אצל ביאליק, שלום עליכם, ברנר ועגנון – באוקראינה. וגם אצל מנדלי מוכר ספרים, שאול טשרניחובסקי, אשר ברש, גרשון שופמן, א"צ גרינברג, לוין קיפניס, זאב ז'בוטינסקי, יוסף קלויזנר ואחרים. מבני דור הסופרים החיים איתנו נכחו במסע הספרותי הזה שלושה – עמוס עוז ואלונה פרנקל באופן פסיבי וחיים באר באופן אקטיבי במיוחד.

   איתנו, משמע  עם קבוצה גדולה  של 40 ישראלים, רובם  ככולם  במיטב שנותיהם: רופאים, אנשי אקדמיה, אנשי עסקים,  מנהלים, מושכים בעט, מי  שהינם ומי שהיו. את כולם איחד הרצון ללכת בעקבותיהם של סופרים ומשוררים שחיו וכתבו במחוזות התרבות היהודית והיצירה העברית – באוקראינה (לרבות גליציה המזרחית, כיום בתחום אוקראינה).

   על פגישות ספרותיות עם כמה מהם – בהמשך.

   באחד משירי "הטור השביעי" שלו מתחילת 1949, "בארץ סיני", הגדיר המשורר נתן אלתרמן את חצי-האי סיני כ"חדר הילדים של העם". על משקל זה ניתן לומר כי אוקראינה הייתה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 "חדר הילדים של הספרות היהודית והעברית החדשה". בעיירות ובערים, כגון ברדיצ'ב, בוצ'אץ', ז'יטומיר, לבוב ואודסה, בלב-לבו של "תחום המושב" היהודי הזכור לרע, לרוב בתנאי-מחייה קשים, לבלבה במהלך כמה עשרות שנים בלבד ספרות עברית (ויידית) מפוארת, שהשפעתה לא חלפה אפילו בימינו.

   את הביקור הספרותי הזה יזם והוליך ד"ר יואל רפל, שבנוסף לכל מעלותיו בתחומי הכתיבה, המחקר וההרצאה, הוא מדריך זה שנים סיורים בניחוח יהודי במזרח אירופה (פולין, אוקראינה, המדינות הבלטיות, צ'כיה), בספרד, פורטוגל ועוד. הפעם נועדו שמונת ימי הסיור לעקוב מקרוב אחר חייהם ויצירתם של סופרים ומשוררים באוקראינה. על ארגון המסע הופקדה דורית רפל, ואל יואל הצטרפו באוקראינה שתי מדריכות מקומיות: לולה בכל ימי המסע ואינה באודסה. שתיהן יהודיות דוברות עברית, המכירות את יצירות מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם ואת ספרי עמוס עוז כמעט באותה מידה.

   והיה, כמובן, חיים באר, שהביא עמו לא רק את הידע העצום שלו בכל מה שקשור לתרבות יהודית, ביידיש ובעברית, אלא גם תיק גדוש בצילומים של מסמכים ופרקים מספרים ידועים יותר וידועים פחות.

   חיים נחמן ביאליק – הילד, העלם והמשורר הבוגר – היה אחד מכוכבי המסע הספרותי הזה. חוויה בלתי רגילה נכונה לנו בעיר ז'יטומיר, שבה חי ביאליק במשך כעשר שנים, מגיל 7 ואילך, בבית סבו. הבית עומד על כנו בשכונה מרוחקת של העיר, אך בעוד שבמאה ה-19 התגוררה בו משפחתו המורחבת של סבו של ביאליק, כיום מחולק הבית החד קומתי לדירות של חדר, המאכלסות משפחות אוקראיניות וגם יהודיה קשישה אחת – פרלה גלר שמה. היא שומרת על הגחלת הביאליקית ומכניסה את האורחים לדירתה הזעירה. אלה גומלים לה בתשר צנוע, ודבר זה כשלעצמו מעלה את חמתם של שכניה הלא-יהודים, הטוענים ש"גם לנו מגיע. גם אנחנו שומרים על ביתו של ביאליק".

   מול הבית קוראת בפנינו הסופרת לאה נאור קטעים מספרה "המשורר", ומתברר שלמרות שלא ביקרה במקום לפני כתיבת הספר, עדותו הכתובה של ביאליק שבה נעזרה, הייתה מהימנה ביותר. מעניין היה גם לראות את החצר האחורית של הבית, על גיבובי העצים וערימות הפסולת, שדומה שלא השתנו למרות שחלפו מאז חי חיים נחמן בבית למעלה מ-120 שנה. גם גדר העץ עדיין קיימת, שמעבר לה הייתה מארינקא היפה, גיבורת סיפורו הנודע של ביאליק "מאחורי הגדר".

   אנחנו נוסעים בעקבות ביאליק גם למקומות אחרים באוקראינה, כגון קרוסטיצ'ב, בה התגורר לאחר נישואיו למניה. פרק זמן קצר הוא התפרנס מסחר עצים ונסירתם, וללא הצלחה יתרה. תחנה מרכזית יותר בחייו הייתה העיר אודסה לחוף הים השחור. בעיר זו התגורר ויצר חלק חשוב מיצירותיו, לרבות את "בעיר ההריגה". ובאותו עניין: בעוברנו דרך העיר נמירוב אנו מתוודעים מחדש לפרשת פרסומו של השיר, שנפסל על-ידי הצנזורה הרוסית, ורק לאחר שהוחלף שמו ל"משא נמירוב", כביכול על הטבח שערכו הקוזקים של חמלניצקי ביהודי נמירוב במאה ה-17, הותרה הדפסת השיר בעיתון "הזמן" שהופיע בסנט פטרבורג.

   באודסה התגורר ביאליק בכמה דירות ולא כולן אותרו.  על קיר אחת מהן הוצב בשנים האחרונות שלט, שלא היה אפשרי בימי השלטון הבולשביקי: "חיים נחמן ביאליק, 1934-1873. מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, משורר התחייה הלאומית, איש התנועה הציונית. התגורר בבית זה בשנת 1907".

   מאודסה נפרד ביאליק ב-1921, כבר בעת השלטון הבולשביקי, שהתיר לו ולקבוצת סופרים עבריים לעלות לארץ-ישראל. חיים באר מספר לנו על המאמצים שעשו הסופר הרוסי הנודע מקסים גורקי וכן זאב ז'בוטינסקי, להסדיר את היציאה מברית המועצות המסוגרת. גורקי, מתברר לנו עוד, לא סלח לתנועה הציונית על ש"גזלה" מהספרות הרוסית את ז'בוטינסקי.

   את שלום עליכם אי אפשר להחמיץ באוקראינה. הוא נערץ על-ידי יהודים ולא-יהודים, ועוד בימי ברית המועצות הוצבו לו אנדרטאות בערים השונות. אנחנו פגשנו בו כמה וכמה פעמים – בקייב, לבוב ואודסה. בלבוב מוקדש לו רחוב, במקום שפעם התגוררו יהודים רבים וכן תבליט על קיר הבית שבו גר בעיר זו בשנת 1906. בתבליט נראית דמותו של הסופר, מראות מן העיירה היהודית ולעין ישראלית בולט התעתיק הסובייטי של שפת היידיש, המבקש להרחיק אותה ככל האפשר מן העברית. שמו של הסופר הנודע מאויית בצורה הבאה: שאלעם אלייכעם. יודע דבר מסביר לנו שיש כאן כבר שיפור, והיו ימים שהשם נכתב ביידיש-סובייטית כך: שאלעמ אלייכעמ...

   באודסה, בה התגורר שלום עליכם שנים מספר ובה כתב לא מעט ממכתבי מנחם מנדל, מוצבים פסל יפה שלו ושלט מאיר עיניים ביידיש וברוסית על אחת מדירותיו. כאן כבר ניצח התעתיק העברי והשם שלום עליכם גבר על כל הגרסאות הקודמות.

   בבוצ'אץ (בוטשאטש), עיירת הולדתו של שמואל יוסף טשאטשקיס, הלוא הוא עגנון, בילינו לא מעט שעות. הלכנו בעקבות ספריו "עיר ומלואה" ו"אורח נטה ללון", כאילו היו מדריכי-תיירים. עלינו גבעות וירדנו בקעות ותוך כדי כך קראנו: "בוטשאטש על צלעי גבעות בנויה. אין בבוטשאטש מישור רק בין רגלי הגבעות ולשפה הימנית של הסטריפא [הנהר המקומי]. זה לבדו נמצא ראוי לעשותו מרכז לעיר, ואולם גם הוא צר ולא רחב".

   רק בשנים האחרונות, כשגאה גל התיירים המתעניינים בעגנון, הבינו פרנסי העיר כי בידם אוצר. במוזיאון העירוני הקטן מוקדשת פינה לא גדולה ל"נובֶּליסט" המקומי

והרחוב בו היה בית הוריו, סמוך מאוד לנהר הסטריפא, הוא היום רחוב עגנון. על קיר הבית נקבע תבליט של דמותו וכתובת באוקראינית בלבד.

   את עגנון ליווינו ללבוב, היא למברג בשמה האוסטרו-הונגרי. בעיר זו, בעודו עושה דרכו לארץ-ישראל – והשנה היא 1908 – זכה להכיר את הסופר י"ח ברנר. תחילה פגש את הסופר גרשון שופמן, שעוד יסופר עליו בהמשך, והוא שהציגו בפני ברנר. עגנון לא התרשם תחילה מברנר, שנראה בעיניו "אדם מסורבל ושחוי, לבוש בגדים מהוהים". לפני נסיעתו של עגנון התכנסו כמה סופרים, וברנר, שופמן ואשר ברש ביניהם, למסיבת פרידה לעגנון, ואחר-כך ליווהו לתחנת הרכבת.

   לעתים היה למסע נופך קל ואף פיקנטי. כך היה בלבוב כששמענו מפי חיים באר איך התחרו ברנר ושופמן על ליבה של עלמה אחת, אסתרקה למפרט שמה. תחילה נחשבה לבת-זוגו של ברנר. שופמן סבר שאין היא מתאימה לסופר הנודע והמעיט הן בערכה והן ביופיה. לדעתו הייתה מכוערת. דבר זה לא הפריע לו לחזר אחריה ואף לטייל איתה ביחידות, מה שלא מצא חן בעיני ברנר. הסוף היה שהשניים ניתקו את יחסיהם, או כמו ששופמן כתב לאחד מידידיו: "עם ברנר הסוף היה לא טוב".

   המשבר הזה היטיב עם הספרות העברית בארץ-ישראל, שכן ברנר החליט בעקבותיו לעלות לארץ.

   ועוד עניין שבלב, הפעם לא של בן-ברית, אך עדיין באוקראינה. בברדיצ'ב, עיר מחוז שנודעה בתולדות החסידות בשל ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, שכונה "סניגורם של ישראל", ואנו עלינו על קברו, התרחש לפני למעלה מ-150 שנה סיפור אהבה גדול וטראגי. הסופר הצרפתי הנודע אונורה דה-בלזאק התאהב ברוזנת הפולניה אוולין הנסקה, התכתב איתה במשך שנים, וב-1850 נסע לאוקראינה ונשא אותה לאשה, בברדיצ'ב. עקב מחלתו שב לפאריז עם אשתו החדשה ונפטר לאחר זמן קצר.

   על ברדיצ'ב שמענו עוד, שבמאה ה-19 כמעט כל תושביה היו יהודים ואחד הנודעים שבהם היה הסופר מנדלי מוכר ספרים, שהתגורר וכתב בה 11 שנים.

   כמעט בכל עיר ועיירה היו למשתתפי הטיול שורשים, ואחדים מהם שכרו מוניות ויצאו לכפר שבו נולד אב וסב או כדי להשקיף מרחוק ולצלם רכוש משפחתי שאין סיכוי לקבלו בחזרה.

   והיינו גם ברובנו, עיר אוקראינית שפעם הייתה בפולין, שכן הגבולות בחלק זה של העולם זזו והשתנו כל העת, והיו ערים ואזורים שתוך עשרים שנה היו באוסטריה, פולין ורוסיה, והיום הם באוקראינה.

   ברובנו סיירנו בעקבות עמוס עוז, באמצעות ספרו "סיפור על אהבה וחושך". הוא מקדיש לה לא-מעט עמודים, שכן אמו פניה נולדה, גדלה ולמדה ברובנו, בין השאר בבית הספר "תרבות". עמדנו לפני הבניין הגדול, שפעם נשמעה בו השפה העברית, שכן רשת "תרבות" שפעלה בפולין ובארצות הבלטיות בין שתי מלחמות העולם, שמה את הדגש בלימודים על השפה העברית, הציונות וארץ-ישראל. אלפים רבים מתלמידיה עלו ארצה. כיום זה בית-ספר כללי.

   הלכנו לבקר גם את ביתה של פניה, אמו של עמוס עוז. שמענו קטע מספרו, מצוטט מפיה של דודתו סוניה (אחות אימו) על הבית, דייריו הגויים והיהודים, וסביבתו. אנו הקפנו את הבית הגדול והחד-קומתי מכל עבריו והבחנו בצמחייה העבותה בחצר המתוארת בהרחבה בספר. לא נכנסנו פנימה, כדי לא להפריע את מנוחת השכנים הנוכחיים.

   והיה מי שהזכיר שגם דן בן-אמוץ הוא רובנאי, ושם הכירוהו בשם משה תהילימזוגער.

   יהודים כמעט אין כיום ברובנו, וכך גם ברוב הערים, העיירות והכפרים. את מי שלא רצחו הנאצים הבריחו האוקראינים שותפיהם, שחמדו את בתי היהודים והשתלטו עליהם. דרכי אוקראינה הארוכות מזמנות הרבה פגישות מצמררות עם גיאיות-הריגה, פשוטם כמשמעם: הנאצים נהגו להביא אלפי יהודים, ואף רבבות, אל

גיא הסמוך לעיר או לעיירה, וקצרו את היהודים במקלעים לתוך הבור הטבעי הזה. כך היה בבאבי יאר שבקייב, בברדיצ'ב, בבוצ'אץ' ובלבוב.

   בלבוב עמדנו בדומייה מול הבית שבו הוחבאה הילדה אלונה פרנקל, שלימים תיארה את חייה וסבלה בתקופת השואה בספרה "ילדה". הרכבות שעברו על גשר סמוך מדי כמה דקות, לא יכלו שלא להזכיר לנו את "רכבות המוות" ההן שדהרו בשירות "הפתרון הסופי".

   ואי אפשר באוקראינה שלא להזכיר את החסידוּת, שטלטלה את היהדות מאז אמצע המאה ה-18, ואנו נסענו גם לקבריהם של רבי ישראל שם טוב במז'יבוז' ושל רבי נחמן מברצלב באומָן. וראינו גם איך מתפתחים סביבם מרכזי קודש וחול גדולים.

   המסע נחתם בסיור בן יום אחד באודסה, שיש הסבורים שתל-אביב הקטנה הוקמה בצלמה. גן העיר באודסה עמד לנגד עיניהם של מתכנני גן מאיר התל-אביבי, מסביר יואל רפל. וגם רבים מבתי תל-אביב של שנות ה-20 כאילו הועתקו מאודסה.

   לעיר זו היה תפקיד מרכזי בקורות הספרות העברית, הציונות וההתיישבות בארץ.

מכאן משך בחוטים "הוועד האודיסאי" של חובבי-ציון, החל מ-1890, ולא מעט מהמושבות הראשונות, בתי הספר וחיי התרבות שלהן נעזרו בקופתו הצמוקה תמיד. כאן גר, פעל והשפיע אחד העם, ולצידו ביאליק, טשרניחובסקי, מנדלי מוכר ספרים וקלויזנר. עורך, סופר וחוקר זה, דודו של עמוס עוז (וסבה של סִגלה מילוא, אחת ממשתתפות הטיול) קשור לאפיזודה ציונית-ספרותית, שראוי לסיים בה את סיפור המסע שלנו.

   ב-1919 אורגנה באודסה הפלגתה לארץ-ישראל של הספינה "רוסלאן" שעם השנים כונתה "המייפלאואר הארצישראלית" וגם "אניית האינטלקטואלים". זאת משום, שבנוסף למגורשים מהארץ במלחמת-העולם הראשונה שהתעתדו לחזור בה, עלו על הספינה כמה עשרות של סופרים, אמנים, אנשי-רוח ואף פוליטיקאים לימים. ביניהם יוזכרו ד"ר משה גליקסון (לימים עורך "הארץ"), המשוררת רחל, האדריכלים מגידוביץ', רכטר ורפופורט; הציירים ליטבינובסקי, פרנקל ונבון; הרופאים יסקי ודוסטרובסקי; והעסקנים ישראל גורפינקל (אביו של חיים גורי), נחום חת, רחל כגן ורוזה כהן, אמו של יצחק רבין.

   גם קלויזנר רצה להפליג ב"רוסלאן" אך היה לו תנאי: לקחת עמו את ספרייתו הגדולה. פירוש הדבר היה לוותר על ארבעה מקומות של נוסעים. הוועד המארגן התלבט ארוכות והחליט להיענות לתנאי, שכן עלייתו של קלויזנר נחשבה אז להישג ציוני ממדרגה ראשונה.

   הפלגתה של "רוסלאן" מאודסה לארץ-ישראל נמשכה חמישה שבועות. כשעגנה בנמל יפו, התקבלו 671 נוסעיה בטקס חגיגי. הגעתה נחשבת לאקט הפתיחה של העלייה השלישית לארץ.

   תם המסע. חוויה בלתי-נשכחת בניחוח בורשט אוקראיני ועוד יותר מכך צ'ולנט יהודי.