סיפורת סנסציונית בעיתונות הערב בשנות ה-40
מרדכי נאור
ביום שישי, 13 בפברואר 1948, הופיע כמדי יום הרומן בהמשכים "יולה יוצאת מהמחנה" בעיתון "ידיעות אחרונות". הקטע באותו יום הסתיים בשורות הבאות:
... במקום לענות על השאלה, פנה אליה בהערה אדיבה:
- את ודאי רעבה, אבל אין דבר, עוד מעט יהיה לך הכל.
התנהגותו המוזרה של האיש שהובילהּ באפלה, הגבירה את מתיחות עצביה.
- דומה כי קולך מוכר לי, אמרה.
אך הוא, כאילו לא שמע את שאלתה, ענה:
- מזג האוויר יפה היום.
(המשך ביום א')
ביום א', ה-15 בפברואר 1948, באמת היה המשך:
-ייתכן, השיבה, כי מזג האוויר יפה בעולם, אבל אני הרי שרויה באפלה...
המיוחד בהמשך הזה היה לא בתוכן, ואף לא בהמשכיות, שהרי ייחודו של הרומן בהמשכים שהוא מופיע מדי יום, וראשו של הפרק החדש חייב להתחבר לקצהו של הפרקהקודם. כך קרה גם במקרה שלפנינו. ובכל זאת אנו עדים לתופעה חסרת-תקדים: הכול נותר כשהיה - שם הסיפור, שם המחבר, העלילה. מה השתנה? המיקום. ביום שישי הופיע פרק מהרומן בהמשכים "יולה יוצאת מהמחנה" מאת ש. ורשאי בעיתון "ידיעותאחרונות", ואילו ביום ראשון פרק ההמשך ראה אור בעיתון אחר, חדש - "ידיעות מעריב", שעד מהרה הפך ל"מעריב".
זוהי רק דוגמה אחת למרכזיותו של ז'אנר הרומן בהמשכים שהיה מקובל בעיתונות הערב של ארץ-ישראל היהודית בשנות ה-40. כשחל הפילוג הגדול ב"ידיעות אחרונות", או ה"פוטש", וחלק גדול מבכירי העיתון לרבות העורך הראשי ד"ר עזריאל קרליבך פרשו והקימו את "מעריב", הם נטלו איתם, כדבר המובן מאליו, את הרומן בהמשכים, על מחברו, איתם.
אחרת, מה ימשוך את הקוראים?
"יולי יוצאת מהמחנה" ב"ידיעות אחרונות", 1948-1947
לתולדות ספרות ה"שונד" בעיתונות
הרעיון לא היה חדש. בשנות ה-40 של המאה ה-20 הוא היה כבר בן 60-50 שנה לפחות. עיתון, שהיה מעוניין להגדיל את תפוצתו, פרסם אחד, שניים ולעתים שלושה רומנים בהמשכים, שעם השנים קיבלו את הכינוי הלא מחמיא ספרות "שונד", ושונד ביידיש וגם בגרמנית פירושו לכלוך, זוהמה, זבל. יש המכנים סוגה (ז'אנר) זו בשם "רומנים למשרתות", וקרובת משפחה טלוויזיונית שלה היא הטלנובלה הנפוצה כל כך ביבשת אמריקה וגם במקומותינו.
לתיאור מקיף של התופעה, בכלל ובעיתונות יידיש בפרט, הקדיש פרופ' חנא שמרוק, חוקרה המהולל של ספרות יידיש וחתן פרס ישראל מאמר גדול.[1]
שמרוק גילה, כי סקר שנערך בשנת 1931 העלה כי בשלושים יומונים בשפת יידיש, שהופיעו ברחבי העולם, ראו אור ח מ י ש י ם רומנים בהמשכים. הוא בירר ומצא כי רוב המחברים היו אלמונים, והם כתבו את הרומנים האלה שהופיעו בעיתונים, ולעתים גם כחוברות עצמאיות שזכו לתפוצה עצומה - לפי הזמנה, והמו"לים עשו בסיפורים אלה כרצונם:
המדפיסים, המוציאים לאור, העורכים, בעלי העיתונים והמפיצים חברו יחד
לעיצובה של ספרות התואמת את הציפיות של קהל קוראים פוטנציאלי רחב
ביותר, על פי המכנה המשותף הנמוך ביותר. הם שלמעשה הכתיבו את תכניה
וצורתה של ספרות זו עד לפרטי פרטים, כולל שמותיהן של יצירות בודדות.[2]
ניתן לקבוע שזו הייתה ספרות שנכתבה במידה רבה על-ידי הבעלים, המו"לים והמפיצים, או לפחות בהשפעתם, ובמידה פחותה על ידי החלק המערכתי של העיתון.
ספרות ה"שונד" בעיתונות היידיש וגם בהרבה עיתונים לא יהודיים זכתה גם לשם נקי יותר - "ספרות לא קנונית", כלומר לא תקנית. אנו נכנה אותה "סיפורת סנסציונית".
ההתחלה - ב"מסתרי הבלקן אקספרס"
אל העיתונות בארץ פרצה התופעה בהיקף גדול עם ראשית פריחתה של עיתונות הערב. הרבה קודם לכן, עוד בימי אליעזר בן-יהודה ואיתמר בן אב"י נהגו העיתונים לפרסם סיפורים בהמשכים, אך רובם היו יצירות מתורגמות של סופרים ידועים. לא כך לגבי הרומנים הסנסציוניים שראו אור בעיתוני הערב שלנו בשנות ה-40.
הגיליון הראשון של "ידיעות אחרונות" הופיע ב-11 בדצמבר 1939. תחילה ראו בו אור מספר סיפורים-בהמשכים, אלא שהם היו קצרים למדי, בהיקף של חמישה עד שבעה פרקים. המחברים, רובם ידועים ובראשם הסופר אביגדור המאירי, ומיעוטם לא ידועים, כגון מ. אמר.
לאחר כשנה החלה הסוגה להתבסס. ב-4 בנובמבר 1940 ראה אור הפרק הראשון של "מסתורי הבלקן אקספרס", וכותרת המשנה אמרה כי מדובר ב"רומן ריגול ואהבים מקורי, מבוסס על עובדות". המחבר אלמוני לגמרי, הסתתר מאחורי הסימון *** (שלושה כוכבים). לרומן זה היה אורך-חיים ניכר, של קרוב לשנה. כשהוא הגיע לסיומו והחל להתפרסם רומן בהמשכים חדש, נחשף הגיבור הראשי - מחברם של רוב הרומנים בשנים הבאות. גם הוא הסתתר מאחורי כינוי, ש. ורשאי, ואנו נגלה כאן כי מדובר בעיתונאי ועורך יוצא פולין, שלום גוטליב (ידידיה), שכתב בעיתונים שונים, ובשנות ה-50 היה לו שבועון משלו בשם "חיי שעה".
גוטליב-ורשאי היה כותב רבגוני. הוא הצטיין כנראה בשתי מעלות: יכולת לכתוב על כל נושא, בין אם הוא התרחש לפני אלף שנה או בשבוע שעבר, ומהירות כתיבה. בחינת הנושאים שעליהם כתב, והחלפתם במקרה הצורך, מגלה התאמה בלתי-רגילה למצבים משתנים.
שלוש מאות המשכים
מספר הפרקים של הרומן בהמשכים, שתחילה היה מצומצם למדי, גדל במהירות. לא עוד שלושים או ארבעים, אלא מאה, מאתיים ואף שלוש מאות. כפי שכתבנו, הרומן בהמשכים הארוך הראשון ראה אור ב"ידיעות אחרונות" בתחילת נובמבר 1940. הוא נמשך ונמשך עד 5 באוקטובר 1941, והוחלף על-ידי רומן אקטואלי: "טייסת הוולגה איחרה לשוב", כשכותר המשנה אמר: "רומן המבוסס על עובדות מקרב האיתנים ברוסיה". המחבר, מיותר לציין, היה מיודענו ש. ורשאי.
יש לזכור כי באותה עת התנהלו בברית המועצות קרבות עזים בין הצבא הנאצי הפולש, לצבא האדום שהגן על המעצמה הסובייטית, ללא הצלחה יתרה בשלב הראשון. ביישוב היהודי בארץ ישראל הייתה אהדה רבה לסובייטים הנאבקים נגד הנאצים, וזו גם הייתה רוח הרומן בהמשכים שלפנינו. הדפסתו נמשכה לא פחות משנה וחמישה ימים.
ניתוח הרומן, עלילתו ואפילו שמו, מספק מספר מאפיינים קבועים, המופיעים ברוב הרומנים בהמשכים שהתפרסמו בעיתונות העברית בארץ ישראל בשנות ה-40: יש הבחנה ברורה בין "טובים" ל"רעים"; ה"טובים" מנצחים בסופו של דבר, לאחר לא מעט כישלונות; העלילה מפותלת להפליא; השם חייב להיות מושך, ולא אחת הוא כולל מילים בעלות משמעות דרמטית כמו "אובדן", "לא חזר", "נעלם" ודומיהן. והעיקר: קיימת הלימה מעניינת בין נושאו המרכזי של הרומן לחיים עצמם, ונקודות המוקד שלהם באותה העת.
אין פלא אפוא, שבאוקטובר 1942, חשו המו"ל, או המערכת, שהנושא הסובייטי מוצה, ויש להחליפו במשהו סוחף יותר. ומה יותר מרתק בימים ההם מהמאבק האנטי נאצי באירופה? כך אנו מוצאים החל מ-11 באוקטובר 1942 רומן בהמשכים חדש מאת ש. ורשאי: "מפלוגת הקומנדו חסר אחד". ובהמשך: "רומן המתאר את חיי המחתרת של ארצות הכיבוש".
גם פירסום הרומן הזה נמשך למעלה משנה, והיו בו אין-קץ התפתלויות והסתעפויות. נזכיר רק שבין הגיבורים, שנכלאו במחנה ריכוז נאצי והצליחו כמובן להימלט, נמצא נער יהודי בשם חיימקה וגיבור ברית המועצות בשם איוואן איגנאצ'נסקי. ב-29 באוקטובר 1943 תמו פרקיו של רומאן זה, ובו ביום התפרסם רומאן חדש, שהיה למעשה המשכו של הקודם. בסיום הפרק האחרון הופיעו שורות אלה:
מה עלה בגורלו של קולונל בראון? לאן הגיעו איוואן איגנאצ'נסקי וחיימקה
בנדודיהם? על שאלות אלה ואחרות ימצאו קוראינו תשובה ברומן החדש
המתפרסם מהיום ב"ידיעות אחרונות" - "ידוויגה כהן".
ראוי לשים לב, בראש וראשונה, להמשכיות. לקוראים אין מתירים אפילו יום אחד של מנוחה, אלא רומן קשור לרומן בקשר בל-יינתק. ושנית, יש כאן מגמה ברורה להכות על ברזל חם: "ידוויגה כהן" הוא שם של רומן האומר, קרוב לוודאי, הרבה להמוני יוצאי פולין בארץ, שהרי המלכה ידוויגה בת המאה ה-14 הייתה דמות נערצת בהיסטוריה הפולנית, וממשיכתה היהודיה, לוחמת החופש, ששמה אומר עליה הכול, היא בוודאי גיבורה שיש להעריצה בדורותינו.
לרומן בהמשכים זה היו חיים קצרים ביחס - רק תשעה חודשים. את הסיבה יש לחפש באירוע מסעיר שחיסל את הסיפור הקודם וסלל את הדרך לעלילה חדשה. ב-20 ביולי 1944 התרחש "מרד הגנרלים" נגד היטלר. תשעה ימים אחר כך החל להתפרסם ב"ידיעות אחרונות" הרומן בהמשכים "הגנרלים", שגיבוריו היו גנרלים נאצים, גנרלים אנטי-נאצים, רוזנים ונסיכים. רומן זה - של ש. ורשאי אף הוא - "משך" כתשעה חודשים ובפרק האחרון שלו סופר על משפט נגד לוחם מחתרת אנטי נאצי בעיר כור בשוויץ, שבסיומו הוא נושא נאום חוצב להבות על סופה הקרב של מלחמת העולם.
הקוראים אולי התפעלו. אנחנו מעט פחות, ביודענו כי הדברים הופיעו ב-29 באפריל 1945, כשהיה ברור לגמרי כי גרמניה הנאצית הובסה במלחמה. עתה הגיעה העת להתחיל ברומן חדש, אקטואלי אף הוא: "הגַיִּס השביעי" - על שבעה גנרלים נאצים, פושעי מלחמה כולם, המנסים להימלט בתום המלחמה.
תחרות רומנים בהמשכים
גם רומן זה הופיע בקביעות במשך כשלושת רבעי שנה, עד שהוחלף בינואר 1946 על-ידי הרומן החדש "שליח בא לארמון הורדוס". מי שחשב כי המחבר, ש. ורשאי, עבר לימי בית שני, גילה עד מהרה כי טעה. מדובר בתככים בין לאומיים המתרחשים בארץ-ישראל המנדטורית, ובהם מעורבים יהודים, ערבים, בריטים ולא מעט בחורות בלונדיניות. חלק מהעלילה מתרחש במלון על שפת ים המלח, לא הרחק מארמון הורדוס העתיק ביריחו.
הרומן הזה לא זכה כנראה להצלחה. עובדה היא כי לאחר כחודשיים וחצי הוא פינה את מקומו לרומן חדש - "ירח בעמק איילון", שלמרות שמו המקראי, גם הוא הִרבה לעסוק בתככים מודרניים. רומן זה זכה למה שלא זכו הרומנים הקודמים: מסע יחצ"נות, כולל מודעה גדולה מעל לכותרת הראשית.
הייתה לכך סיבה. באותם ימים עצמם קם ל"ידיעות אחרונות" מתחרה, עיתון ערב חדש בשם "חדשות הערב". לכאורה היה זה עיתון פרטי-עצמאי. למעשה הוא הוצא לאור על-ידי מפא"י.[3] העיתון "ידיעות אחרונות" יצא למאבק על הקוראים, ואחד מכלי הנשק החשובים היה רומן בהמשכים חדש ומרתק.
"חדשות הערב" ניסה תחילה לשמור על חזות רצינית, ולא נסחף בזרם ה"שונד". הוא הביא פרשיות היסטוריות ופוליטיות בהמשכים, ונמנע במכוון מהדפסת רומן. כך למשל הופיעו בשבועות הראשונים לקיומו זיכרונות ליאון בלום, מדינאי יהודי שהיה ראש ממשלת צרפת, ממחנה הריכוז הנאצי בוכנוולד. אולם עד מהרה הבינו עורכיו והמו"ל שלו, כי אם חפצי חיים הם, עליהם להשתמש בנשק המקובל: רומן בהמשכים.
וכך, ב-21 ביולי 1946 הופיעה המודעה הבאה בתחתית עמוד א':
בין חוף תל אביב לבין חוף ליברפול - תרפ"ט מילין. רות לוין, בת הארץ,
שנישאה לקנת טומלינסון בן ליברפול, ניסתה לגשר בין חופים רחוקים,
ניסתה ו... הצליחה או נכשלה? אם התשובה לכך תמצא ברומן המרתק, רחב
היריעה ורב המתח מחיי הנוער בארץ, "בין חופים רחוקים", שיתפרסם בעתוננו
החל מיום ג', 23 ביולי ש.ז.
המחבר, דמות ספרותית לא ידועה, פסבדונים כנראה, היה רפאל מנשה.
הרומן הזה ביסס נטייה שהובחנה גם ב"ידיעות אחרונות" אם כי בהדגשה פחותה: רומן בהמשכים "מגויס" - למען מטרות יהודיות, לאומיות וציוניות.
הפרק האחרון של "בין חופים רחוקים" הופיע ב-3 באוקטובר 1946 ובו סופר, כי רות, הגיבורה, לא הצליחה להתאקלם באנגליה הזרה (ונא לא לשכוח, המדובר בימי המאבק האנטי בריטי) והחליטה לחזור לארץ, ללא בעלה האנגלי כמובן. הקטע האחרון מדבר בעד עצמו:
רות עמדה על הסיפון. היה יום שמש בהיר. שמיים כחולים, חשׂוכי עננים
ובאוויר היתה חמימות. חמימות ארצנו והים התיכון. האניה התקרבה אל החוף.
רצועת יבשה דקה, רחוקה מן העין הצופיה.
ארץ ישראל...
- סוף -
"חדשות הערב" לא התמיד ברומנים כאלה ובמקומם הובאו סיפורים קצרים מתורגמים מצרפתית, אנגלית ורוסית. אולי בשל כך לא החזיק העיתון מעמד, ותקוותה של מפא"י לכבוש נתח חשוב מעיתונות הערב - נגוזה.
מה קרה ל"מחלקה האבודה"?
נחזור "לידיעות אחרונות". "ירח בעמק איילון" הופיע ברציפות יותר מתשעה חודשים, עד ל-5 בינואר 1947, ואת מקומו תפס רומן חדש ומפתיע למדי. הוא נשא את השם "עלילות לוקואס מלך קירנה", ולקח את הקוראים יותר מ-1800 שנה לאחור, אל ראשית המאה השנייה לספירה, עת היהודים בלוב ומצרים התמרדו נגד הקיסר הרומי טריינוס.
מי שיתמה על הנושא המוזר, טוב יעשה אם ישית את ליבו לתקופה בה פורסם הרומן הנ"ל. נראה שמה שאי אפשר היה לומר ולכתוב על השלטון הבריטי, שנגדו נערך מאבק חמוש, אפשר גם אפשר היה לכתוב בדרך אליגורית, שהרי גם הרומאים היו שלטון זר, וכאז כן עתה התמרדו היהודים נגד הכובש. דומה שאין צורך לציין כי גם נושא היסטורי זה נמסר לטיפולו המסור של ש. ורשאי.
חצי שנה עקבו הקוראים אחר עלילותיו של המלך לוקואס ולוחמיו האמיצים. ב-27 ביולי 1947, בעצם הימים בה התרחשה פרשת אניית המעפילים "אקסודוס", שהביאה ארצה 4500 ניצולי שאה, החליף "ידיעות אחרונות" את הנושא, ומעתה ואילך עקבו הקוראים אחר עלילותיה הנפתלות של נערה צעירה, ניצולת שואה. לרומן "יולה יוצאת מהמחנה" היתה גם כותר משנה מחויב המציאות: "בנתיב הייסורים של העקורים באירופה - רומן מבוסס על עובדות".
זה הרומן שיביא אותנו עד למלחמת העצמאות, ואין לדעת כמה זמן היה מופיע, אילולא עברה יולה מבלי שנשאלה, מעיתון לעיתון, מ"ידיעות אחרונות" ל"מעריב", כפי שסיפרנו בראשית הדברים, התמידה בו יום אחד בלבד ונעלמה לעולמים, למרות שביום האחד והיחיד שלה ב"מעריב" הובטח במפורש: "המשך מחר". מתברר כי המחבר, ש. ורשאי, הביע התנגדות ל"טרנספר" של הסיפור בהמשכים, ו"ידיעות מעריב" נאלץ לחפש כותבים אחרים.
מכאן ואילך, הן ב"ידיעות אחרונות" והן ב"מעריב" הרומן בהמשכים הפך למגויס תרתי משמע. מגויס למען המאמץ המלחמתי של היישוב היהודי הנלחם על חייו, ועוסק בפרשיות צבאיות ובחיי הלוחמים והצבא המוקם.
ב"מעריב" החל להופיע, כבר ב-16 בפברואר 1948, היום השני להופעתו, רומן חדש בהמשכים "המחלקה האבודה" - רומן מחיי הבונים והמגינים מאת אלכסנדר חרים, כפי שנכתב בכותר המשנה. יחד איתו ראה אור רומן נוסף - "עמדה 23 שותקת", פרי עטו של מחבר אלמוני - "איש הקשר". המדובר בעמדה בחזית א.כ. (אבו כביר בדרום תל אביב?), שמחצית מאנשיה נעדרים. שני הרומנים הופיעו ביחד ולחוד ולא בצורה סדירה, מה שנותן מקום להשערה, שב"מעריב" דאז לא היו שלמים עם הסוגה הזאת, ואולי צוק העתים והידיעות הרבות שזרמו מחזיתות הלחימה דחקו את מקומו של הרומן בהמשכים. יש גם לזכור שהעיתון בתש"ח היה מצומצם למדי מבחינת מספר עמודים - בין 4 ל-8 ביום.
ב-24 במרס 1948 הופיע פרק נוסף של "המחלקה האבודה". בסיומו הובטח כרגיל, "המשך - מחר", והמשך לא היה. הרומן נעלם לגמרי מדפי העיתון, וכן גם הרומן השני, של "איש הקשר". במקומם הופיעו סיפורים קצרים מתורגמים, של מופסאן, פרנץ מולנר, סאקי , דמון רניון וסומרסט מוהם. ב-5 באפריל חזרה לפתע "המחלקה האבודה" ליום אחד ושוב נעלמו עקבותיה. היעלמותה הסופית היתה ב-10 במאי 1948, ארבעה ימים לפני קום המדינה. שוב הופיע פרק, אלא שהפעם צוין כי "הסוף - מחר". למחרת, ה-11 במאי 1948, לא היה לו זכר לרומן.
לפי עדותו של שלום רוזנפלד, ממייסדי "מעריב" וחבר המערכת, לעורך העיתון, ד"ר עזריאל קרליבך נמאסו התסבוכות והאינטריגות ששזר אלכסנדר חרים בסיפור "המחלקה האבודה". הוא הזהירו מספר פעמים, שייטיב את דרכיו, וכשזה לא הועיל, הורה לו לגרום לפיצוץ שיחסל הן את הגיבורים והן את הסיפור. [4]
נראה כי חרים העדיף להרוג את הסיפור ולא את הגיבורים, וכך לא נדע לעולם מה עלה בגורל "המחלקה האבודה".
"אמנון טרם חזר לבסיסו"
לאחר מכן הגיעו ימי פלישת צבאות ערב, ימים קשים וסוערים, שלא התאימו כנראה, לדעת עורכי "מעריב", לז'אנר הרומן בהמשכים, והוא הוחלף בזכרונות של אישים נודעים, כגון צ'רצ'יל, סיפורי קרבות בעולם, או סיפורים קצרים ממיטב ספרות העולם. שיטה נוספת היה ליטול ספר חדש, ולפרסם ממנו, במשך שבוע שלם, פרקים נבחרים. כך היה גם ב1949-, כשהספר הנבחר בשבוע האחרון של ספטמבר היה "1984" של ג'ורג' אורוול, שהופיע שנה לפני כן.
ב"מעריב" הוחלט, קרוב לוודאי, שהעתון ביסס היטב את מעמדו (כבר ב1948- היתה לו התפוצה הגדולה ביותר בארץ) ושוב אין הוא זקוק לרומן בהמשכים.
לא כן ב"ידיעות אחרונות". עתון זה, שהוכה קשות בשל פרישת עורכיו הבכירים והקמת "מעריב", המשיך במשך תקופה ארוכה לפרסם את הרומנים בהמשכים. כבר ביום ה"פוטש" עצמו, ה15- בפברואר 1948, כשהרומן בהמשכים נדד עם הפורשים ל"ידיעות מעריב" החדש, היה ל"ידיעות אחרונות" רומן בהמשכים מן מוכן: "אמנון טרם חזר לבסיסו" - "רומן מחיי יהודים בארץ ובגולה", כפי שבישר כותר המשנה. המחבר הוא אריה גור, שעד כה לא הצלחנו לגלות את זהותו האמיתית. פתיחתו של רומן זה היא עדיין בסגנון
הישן והמקובל:
אמנון ישב בבית הקפה "פינתי" ברחוב דיזנגוף בתל אביב וקרא עתון ערב כדי
להרוג את הערב. היא טרם באה. תמיד היתה מדייקת ודווקא הערב הזה איחרה
לבוא. נפשו של אמנון יצאה אליה. עמדו לצאת הלילה לבלות... הערב החליט לדבר
איתה ולהגיד לה כי הוא אוהב אותה...
לאה שלו אינה בחורה מהרומנסים. היא רצינית. היא חברה בתנועה...
ל"אמנון" היתה הצלחה לא מבוטלת והוא הופיע בקביעות ב"ידיעות אחרונות יותר מתשעה חודשים, עד 24 בנובמבר 1948. הוא הוחלף על ידי רומן-המשך בשם "הדרך לנצחון", משל אותו מחבר, שראה אור בשנת 1949.
ולסיום, שלוש שאלות, ותשובות במידת האפשר:
א. מה היתה דעת העתונות ה"רצינית" על סיפורת הסנסציה שהופיעה בעתונות הערב?
ככל הידוע העורכים ואף חלק ניכר מהקוראים של עתונות הבוקר הרצינית התייחסו בשלילה לסוגה עתונאית זו. היו שייחסו את הדפסת הרומנים בהמשכים לרצון למכור עתונים ויהי מה, ואף ל"גלותיות" שאינה יאה לארץ ישראל הנבנית. ייתכן שמסיבות אלה קיבלה "ועדת התגובה" של העתונות היהודית בארץ את ההחלטה הבאה בעיצומה של
מלחמת העצמאות:
ב"כ עתוני הערב לא יוזמנו לישיבות ועדת התגובה (הנימוק: ועדת התגובה היא
ועדה פוליטית, ורק עתוני הבוקר מעצבים ומשקפים את המגמות הפוליטיות של
דעת הקהל ביישוב. [5]
עתוני הערב נתפשו אם כן כ"לא פוליטיים" ובמשתמע "לא רציניים". אין ספק כי הרומנים
בהמשכים, ה"זולים", שפורסמו בהם, תרמו לדימויים אלה.
ב. מי היו הקוראים של הרומנים בהמשכים? אין לכך תשובה, שכן לא ידוע על מחקר שנעשה בנדון, אך מותר להניח כי כמו היום, באופרות הסבון הטלוויזיוניות, קהל הצרכנים מהווה חתך מייצג של האוכלוסיה: משכילים פחות ומשכילים יותר, מבוגרים וצעירים, וכמובן ילדים.
מצויה בידינו עדות מפולין, מתחילת המאה של ילד בן שש, שסיפר כי כבר בגיל רך זה קרא בשקיקה את הרומן בהמשכים "די בלוטיקע פרוי" (האשה המדממת) בעתון היידי "היינט". שמו של הילד - יצחק, ולימים נודע כחתן פרס נובל לספרות יצחק בשביס זינגר. [6]. ואגב אורחא נעיר, כי בשביס זינגר הודה כי בצעירותו חטא לא מעט בכתיבת רומני-"שונד", שאותם כינה בכינוי הממעיט "שמאנצעס" (דבר חסר ערך). [7]
מתוך ידע אישי אני מוכן להעיד כי ילדי ארץ-ישראל בשנות ה40- קראו בשקיקה את עלילותיהם של "יולה" שיצאה מהמחנה, של "אמנון" שלא חזר לבסיסו, ושל שאר הגיבורים שמילאו את עמודי עתוני הערב.
ג. מי היו הכותבים? סיפרנו לעיל על תרומתו הגדולה של שלום גוטליב-ידידיה. פחות ידועים - או שלא ידועים כלל - רוב הכותבים האחרים. האם היו אלה עתונאים, ואולי סופרים מתחילים, ומי יודע אולי אף סופרים נודעים, שעשו בדרך זו "השלמת הכנסה"?
עד שלא יקומו הם עצמם, או חוקרים שיגלו זאת, לא נדע את התשובה.
* * *
המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה במסגרת הקונגרס העולמי ה12- למדעי היהדות, שנערך בירושלים בימים 29 ביולי עד 5 באוגוסט 1997.
1. חנא שמרוק, "לתולדות ספרות ה'שונד' ביידיש", תרביץ, שנה נ"ב, ירושלים, טבת-אדר תשמ"ג, עמ' 354-325. להלן: שמרוק. וראו בנדון גם את מאמרו של נתן כהן, "העתונות הסנסציונית בווארשה בין שתי מלחמות העולם", קשר, 11, מאי 1992, עמ' 94-80.
2. שמרוק, עמ' 334.
3. על "חדשות הערב", נסיבות הופעתו וסגירתו לאחר שנתיים, ראו: בלה קמפל, "'חדשות הערב' - עתון הערב של מפא"י", קשר, 3, מאי 1988, עמ' 98-93.
4. שלום רוזנפלד, ראיון, 30 ביולי 1997.
5. ראו עמוד מהפרוטוקול של ישיבת ועדת התגובה מ22- בפברואר 1948, קשר, 1,
מאי 1987, עמ' 16.
6. שמרוק, עמ' 335.
7. שם, עמ' 340.