העיתון היומי הראשון והעיתונאי הראשון
מרדכי נאור
מאז הופיע העיתון הראשון בארץ-ישראל, הלבנון, בתחילת שנת 1863, ובמהלך 45 השנים הבאות, הופיעו בארץ לא-מעט עיתונים, אך בתדירות שבועית, דו-שבועית וחודשית. יומון לא ראה אור תחת שמי הארץ עד 30 בספטמבר 1908.
אליעזר בן-יהודה, עורך הצבי (שראה אור גם בשמות האור והשקפה), השתעשע
ברעיון להוציא יומון עוד קודם לכן, ומספר פעמים, מתחילת המאה העשרים עד 1908, הופיע עיתונו (אז בשם השקפה) מספר פעמיים בשבוע, אך התפוצה המצומצמת גרמה מדי פעם לחזרה למתכונת שבועית. ירושלים, מתברר, לא היתה מוכנה עדיין למהפך עיתונאי של ממש, וכדברי בן-יהודה –
פה בירושלים אין עתונים יומיים בשום לשון. רוב הקהל בכל ארצנו אינו קורא בשום עתון אחר. אם כן, אפוא, ההשקפה הוא עתון יומי היוצא פעם אחת בשבוע… מפני שאין הקהל פה יכול לשלם שש פעמים בשבוע – נדפס רק גליון אחד…[1]
בתחילת ספטמבר 1908, בעקבות מהפכת "הטורקים הצעירים" מספר שבועות לפני כן, והרפיית היד הטורקית הקשה כלפי העיתונות, החליט בן-יהודה להעז שוב. השקפה שבעריכתו החל להופיע מספר פעמים בשבוע (עד ארבע). יתר על כן, בן-יהודה היה נחוש בדעתו לעבור בהקדם למתכונת יומית. הדבר גרם לחיכוכים בינו לביו שותפו
שלמה ישראל שיריזלי, שזה שש שנים היווה את ה"גב הכלכלי" של העיתון הירושלמי.
שיריזלי סבר, שירושלים של 1908, ואף ארץ-ישראל היהודית (והעברית) כולה, אינן בשלות עדיין ליומון.[2]
אולם לא איש כבן-יהודה יוותר. בגיליונות ספטמבר 1908 חזר והדגיש, שעד סוף החודש יראה אור העיתון היומי. הוא נקט במספר פעולות, וביניהן פנייה לציבור הקוראים ואנשי העסקים ביישוב היהודי הזעיר דאז, שיסייעו ליומון החדש. בגיליון ערב ראש השנה תרס"ט, נקראו אנשי העסקים שלא להחמיץ את ההזדמנות, שכן "המנויים הולכים ומתרבים מיום ליום והעתון היומי יהיה ביד כל איש בעירנו בכל ארצנו ולכן הוא האמצעי הטוב ביותר להודיע ולפרסם בפני כל הקהל, כל דבר, כל סחורה חדשה וכיוצא בזה…".[3]
צעד חשוב אחר שנקט בן-יהודה היה להזעיק ארצה את בנו, איתמר בן-אב"י, כדי לקבל על עצמו את העריכה המעשית של היומון החדש. בן-אב"י, "הילד העברי הראשון", החל לכתוב בגיל צעיר, וסייע לאביו ולאמו החורגת (חמדה בן-יהודה) בהוצאת העיתון המשפחתי. תקופות ארוכות שהה באירופה ולמד שם על בוריה את מלאכת העיתונות המודרנית.
"מציצנות" נוסח 1909
כאמור, ב-30 בספטמבר 1908 (ה' בתשרי תרס"ט) ראה אור הגיליון הראשון של העיתון היומי הראשון בארץ. קוראיו הופתעו לגלות כי השם השקפה נעלם, ואת מקומו תפס מחדש השם החדש-ישן הצבי. זאת, משום שבהסכם "הפרדת הכוחות" שנחתם בין בן-יהודה לשיריזלי, נותר בידי האחרון הרשיון להוציא עיתון בשם השקפה ובן-יהודה חזר לשם הראשון של עיתונו, שגיליונו הראשון (כשבועון) הופיע 24 שנה לפני כן.
העיתון היומי נשא מיספור חדש, שהופיע הן במספרים והן באותיות עבריות. בן-יהודה
שימש כעורך ראשי, וכבר בגיליון 6 נמסר, כי איתמר בן-אב"י חזר לארץ, והוא נכנס מיד לתפקיד העורך בפועל. בגיליונות הבאים נכתב בראש הגיליון, לצד הלוגו בעברית
ובאותיות לטיניות (H A Z E V I), כי העורך הראשי הוא אליעזר בן-יהודה והעורכים הם חמדה בן-יהודה (אשתו השנייה של אליעזר בן-יהודה) ואיתמר בן-אב"י. תוך זמן קצר ידעו הכל שהעורך האמיתי הוא בן-אב"י בן ה-26.
בחודשים הבאים למדו אנשי היישוב החדש בארץ-ישראל להכיר עיתון מסוג חדש – עיתון-המון סנסציוני, כמקובל בכמה מארצות אירופה ובעיקר בארצות הברית. המושג
"עיתונות צהובה" כבר היה קיים בימים ההם, ולעיתונה של משפחת בן-יהודה הודבק התו הזה מ-1908 ואילך.
ראש התוקפים היה הסופר יוסף חיים ברנר. ב-1910 כתב בשבועון הפועלים הפועל הצעיר: "על עתוניו של בית בן-יהודה כבר דברנו לא פעם. כבר העדנו על הכעור שבהם בחיצוניותם ובפנימיותם. על הקוריוזים שלהם בכל גליון וגליון. על צעקנותם הזולה, הצהובה, המגוחכה, שאין דוגמתה בעתוני הרחוב היותר גרועים…".[4]
ב"קוריוזים" התכוון ברנר, לשורה ארוכה של סנסציות, אמיתיות ומדומות, שראו אור בגיליונות הצבי במיוחד, וגם בשאר עיתוני בן-יהודה: התקפות בוטות על אישים מרכזיים ביישוב, סיפורי הרפתקאות מסמרי-שיער, וקביעת כותרות רעשניות, מעשה שבעת ההיא נחשב ל"לא תרבותי".
בן-אב"י אף ייבא מאירופה את "פינת המודעה הקטנה", או בלשונו – "דואר הצבי", שנחשבה למידע שעל גבול המציצנות, וזכתה לגינויים חריפים מפי מורים ואנשי רוח.
שתי דוגמאות משנת 1909: "שתי עינים תכולות בקשתי. אולם שתי עינים שחורות מצאתי. מצאתי ונכויתי!" על החתום: ב.ג.; "אל היונה השחורה: נשארה בידי ממחטה, ממחטה קטנה ויפה. האשיבנה או אשמרנה? [חתום] יבא". אבל פורסמו גם דברי חולין רגילים: "לא' שמאי, עקרון. בטובו לשלם לי את חובו. תלמידו פ.".
כותרת ראשית: 1200
בי"ג באייר תרס"ט, שבועות אחדים לאחר הגרלת המגרשים לשכונת אחוזת-בית ולהקמת ארגון "השומר" – שני אירועים רבי-חשיבות, בדיעבד כמובן, בתולדות היישוב היהודי המתחדש בארץ-ישראל, הופיע גיליון קס"ג (163) של היומון הצבי.
בן-אב"י לא הסתיר את גאוותו על הצלחת עיתונו, ובראש הגיליון הופיע המספר 1200. למי שלא תפש במה מדובר, הסביר העורך: "זהו המספר שאליו הגענו בימים האלה". משמע, מדי יום מודפסים 1,200 עותקים של הצבי – היקף מדהים בתנאי הימים ההם - עד שלעיתים קרובות, כך סיפר בן-אב"י במאמר הראשי, אין די עותקים כדי לשלוח למנויים בארצות אירופה.
אף שרבים ביישוב שללו את גישתו העיתונאית הקלילה והחצופה, והיו פניות לאביו, אליעזר בן-יהודה, שירסנו או אף ירחיקו מהעריכה, שאם לא כן יפסיקו המתלוננים לחתום על העיתון, לא נסוגו בן-יהודה, אשתו חמדה ואיתמר בן-אב"י מדרכם העיתונאית, שבה הלכו עד שלהי 1914.
לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הצרו השלטון הצבאי התורכי את צעדי העיתונים העבריים בארץ-ישראל וסגרום בזה אחר זה. רבים גורשו או עזבו את הארץ, ביניהם כל משפחת בן-יהודה, שמצאה מקלט בארצות הברית. היא חזרה ארצה לאחר יותר מארבע שנים, בקיץ 1919. איתמר בן-אב"י היה נחוש בדעתו לחדש את עיתונו, אלא שמיד עם בואו התברר לו כי היה מי שהקדימו.
כותרת ראשית נוסח 1909, המכריזה על התפוצה
"מלחמת עולם": "דואר היום" נגד "הארץ"
בין אפריל 1918 לאפריל 1919 ראה אור בארץ-ישראל רק עיתון אחד בעברית – השבועון חדשות מהארץ, שהוצא על-ידי הצבא הבריטי שכבש את הארץ ונערך בידי מספר עיתונאים יהודים.
באביב 1919, לאחר שמלחמת העולם הראשונה הסתיימה זה מכבר, החליטו הבריטים
ל"הפריט" את העיתון. המנהיג הציוני העולה, ד"ר חיים וייצמן, רצה לרוכשו, אך לא היה לו כסף. הוא הזעיק ארצה את הנדבן היהודי-רוסי יצחק לייב גולדברג, וזה רכש מהבריטים את הרשיון, וב-18 ביוני 1919 ראה אור היומון חדשות הארץ בעריכת ניסן טורוב. בגיליון הראשון השתתפו טובי הסופרים והעיתונאים בארץ-ישראל, וביניהם גם אליעזר בן-יהודה ואיתמר בן-אב"י. אלא שבן-אב"י לא רצה להיות כינור שני, ותוך פחות מחודשיים הוציא בירושלים עיתון משלו – דואר היום.
שלוש-עשרה שנים ערך בן-אב"י את עיתונו. מבחינה כרונולוגית הנתון אינו מדויק, שכן
הוא נהג מדי שנה להיעדר תקופות ארוכות, בשל נסיעותיו הרבות לחוץ-לארץ, ובמשך כשנתיים ורבע הופיע העיתון שלא בעריכתו (ועל כך להלן).
עם זאת, הוא הטביע בעיתונו חותם עמוק ביותר וכמעט שאין עוררים על כך כי בשליש הראשון של המאה הזאת היה איתמר בן-אב"י העיתונאי מס' 1 בארץ-ישראל היהודית. יתר על כן, הוא יכול להיחשב, בצדק, כמורם של טובי העיתונאים וכאבי "עיתונות ההמון" בארץ, דבר שנחשב לו בעת ההיא, לרוב, לגנותו והיום נראה יותר שהוא פשוט הקדים את זמנו.
בן אב"י היה עיתונאי מחונן ועורך לוחמני. עיתונו, והוא עצמו, ירו בליסטראות לכל עבר. מבחינה פוליטית הוא היה בימין, ותקף ללא הרף את השמאל, הסתדרות העובדים ומפעל ההתיישבות. ההנהגה הציונית והקרנות הלאומיות, קרן הקיימת וקרן היסוד, הותקפו אף הן, כמעט תמיד, בדואר היום. ובה בעת, היה בן-אב"י נגד תפישת "ארץ-ישראל השלמה" כלשון ימינו, ודגל בחלוקת הארץ ל"קנטונים" יהודים וערבים נפרדים, כדוגמת שוויץ, דבר שהביא להתקפות עזות עליו ברוב העיתונים.
כמקובל בעיתוני משפחת בן-יהודה שלפני מלחמת העולם הראשונה, גם דואר היום נשא אופי סנסציוני ולא חסרו בו סיפורים בהמשכים, עלילות מופלאות מהעולם
הגדול, אך גם חידושים עיתונאיים כמו תצלומים ומדור תשבץ – לראשונה בארץ.
אויבו הגדול ביותר של דואר היום היה מתחרהו – העיתון הארץ (ב-1925 הצטרף לשוק הארצישראלי הקטן גם עיתון ההסתדרות דבר, שזכה להצלחה ניכרת). בכל הזדמנות תקף עיתונו של בן-אב"י את הארץ, עורכיו והקו שייצג – עמדות מרכז-שמאל של הימים ההם. הוא זילזל בהארץ, ששם את הדגש על מאמרים עיוניים, במיוחד של העורך ד"ר משה גליקסון, והעדיפם על פני חדשות עיתונאיות. לבן אב"י ייחסו את האמירה העוקצנית (שהוא נהג להצטנע ולטעון שנאמרה על-ידי "אחד הסופרים המפורסמים"): "הארץ הוא אולי עיתון הגון, אך ל א עיתון; דואר היום אולי אינו הגון, אבל הוא עיתון…"
ב"מלחמת עולם" זו נהג "הארץ" שלא להגיב לעיתים קרובות. רק מדי מספר חודשים התפרסם בו מאמר חריף, שמנה את כל חטאי דואר היום, ובעיקר פירט את גוזמאותיו
וטעויותיו. ואלה היו לא מעטות.
העיתון מועבר לז'בוטינסקי
בן-אב"י גם הירבה לתקוף את העיתונאים והעורכים ה"רוסים" (העולים מרוסיה) של הארץ, בעוד שהוא ראה עצמו כמייצגם של הצברים ובני המושבות. תקופה ארוכה אף כיהן בנשיא הסתדרות "בני בנימין", אירגונם של בני המושבות.
הוא היה קורא בהתעמקות את שני יריביו הגדולים, הארץ ודבר, ולו רק כדי לגלות בהם מילים חדשות שיצר, כגון מכונית, עצמאות, קולנוע, כייס ומרעיר (ראש עיר – מלה שלא נקלטה). כשראה מלה כזו בעיתון מתחרה, לא היה גבול לשמחתו.
בסוף 1928, על אף שעיתונו היה מצוי בתקופת גיאות, ותפוצתו הגיעה ל-7,000
עותקים ליום (תפוצת שיא ביישוב בן 150,000 נפש), נקט בצעד יוצא-דופן: הוא העביר את העריכה לידי זאב ז'בוטינסקי, שהפך את דואר היום לביטאון המפלגה הרוויזיוניסטית הצעירה. למהלך בלתי-מובן זה ניתנו במשך השנים הסברים אחדים: עייפותו של בן-אב"י מעריכת העיתון, רצון לעסוק יותר בנושאים מדיניים, שהיו חביבים עליו, והערצה אישית (לא בהכרח פוליטית) לז'בוטינסקי. בין השניים סוכם כי העיתון יועבר לעריכת ז'בוטינסקי למשך שנתיים, כאשר המו"ל, חברת "הסולל" שבן-אב"י היה אחד מראשיה, תמשיך לנהלו. כן הוסכם כי בן-אב"י יכתוב באופן שוטף מאמרים בעיתון.
השידוך לא עלה יפה. ז'בוטינסקי שהה בארץ-ישראל רק זמן קצר, ואחר-כך עזב. עורכי העיתון היו שלושה מתלמידיו הנאמנים: אבא אחימאיר, יהושע השל ייבין ואורי צבי גרינברג, והם הִרבו להסתכסך עם איתמר בן-אב"י. בתחילת 1931, כשסירבו להחזיר לו את העיתון, הביא בן-אב"י כמה גברתנים מהמושבות, וסילק את המערכת הרוויזיוניסטית.[5]
הרפתקה לועזית – ויציאה לגלות
תקופת העריכה האחרונה של איתמר בן-אב"י לא הצליחה להחזיר את עטרת דואר היום ליושנה. ב-1933 שוכנע על-ידי בני משפחתו לצאת מן העסק. הוא מכר את חלקו
והחליט – הפעם בניגוד לעצת משפחתו – להשקיע את הכסף שקיבל בהרפתקה עיתונאית חדשה: עיתון עברי המודפס באותיות לטיניות. גישתו של בן-אב"י היתה, שלאחר שהוכח שמאתיים אלף איש בארץ-ישראל דוברים עברית, בעקבות מהפכתו העברית של אליעזר בן-יהודה, הגיעה העת ללמד את כל העולם כולו את שפת הנביאים, וכדי להקל עליו יש לעשות זאת באותיות לטיניות. בן-אב"י אף טען שאת הרעיון ל"לטן" את השפה התורכית, קיבל מייסד תורכיה החדשה, אתא תורק, ממנו…[6]
לעיתונו העברי-לטיני קרא בן-אב"י דרור.[7] הופעתו בנובמבר 1933 נתקבלה בהפתעה ובאיבה לא מבוטלת ביישוב היהודי שלא אִפשר להוציא עיתונים בשפות זרות, והלטינית, גם כשמאחוריה הסתתרו מילים עבריות, היתה שפה זרה בהחלט. לאחר תקופה קצרה וירידה גדולה בתפוצה, נאלץ בן-אב"י לסגור את העיתון. ממועד זה ואילך, תקופה של כעשר שנים, שוב לא היה לו עיתון משלו.
דואר היום החליף בעלויות, עבר לתל-אביב, חזר לירושלים ולא הצליח לשרוד. גם הרעיון לאחדו עם הארץ לא עלה יפה. בן-אב"י השקיף בצער על דעיכתו של בן טיפוחיו. הוא עצמו הפך לשליח-נודד בתפוצות של הקרן הקיימת, שאותה התקיף בזעם
בשנים שלפני כן מעל דפי דואר היום.
ב-1939 יצא לשליחות בארצות-הברית ו"נתקע" שם. מלחמת העולם השנייה חסמה את נתיבי הים. בן-אב"י ומשפחתו התקיימו בקושי. ב-1943 נפטר ממחלה, ויש המוסיפים – גם משברון-לב, על שלא הצליח – למרות כל מאמציו – להבקיע דרך לארץ-ישראל, שאותה כה אהב. הוא היה בן 61 במותו.
"הילד העברי הראשון" ו"העיתונאי העברי הראשון" – מת בנכר. ב-1947 הועלה ארונו ארצה ונטמן בהר הזיתים. ד"ר חיים וייצמן כתב עליו בהספדו: "לעתים באו דעותינו לידי התנגשות, בעיקר בתקופת 'דואר היום', שעליו היתה גאוותו. לעיניו היה ה'דיילי מייל' [עיתון לונדוני עממי, שתרגום שמו הוא 'דואר היום'] ובתבניתו רצה לעצב את עיתונו הוא. אני הזהרתיו שאין זו דוגמא מובחרת בשביל הארץ… הוא היה חם-לב ונדיב-רוח, ויישאר בזכרון הארץ כדמות דגולה, עשירת צבעים…".[8]
זכויותיו של בן-אב"י בשדה העיתונות העברית הן רבות. אחת מהן, ולא הפחותה שבהן,
היא הוצאת היומון הראשון, הצבי, בסתיו 1908. אף שאביו, אליעזר בן-יהודה, היה חתום כעורך ראשי, הכל ידעו שהעורך האמיתי הוא בן-אב"י הצעיר. אין כל ספק שבעריכתו זו שינה בן-אב"י את מהלכה של העיתונות בארץ, ויש לראות את הופעת הצבי בתדירות יומית כ"קפיצת מדרגה", ולמעשה הרבה יותר ממדרגה אחת בתולדות העיתונות שלנו.
[1] חוקר העיתונות ג. קרסל מצטט את בן-יהודה בעניין זה בשנת 1905 לערך, בעת פולמוס אוגנדה. וראו: קרסל,
עמ' 85-84.
[2] על התנגדותו של שיריזלי להפיכת העיתון ליומון, ראו מאמרו של עוזי אלידע, "עיתונות הסנסציה בארץ-ישראל
בתחילת המאה ה-20", קשר 11, מאי 1992, עמ' 75-74.
[3] השקפה, גל' 106, ערה"ש תרס"ט.
[4] הפועל הצעיר, גל' 11, 2 בנובמבר 1910.
[5] על העיתון בלבושו הז'בוטינסקאי הרחיב את הדיבור עוזי אלידע, במאמרו "דואר היום הרוויזיוניסטי", קשר
17, מאי 1995, עמ' 86-73.
[6] זוהי גירסתו של הפרופ' יוסף נדבה, המובאת ב: גבריאל צפרוני, "דרור – עיתון עברי הכתוב משמאל לימין",
קשר 1, מאי 1987, עמ' 72-65.
[7] על דרור, עלייתו ובעיקר נפילתו המהירה, ראו במאמרו של צפרוני (ההערה הקודמת) וכן באוטוביוגרפיה של
איתמר בן-אב"י, עם שחר עצמאותנו, תל-אביב 1961, עמ' 517-513.
[8] שם, בפתיחה לספר.