון הגרמני בעת שהקיסר נעצר לשוחח עם הרצל, מול שער מקווה ישראל תרמה להצלחתה של השיחה, שהפכה מאז לאבן-פינה במיתולוגיה הציונית.
"תרגיל" יחצ"ני שלא הצליח
מקובל להבחין בעולם המודרני בין פרסום ליחסי-ציבור (יחצ"נות). הפרסום מבוסס על "מדיה קנויה", כלומר המעוניין לפרסם מוצר או שירות משקיע כסף במודעות בעיתונות, בפרסום באינטרנט, ברדיו, בטלוויזיה, בשלטי חוצות וכדומה. יחסי ציבור נבדלים בכך, שהמוצר או השירות זוכים לחשיפה מצד עורכים ועיתונאים ללא תשלום, אלא כתוצאה של מערכות יחסים של "תן וקח": אני (היחצ"ן) אתן לך את המוצר (ספר, הזמנה להצגה ולעיתים הרבה יותר מכך) או מידע אודותיו ואתה תכתוב/תשדר ותחשוף אותו לציבור.
כך זה היה בעבר. בשנים האחרונות ניתוספו שיטות נוספות של יחצ"נות, כגון הזמנת עיתונאים לטיסות בכורה, לנסיעות בכלי-רכב חדשים או הסדרת ריאיון כמעט בלעדי עם כוכבי קולנוע בצידו המרוחק של הגלובוס. היח"צנים בוראים כל העת אמצעים חדשים, כדי להגביר את הפרסום של מוצריהם בדרך של יחסי-ציבור.
בעבר – לפחות בארץ - היו מעורבים במשוואה הזו שני צדדים: היחצ"ן מחד והעיתונאי או העורך מאידך. עם הזמן הרחיבו היחצ"נים את היקף פעילותם, וכיום מקובל להזמין "מפורסמים" לטקס השקה של מכונית חדשה, הצגת בכורה, תצוגת אופנה ואפילו ספר חדש. נוכחותם משדרגת, לדעת היח"צנים ואלה המפעילים אותם, את המוצר או השירות וחוסכת פרסום בתשלום.
פיתוח נוסף של תחום היח"צנות הוא להעניק למוזמנים לאירועים ו/או להשקת מוצרים חדשים, שי חינם, או בהנחה גדולה, כדי לקרבם למוצר או לשירות החדשים.
הנושא הוא רגיש ומוסדות אגודת העיתונאים דנו לא אחת בגבול הדק שבין כתיבה עיתונאית ליח"צנות והסכנות האורבות לעיתונאים הנעזרים ומופעלים על-ידי יחצ"נים. הרצל, כעיתונאי, היה פטור מהחיבוטים הללו, לפחות בפעילותו בטורקיה. שם פרחה תופעת השוחד מקטון ממלאי התפקידים ועד הסולטאן. מי שיעיין ביומני הרצל ובמכתביו יגלה ללא קושי שהוא הוציא סכום עתק על שוחד לקטנים ולגדולים.
אבל גם הרצל סבר שמוטב מיזם יחצ"ני אחד על פני עשרה שיחודים בארמון הסולטאן עבד אל-חמיד השני, כך הגיע לרעיון שאולי ניתן לקנות את לבו של הסולטאן לתמיכה בציונות לא בהצעות נדיבות לפתרון בעיותיה הכלכליות של הממלכה ובשוחד, אלא בהענקת שי ייחודי שיזכה בוודאי לחשיפה גדולה. הכוונה היא לתוכניתו להעניק לסולטאן מכונת כתיבה ראשונה בעולם באותיות ערביות, שתיוצר במיוחד עבורו.
מהתכתבות ממושכת של הרצל עם המזרחן ריצ'רד גוטהייל, איש ניו-יורק ומראשוני הציונים באמריקה המצויה בארכיון הציוני בירושלים,[11] עולה כי מאז קיץ 1901 טרח הרצל, באמצעות גוטהייל, על ייצורה של מכונת הכתיבה האמורה, שהייתה למעשה אב-טיפוס של מכונת כתיבה באותיות ערביות. פרופ' גוטהייל מונה על-ידו לפקח על ייצורה של המכונה בחברת "רמינגטון", שנודעה כבר אז במכונות הכתיבה שלה. הרצל תלה תקווה מרובות ב"שי הצנוע הזה", שעלה להסתדרות הציונית 150 דולר, לאחר שפרופ' גוטהייל הצליח לשכנע את חברת "רמינגטון" להוריד מהמחיר הראשון שתבעה – 300 דולר (סכום עתק בימים ההם).[12]
ייצור המכונה החדשה נמשך הרבה יותר מהמתוכנן, כשהרצל מחליף בה-בעת מכתבים ומברקים הן עם פרופ' גוטהייל בניו יורק והן עם מקורבי הסולטאן באיסטנבול. הוא קיווה להביא את המכונה באורח אישי, ולמסרה לסולטאן, עוד לפני התכנסותו של הקונגרס הציוני החמישי בדצמבר 1901, בקוותו כי יזכה לקבל ממנו תמורה: הבטחה "ציונית", שיוכל לבשר עליה בעת הקונגרס. אלא שאיטיות הייצור ולאחר מכן קשיים בהעברת המכונה מניו-יורק לווינה, גרמו לו אכזבה אחר אכזבה.
באמצע פברואר 1902 הגיע הרצל לאיסטנבול, במטרה להיפגש עם הסולטאן. הוא כתב לו כי בכוונתו להביא לו שתי תשורות: ספרשלו, אוסף של סיפורים פילוסופיים, שבו ריכז את יצירתו העיתונאית-פליטוניסטית מן השנים 1900-1887,[13] ואת מכונת הכתיבה האמורה. הרצל העריך שיוכל להביא את המכונה לבירה התורכית עד לסופו של חודש פברואר 1902.[14]
הדבר לא עלה בידו. בשובו לווינה הוברר לו כי המכונה עדיין איננה. הוא הבריק לפרופ' גוטהייל ודרש הסברים. ב-1 במרס 1902 כתב לו: "המצב מביך ממש. הודעתי לטורקים, על בסיס האינפורמציה שהעברת לי, כי המכונה תגיע אליהם בימים הקרובים. אני חושש שחברת רמינגטון אינה מתייחסת אלינו כהלכה". רק ב-24 בחודש התברר כי בגלל טעות בשם הנמען, הגיעה מכונת הכתיבה לכתובת שגויה, ואחד, ד"ר הירץ, שם דומה להרצל, לא הסכים לקבלה. כשהגיעה המכונה, סוף סוף להרצל, הוא כתב לפרופ' גוטהייל בנעימת התפעלות: "היא נהדרת... בימים הקרובים אני שולח אותה לקונסטנטינופול [איסטנבול] בידי מומחה".[15]
סופה של הפרשה היה רע. הסולטאן סירב לקבל את השי והרצל כתב לו: "נפגעתי קצת מכך, שמתנתי הצנועה לא נתקבלה".[16]
אשר למכונת הכתיבה, הראשונה בטורקיה באותיות ערביות, אין לדעת מה עלה בגורלה. ככל הנראה אחד מאנשי הארמון חמד אותה, ולקחהּ לעצמו, ומאז נעלמו עקבותיה וזה יותר מ-100 שנה, שאיש אינו יודע היכן היא. ניסיון ליצור קשר עם חברת "רמינגטון" בשנת 1978, אולי שם יודעים להיכן נתגלגלה המכונה, לא העלה דבר והתשובה שקיבל הפונה (כותב מאמר זה), הסתיימה במילים: "אנו מצטערים שאין ביכולתנו לעזור".[17]
השיא – הספינה "פוטורו"
ב-1902 ראה אור ספרו האוטופי של הרצל – "אלטנוילנד" (שתורגם לעברית עוד באותה שנה על-ידי נחום סוקולוב בשם "תל אביב", שם שאומץ לאחר שמונה שנים על-ידי מייסדי השכונה אחוזת-בית).
הספר כולו הוא בבחינת מבצע יחצ"ני: הרצל ניסה באמצעותו להוכיח לקוראים, כי המדינה הציונית שקמה (למעשה שתקום) בארץ ישראל, היא לא רק הצלחה חברתית וכלכלית גדולה, אלא גם חברת מופת, בבחינת "אור לגויים". הדבר הזה מאפשר להציגה בפני נציגיה הבכירים ביותר של התרבות העולמית במסע יח"צני שלא היה כמותו בעבר הרחוק – וגם כיום, ממרחק של יותר מ-100 שנים מאז נכתב הספר – אין דומה לו.
בחלק הרביעי של "אלטנוילנד" (פרק חמישי) משרטט הרצל בהרחבה את המבצע היחצ"ני הזה, שיכול להיחשב לשיא בתפיסת היח"צנות הציונית, כפי שהוא ראה אותה. זהו סיפורה של הספינה "פוטורו" (עתיד בספרדית), המשייטת בים התיכון ומגיעה לחופי ארץ ישראל.[18] בספר היא קרויה "ספינת החכמים" ולא בכדי. ג'ו לוי, מראשי "החברה החדשה" שארגנה את מעבר היהודים לארצם ואת התיישבותם בה, סיפר – בעטו של הרצל כמובן - כי שכר מ"משרד מסעות אנגלי" את ספינת הקיטור החדשה "פוטורו", שנהגה להפליג דרך קבע בין נאפולי לאלכסנדריה.
הספינה הוכנה למסעה המיוחד והמתינה לנוסעיה בנמל גנואה. ואלה היו "אצילי הרוח הנבחרים ביותר של העולם התרבותי". קודם להפלגה נבחרה ועדה של סופרים ואמנים, שעליה הוטל להכין את רשימת 500 המוזמנים למסע מבוים ומתוזמר, באירוח מלא, בן שישה שבועות, ששיאו יהיה הביקור בארץ החדשה במזרח.
לפי המסופר ב"אלטנוילנד", האנשים הנעלים האלה נענו כולם. הרצל מסביר כי ההיענות הרבה הייתה לא רק משום שהובטח להם "מסע אביב של אורה וזוהר", אלא בייחוד בגלל שראשי העולם התרבותי ביקשו להיפגש זה עם זה. "על גבי ה'פוטורו' נפגשו משוררים ופילוסופים, ממציאים ומגלים, חוקרים ואמנים מכל המקצועות, אנשי מדינה, רבי-כלכלה, מדינאים ועיתונאים", כתב הרצל על התמהיל האנושי, החשוב כל-כך במפגש פסגה מעין זה. לא תהא זו טעות לקבוע כי ריכוז כזה של אנשי-שם מכל רחבי העולם התרבותי לא היה מעולם, והרצל הוא שיזם אותו – בעטו כמובן.
כמקובל בכל מסע מהסוג הזה, רבה הייתה הדאגה לגוף וגם לנפש. "מנהל השיירה" העניק לנוסעיו המכובדים את כל המותרות האפשריות. "פרט לא נשתכח, למן התזמורת שניגנה לארוחות הצהריים והערב ועד לעיתון הספינה". מתברר שהרצל, העיתונאי בכל רמ"ח אבריו, היה מודע לכך שהנוסעים הנכבדים לא יסכימו להתנתק ממקורות המידע הרגילים שלהם, בימים שקדמו להמצאת הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, הפקס והאמצעים הדיגיטליים לסוגיהם, והעיתון היומי מילא צורך זה. בעיני רוחו הוא הקים למענם יומון ברמה גבוהה, שנערך והודפס בספינה, הופיע מדי בוקר וכלל את כל החומר המעניין של היממה האחרונה.
לעיתון היה תפקיד נוסף – לפרסם את תוצאות מפגשי הנוסעים, שהם כזכור מגדולי אנשי הרוח, האמנים והמדינאים בעולם. כל אחד מהם שביקש לכתוב, לפרסם או להביע את דעתו – דבריו התקבלו ברצון. יתר על כן, שיחות החולין שלהם, בעיקר בעת הארוחות, הועלו על הכתב ופורסמו בעיתון. הן נשאו את השם המבטיח "שיחות אפלטון החדשות", משמע פסגת החשיבה המודרנית. עד מהרה זכו "שיחות הסעודה" האלה לפרסום גם מחוץ לאנייה ולהצלחה כבירה. "הדגולים שבין אנשי-הרוח אשר לאנושות שוחחו כאן ופלטו או קלטו רעיונות", שירטט הרצל את התוצר התרבותי של ההפלגה.
על מה דיברו אותם אנשי-מעלה? הנה הרשימה של הרצל: "כינון החברה המודרנית, חינוך בכוח האמנות, רפורמה קרקעית, הסדר מעשי הצדקה, מוסדות עזר לפועלים, תפקידה של האישה בחברה המודרנית, התפתחות הטכניקה להלכה ולמעשה". מי שמכיר את נושאי הכתיבה של הרצל, שמעורבים בהם יסודות בורגניים ומחשבות סוציאליסטיות, לצד עקרונות של מוסר וצדק, ימצא להם בוודאי הד ב"שיחות הסעודה" של נוסעי ה"פוטורו".
אנשי "החברה החדשה" בארץ ישראל התוודעו לרעיונותיהם של משתתפי ההפלגה עוד לפני שהאנייה הגיעה לחופי הארץ. הם עשו זאת באמצעות העיתון והייתה להם השפעה ניכרת על הקוראים היהודיים, שכן "מעל ה'פוטורו' נשאה הרוח האנושית את דבריה אל העם היהודי בשעה שניגש להניח את היסודות למציאות חדשה".
הרצל לא שכח לציין כי הנוסעים ביקשו, לצד ההסברה והתעמולה שקלטו, גם ליהנות ממסעם. הם ירדו בנמלי הים התיכון, סיירו בערי החוף, בהן נמסר להם הדואר שלהם שעקב אחריהם. בהגיעם לארץ ישראל קיבלו משתתפי המסע יד חופשית לגבי תוכניות הסיורים שלהם. היו שיצאו למספר ימים של ביקורים ואחרים העדיפו להישאר בספינה או בסביבתה, משום ש"החברותא הרוממה והעולזת של 'פוטורו' משכה את לבם". "אחדים", גילה הרצל וחזר אל סיורו היחיד שלו בארץ בשנת 1898, "ראו מכל הארץ רק את קו-הרכבת של ירושלים ואת העיר הזאת". הוא גם מצא לנכון ללגלג על אחד הסופרים, שלא ירד כלל מהספינה, בנימוק ש"ספינה זו היא ציון!", מה שלא הפריע לו, לדברי הרצל, לתאר בפרוטרוט את הארץ ואת יושביה...
תוצאות הביקור היו טובות מאוד בעיניו של הרצל היחצ"ן, "שכן המטיילים, שחזרו אל ה'פוטורו'' הביאו עמם חומר רב ומגוון מתוך ראייה של מומחים ותיאורים מצוינים". הם הרבו להחליף דעות על ממצאיהם ב"שיחות הסעודה" בדרכם חזרה לאירופה, והדבר נתן את אותותיו ביצירותיהם של הסופרים, המשוררים והעיתונאים בחודשים הבאים. המדינה היהודית בארץ ישראל, זו הקרויה "החברה החדשה", זכתה ליחסי הציבור הטובים ביותר שניתן להעלות על הדעת.
הנה כי כן, הרצל החוזה והחולם צייר בעיני רוחו, ב"אלטנוילנד", לא רק את המדינה היהודית העתידה, שכולה "אורה וזוהר" כדבריו, אלא גם העלה את מסע היח"צנות שבא לפארה, לדרגה הגבוהה ביותר. יותר מכך: זאת הייתה הפקת ענק – מדומיינת צריך להזכיר – בעצם של תסריט, המתואר שלב אחרי שלב. כמעט הזמנה לבמאי קולנוע או טלוויזיה לבוא ולקחת.
הרצל חישל את כלי-הנשק
הרצל היה אמן המילה – המודפסת, המדוברת, זו שעל בימת התיאטרון. הוא ייחס חשיבות רבה לקשרים בין-אישיים ולהשפעה על אנשים. את העיתונות ראה, במידה רבה, כ"כלי נשק" במלחמותיו בכלל ובנושא הציוני בפרט, ולא הסתיר זאת. במשך שנים שאף להקים עיתון גדול שבאמצעותו יפיץ את רעיותיו. לצערו משאביו הכספיים המצומצמים אפשרו לו רק הוצאת שבועון (די ולט). עיתון בעיניו היה "חרב פלדה", שבאמצעותה ניתן לנצח בקרב.[19]
בהקשר זה כדאי לציין, שכאשר בא המשורר נתן אלתרמן לתאר את הכוח הנתון בידי העיתונאי, השתמש אף הוא בדימוי החרב: "אתה השופר, ואתה החרב".[20]
אולם הרצל היה לא רק עיתונאי ומחזאי ונואם ומדינאי. הוא הוא היה גם מפיק ובמאי של מופעים גדולים וניחן בחוש מפותח ליחסי ציבור, שאִפשר לו לשווק את רעיונותיו. ראוי לסיים בדבריו של פרופ' שלמה אבינרי, שקבע כי הרצל הצליח במקום שמנהיגים אחרים נכשלו בשל כישוריו המיוחדים. את הצלחתו לפרוץ עם הרעיון הציוני הוא מייחס לא לכספים שלא היו לו, ולא לעוצמה פוליטית שחסרה לו אף היא. "מה שעמד להרצל... [זה] היותו עיתונאי מבריק וקולח, תאב פרסום ואמון על מלאכת יחסי ציבור".[21]
יורשיו של הרצל בתנועה הציונית – ממשיך אבינרי – הלכו בדרכו בנושאי ההסברה ויחסי הציבור: "הצהרת בלפור, החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר – לא בזכותה של עוצמה כלכלית ומדינית יהודית הושגו, כי אם מכוחה של הציונות לגייס שוב ושוב את משאבי הרוח הטמונים בעם של יודעי-ספר, חדי לשון, דברנים ובעלי פולמוס, שהצליחו בכלי-נשק אלה לגייס לצדה של אותה אומה חלשה עוצמות אדירות". הרצל הוא שחישל כלים אלה.[22]
[1] נוסח מורחב של מאמר שראה אור בכתב העת "קשר", גל' 40, בהוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2010.
[2] אחד העם, כל כתבי, תל אביב וירושלים תש"ז, עמ' שה-שח.
[3] שלמה אבינרי, הרעיון הציוני לגוָניו, תל-אביב 1980, עמ' 108-107. להלן: אבינרי.
[4] עמוס אילון, הרצל, תל אביב 1983, עמ' 251. להלן: אילון.
[5] שם, שם.
[6] מרדכי נאור, "בחג הבציר נבחר הציר", מסיפורי ארץ-אהבתי, תל-אביב 1979, עמ' 230-229.
[7] אילון, עמ' 264.
[8] שם, עמ' 265-264.
[9] וראו: לייב יפה (עורך), ספר הקונגרס, תל-אביב תרפ"ג, עמ' 141. וכן: אלכס ביין, הרצל – ביוגראפיה, ירושלים תשל"ז, עמ' 185-184.
[10] אלכס ביין מיטיב לתאר את המעמד בספרו תיאודור הרצל – ביוגרפיה, ירושלים תשל"ז, עמ' 246-245.
[12] על השתלשלות ייצור המכונה, ראו מאמרי, "מדינה עבור מכונת כתיבה", ידיעות אחרונות, 13 ביולי 1979. המאמר כונס בספר הראשונים, תל-אביב 1983, עמ' 108-102. להלן: הראשונים.
[13] בנימין זאב הרצל, עניין היהודים – פרקי יומן, ב', עמ' 235 ו-495.
[14] שם, עמ' 390.
[15] הראשונים, עמ' 107.
[16] שם, שם.
[17] שם, עמ' 108.
[18]הקטע לקוח מתרגומו לעברית של דב קמחי ל"אלטנוילנד", המופיע בספרה של רחל אלבוים-דרור, המחר של האתמול – כרך שני, מבחר האוטופיות הציוניות, ירושלים 1993, עמ' 148-146.
[19] על פן זה בפעילותו של הרצל, ראו: רפי מן, "הרצל והעיתונות: מ'חרב הפלדה' ועד לעיתון בכבלים", קשר, מאי 1997,עמ' 36-20.
[20] נתן אלתרמן, "למד מן העתון", דבר, 2 ביוני 1950. השיר כונס בהטור השביעי, ג', תל-אביב תשל"ב, עמ' 276-275.
[21] אבינרי, עמ' 106.
[22] שם, עמ' 108.