עיתונאית מס' 1
ברכה חבס ודרכה בעיתונות ובספרות
מ ר ד כ י נ א ו ר
תקשורת המונים בכלל ועיתונות כתובה בפרט הן היום "ממלכה נשית" במידה רבה – כך בישראל וכך ברבות ממדינות העולם.
אם ללכת אחורנית, הרי שבימי ראשית המדינה המצב מבחינת שיתופן של נשים בעתונות הכתובה היה גרוע ממש. ב-1952 היו רשומות באגודות העיתונאים 12 נשים בלבד, ועד סוף העשור הוכפל מספרן ל-24.[1] בספר השנה של אגודת העיתונאים לשנת תש"ט, השנה המלאה הראשונה של מדינת ישראל, מופיעים שמותיהם של 197 עיתונאים ב-17 יומונים, מהם רק 7 נשים (3.5%). את שמותיהן קל לזהות, משום שהם מופיעים במלואם, שם ומשפחה, בעוד שבקרב הגברים מופיעה רק אות לציון שם פרטי, ושם משפחה.[2]
על רקע זה בולטת פעילותן של אותן נשים מעטות, שבשלהי המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, היו עורכות ועיתונאיות. אצבעות שתי ידיים יספיקו בנקל למנותן, ורובן מילאו תפקידי עורכות, שעם כל הכבוד להם, המחויבות העיתונאית הכרוכה בהם, מצומצמת למדי, מה גם שמדובר היה, לרוב, במדורים ספרותיים ובעיתונות תקופתית ולא יומית, שהיא תובענית בהרבה.
יוצאת דופן מבחינה זו הייתה ברכה ח ב ס, שהרבה כתרים נקשרו לה: כתבת-השטח הראשונה, עורכת, יזמית-תקשורת, מחברת עשרות ספרים ועוד הרבה.
חלוצת הרפורטז'ה הסוציאלית
ברכה חבס (1968-1900), ראתה עצמה כאחת מבנות העלייה השנייה המיתולוגית. היא עלתה ארצה עם משפחתה באותה עת (1908[3]), בהיותה בת שמונה ולכאורה לא ברור כיצד התגלגלה למקצוע כה לא-נשי בזמן ההוא, במיוחד כשנמנתה עם משפחה דתית מאוד.
מוצאה של משפחת חבס מהעיירה אַליטָה בליטא. האב ישראל חבס, בעל עסק למכירת עורות, התמסר יותר לענייני רוח מאשר להבלי העולם הזה. הוא היה חניך ישיבות סלובודקה ו-וולוז'ין, הוסמך לרבנות, וכל חייו הִרבה לעסוק בצורכי-ציבור ובחינוך. בעלותו ארצה הביא אתו לא פחות מ-12 נפשות: הוא עצמו, אשתו נחמה, שבעה ילדים בגילים שבעה חודשים עד בר מצווה (ברכה הייתה הבת השישית), דוד זקן, בן דוד צעיר ומינקת לתינוקת. כמנהג הימים ההם ביקש להיות איכר בארץ-ישראל. וגם זאת רצה: להעניק לילדיו חינוך חרדי ברוח ארץ-הקודש. בשתי המשימות לא הצליח: הוא נדד בארץ עד שהתיישב ביפו (ולאחר מכן בתל אביב) והיה לסוחר-עורות מצליח; וילדיו בגרו, התערו בארץ ואת הדת זנחו. הבת ברכה אפילו הרחיקה לכת, והייתה כל חייה פעילה בצד השמאלי של המפה הפוליטית, כחברת אחדות העבודה, הסתדרות העובדים ומפא"י.
מאין נטלה ברכה, יחידה במשפחתה, את הגנים העיתונאיים, לא ברור. היא החלה בכך בגיל צעיר, ודווקא אביה הוא שהלך בעקבותיה. בהיותו בגיל מבוגר (62), החל להוציא שבועון בתל-אביב, בשם היסוד, שאותו כתב, ערך והפיץ בכוחות עצמו. הוא ניסה בכל כוחותיו לחזק את החינוך הדתי בארץ, ועשה זאת באמצעות שיעורים, תמיכה במוסדות דתיים ובעיקר בשבועונו, שאותו ערך והוציא עד יומו האחרון בשנת 1940.
ברכה, כמו שאר שלוש אחיותיה הועידה עצמה לחינוך. היא למדה בבית-ספר לבנות בנוה צדק שיפו, ולאחר מכן הייתה בין התלמידות הראשונות של הסמינר למורים על שם לוינסקי, אף הוא בנוה-צדק. את רוב לימודיה עשתה בזמן מלחמת העולם הראשונה, ובהיותה בשנה שלפני האחרונה בא גירוש תל אביב על ידי התורכים וקטע אותם. משפחת חבס המורחבת נדדה לפתח תקווה ולכפר סבא. על הסבל הרב שהיה מנת חלקם יכול להעיד התיאור הבא, מתוך זיכרונותיה:
בלילה האחרון לפני גירוש פתח תקוה על ידי הצבא האנגלי, החזית זזה ואיימה להפריד
לזמן רב בין חלקי המשפחה, שהייתה מפוזרת במגורים ארעיים של מגורשי יפו בין פתח
תקוה לכפר סבא. תחת מטר הפצצות הלכנו ברגל כל הלילה, כשהנעליים הרטובות והכבדות
שקועות בבוץ. לבסוף הגענו, אמא ואני, יחפות ורטובות אל המשפחה בפתח תקוה… האחות
הקטנה שרה הגיעה בנעל אחת, כשהיא מחזיקה בזרועותיה במאמצים אחרונים את האוצר
שהופקד בידה – המיחם המשפחתי. אותו לילה הצטננה אמא וחלתה בדלקת ריאות, שהתפתחה
לאחר כיבוש תל אביב על ידי הצבא הבריטי בפיקודו של גנרל אלנבי, חזרה משפחת חבס לביתה וברכה סיימה את חוק לימודיה והוסמכה כמורה. שנים ארוכות הייתה ההוראה מקצועה הראשי, והכתיבה מקצוע משני. היא התרכזה בחינוכם של בני השכבות המקופחות ביפו ובתל אביב, וגם כתיבתה הראשונה עסקה בהם. החינוך היה גאוותה, ובשיחה בתקופה מאוחרת בהרבה, סיפרה לסופר חיים באר, כי היה הרבה מן המשותף, לה ולחיה ברוידה, אשתו של הסופר יוסף חיים ברנר: "שתינו היינו בנות של רבנים, שתינו עסקנו בחינוך, ופעלנו במסגרות החינוכיות של תנועת הפועלים."[5]
את ברנר, שהיה מורהּ בסמינר לוינסקי, העריצה. היא ייחסה את כניסתה לעולם הכתיבה להכרות אתו, בהיותו מורה בסמינר למורות. הוא הבחין בכישרון הכתיבה שלה והערותיו מצויות במחברותיה.[6] כמוהו, גם היא התגייסה לעבודת התרבות והחינוך במסגרת מפלגת אחדות העבודה בראשיתה, שלאחר הקמת הסתדרות העובדים, עברה לאחריותה. סיפורה הראשון התפרסם בכתב העת התחלה של ההסתדרות והוא נסב על פעילותו של "בית הילדים", שבו עבדה, מוסד שהעניק בית ועזרה בלימודים לילדים ממשפחות מעוטות הכנסה.[7] לאחר מכן עברה ללמד "ילדות-משרתות", כפי שכונו עוזרות הבית הקטנות בימים ההם. סיפורים נוספים מפרי עטה ראו אור בירחון הדים, בעריכת יעקב רבינוביץ' ואשר ברש. כן פרסמה רשימה אחת בשבועון הפועל הצעיר, וגם היא עסקה בבעיותיהם של הנערות והנערים העובדים.
בשלב הבא יצאה מתל אביב: תחילה לימדה במשק הפועלות בנחלת יהודה שליד ראשון לציון, ואף עבדה כלולנית, ומאוחר יותר שימשה כמורה במושבה כינרת. כמו רבים מאנשי העלייה השנייה היא נקשרה לכינרת ולעמק הירדן ולימים כתבה וערכה את שני הספרים שהוציאה קבוצת כינרת.
כשהחל להופיע העיתון דבר, ב-1 ביוני 1925, הייתה ברכה חבס מן הכותבות הראשונות בו. באופן טבעי, כתיבתה התרכזה בנושא המוכר לה: ילדים עובדים וילדות עשוקה. רשימתה הראשונה הופיעה פחות משלושה שבועות לאחר הופעת העיתון, ב-19 ביוני 1925, ונקראה "ילדות עובדות". במוספי הספרות של דבר ראו אור, מסתיו 1925 ואילך, סיפוריה הקצרים, לרוב בנושאים חברתיים. הסופר והמבקר ג. קרסל, הגדיר את כניסתה לעולם העיתונות במילים אלה: "[היא] גילתה כאן תחום חדש, שנועד ליהפך למרכז עשייתה העיתונאית – כלומר, תיאור שולי החברה, שהיו אז בעצם התהוותם. ה'שוליים'
האלה שפלשו לתחום חיינו, הם-הם שמשכו אותה, שמקורה החברתי היה שונה בתכלית, ועל ידי כך נעשתה הפותחת בתחום הרפורטז'ה הסוציאלית.'[8]
הקמת "דבר לילדים"
ברל כצנלסון, מייסדו ועורכו הראשון של דבר, הוא שגילה את ברכה חבס, כפי שגילה וחשף בפני הקוראים סופרים, משוררים, עיתונאים ומבקרים רבים. הצעירה התל-אביבית, בעלת הצמות הארוכות בנוסח מזרח-אירופי, שקיצרה את שערותיה רק כשיצאה בפעם הראשונה לחוץ לארץ, הייתה בת חברתם של סופרים, אמנים ומנהיגים הקשורים לתנועת הפועלים, כדוגמת משה שרתוק, זלמן שזר, אברהם הרצפלד, ברל כצנלסון ומשה בילינסון. היא נישאה בגיל צעיר ליוסף ברצ'נקו, אחיו של ישראל גלילי, אך הנישואים התפרקו לאחר מספר שנים. קשרים אמיצים במיוחד היו לה עם משה בילינסון, מעמודי התווך של דבר, כותב המאמרים הראשיים ואיש ציבור ידוע. הם הסתיימו כנראה בטון צורם, והד לו מצוי בסיפור מאוחר שכתבה יהודית הנדל על ימיה האחרונים של ברכה חבס. לפי הסיפור –
… מישהו הזכיר את המלה בילינסון וב. אמרה: לא, אני לא הולכת לבילינסון [בית החולים].
אלכסנדר אמר שאיש לא התכוון שתלך לבילינסון, והיא הוסיפה להביט בצלחת. אלכסנדר אמר
קשר מיוחד היה לחבס עם המשוררת רחל, והיא הייתה אחת היחידות שביקרה באופן קבוע בדירתה התל אביבית הקטנה, בה דעכה המשוררת ממחלת השחפת. מכתביה של רחל לברכה חבס, קורעי לב ממש. באחד מהם הגדירה אותה כ"ברכה, ברכת שמי-סתוי". כשנודע לה כי חבס עומדת לצאת לאחת משליחויותיה באירופה, כתבה לה בתחינה: "אל, אל תעזבינו!" כשהועברה רחל לסנטוריום בגדרה, היא שיגרה לה מכתב נואש ממש: "היוכל מי שהוא לבוא… כ ל ר ג ע [הפיזור במקור] פה בעוכרי…" היא ביקשה מחבס שתחלץ אותה מהמקום, שהרי "את טובה, טובה!"0]
ב-1926 ראה אור ספרה הראשון – אחד מבין עשרות. זה היה ספר ילדים מחורז, שנקרא "תיק הסגֻלה" והוקדש לזכרה של סבתה הצדקת בעיירה בליטא הרחוקה. זה היה ספרה היחיד על חיי יהודים בגולה שלפני השואה. רוב ספריה הבאים עסקו בארץ-ישראל או בחתירת יהודים אליה. בספרה האמור היא מספרת על הסבתא, שכל חייה השתדלה לעשות צדקה. כשהתברר לה שהיא לא מצליחה לעשות הכל בעצמה, גייסה את ברכה הקטנה: "לא! לא תוכל סבתא שחה / לנהל הכול בעצמה כהלכה./ עתה ליועץ היא זקוקה / ולשליח נאמן למעשה הצדקה. / הקטנה בנכדיה – אני הנבחרה, / למעשה צְדקה – אני הגזברה…"[11]
מעט לאחר הופעת הספר נסעה חבס ללייפציג בגרמניה ובמשך כשנה וחצי למדה חינוך באוניברסיטה ולימדה בבית ספר עברי מקומי. בשובה חזרה להוראה ובמשך שש שנים לימדה בכיתות הנמוכות של בית הספר לדוגמה שליד סמינר לוינסקי, וכל העת לא הפסיקה לכתוב לדבר – רשימות הקשורות ל"ילדי עמל" (כשם אחד מספריה הבאים), וסיפורים במוספי השבת של העיתון.
תוך כדי כך נטלה חלק במימושו של אחד מחלומותיו של ברל כצנלסון – להפוך את בית דבר לקונצרן עיתונאי-תרבותי המוציא שורה ארוכה של עיתונים וכתבי עת, לכל גיל ולכל מטרה. אחד הראשונים שבהם היה עיתון לילדים, וברכה חבס נמנתה עם הקבוצה הקטנה שייסדה אותו. היא הלכה עם איש דבר יצחק יציב (שפיגלמן) אל הצייר נחום גוטמן, והשניים שכנעו אותו להצטרף להרפתקה. כך נולד דבר לילדים, ששנים רבות נחשב ל"ספינת הדגל" של עיתונות הילדים בארץ. תחילה הופיע העיתון אחת לחודש, ונקרא דבר – מוסף לילדים. גיליונו הראשון ראה אור בערב שמחת תורה תרצ"ב (2.10.1931). לאור ההצלחה הוחלט במערכת דבר לעבור למתכונת שבועית, אך הדבר יצא אל הפועל רק בתחילת 1936, ומאז הופיע דבר לילדים במשך 48 שנים רצופות, עד שנבלע בשבועון כולנו. ברכה חבס שימשה בחלק מהזמן עורכת ובמהלך עשרות שנותיו הראשונות כאחת המשתתפות הבולטות ביותר. היא כתבה, לצד יציב (עד פטירתו ב-1947) ובאופן עצמאי מאות אם לא אלפי רשימות, מהן ספרותיות ומהן בענייני היום, רובן ברוח החברה המגויסת של הימים ההם וחיזוק כוחה של תנועת העבודה, שהעיתון שקד לייצגה. רשימת הנושאים שעליהם כתבה, למשל, בחודש יוני 1950, מהווה דוגמה טובה: 25 שנה לדבר, ברכתנו לקופת חולים, כינור הפלאים באילת (הופעת ישה חפץ), שבת הספר בחיפה, פרשת מורה שגויס למילואים ותלמידיו כתבו מכתב לרמטכ"ל, עידוד החלוציות בנגב ולאורך הגבולות.12]
הכתבת הצבאית הראשונה
ב-1933 נסעה שוב לאירופה, כדי להשתלם בפדגוגיה בווינה. לאחר מספר חודשים נקראה לוורשה, שם סייעה בהוצאה לאור של חוברות ועיתונים של תנועת "החלוץ", שהייתה קשורה להסתדרות העובדים בארץ ישראל. בבירת פולין גם ראתה אור החוברת הראשונה של "ילדי עמל" – תיאור חייהם וסבלם של ילדות וילדים הנאלצים לצאת לעבודה בגיל צעיר, שהפכה מאוחר יותר לספר באותו שם. מוורשה הזעיק אותה ברל כצנלסון לפראג, כדי שתסקר לדבר את הקונגרס הציוני הי"ח, שהתכנס שם בקיץ 1933, ודיווחיה מקונגרס סוער זה פתחו שורה ארוכה של גיחות שלה לקונגרסים, התכנסויות ציוניות וועידות בינלאומיות.
בשובה הצטרפה לברל כצנלסון בהקמת "המרכז לנוער" של ההסתדרות והיתה ממונה על כתיבה, עריכה והוצאה לאור של חומר הסברתי וספרותי, לרבות ספריה שלה "ילדי עמל" ו"ילקוט רחל". עבודתה לצד ברל הביאה אותה בסופו של דבר להשתלבות מלאה בדבר, ומ-1935 ואילך היא הייתה חברת מערכת העיתון וממונה על תפקידים מיוחדים וגיחות לחוץ לארץ. כך, כבר באותה שנה יצאה לסקר את הקונגרס הציוני הי"ט שהתכנס בלוצרן, שוויץ. בשובה הוטל עליה לערוך את המדור החדש דבר לעולה, שכוון לעולים החדשים, בעיקר מגרמניה, וכלל מילון יומי של מילים שהופיעו בעיתון, לצד תרגומן לגרמנית, יידיש, אנגלית ושפות נוספות. מאוחר יותר, בשנות מלחמת העולם השנייה, היא ערכה מוסף קבוע מיוחד בעיתון – "דבר לגולה".
תקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט או "המרד הערבי", הפכו את ברכה חבס לכתבת השטח מס' 1 של היישוב היהודי, ולמעשה גם לכתבת הצבאית הראשונה. ניתן היה למצוא אותה במקומות הסכנה, בעליית יישובי חומה ומגדל ובליווי צמוד של מקימי גדר הצפון לאורך גבולות לבנון וסוריה. יבולה העתונאי והספרותי מאותן שנים יכול לעורר השתאות: מאות כתבות וכן כמה ספרים, שכתבה או ערכה תוך כדי האירועים המסעירים. בראש וראשונה הספר רחב היריעה (696 עמודים) "מאורעות תרצ"ו" (1937), המהווה עד היום את אחד המקורות המפורטים ביותר לקורות השנה הראשונה של אינתיפאדת 1939-1936. היא עצמה תרמה לספר כמה מכתבותיה, המעידות על הסכנות שבהן התנסתה, כגון הקטע מכתבתה על מסע בכבישי השומרון. דומה שהדברים נכתבו לא בשנת 1936:
מכאן ואילך – אזור ההרים, הרי אפרים החשופים… משני עברי הדרך סוגרים הם, מאיימים
בבלתי ברור שעליהם. שם למעלה – סלע או אדם? ומהעבר השני – קנה או רובה? דרוכה העין,
דרוך הלב. מכונת יריה זוקפת לועה, רובי החיילים מכוונים, מוכנים. זמזום האוירון המלוה נהיה
במקום אחר בספר היא יוצאת נגד הזנחת ילדי הפליטים היהודים מיפו, המסתובבים בתל אביב באפס מעשה, מקצתם יתומי קורבנות ההרג הערבי. היא מספרת שפנתה לנער בן 15 או 16, "הנודד ממקלט למקלט באפס מעשה, ללא עול, ללא עבודה, ללא עניין." כששאלה אותו היכן הוריו, השיב: "בבית הקברות."4]
יוזמי הספר היו ברל כצנלסון ומשה בילינסון. האחרון נפטר בעת איסוף החומר. העורכת, ברכה חבס, פנתה סמוך להופעת הספר, באביב 1937, לברל כצנלסון שהיה בחופשת החלמה בלונדון והציעה ששמו יצורף לשמה, כעורך, "מטעמים מרקנטיליים [מסחריים]". ברל סרב וכתב לה: 'מה אני – האם אחד הפרופסורים החותם את שמו על עבודת המחקר של חוקר צעיר, מפני שהשתתף באיזו עצה או הצעה?"15]
שמה של ברכה חבס נותר אפוא יחיד כעורכת הספר.
שלושה ספרים נוספים הראויים לציון מתקופה זו הם "אלכסנדר זייד", "חומה ומגדל" ו"הגודרים בצפון" שהופיעו בשנים 1938 ו-1939, תוך כדי ההתרחשויות המסעירות. את השומר אלכסנדר זייד הכירה ברכה חבס היטב, וספרה עליו הופיע חודשים מעטים לאחר הירצחו, ביולי 1938. שני הספרים האחרים באו לסכם שניים ממפעלי ההתיישבות וההתבצרות העיקריים של היישוב היהודי באותן שנים, באמצעות עֵטה של עדת ראייה.
בין 1933 ל-1940 כתבה וערכה ברכה חבס לא פחות משבעה ספרים לנוער ולמבוגרים, שאליהם יש לצרף חמש חוברות לחגים ומועדים – במיוחד לחגים החדשים והמחודשים של ארץ ישראל העובדת: חנוכה, ט"ו בשבט וחג הביכורים.[16] ספריה "ילדי עמל", "ילדים גיבורים" ו"הארבעה מכנרת" היו מקובלים בקרב הקוראים הצעירים בימי "המדינה שבדרך".
פגישות ראשונות עם ניצולי השואה
בשנות מלחמת העולם השנייה הרבתה ברכה חבס לסייר בארץ ובארצות הסמוכות, ונפגשה עם מגויסי היישוב לצבא הבריטי. תוך כדי כך המשיכה בעבודתה הספרותית: היא אספה חומר על ניצולי שואה, והקדישה זמן רב לכתיבת ספר מקיף על מפעל עליית הנוער. בין השנים 1943 ל-1946 ראו אור ארבעה מספריה בנושאי השואה ושארית הפליטה: "מכתבים מן הגיטאות", "ילדים מוצלים", "שנים עשר פליטים" ו"דרכים אבלות". היא גם הייתה אחת הראשונות שהגיעה אל שרידי השואה מיד לאחר המלחמה. כל אותה עת כתבה בדבר ובדבר לילדים, והשתתפה בהכנות להוצאת שבועון מצולם (בלשון הימים ההם – מצויר) של בית דבר – שהחל להופיע ב-1946 בשם דבר השבוע.
בתחילת המלחמה גייס אותה ברל כצנלסון למפעל חדש שיזם – הקמת הוצאת הספרים "עם עובד". הוא הטיל עליה להיות עורכת ספרי הילדים והנוער שיצאו בסדרות "שחרות" ו"לילד" ותוך שנים אחדות הוציאה מתחת ידה עשרות ספרים, בניקוד ובלא-ניקוד, ביניהם כאלה שהיו לחם חוק של הילדים והנערים של העשור ההוא, כגון "זקני בית הספר בוילבאי", "ילדי הבזק" ו"המתנחלים בהר".17]
ב-1945 נישאה ברכה חבס לדוד הכהן, איש ציבור ומפעילי תנועת העבודה (בין השאר כיהן כסגן ראש עיריית חיפה, היה אחד ממנהלי חברת סולל בונה ומקורב לראשי ה"הגנה"), שהתאלמן זמן קצר לפני כן. היא עברה לחיפה, ובה התגוררה עד סוף חייה. שתי בנותיו הגדולות של הכהן כבר התגוררו מחוץ לבית, והבן הצעיר, יחזקאל (חזי), זוכר שהצטרפותה למשפחה עברה ללא בעיות מיוחדות. "היא הייתה קפדנית ויעילה בצורה יוצאת מן הכלל, ואם היה דבר שהכביד עלי, זו הייתה דרישתה לשקט מוחלט בעת שכתבה את כתבותיה וספריה."18]
ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) נאסר דוד הכהן יחד עם קבוצה מראשי היישוב (ביניהם משה שרתוק, הרב י.ל. פישמן, דוד רמז ודב יוסף), והיה עצור במחנה לטרון יותר מארבעה חודשים. ברכה חבס הרבתה לבקרו ואת רוב ימי השבוע בילתה בנסיעות בקו חיפה-לטרון-תל אביב (מערכת דבר). בשנה שלאחר מכן יצאה מטעם העיתון לסקר את הוועידה הכלל אסיאנית בניו-דלהי, שאליה הוזמנה במפתיע גם משלחת של היישוב היהודי בארץ-ישראל. ראש המשלחת היה בעלה, דוד הכהן, ובשובם הם כתבו יחד את הספר "עשרים יום בהודו".
ב-1947 ראה אור הגדול בספריה – לפחות מבחינת היקפו – ואחד החשובים שבהם: "ספר העלייה השנייה". במשך תקופה ארוכה ראיינה חבס מאות מוותיקי אותה עלייה, שהגיעו ארצה בשנים הראשונות של המאה העשרים. בספר נכללו עשרות מעדויות אלה, לצד מאמרים חדשים וישנים, שכתבו "האבות המייסדים". הספר רחב היריעה (788 עמודים), שבעריכתו סייע לה אליעזר שוחט ממייסדי נהלל, היה עד שנות ה-90 מקור חשוב לידע העלייה השנייה. ב-1997 החליפו אותו שלושת הכרכים של הספר שנקרא בשם דומה, "העלייה השנייה" – מחקר אקדמי מפורט ומוער.19]
ביוגרפיה של בן גוריון
ברוב חודשי מלחמת העצמאות נעדרה מהארץ, משום שהצטרפה לבעלה דוד הכהן במסעותיו, כחבר המשלחת של ישראל הצעירה לעצרת האו"ם (תפקיד שאותו מילא בשנים הבאות כמעט מדי שנה) וכמרצה מבוקש מטעם המגבית היהודית המאוחדת ומוסדות יהודיים. היא שלחה כתבות מחוץ-לארץ, ובשובה חזרה לפעילות מלאה בעיתונות. קשריה עם ראשי המדינה, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, דוד בן-גוריון, ושר החוץ הראשון משה שרתוק, סייעו לה רבות בעבודתה. בן-גוריון העריך אותה כבת העלייה השנייה, כסופרת וכעיתונאית ונהג לשתפה בדיונים שעסקו בהנצחת העבר ובתקשורת. כך היה, למשל, ב-19 בספטמבר 1949, חודשים אחדים לאחר תום מלחמת העצמאות, כשבן-גוריון זימן דיון על תוכניתו להוציא יומון של צה"ל, "עתון חשוב לנוער כולו," כהגדרתו. בדיון השתתפו הרמטכ"ל יעקב דורי, עוזר שר הביטחון שאול אביגור, ראש שירות התרבות בצה"ל סא"ל יוסף קרקובי, רס"ן זאב אהרון, משורר ידוע ולימים קצין חינוך ראשי, אליהו (אליק) שומרוני, ראש אגף הנוער במשרד הביטחון, וברכה חבס – נציגה יחידה של העיתונות. כל הנוכחים, כולל ברכה חבס, היו בדעה, שעל הצבא להוציא עיתון כזה, אך הדבר לא הסתייע.20]
קשריה של חבס עם בן גוריון התהדקו באותה שנה, משאישר את בקשתה לראיינו עשרות שעות, כדי שתכתוב את הביוגרפיה המעין-רשמית שלו. זו החלה להתפרסם, החל ב-5 בינואר 1950, ומדי שבוע, בעתון דבר השבוע, וכותרתה, "אחד ודורו", עוררה תגובות נזעמות ונשמעו טענות שיש בשם זה משום פולחן-אישיות. לפי הידוע, שמה המקורי של הביוגרפיה היה "אחד בדורו", והוא שונה לאור התנגדותו של בן-גוריון. לאחר 47 המשכים בשבועון, במהלכה של כמעט כל שנת 1950, הודיעה מערכת העיתון כי היא נאלצת להפסיק את הפרסום "בגלל הקיצוץ בנייר", שהרי היו אלה ימי הצנע.1] בעיתון הגיע סיפור-חייו של בן גוריון רק עד תחילת מלחמת העולם הראשונה. כשכונסו ההמשכים בספר ואליהם צירפה ברכה חבס פרקים נוספים, היא שינתה את שמו ל"דוד בן-גוריון ודורו" (1952), אולם גם כך זו הייתה הביוגרפיה הזו של בן גוריון הצעיר בלבד, והיא הסתיימה בסוף מלחמת העולם הראשונה. עד כמה שידוע התכוונה ברכה חבס לכתוב לה המשך, דבר שלא יצא אל הפועל.
במהלך שנות ה-50 וה-60 העלתה ברכה חבס בכתבותיה ובספריה תרומה חשובה לכתיבת ההיסטוריה הממסדית של "המדינה שבדרך", בעיקר בכל הקשור לתולדות המאבק וההעפלה. שלושת הספרים שכתבה על ההעפלה – "הספינה שניצחה" (על פרשת "אקסודוס", 1949, מהדורה מורחבת, 1954), "פורצי השערים" (1957) ו"פורצי השערים ממזרח ומים" (1960) – היו במשך שנים חומר היעץ החשוב ביותר בנושא זה, בנוסף לשאר ספריה, על תולדות היישוב, חלוציו ואישיו הבולטים. אין תימה, שבשלהי שנות ה-60 סיפרה ידידתה, הסופרת יהודית הנדל:
בתי, שעברה עכשיו בחינות בגרות, אמרה לי ערב אחד, בזמן שהתכוננה לבחינה בהיסטוריה
בפרק על תולדות ארץ-ישראל: אמא, את יודעת, בעצם אי אפשר ללמוד את תולדות ארץ ישראל
שנתיים במזרח הרחוק
את השנים 1955-1954 עשתה חבס במזרח הרחוק – בעיקר בבורמה, אך גם בסין וביפאן.בעלה, דוד הכהן, נשלח כציר הראשון של ישראל לבורמה, והיא נתלוותה אליו ותפקדה במשרה מלאה כאשת הציר ("דיוויד אנד ברכה" נקרא זוג הדיפלומטיים הפופולארי ביותר ברנגון באותה תקופה[23]) , ויחד עם זאת לימדה עברית בבית הספר היהודי המקומי ושלחה כתבות לדבר ולדבר השבוע.
כתבת-סקופ של ברכה חבס בשבועון "דבר השבוע" - מסע לסין העממית
עיסוקה זה עורר מהומה לא קטנה במשרד החוץ. לפי הוראות המשרד נאסר אז על בת/בן הזוג של הדיפלומט(ית) הישראלי(ת) לפרסם כתבות בעיתונות, בחוץ לארץ וגם בארץ, בשל הוראות הפרוטוקול והחשש לניגוד אינטרסים ולהסתבכויות העלולות לגרור את המדינה למצבים לא נעימים. עם זאת, שר החוץ משה שרת, ידיד הזוג הכהן-חבס, ידע היטב כי יצר הכתיבה של ברכה חבס אינו בר-כיבוש, והוא התיר לה לכתוב בפסבדונים שבחרה - דבורה בת ישראל. ישראל היה שם אביה, ואת השם דבורה נטלה כנראה מקרובת משפחה שנספתה בשואה.24] שרת כתב לדוד הכהן במאי 1954, במכתב המתחיל במלים "אחי דוד": "אינני יכול בשום אופן לאשר את הנוהג של חתימה בשם מפורש… הכל יודעים מי היא 'דבורה בת ישראל'… [ו] מסווה שקוף זה מצילני מעבירה חמורה על נוהג קבוע במסמרות…". הוא הודה שנאלץ לעשות זאת, למרות ש"מובן ומוצדק היטב הרצון [של חבס] לראות את שמה המפורש חתום, למען יצטרף יבול בורמה למסכת העשירה והמגוונת הקובעת את דמותה כעיתונאית וכסופרת."25]
ברכה, ובמיוחד בעלה דוד הכהן, לא הסתירו את כעסם על ההוראה. דוד הכהן אף התבטא על כך בחריפות במכתביו למשרד החוץ בירושלים, ובספר שכתב מאוחר יותר על שליחותו בבורמה, יצא נגדה בצורה בוטה. לדעתו, כתיבתה של חבס סייעה לישראל. היא היוותה מרכיב נוסף בחיזוק הקשרים המתהווים עם בורמה, שהיו כה חשובים לישראל הצעירה והמבודדת. עניין הפסבדונים היה מגוחך ומצחיק ממש, שהרי הכל ידעו כי דבר לא שלח לבורמה כתבת אלמונית בשם דבורה בת ישראל ו"אין קורא שלא זיהה את 'בת ישראל' זו עם ברכה חבס, המוכרת לו והידועה כרעייתו של דוד הכהן, ציר ישראל בבורמה."[26]
פעילותה העיתונאית-דיפלומטית של ברכה חבס גרמה למשה שרת כאב ראש נוסף, הפעם בשל תחרות בין עיתוני הבוקר הגדולים דאז. עורך הארץ, גרשום שוקן, סבר כי המדינה מעניקה לדבר, באמצעות חבס, יתרון על פני עיתונו שלו. זעמו של שוקן גבר, כאשר נודע לו כי לראשונה עתידה לצאת משלחת ישראלית, בראשות הציר בבורמה דוד הכהן, לסין העממית, ואשת הציר, הלוא היא העיתונאית ברכה חבס, תתלווה אליה. הוא נזעק אל שר החוץ, ותבע שעם המשלחת ייצא גם כתב של הארץ – "מעין שיווי משקל כנגד ברכה חבס", כפי שהביא שרת את דבריו.[27] הכתב שנבחר היה משה קרן, הכתב המדיני של העתון, שלמרות כל מאמציו לא הגיע בזמן לסיורה של המשלחת בסין. תיאור מאמציו הנואשים למצוא טיסה מישראל למזרח הרחוק, לרבות במטוס שיצא להביא עולים מהודו, מעיד על קשיי הנגישוּת באותם הימים.[28] כך יצא שברכה חבס היתה העיתונאית הישראלית היחידה שסיקרה את המסע ההיסטורי הזה לסין, אם כי היא עשתה זאת לא בידיעות אלא בכתבות שלאחר מעשה – בשבועון דבר השבוע.[29] ראוי לציין שעל כתבות אלה חתמה בשמה המלא, ונראה שלקראת סיום השליחות בבורמה, שוב לא הסכימה לחתום בפסבדונים. באותה תקופה היא גם שלחה כתבות לדבר השבוע על ביקוריה בתאילנד, הונג-קונג ויפאן.
מעיתונים – לספרים
לאחר שובה מהשליחות בבורמה חזרה חבס לכתיבה אינטנסיבית, אך נפרדה כמעט סופית מהעיתונות והתרכזה בכתיבה ובעריכה של ספרים. הקצב שלה היה, כמקובל אצלה, היה מהיר ובעשר שנותיה האחרונות, עד מותה בקיץ 1968, הופיעו עוד 12 ספרים שכתבה וערכה, ואליהם יש להוסיף עוד כמה ספרים שראו אור במהדורות חדשות ולרוב מעודכנות ומורחבות. בין הבולטים שבהם: ספרים בתולדות היישוב והמדינה, כגון ספרי ההעפלה שהוזכרו לעיל;"בנות חיל" - ספר על האיי.טי.אס, המתנדבות הארץ ישראליות לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, "החצר והגבעה" – ספר קבוצת כינרת, "תנועה ללא שם" – היחלצותם של בני ההתיישבות להדרכת עולים; ספרי מסעות על המזרח הרחוק ואפריקה, וספר על חסיד העולם יופ וסטרויל – מחנך ומשורר הולנדי שהציל בימי השואה עשרות צעירים יהודים.
ברשומות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים מצויים 58 מיצירותיה – ספרים וחוברות שכתבה וערכה. זהו בהחלט יבול יוצא דופן, המעיד ללא ספק על עבודה קשה, חריצות ודבקות במטרה. במשך יותר מארבעים שנה יצאו לאור ספריה, לצד עשרות רבות ולעתים גם מאות של כתבות ורשימות בעיתונות, מדי שנה. כך זה היה עד ראשית שנות החמישים. מאוחר יותר הועבר הדגש, כאמור, מעיתונות לספרות.
עם בית דבר, ביתה במשך עשרות שנים, הורעו כנראה היחסים, אם כי כיום קשה לדעת על רקע מה. במכתב לידיד ותיק, שנתקל בשנות ה-60 במאמר שלה במעריב, וכתב לה, "למה התרחקת מדבר, ממקומך הטבעי, ענתה:
העניינים הם יותר מדי מסובכים מכדי להעלותם על הנייר… אין בלבי על דבר. זהו פרי
המערבולת הכללית. זה זמן רב הרגשתי עצמי בבית זה כעני בפתח, כאורח לא רצוי. ייתכן
שיכולתי להוסיף להילחם על חלקי בו, אבל לא חפצתי. אין זו החלטה סופית, וביום מן הימים
אולי אשוב ואכתוב בדבר.30]
בנוסף לעבודתה העיתונאית והספרותית הענפה, הייתה ברכה חבס פעילה בשורה ארוכה של מוסדות תרבות, הרצתה, ניהלה – לאחר נישואיה לדוד הכהן – בית שהיווה מרכז חברתי ותרבותי ידוע בחיפה, ועסקה גם בסיוע למשפחות נצרכות ולעולים חדשים, שאליהם התוודעה בעבודתה העיתונאית. שתי דוגמאות: לאחר שהרצתה על תולדות הארץ באולפן בחיפה, ניגשה אליה עולה צעירה ושאלה אותה איך תוכל להיות עיתונאית. חבס הדריכה אותה וסייעה לה בצעדיה הראשונים בעיתונות. הצעירה נקלטה בעיתונים דבר, אומר ודבר השבוע. לא עברו ימים רבים ושמה – רות בונדי - נודע לכותבים ולקוראים ברחבי הארץ.31] בהגיעה לירושלים נהגה לבקר חולת נפש שאושפזה במוסד ותמיד היו לה שמות של נשים וילדים חולים הזקוקים לעצה ולעזרה.32]
בשנות השישים חלתה ברכה חבס ואושפזה לתקופות ארוכות. היא נפטרה בו' באב תשכ"ח (31 ביולי 1968). רבים וטובים ביקרוה בבית החולים והיא התעקשה לשוחח אתם על ספרים וחוברות שערכה וכתבה עד הרגע האחרון ממש. על ימיה האחרונים מצויה עדות ספרותית שכבר נזכרה לעיל – סיפורה של יהודית הנדל "הסעודה האחרונה של ידידתי ב."
(1988).33] לפי דברי בני המשפחה, הזיהוי ברור: ב. היא ברכה חבס; צפירה ידידת המשפחה ומי שעתידה להיות אשתו השלישית של דוד הכהן היא ציפורה ארבל; אלכסנדר, בעלה של ב. הוא דוד הכהן, שהיה גבוה ו"גדול" כמו אלכסנדר הגדול. אלכסנדר מזוהה בוודאות. לפי בקשת ב. – כך תיארה זאת הנדל – סיפר אלכסנדר את סיפור נחש הקוברה. דוד הכהן, בהיותו ציר ישראל בבורמה, התבקש להביא לישראל, באחת מטיסותיו, זוג נחשי קוברה. הוא קיבלם בארגז עץ, כדוגמת אלה שהיו אורזים בהם תפוזים, וכשנודע דבר המטען בחברת התעופה ובמטוס, גרר הדבר מהומה רבתי.[34] בסיפורה של יהודית הנדל נמלטה הקוברה בתוך המטוס, בלילה, לא בדרך מבורמה לארץ, אלא מעל האוקיינוס האטלנטי.35]
אחרי פחות משבוע – לפי סיפורה של הנדל – נפטרה ידידתה ב. להלווייתה של ברכה חבס באו רבים והיא זכתה למספר ניכר של הספדים בעיתונים, בעיקר בדבר. דוד הכהן ריכז את מאמרי ההערכה ומכתבי תנחומים בספר זיכרון שהוציא.[36] דוד בן גוריון כתב: "נתברכנו בכמה נשי סגולה בדורנו, אבל לא הכרתי אישיות מחוננת וצנועה, רבת כישרונות ועדינה, ישרה ונאמנה – כברכה." הסופר והעורך ישראל כהן הדגיש את חשיבות כתביה: "ספריה הם אוצר בלום להכרת העם בדור האחרון ולחינוך הדור הצעיר. תרומתה תהא קיימת לדורות." ד"ר דוד לאזר, מעורכי מעריב כתב: "ברכה חבס רשמה דף מזהיר בתולדות העיתונות של תנועת העבודה והעיתונות העברית בכללה." הצייר והסופר נחום גוטמן, שעבד לצדה כל השנים במערכת דבר לילדים, כתב בקיצור: "שנות עבודתי במחיצתה של ברכה היו השנים הטובות בחיי."37]
מי את, ברכה חבס?
סקירת ספריה הרבים ומעקב אחר עבודתה הספרותית והעיתונאית של ברכה חבס מעלים את השאלה כיצד ניתן להגדירה. אין ספק כי מדובר היה ב"מפעל ייצור של אישה אחת" שהפיק שורה ארוכה במיוחד של רשימות, כתבות, יוזמות תקשורתיות וספרים. היא עצמה ראתה עצמה כ"סופרת", וכך הגדירה עצמה, כאשר נתבקשה לציין את מקצועה בתחילת שנות ה-50.[38]
ייחודה התבטא בנקודות הבאות:
· היקף כתיבה עצום – תחילה בעיתונות ולאחר מכן, במקביל ובנפרד בתחום כתיבת הספרים – למבוגרים ולנוער. כאמור לעיל, מדובר בעשרות ספרים חוברות וספרים שכתבה וערכה, ולא מן הנמנע שהרשימה ארוכה יותר, מכיוון שבשנים המוקדמות הוציאה בוודאי חוברות ופרסומים בעילום שם.
· "כתיבה מהשטח". עד לשנות ה-30 רוב הכתבים דיווחו ממקום יישובם. "כתבים נודדים" היו מעטים במספר, לרוב לא לאורך זמן. ברכה חבס היתה "כתבת שטח" ראשונה במשרה מלאה, לצד עיסוקיה האחרים. התמקדות בנושאים חברתיים. כפי שציין ג. קרסל, חבס היא שפתחה במידה רבה, ובוודאי פיתחה את הסוגה (ז'אנר) הזו. בכך התרכזה יותר מעשר שנים, עד אמצע שנות ה-30.
· פיתוח וטיפוח "אגדת היישוב". ברכה חבס עמדה, ללא שום ספק, בשורה הראשונה של אנשי התקשורת והיוצרים שטיפחו את המיתוס של החלוצים והגיבורים שיצר את אתוס "היהודי החדש" הנוצר בארץ-ישראל. היא עשתה זאת במשך עשרות שנים, הן לפני קום המדינה בכתבותיה ובספריה על דמויות כגון יוסף טרומפלדור, רחל המשוררת ואלכסנדר זייד, והן בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל בספריה על המאבק לעצמאות ועל האפופיאה של ההעפלה הימית והיבשתית לארץ.
· ונושא אחרון – תרומתה ל"כתיבה הנשית" בעיתונות הארץ-ישראלית. לצד הנושאים הגדולים והלאומיים, היא הדגישה את הפן האישי, את מצוקותיהם של ילדים, נשים ואנשים משולי החברה, כתיבה שעד היום משויכת יותר לנשים. עצם הופעתה, והשתתפותה כשווה בין שווים בכתיבה ובעריכה של דבר ועיתונים נוספים מבית היוצר של יומון זה, היה בגדר פריצת-דרך.
בראשית ימי ההתיישבות לא נחשבו הנשים כפוטנציאל של קוראי עיתונים. דב סדן מספר, כי לאחר עלייתו ארצה, ביקר בכמה קיבוצים וראה נשים קוראות את דבר. בשיחה עם מאיר יערי, אמר לו הלה, שזו אולי הגדולה בזכויותיו של דבר, שנשים החלו לקרוא עיתונים בזכותו. "לשמע דברים אלה הרהרתי – כתב סדן לימים – כי יש זכות גדולה כמותה, ואולי אף גדולה ממנה, והיא האישה שהיא לא בלבד קוראת דבר, אלא אף כותבת בו."39]
הוא התכוון, כמובן, לברכה חבס.
[2] "העיתונות היומית ועובדיה", ספר השנה של העיתונאים תש"ט, תל-אביב [1949], עמ' 265-262.
(1908). בכל המקורות האחרים אודותיה מצוינת 1907 כשנת העלייה.
אוטוביוגרפית שכתבה ברכה חבס, כנראה בתחילת 1967, כדי שתשמש אותה בהקלטת התוכנית "בית
אבי" בקול ישראל. עקב מלחמת ששת הימים שודר רק חלק מהחומר. להלן: בית אבי.
איטה איג-פקטורית, 'ברכה שלי', בית אבי, עמ' 38-35.
העיתונאים תשכ"ח, תל-אביב 1968, עמ' 331-330, שם כינה את ב. חבס – "הרפורטרית הסופרת
בחסד עליון".
שם, עמ' 93-69. הציטוט מעמ' 83.
[10]המכתבים נמצאים באוסף "גנזים". חמישה מהם הובאו בכתב העת עתמול, גל' 5 (109), יוני 1993.
(3-2), תחת הכותרת "משבוע לשבוע". לפני כן כתבו היא ויציב ענייני דיומא במדור "במעגל הימים", שהיה
מוכר לאלפי ילדים.
[13]ברכה חבס, "בשיירה לצפון הארץ", מאורעות תרצ"ו בעריכתה, תל אביב תרצ"ז, עמ' 492.
[14]שם, עמ' 529.
[15]אניטה שפירא,ברל, כרך ב', תל אביב 1980, עמ' 547.
[16] על יצירתה של חבס לילדים ולנוער בשנות ה-30, ראו: יעל דר-קליין, "אגדת הלאום המתהווה: הסיפורים
לילדים ולנוער שכתבה וערכה ברכה חבס בשנים 1940-1933", עבודת מ"א, אוניברסיטת תל אביב, 1977.
[17] זהר שביט, "התפתחות ספרות הילדים בארץ-ישראל", בתוך: ז' שביט (עורכת ומחברת ראשית), תולדות
היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, ירושלים 1998, עמ' 454.
[18]יחזקאל (חזי) הכהן, ראיון, 4.6.2001.
[19]ישראל ברטל, זאב צחור, יהושע קניאל, העלייה השנייה, ירושלים 1997.
[20]הפרוטוקול המלא של הדיון האמור מופיע בקשר 1, מאי 1987, תחת הכותרת: "כשצה"ל רצה להוציא
יומון…".
[22]בית אבי, עמ' 56.
[23]תמר לשם, "ליידי ישראלית בבורמה", שם, עמ' 96.
[24]כך סבורה אחייניתה, לאה אקסר. הראיון אתה נערך ב-18.7.2001.
[25]משה שרת אל דוד הכהן, 18.5.1954, בתוך: משה שרת, יומן אישי, כרך ב', תל אביב 1978, עמ' 494. להלן:
שרת, יומן אישי.
[26]דוד הכהן, יומן בורמה, תל אביב 1963, עמ' 271. להלן: יומן בורמה.
[27]משה שרת, יומן אישי, כרך ג, עמ' 633.
[28]דוד הכהן מתאר בספר זיכרונותיו, בלא מעט כעס, את ה"תרגיל" של עורך הארץ, גרשום שוקן, שגרם לעיכובים
ולבסוף לביטול יציאתו של קרן לסין. מתברר כי שוקן ניסה לחסוך בהוצאות בדרך של סינדיקציה (פרסום
משותף) עם עיתונים אמריקנים גדולים, מבלי שהסינים ידעו על כך (יומן בורמה, עמ' 421).
[30]מרדכי מלמד, "בימים רחוקים", בית אבי, עמ' 45-44.
[31]ראיון עם רות בונדי, 29.7.2001.
[32]איטה איג-פקטורית, "ברכה שלי", בית אבי, עמ' 40.
[33]ראו הערה 9 לעיל.
[34]יומן בורמה, עמ' 318-314.
[35]יהודית הנדל, "הסעודה החגיגית של ידידתי ב." (הערה 9 לעיל), עמ' 84.
[36]בית אבי (הערה 5 לעיל).
[37]שם, עמ' 99, 102, 104, 107.
[38]"העיתונות היומית ועובדיה", ספר השנה של העתונאים תשי"ב, תל אביב [1952], עמ' 375.
[39]דב סדן, "עם זכרה וזכרונה", בית אבי, עמ' 66-65.