אלתרמן חוגג את חג השבועות תש"ח בקפריסין - "הארץ" – מוסף תרבות וספרות, 11 ביוני 2024
זה האי שאליו בשרשרת, יהודים נגררו על גחון, ייהפך למדליה זוהרת על חזהו של ים התיכון
אלתרמן חוגג את חג השבועות במחנות קפריסין
מרדכי נאור
ב-8 ביוני 1948 הופיעה בעיתון "דבר" ידיעה קטנה, בת 11 מילים בלבד, תחת הכותרת "נ. אלתרמן לקפריסין": "המשורר נתן אלתרמן עבר אתמול את חיפה בדרכו למחנות המעפילים בקפריסין".
בעת ההיא, שלושה שבועות לאחר הקמת המדינה, המשיכו הבריטים להחזיק במחנות מעצר בקפריסין אלפים רבים של מעפילים, שנעצרו על ידם מאז אוגוסט 1946. זאת, למרות שהבטיחו לפני מאי 1948, שעם סיום שלטונם בארץ ישחררו את כלואי קפריסין.
מעצר הרבבות בקפריסין היה אחת הגזרות הקשות שהוטלו על היישוב היהודי בארץ ישראל ועל ניצולי השואה שחתרו להגיע לארץ, והבריטים עצרו אותם. היישוב סייע ככל יכולתו למעפילים העצורים, ובין השאר נשלחו אליהם מורים, רופאים ואחיות, מדריכים ואנשי פלמ"ח שהקימו במחנות זרוע חשאית של ההגנה בשם "שורות המגינים".
אל כל אלה הצטרפו גם אנשי תרבות ורוח, עיתונאים ובדרנים. ב-8 ביוני הגיע למחנות המשורר נתן אלתרמן, ושהה במחנות עשרה ימים.
לקראת חג השבועות שבאותה שנה נחוג ב-13 ביוני, יצא מטוס מיוחד מהארץ, מטעם "הוועד למען גולי קפריסין" ובו ציוד, מזון ומתנות למעפילים. שלטונות המחנה אף התירו לקרובים של העצורים להגיע אליהם ולמעוניינים הוצע להירשם במשרדי הוועד בתל אביב, "ולהביא איתם את דרכיתם" (דרכון בלשון העת ההיא). אלתרמן, מתברר העדיף את דרך הים.
אלתרמן היה מעורה, זה שנים, בנושאי ההעפלה. הוא השתתף לא אחת בהורדת מעפילים בחופי הארץ ותרם מפרי עטו למאבק ההעפלה נגד הבריטים, עד שכונה לאחר שנים "משורר ההעפלה". טורו המחורז "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי לאחר ליל הורדה" במסגרת "הטור השביעי" שפורסם בינואר 1946, היה מעין המנון ההעפלה. שלוש המילים מהשיר – "לחיי הספינות שבדרך" – היו "קריאת הקרב" של מפעל ההעפלה, שהביא לארץ לפני קום המדינה יותר מ-120 אלף עולים – רובם בדרך הים, אך גם בדרך היבשה מארצות המזרח התיכון ואפילו בדרך האוויר.
בשיריו האקטואליים-המחורזים ב"הטור השביעי", הצליף אלתרמן לא אחת בבריטים העוצרים את המעפילים ומגלים אותם למחנות מעצר בקפריסין. ב-21 במרץ 1947 פרסם טור חריף במיוחד בשם "קומזיץ בקפריסין או עוזי ממסחה נהפך ל-Displaced Person" שבו לגלג על הבריטים שהגלו לקפריסין, יחד עם חלק ממעפילי הספינה "שבתאי לוזינסקי", גם מאות יהודים ארץ ישראל, שבאו לסייע להם בעת ההורדה בחוף ניצנים, והפכו אותם ל"פליטים-עקורים".
השיר הזה, אחד הנודעים בתקופתו, עשה מהבריטים עפר ואפר, הדגיש את הגיחוך שבגירוש ארץ-ישראליים לקפריסין וציין כי ארץ ישראל היהודית כולה לעגה לתסבוכת שהבריטים הכניסו את עצמם. הוא גם תיאר את המפגש של הארץ-ישראליים עם ילדי העצורים בקפריסין וכתב שלא ירחק היום וגם הם יגיעו לארץ.
כשנה לאחר כתיבתו הולחן השיר על ידי גיל אלדמע והושמע על ידי להקת הצ'יזבטרון. עד כמה שידוע זה השיר היחיד, ואולי אחד היחידים, מבין שיריו האקטואליים בעיתון, שאלתרמן התיר להלחינו ולהשמיעו.
אלתרמן על סיפון אונייה בדרכו לקפריסין, יוני 1948
לאחר קום המדינה והימשכות המעצר במחנות קפריסין (הבריטים שחררו רק נשים, ילדים וקשישים וסירבו לשחרר גברים בגיל גיוס), ביקש אלתרמן לבקר ב"אי הגירוש" כפי שכונה אז האי קפריסין, ולעמוד מקרוב אחר מצבם של העצורים. קלט אותו, כדבר מובן מאליו, צוות הפעילים מטעם "המוסד לעלייה ב'", שפעל במחנות מתחת לאפם של הבריטים. לפי עדותו של לוי שוורץ, מפעילי ההעפלה בקפריסין, הצוות נהג להיפגש מדי בוקר ואלתרמן הוזמן לפגישות כל תקופת שהותו במחנות. "בעת ביקורו היה אלתרמן שותף מלא לדיונים", סיפר שוורץ לימים. "כשהתלבטנו איזו משתי האוניות, 'עצמאות' או 'קיבוץ גלויות' (שתי ספינות ענק, שנעצרו על ידי הבריטים בתחילת 1948 והורשו להפליג רק לאחר קום המדינה) תצא ראשונה, קבעה דעתו של נתן. לדידו, הבחינה הייתה אישיותו רב החובלים, הראוי להיות הראשון המגיע עם המעפילים למדינה היהודית".
במשך ימי שהותו במחנות, סבב אלתרמן בין האוהלים והצריפים, שוחח עם מעפילים והוזמן לצפות באימוני "שורות המגינים". באחד הימים חשפו בפניו ראשי "שורות המגינים" סוד כמוס: פתח של מנהרה שראשיתה בשפת הים וסופה באחד מאוהלי המחנה. דרך המנהרה הגיעו למחנות שליחי היישוב וההגנה, ומ-1 ביוני 1948 – שליחי צה"ל. כמה שנים לאחר מכן הוא נתן לתיאורו ביטוי שירי, כחלק משירֵי הספר "עיר היונה" (1957):
כִּי בּאֹהֶל נָטוּי, בְּסָמוּך לַגָּדֵר, מְנוֹרַת נֵפְט טְלַאי שֶׁל אוֹר הִשְׁלִיכָה
עַל מַחְצֶלֶת פּרוּשָׂה לָרִצְפָּה וְתַחְתֵּיהָ מָבוֹא מִנְהָרָה מְפֻלֶשֶׁת
בָּהּ הִגִּיעוּ מִיָּם בִּזְחִילָה וְצָמְחוּ-כְּמֵאֶרֶץ מוֹרֶה הָעִבְרִית הַשָׁלִיחַ
וַחֲבֵר הַקִּבוּץ הַמְּמֻשְׁקָף עִם סַמְכוּת הַשִׁלְטוֹן וּמַכְשִׁיר-הַקֶּשר.
ביקור מעניין היה לאלתרמן בצריף שבו פעל אחד המוסדות הייחודיים במחנות: "סמינריון רוטנברג" (על שמו של מנכ"ל חברת החשמל, פנחס רוטנברג, שתרם בצוואתו סכום גדול "לחינוך הנוער"). עשרות מורים צעירים, שרובם היו עם השנים לפרופסורים נודעים באוניברסיטה העברית, הרביצו תורה מאז קיץ 1947 בכאלפיים מצעירי העצורים. אלתרמן התרגש מאוד כשהצייר נפתלי בזם העניק לו שי: אלבום הדפסי לינוליאום שנשא את השם "בגֵרוש קפריסין", ושאותו הכינו תלמידי המגמה לאמנות. כל אחד מהציורים תיאר פינה אחרת במחנות המעצר ואת ציור השער צייר ועיצב בזם עצמו. בעמודו הראשון של האלבום מופיעה ההקדשה הבאה: "לנתן אלתרמן, לביקורו בקפריסין. מאת הסמינריון למדריכים ע"ש פ. רוטנברג בקפריסין. הנהלת הסמינריון, שבועות תש"ח".
הספר, בעל הממדים הגדולים, שכן כל השנים בספרייתו של אלתרמן והוא נהג להראותו לאורחיו. כיום הוא מצוי במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב, שבו שמורים ארכיונו וספריו של אלתרמן.
עשרה ימים עשה אלתרמן במחנות המעפילים בקפריסין ומילא את פנקסיו בעובדות ומספרים על חיי העצורים. אלה שימשו אותו מאוחר יותר פעמיים: בפעם הראשונה במדורו "הטור השביעי" בעיתון "דבר", שנכתב עם שחרורם הסופי של עצורי קפריסין בתחילת פברואר 1949, ובפעם השנייה בספרו "עיר היונה" (1957).
טורו "שחרור קפריסין" שפורסם ב-21 בינואר 1949, מיד לאחר ההודעה הבריטית על שחרור קרוב של כ-10,000 העצורים האחרונים, שיוכלו לעלות לישראל לאלתר, הוא שיר הלל לעצורים, שכדברי אלתרמן נמנו עם "הדיביזיה [אוגדה] הלא-מנוצחת, שאויב לא ראה את גבה". אלתרמן תיאר בטורו הארוך (15 בתים) את החיים במחנות קפריסין,
זֶה הָאִי שֶׁאֵלָיו בְּשַׁרְשֶׁרֶת
יְהוּדִים נִגְרְרוּ עַל גָּחוֹן,
יֵהָפֵךְ לְמֶדַלְיָה זוֹהֶרֶת
עַל חָזֵהוּ שֶׁל יָם-הַתִּיכוֹן.
אלתרמן הבחין, דומה שיותר מאחרים, עד כמה הבריטים טעו בהקימם את מחנות העצורים בקפריסין ובהפעלתם במשך שנתיים וחצי. הייתה כאן, כביטוי מאוחר יותר, "ירייה ברגל עצמם", שכן היה עליהם להאכיל ולהשקות אלפים ורבבות, לשמור עליהם ולתת להם טיפול רפואי – בבעלות של מיליוני לירות שטרלינג מדי שנה. "פה רִבּוֹא יהודים – כמו קלע, נתקעו בצלעות הקיסרות", קבע בטורו, והוסיף שהעמידה הגאה של הכלואים היכתה בסופו של דבר את הבריטים:
פֹּה אִיֵּם הַנִּוּוּן רֶגַע-רֶגַע
וּמְסֻכָּן הַיֵּאוּש מֵרוֹבִים...
אֲבָל גַּם הַנִּוּוּן
גַּם הַיֶּגַע
הֻחְזְרוּ אֶל רָאשֵׁי הַשּׁוֹבִים.
השיר נכתב עוד בטרם הגיעה מלחמת העצמאות אל סופה. אלתרמן צירף את המעפילים שלחמו בדרכם לארץ ובמיוחד את עצורי קפריסין אל גיבורי המלחמה, וכולם יחד – אלה ואלה במלחמותיהם - תרמו ותורמים לניצחון.
כמה שנים מאוחר יותר סיפק אלתרמן בספרו "עיר היונה" מבט שירי רחב יותר של הקשיים כמו גם ההישגים של ההעפלה בכלל ושל מחנות קפריסין בפרט.
בשירו "עיר הגֵרוש" ישנו תיאור מפורט של המחנות, והוא כולל ביטוי אחד שהפך לסמל – "פרק שאין לו אח".
להלן שני קטעים מהשיר:
קַפְרִיסִין. אִי גְזֵרָה וּמִפְתָּן. כָּאן מַחֲנֶה הַגֵּרוּש הָחָבוּר אֶל מִשְׁנֵהוּ בְּגֶשֶׁר-עַל-גֶּשֶׁר.
אֹהָלִים, אֹהָלִים, אֹהָלִים, וּצְריפֵי קְסַרְקְטִים אֲרֻכִּים וְנִפְנוּף כְּלֵי לָבָן וַעֲשַן כִּירַיִם.
הֲמֻלַּת בַּטָּלָה וְעִסּוּק וְשִׁגְרָה, הַמְּאַבֶּדֶת פִּתְאֹם מַשְׁמָעוּת וָקֶשֶׁר
וְחוֹזְרָה וּמְגַלְגֶּלֶת חַיֶּיהָ כְּחוֹטֶבֶת עֵצִים וְשׁוֹאֶבֶת מַיִּם.
קַפְרִיסִין. בִשְׁאוֹן טַף עִם גַּנֶּנֶת.
בְּעִסְקֵי דוּכָנִים עֲרוּכִים בַּסָּךְ.
בַּבְלוֹאִים שֶׁל אֻמָּה מְקַנֶּנֶת
עַל הַיָּם בִּמְלוּנָה שֶּל פַּח.
מִתְנַשֵּא, עוֹד חָבוּי בָעֲנֶנֶת
פֶּרֶק שֶׁאֵין לוֹ אָח.
פרק שאין לו אח - ארבע מילים האומרות את הכל. אכן, בקורות עם ישראל, כמו גם בקורות העמים, לא היה עוד כדבר הזה: עונש קולקטיבי שהוטל על רבבות, שנאלצו לשהות חודשים ארוכים ואף כמה שנים במחנות מעצר בארץ זרה, רק משום שרצו להגיע למולדתם. במחנות קפריסין, זאת לדעת, הוחזקו במהלך התקופה אוגוסט 1946 – פברואר 1949, למעלה מ-50 אלף מעפילים ונולדו להם 2,200 ילדים. רבים שוחררו במהלך הזמן, אך בתחילת 1949 עדיין הוחזקו במחנות יותר מ-10,000 עצורים.
ולסיום, קטע לא ידוע על ידידותו של אלתרמן עם קפריסאי-יווני שנולדה בעת ביקורו באי ביוני 1948.
בחג השבועות תש"ח ערכו פעילי "המוסד לעלייה ב'" מסיבה קטנה לכבודו של אלתרמן ובין המשתתפים היה גם אדם פלאי, שנשא שמות ארוכים במיוחד: פרומודרמוס פאפאואסיליו, שהכל כינו אותו "פאפא". הוא היה קפריסאי שסייע ללא-לאות ובהתנדבות מלאה למעפילים ולשליחי היישוב במאבקם נגד הבריטים. ה"פאפא" היה גם סוכן אוניות וטיפל בספינות המעפילים שהגיעו לאי. בנוסף, היה גם עיתונאי שכתב לעיתון לונדוני נפוץ על מה שקורה באי בכלל ובמחנות העצורים בפרט. כשנשאל מדוע סייע כל כך לעצורי המחנות, השיב: "הייתי חייל בצבא הבריטי. הכרתי שם חיילים יהודים מארץ ישראל והתיידדתי איתם. כשנודע לי על השואה הייתי כל כך מזועזע שחיפשתי איך לעזור וכשהתברר לי שבאי שלנו כולאים את ניצולי השואה במחנות מעצר – לא יכולתי לעמוד מנגד."
לאחר שנים רבות זכיתי להכירו וביקרתי במשרדו בלימסול. על אלתרמן בקפריסין וגם לאחר מכן, בארץ, סיפר לי: "הוא היה איש שקט, שמיעט לדבר וביקש לראות כל דבר במחנות המעפילים. תמיד מיהר, כאילו זמנו קצוב. אני זוכר במיוחד את הליכתו: הוא היה תמיד חצי-רץ, כשגופו נטוי קדימה והייתה לי הרגשה שהוא 'צף' (flowting בלשונו). שמרנו על קשר די הרבה שנים. כשהייתי מגיע לישראל פגשתי אותו לא פעם בבית הקפה 'כסית' בתל אביב והרמנו כוסית לזכר ימי קפריסין שלו. אני זוכר לו לטובה את העזרה שנתן לי בארגון פגישה עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון ב-1960.
"עמדנו לקבל עצמאות והנשיא המיועד שלנו, הארכיבישוף מקריוס, אמר לי: 'פאפא, סע לישראל ובקש מהחברים שלך שיארגנו לך פגישה עם בן-גוריון. שאל אותו בשמי, איך מקימים מדינה חדשה, ולישראלים הרי יש כבר ותק של 12 שנים בנושא הזה. באתי לשדה בוקר ונפגשתי עם בן-גוריון. לשאלתי, איך מקימים מדינה, השיב שאין לו עצות בשבילי, אך הוא מוכן לתת לי רשימה של קשיים ומכשולים שראוי להימנע מהם".