נתן אלתרמן (1970-1910) היה איש מערכת "דבר" במשך 24 שנים – מ-1943 עד 1967 ובמהלך תקופה זו כתב בעיתון בימי שישי את המדור "הטור השביעי". השם נבע מהמיקום: הטור השמאלי שבעמוד ב', שהיה הטור השביעי במספר (מאוחר יותר צומצמו הטורים ובעמוד סודרו שמונה ואף תשעה טורים). על הטורים הוא חתם נתן א., ורק לעתים רחוקות בשמו המלא.

 

בשנים אלה פרסם אלתרמן ב"דבר" כ-700 טורים (ליתר דיוק – 693), רובם מחורזים

ומיעוטם בפרוזה, בנושאי אקטואליה. הוא עצמו הגדיר את יצירתו זו – לצד כתיבת שירים ליריים, מחזות מקוריים ותרגומי מחזות, ספרים והרבה פזמונים – במילים "שירי העת והעיתון". קדמו לו בעיתונות העברית מחברים שכתבו טורים מחורזים, כגון קדיש יהודה סילמן, יוסף הפטמן, יהודה קרני ואלכסנדר פן, ושם לא ידוע כיום, אהרן צפנת, שכתב טור מחורז קבוע בעיתון העברי "היום" בפולין, באמצע שנות ה-20. אולם אלתרמן היה, ללא עוררים, ראש וראשון לכותבי השירים האקטואליים המחורזים – הן בכמות והן באיכות.

 

 

ראשיתה של הסוגה (ז'אנר) הזו בכתיבת אלתרמן ב"תוספת ערב" של "דבר". הטור הראשון, תחת הכותרת "סקיצות תל-אביביות", ראה אור ב-20 ביולי 1934, והופיע בתדירות של פעמיים-שלוש בשבוע. בתחילת ספטמבר 1934 אף נדפסו שני טורים תוך יומיים. ואולם, לאחר מכן נתמעטו הטורים עד שפסקו כליל – האחרון הופיע ב-2 בנובמבר 1934. בסך הכל ראו אור ב"דבר" 26 "סקיצות". המשורר הצעיר בן ה-24 חתם עליהן בכינוי "אלוף נון".

 

מ-7 בנובמבר 1934 ועד 1 בינואר 1943 מצא אלתרמן בית אחר לטוריו האקטואליים – ב"הארץ". בעיתון זה התפרסמו במשך שמונה שנים וכמעט חודשיים 297 טורים מחורזים שלו במדור "רגעים". הוא חתם עליהם במלה "אגב", אולי כדי להדגיש את אגביותם של השירים. הופעתם של הטורים לא הייתה סדירה – פעם או פעמיים בשבוע, ולעתים תוך הפסקות ארוכות.

 

בינואר 1943 עזב אלתרמן את "הארץ" וחזר ל"דבר". העילה לכך – ויכוח כספי שהיה לו עם גרשום שוקן, המו"ל והעורך של "הארץ". אלתרמן קיבל שכר צנוע למדי

תמורת עבודתו העיתונאית בעיתון – תרגום מברקי סוכנויות הידיעות, ואת הטורים המחורזים כתב ללא תמורה. כשביקש משוקן העלאת-שכר, נדחה על-ידו. אלתרמן לא התווכח. הוא ביקש לחזור ל"דבר" והתקבל שם ברצון. לימים היכה שוקן על חטאו: "זה היה אחד המחדלים החמורים בקריירה שלי כעורך עיתון".

 

בניגוד לפרסום הטורים הקודמים, נקבעה למדורו האקטואלי המחורז של אלתרמן ב"דבר" תדירות שבועית קבועה והוא התמיד בה שנים רבות. שלא כמו ה"הסקיצות התל-אביביות" ו"רגעים", שנשאו לעתים אופי לירי יותר, שירי "הטור השביעי" היו פוליטיים וחברתיים בהרבה. בין השנים 1943 ל-1950 התפרסמו בממוצע 45 טורים בשנה, להוציא את שנת מלחמת העצמאות שבה ירד המספר ל-29 בשל גיוס המשורר לשירות פעיל, כרגם בחטיבה 8. בשנות ה-50 ירד והלך המספר בהדרגה ל-25 עד 40 בשנה, ובשנות ה-60 נמשכה הירידה: בשלוש השנים 1964-1962 פורסמו בסך-הכל 17 טורים, בשנת 1965 שוב חלה עלייה מסוימת – ל-16 טורים, ב-1966 לא פורסם אף לא טור אחד, וב-1967 הופיע טור אחד ויחיד – ואחרון.

 

בסך הכל ראו אור ב"דבר", כאמור, 693 טורים, ואם מוסיפים אליהם את 26 ה"סקיצות התל-אביביות" מראשית הדרך – עולה המספר ל-719, בדיוק 70% מכלל טוריו האקטואליים (1,016).

 

 

ככל שחלפו השנים הפך "הטור השביעי" למוסד תקשורתי-לאומי. אלפים המתינו לו מדי יום שישי והוא נחשב לנושא הראשון-במעלה בשיחות ליל-שבת. הגיעו הדברים לידי כך שהשכם בבוקר, בימי שישי, נהגו רבים להמתין ליד מערכת "דבר" ברחוב שינקין בתל-אביב, כדי להקדים ולקרוא את "הטור השביעי" החדש. הטורים גם הוקראו ברדיו והושמעו על-ידי אמנים בעצרות וכנסים.

 

כינוסם של הטורים בספרים על-ידי אלתרמן עצמו – הראשון ב-1948, השני ב-1954, ואחר-כך שוב בשלושה כרכים ב-1962, העלה עוד יותר את מעמדם, והם היו לחלק בלתי-נפרד מהתרבות הישראלית לאורך שנים. לא-מעטים זכו לתהילה מיד עם הופעתם או זמן קצר לאחר מכן: "נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי" בנושא ההעפלה; "מרשימותיו של כלב" בהקשר לחיפושי-הנשק של הבריטים; ובראש כולם – "מגש הכסף", שפורסם בעיתון ב-19 בדצמבר 1947, שלושה שבועות לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, ויש בו כבר את סיכום המלחמה. כך גם לגבי הטורים שהופיעו בתקופת השואה, מהם שראו אור במסגרת "רגעים" והוכנסו על-ידי המחבר לספרי "הטור השביעי".

 

מספר מצומצם של שירים אקטואליים פרסם אלתרמן בבמות אחרות, כגון ספר השנה של העיתונאים ו"במעלה", עיתון הסתדרות הנוער העובד. מקצתם נאספו על-ידו וכונסו בספרים, אך הזיהוי המוחלט של "הטור השבועי" היה עם העיתון "דבר".

 

כתיבת "הטור השבועי" חייבה את אלתרמן למאמץ ניכר. הוא חש צורך להיות מעורב בנושאים שעליהם כתב, הִרבה לסייר בארץ, וכך הוזמן, למשל, להשתתף במבצע העלייה לביריה, והיה מעורב במבצעי ההעפלה. בתקופה מאוחרת יותר, ערב מבצע סיני, הוא נלקח לנמל חיפה, ושם זכה לצפות בפריקת כמויות גדולות של נשק צרפתי – מבצע סודי מאין כמותו. כשהטור השבועי היה מוכן, ליווה אותו אלתרמן עד הדפסתו ממש. מדי ליל חמישי היה מגיע למערכת "דבר", ורק לאחר שקרא כמה פעמים את הגהות השיר, הוא נתן אישור להדפסתו. מעולם לא הסכים לדבר על טוריו. הדבר היה ונותר בינו לבינו.

 

"הטור השביעי", יותר מכל יצירה אחרת של אלתרמן (והן היו רבות ומגוונות), העניק לו – למורת רוחו - את איצטלת המשורר הלאומי. לכך נתלווה לא אחת תואר צורם: משורר חצר, שכן היו שהאשימוהו שהוא קרוב בדעותיו ובכתיבתו לראשי היישוב והמדינה, ולמפלגתם – מפא"י. זוהי, כמובן, טעות מוחלטת. מי שמכיר מקרוב את כתיבתו הספרותית-אקטואלית של אלתרמן, יודע אל-נכון שפעמים לא מעטות הוא הלך נגד הזרם, לרבות נגד בן-גוריון, דעותיו והחלטותיו. כך היה בפרשת פירוק הפלמ"ח, כשאלתרמן כתב בתקיפות רבה נגד הקו שהוביל בן-גוריון, ואף ניסה לשכנעו בשיחה אישית שלא יעשה זאת; או בנושא "מרד הימאים" ב-1951, כשהמשורר ניסה את כוחו בתיווך בין הצדדים, ואף ביקש להפגיש את נציגי השובתים, בהם צידד, עם ראש הממשלה בן-גוריון, אך נכשל. כמה שנים לאחר מכן, התייצב אלתרמן נגד בן-גוריון בנושא היחסים עם "גרמניה האחרת".

 

בשנותיו האחרונות ב"דבר" התערערו יחסיו עם המערכת. הוא מיעט לכתוב וכתיבתו הפולמוסית בנושא "הפרשה" ובעד עמדת בן-גוריון, בעוד "דבר" מבטא בדרך כלל את העמדה הנגדית, גרמה להתרחקותו עד שעזב סופית ב-1967, ערב מלחמת ששת הימים. "מעריב" קיבל אותו בזרועות פתוחות ובו הוא כתב מאמרים פובליציסטיים עד ימיו האחרונים ב-1970.

 

בימי הזוהר של אלתרמן ב"דבר" היו שניסו להתמודד אתו וכמובן לחקותו. כשכתב ב-1943 נגד "אילוף ילדים" בתנועות הנוער, ענה לו משורר צעיר בשם נתן קליין

(לימים יונתן) בטור בעל מקצב דומה. במלחמת העצמאות הופיע יומון של לח"י בשם "מברק", ובו טור אקטואלי מחורז שלא אחת ענה לאלתרמן. אלכסנדר פן כתב ב"קול העם" טור מעין-אלתרמני במשך תקופה ארוכה.

 

בשנים מאוחרות יותר קמו לאלתרמן, בעל הטור האקטואלי המחורז לרוב, ממשיכים ומחקים, אך כולם כאחד לא הצליחו להיכנס לנעליו, ונאלצו להודות, מי במוקדם ומי במאוחר – שאלתרמן היה רק אחד.