בשנות החמישים ביקש ראש הממשלה דוד בן-גוריון להגשים חלום ישן ולתת "לעם את כל הטוב החשוב שיש בספרות האנושית" - מן הקלאסיקה היוונית ועד כתבי איינשטיין. היוזמה הזאת הניבה מפעל של כמאה ספרים מתורגמים, שראו אור בסדרת "ספרי מופת מספרות העולם".
הצצה לפרוטוקולים נדירים במלאות 75 שנה למוסד ביאליק

         

ראש הממשלה, דוד בן-גוריון                                                              פרופ' מרטין בובר

בשלהי שנת 2010 הופיעה בעיתון "הארץ", בהבלטה רבה, ידיעה מעוררת עניין ומחממת-לב: "1.1 מיליון דולר נתרמו לטובת תרגום ספרי עיון לעברית" ("המגמה הספרותית", 20.12.2010). בידיעה סופר כי זוג נדבנים מקנדה, גיל ואליסה פלטר, תרמו את הסכום הנכבד "לטובת תרגום ספרי עיון קלאסיים לעברית". בידיעה צוין עוד, כי בין הספרים שיתורגמו, מצויים "אראופגיטיקה" של ג'ון מילטון, "מסכת טבע האדם" של דיוויד יוּם ו"אידיאולוגיה ואוטופיה" של קרל מנהיים.

החדשה היא בהחלט טובה, אך היא מזכירה נשכחות. כבר היו דברים מעולם, אלא שבפעם הקודמת הוליך את המהלך לא פחות מראש הממשלה.

היו ימים שראש ממשלה בישראל עסק לא רק בהטלאת קרעי הקואליציה שלו ואפילו לא בניהול מדיניות החוץ והביטחון, אלא התפנה, ולא פעם או פעמיים אלא הרבה יותר מכך, כדי לעמוד בראש צוות-היגוי שקבע אלו יצירות של גדולי הוגי-הדעות בעולם יתורגמו לעברית. אפשר ממש להתפקע מקנאה למקרא החזון וההגשמה של מפעל תרגומי-המופת שיזם ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון.

באמצעות פרוטוקולים, מכתבים ומסמכים ממוסד ביאליק ומתיקי בן-גוריון בארכיון צה"ל ובמכון למורשת בן-גוריון בשדה בוקר, ניתן לעמוד על התפתחות הרעיון ועל ראשית הוצאתו אל הפועל. החומר מהפרוטוקולים מובא תוך קיצורים.

בן-גוריון ידע, כי מ-1944 ואילך, הוציא מוסד ביאליק, שנוסד ב-1936 (והחוגג השנה 75 להקמתו) והיה כפוף להנהלת הסוכנות היהודית שהוא עמד בראשה, סדרה של תרגומי-מופת. עד 1958 ראו אור 14 ספרים, כשכל ספר תורגם מהמקור, נערך בידי מומחים והתלוו לו מבואות מיוחדים והערות.

בן-גוריון סבר שהמסגרת הזאת צרה מדי. ישנן עדויות לכך, שמראשית ימי המדינה שאף להריק את מיטב הספרות הקלאסית ללשון עבר. במאי 1952 כתב לטדי קולק, אז ציר ישראל בוושינגטון, כי הוא מעוניין בשלב הראשון ליזום תרגומים של כתבי אפלטון ושפינוזה, ואם יש סיכוי לקבל כספים לכך מקרן פורד – "נלך בגדולות, וניגש גם לספרות הודו וסין". בשנים הבאות לא הִרפה מהנושא וביקש לא אחת מאנשי רוח להעביר לו רשימות של ספרי-מופת הראויים לתרגום. לפרופ' בן-ציון דינור, שר החינוך לשעבר, כתב ביולי 1957, לאחר שקיבל ממנו רשימה של ספרים מומלצים: "הרשימה שצרפתָ – אין היא מכוונת למטרתי. אני מתכוון לתרגום הספרים הגדולים [ההדגשה במקור] של כל העמים שיש להם ערך קיום לכל המין האנושי". בסיום מכתבי כתב: "על מדוכה זו עוד נשב – כשאהיה בטוח שיש בידי האמצעים לעשות המלאכה".

זמן קצר לאחר מכן נמצאו האמצעים הכספיים.

מתזכיר ששיגרו אליו בסתיו 1957 הפרופסורים מרטין מרדכי בובר, בן-ציון דינור ושמעון הלקין בשם מוסד ביאליק, הוצע לבן-גוריון להשתמש בכספי קרן אמריקאית לתרגום ספרי מופת והוצאתם. הדבר המריץ את בן-גוריון, ליטול על עצמו, לקראת חג העשור למדינה, להפוך את תרגומי המופת למפעל לאומי. הוא כינס בלשכתו כמה מראשי אנשי הרוח של המדינה הצעירה, ופרש בפניהם את ה"אני מאמין" שלו בנושא זה, עוד לפני שמי מהם הביע דעה כלשהי.

ב-21 בינואר 1958 נפגשו בלשכתו הפרופסורים מרטין בובר, שמעון הלקין ואהרן קציר, שר החינוך זלמן ארן, שני קודמיו זלמן שזר ובן-ציון דינור, המשורר והמתרגם ראובן אבינועם, משה גורדון מנהל מוסד ביאליק ועוזריו הקרובים של בן-גוריון: טדי קולק ויצחק נבון.

בן-גוריון פתח: נושא הישיבה קרוב לכולכם. אני מציע קיומו של מפעל הדומה לזה של אוניברסיטת שיקגו ומביע התקוה כי גם כאן יהיה הד למפעל גדול כזה. ישנו בידנו סכום כסף נכבד, המענק שנתקבל מהקרן האמריקאית המיוחדת למפעלי תרבות, שהיא קרן התמורה לספרים ING. ישנה כמו כן הבטחת מוסד ביאליק להקצבת סכום דומה.

הריני להציע רשימה ראשונה של ספרים הנדמים לנו להיות חייבים להכלל במפעל: איינשטיין, שפינוזה, פילו[ן]. מספרות הודו: מבחר האוּפַּנִישַּׁדות [חלק מכתבי הקודש ההינדים] וכן מבחר משיחות בודהא; מספרות יוון: אייסכילוס, סופוקלס, אווריפידס, אריסטופנס; וכן מבחר כתבי תוקידידס ופוליביוס. מבחר מספרות סין. אשר למבחר האופנישדות ישנה בעיה קשה, והיא ריבוי הדברים התפלים, אלא שבין הדברים התפלים ישנן גם פנינים נהדרות.

בעניין הספרות הלטינית, אני מפקפק בערך המקורי של ספרות זו, אך מציע בכל זאת לתרגם את לוקרציוס וכן את יוליוס קיסר וטציטוס. מן הספרות האירופית אני מציע: בוקאצ'יו, סרוונטס, שקספיר, פסקל, דקרט ועוד. מן הספרות האמריקנית: ג'פרסון, וילסון, ויליאם ג'יימס, הווארד פאסט, דיואי.

להלן מקצת מדברי משתתפי המפגש:

פרופ' בובר: במקום דיואי מציע וייטהד.

פרופ' דינור (לב"ג): אתה רוצה לתרגם את כל פילון?

בן-גוריון: צריך לתרגם הכל. זה ספר מימי הבית השני שמילא תפקיד גדול.

פרופ' בובר: נהנית מכל תשובותיו של פילון?

בן-גוריון: לא נהניתי. אוכזבתי. אבל הוא היחיד שנשאר לנו מתקופת פוליביוס. זה היה עולם יהודי שלם. אשר לאיינשטיין, יש לו מסות אחדות על פילוסופיה.

פרופ' קציר: מוטב שמסותיו של איינשטיין לא תתורגמנה.

פרופ' דינור: יש להקים ועדה בראשות ראש הממשלה שתקבע מספר הספרים.

בן-גוריון: מציע שנחליט על 20 ספרים ראשונים.

פרופ' הלקין מעלה את בעיית התרגום. יש צורך לדאוג לדור חדש של מתרגמים, כי הדור הקודם הולך ואוזל.

שזר: אני מקבל את דעת בן-גוריון על פילון, אם כי לא קל לעכל את כולו. אבל חסר לי הרמב"ם. בלי הרמב"ם איני רואה עצמי משכיל.

בן-גוריון: תקבל "משנה תורה".

פרופ' בובר (בביקורת סמויה על ביאליק, מתרגמו ומעבדו של הספר "דון קישוט"):

יש לנו ספר זה מבחינת העברית, אבל הוא איננו "דון קישוט".

בן-גוריון: זה צריך להיות מפעל של האוניברסיטה העברית. לעת עתה הייתי מציע שנכין רשימה של לא יותר מ-10 עד 20 ספרים, אבל שהם יתנו את הדמות הכללית ואת הכיוון שבו אנו רוצים ללכת. אני מחשיב מאוד שנכניס מיד את הודו וסין ולא רק מטעמים פוליטיים, אלא מטעמים רוחניים. זה קשור גם לקשרינו עם חו"ל. אין לי ספק כי לדבר זה יהיה הד.

טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, דיווח לנוכחים כי בקרן יש 250,000 ל"י, והוא מאמין שזו רק ההתחלה. יש לדעתו לרשום אגודה, שתיקח על עצמה את המפעל. הוא הציע את ראובן אבינועם כמזכיר האגודה.

משה גורדון הציע שמוסד ביאליק יהיה האחראי למפעל, שכן האוניברסיטה העברית, עם כל הכבוד לה, לא תעמוד במשימה.

פרופ' דינור: אני מציע למצוא דרך לשתף את האוניברסיטה העברית בתנאי שביצוע הדבר יהיה בידי מוסד ביאליק.

פרופ' בובר: מסכים בהחלט.

בן-גוריון הציע ועדת חמישה לקידום הנושא: להגות – פרופ' בובר; לשירה ולספרות – פרופ' הלקין; למדע – פרופ' קציר. מזכיר הוועדה – ראובן אבינועם.

הוא עצמו יצטרף כחמישי, "מטעמים טכניים, ואני אהיה הבורסקאי של הוועדה", כהגדרתו (במשמעות – פועל שחור).

"ועדת החמישה" התכנסה לאחר חמישה ימים, ב-26 בינואר 1958. דרכו של בן-גוריון אצה לו, בעוד הפרופסורים בובר, הלקין וקציר דגלו בהליכה איטית ושקולה, דבר שהוציא את ראש הממשלה מדעתו, עד שאמר: "אני קצת מיואש מהדבר הזה" (מהקשיים הצפויים שהעלו חברי הוועדה). הוא האיץ בשלושת הפרופסורים להכין רשימות של הספרים הראויים לתרגום, והם – ובעיקר פרופ' בובר – ניסו להסביר לו שהדברים אינם יכולים להיחתך בקלות ובמהירות. פרופ' בובר לא הסתיר את אי-שביעות רצונו, ש"ועדה זמנית", כהגדרתו, ולא קבועה ומיושבת בדעתה, היא שתחליט בנושא כה חשוב. פרופ' הלקין העלה פעם נוספת את סוגיית התרגום והמתרגמים, והציע להכשיר דור חדש של מתרגמים מעולים.

פלוגתה הייתה בין הפרופסורים לראש הממשלה בעניין המו"ל הרצוי. בן-גוריון לחץ לכיוון האוניברסיטה העברית, ודווקא שלושת המלומדים – אנשי אוניברסיטה זו - צידדו בהתקשרות עם מוסד ביאליק, תוך מתן חסות של האוניברסיטה.

תוך כדי ההתנצחויות, חזר ופרש בן-גוריון את חזונו: "אולי אהיה כחולם בעיניכם... אני מאמין שנוכל להשיג טובי כוחות הספרות והמדע של ישראל, של העם היהודי, וניתן לעם את כל הטוב והחשוב שיש בספרות האנושית... הרעיון לא נותן לי מנוח כבר הרבה שנים. מאז קום המדינה הרגשתי שיחד עם הקמת המדינה עלינו להקים מדינת הרוח. לא כמדינה המוגבלת בטריטוריה. אנו חייבים לתת לדור שלנו בעברית, שהיא שפתו, את כל אוצרות הרוח האנושית, יען כי כל אחד מאתנו הוא אזרח העולם".

בן-גוריון לחץ על הפרופסורים שיכינו בהקדם רשימת ספרי-מופת, ולפחות את היקפו הראשוני של המפעל. פרופ' בובר התנגד לכך, ובן-גוריון התרעם: "אם הוועדה היא לדחיית העניין או לסחיבה – אין צורך בה. הוועדה היא לעשיית הדבר. מפעל זה יש לגשת לעשייתו, ועושים דבר על-ידי עשייה".

תוך כדי השיחה העלה בן-גוריון יצירות שלא נזכרו עד אז: את הדיאלוגים של גליליאו גליליי ואת הפרולוגים של אבן חלדון (מגדולי ההיסטוריונים הערבים בימי הביניים).

פרופ' בובר המשיך להתלבט. הוא הביא דוגמה מהספרות הטרגית היוונית הקדומה. קשה לבחור מתוך הרשימה הארוכה. להלן חלק מהדו-שיח ביניהם:

בן-גוריון: אני יודע מה תורגם מאייסכילוס, מה תורגם מסופוקלס. יש לתרגם מחדש.

פרופ' בובר: נאמר שעליך להחליט, מה ראוי לתרגם?

בן-גוריון: אם עלי להחליט, אני אומר להוציא קודם כל את סופוקלס, אם כי אני אוהב יותר את אווריפידס ואייסכילוס. אבל מבחינת שלמות אין כסופוקלס. צריך להוציא את שלושתם.

פרופ' בובר (בשבחי האיטיות והיסודיות): אינני רואה מדוע יש להחליט בזה על המקום. נשב באיזה מקום ונחליט. כך נהוג אצלנו.

לבן-גוריון לא נראה הדבר. "חשבתי שתבואו [לישיבה הזו] עם רשימה של לפחות 20 ספרים". פרופ' בובר חזר לנושא "הוועדה הסופית" ועמד על כך שעליה יוחלט רק לאחר קביעת המסגרת הארגונית (האוניברסיטה העברית, מוסד ביאליק, שיתוף מו"לים פרטיים וציבוריים – כן או לא).

בסיומה של הפגישה הציע בן-גוריון ששלושת הפרופסורים יכינו רשימה בת 50 ספרים, שממנה ייבחרו 20 המועדפים. בן-גוריון הודיע שתוך זמן קצר ייצור קשר עם האוניברסיטה העברית ועם מוסד ביאליק לקידום הנושא.

לאחר ארבעה שבועות, ב-23 בפברואר 1958, התכנסה "ועדת החמישה" פעם נוספת. את פרופ' קציר שנסע לחוץ-לארץ החליף פרופ' שמואל סמבורסקי. מדברי בן-גוריון התברר, כי בשבועות שחלפו הוא נקט יוזמה ונפגש עם מספר עורכים ומתרגמים בכירים וכן עם השגריר האמריקאי ונספח התרבות של השגרירות שהמימון הגיע מהם. השגריר הציע לצרף לרשימה את מרק טוויין ואת רלף וולדו אמרסון כנציגים נוספים של התרבות האמריקאית. החשש שהאמריקאים ידרשו לתרגם בעיקר ספרים של מחברים משלהם – התבדה. הם השאירו את ההחלטה לבן-גוריון ולמלומדים הישראלים.

בן-גוריון סיפר לנוכחים כי פרופ' אלכסנדר פוקס הדאיג אותו, משום שהסביר לו כי מתרגם מנוסה יכול לתרגם בשנה רק שני מחזות קלאסיים והקצב נראה לו איטי. הוא הזמין לביתו את פרופ' חיים וירשובסקי, מומחה לספרות יוון העתיקה, אך השיחה לא התקיימה לפי שעה, שכן השוטר לא נתן לו להיכנס... בן-גוריון שיגר לו מכתב התנצלות והבטיח להיפגש איתו בהקדם.

פרופ' בובר המשיך לדבוק בקצב האיטי והיסודי והפתיע את בן-גוריון בהודעתו התקיפה כי הוא מחשיב מאוד גם את הצד הארגוני של המפעל וירצה להיות מעורב בו. בעוד שבן-גוריון שאף להתחיל בתרגומים מהר ככל האפשר, בובר הסביר כי האיכות היא מעל לכל, ובשום פנים אין למהר. לחלק הראשון של המשפט בן-גוריון הסכים; לא כן לחלקו השני. בובר ביקש לדעת מי יהיה בסופו של דבר המוציא לאור, ובן-גוריון השיב שצריך להקים גוף חדש, שיהיה מורכב ממוסד ביאליק ומו"לים ציבוריים ופרטיים שונים. בעיני בובר הרעיון לא נראה. לדעת כל הנוכחים נראתה חסות של האוניברסיטה העברית רצויה ואף הכרחית.

פרופ' הלקין חזר והעלה את סוגיית המתרגמים, ולרגע השתררה אווירה מבודחת:

בן-גוריון: אפשר ללמוד איך לתרגם?

פרופ' הלקין: הסופר שניאור אמר דבר יפה על תרגומים: כל תרגום, אפילו הטוב ביותר, מול המקור הוא מעין עוף מטוען [מפוחלץ], שבמקום עיניים מכניסים לו אלמוגים מבריקים.

בן-גוריון: ביאליק אמר יותר טוב: לקרוא ספר טוב מתורגם דומה לנשיקת אהובה דרך מטפחת.

פרופ' בובר: הרוזן שטולברג [משורר גרמני בן המאה ה-18] תרגם את סופוקלס וכתב: הקורא, לְמד יוונית ואחר-כך זרוק את ספרי לאש.

בן-גוריון: ויטגנשטיין [פילוסוף אוסטרי] בסוף ספרו אומר: אם הבינותָ את מה שכתבתי, שכח מה שכתבתי.

מזכיר הוועדה, המשורר והמתרגם ראובן אבינועם, ביקש להחזיר את המשתתפים

לסדר. הוא רמז בעדינות שהנוכחים מסתובבים במעגל קסמים ולאחר שלוש ישיבות, "אין לנו עם מה לגשת לשולחן. אין לנו עיסה להכניס לתנור".

פרופ' הלקין גילה שיש לו רשימה ופרופ' בובר התרעם עליו ואמר, כי לפי המצב הנוכחי, אפילו אם יהיו כתבי-יד מתורגמים, לא ברור מה ייעשה בהם.

בן-גוריון חזר ואמר שיש לקבוע את רשימת 20 הספרים הראשונים שחשוב וראוי לתרגמם. להערכתו, סכום הכסף הנוכחי הוא רק בבחינת התחלה, והעבודה היא לשנים רבות. הוא מקווה שיופיעו במסגרת מפעל זה 50 ספרים.

השיחה התגלגלה להערכת תרגומים שונים. לדעתו של בן-גוריון, אף תרגום של אפלטון לא מתקרב לרמת המקור. כך גם שקספיר. לעומת זאת, כל תרגום של פלוטארך הוא יותר טוב מן המקור. "עלינו להוציא את סופוקלס, כדי שיהיה לו הריח שיש לו במקור ולכך דרושים כישרונות [של מתרגמים] ברוכי אלוהים". ייתכן, הוסיף בן-גוריון, שלא נמצא את המתרגם הטוב ביותר. הוא לא נבהל מכך וגם לא מודאג מכך, שבעוד 30 שנה יימצא מתרגם טוב יותר. אשר לעבר, הוא הוסיף, לא תמיד נולד איש כמו טשרניחובסקי.

פרופ' בובר לא הסכים עמו: אילו הייתי העורך, לא הייתי מקבל את "קאלֶוואלה" [האפוס הלאומי הפיני] של טשרניחובסקי, מפני שהוא לא תרגם זאת משפת המקור, פינית.

בן-גוריון הסתייג: אולי מוטב שיהיה תרגום לא כל-כך טוב מאשר לא יהיה תרגום כלל.

בובר נאלץ לעזוב את הפגישה ובן-גוריון ניצל את העדרו כדי לחזור על רשימת הספרים הנראים לו עדיפים: 20 הספרים הראשונים צריכים להיות מן הספרות היוונית, הלטינית, ההודית, הסינית, האנגלית והאמריקאית, הפרסית או הערבית וגם שני יהודים – פילון ושפינוזה. וכמובן ספרים בנושאי מדע. אתה מקבל את הרעיונות שלי? פנה לפרופ' סמבורסקי.

פרופ' סמבורסקי הציע שורה של ספרים שישקפו את המחשבה המדעית מהתקופה העתיקה עד למאה ה-20. על ימי הביניים אפשר לדעתו לדלג. הוא הזכיר את גליליי, קופרניקוס, דקרט, קפלר, ניוטון, קנט, איינשטיין, פלאנק ואחרים.

בן-גוריון נדרך: האם פלאנק לא היה נאצי? פרופ' סמבורסקי הרגיע אותו: לא. בגיל 82 הלך להיטלר והתנגד לגירוש חוקרים יהודים.

ומה עם דרווין? התעניין בן-גוריון. צריך לתת את כולו.

בחלקה האחרון של הפגישה הועלו שמות של מתרגמים מהשפות השונות: יוונית, לטינית, סינית, סנסקריט (השפה הספרותית הקלאסית של כתבי הקודש ההינדיים), אנגלית, ערבית, פרסית. אשר לשפה אחרונה זו היה לבן-גוריון מועמד מפתיע: אבא אבן, אז שגריר ישראל באו"ם ובארצות הברית. בן גוריון שיבח אותו: זה איש עם כשרון פנומנאלי ללשונות. כך בערבית וגם בפרסית.

את המילים המסיימות בפגישה זו אמר ראובן אבינועם: בנוגע למתרגמי שקספיר, פרופ' הלקין שכח את עצמו, ואני מוסיף גם את עצמי.

במשך יותר משנה נמשכו המגעים בין בן-גוריון למוסד ביאליק מצד אחד ולפרופסורים בראשות מרטין בובר, מן הצד השני. בן-גוריון שוכנע שיש להפקיד את מלאכת ההוצאה לאור בידי מוסד ביאליק וקיבל את הצעת בובר למינוי ועדת-קבע שתחליט על היצירות שראוי לתרגמן. עם זאת עמד על כך שהמפעל יהיה באחריות האוניברסיטה העברית ולכך הפרופסורים לא התנגדו.

ב-25 במאי 1959 התכנס פורום של שבעה אנשים בלשכתו של בן-גוריון, שהתווה את תוכנית מפעל תרגומי המופת. נכחו: ראש הממשלה, הפרופסורים בובר וקציר, ראובן אבינועם, טדי קולק ושלמה ארגוב ממשרד ראש הממשלה ומשה גורדון, מנהל מוסד ביאליק.

בתחילת הישיבה הודיע בן-גוריון כי האוניברסיטה העברית הסכימה ליטול תחת חסותה את המפעל, והוא יאוחד עם סידרת "ספרי המופת מספרות העולם" של מוסד ביאליק. הנוכחים אישרו את הצעת ראש הממשלה שהמפעל המאוחד ישא את השם "ספרי מופת מספרות העולם בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים בשיתוף מוסד ביאליק". כן נקבע הרכב הוועדה לקביעת התכנים הספרותיים והמדעיים של המפעל, ודרכי עבודתה: פרופ' מרטין בובר (יו"ר הוועדה ועורך כללי), הפרופסורים אהרן קציר, שמעון הלקין ושמואל סמבורסקי, ושני אנשי ספרות: המשוררת לאה גולדברג והסופר חיים הזז, "ובהשתתפות ראש הממשלה", כפי שנכתב בסיפא של ההחלטה. מנכ"ל משרד ראש הממשלה, טדי קולק, ליווה את הישיבה, וכן את הישיבות הבאות, כמשקיף.

מעתה הואץ הקצב. ב-31 במאי 1959 התכנס הקורטוריון של מוסד ביאליק כדי לאשר את התוכנית. פרופ' בובר תיאר את השתלשלות הדיונים וסיפר, כי לאור חילוקי הדעות עם ראש הממשלה, הודיע על הסתלקותו מהמשא-ומתן, ואליו הצטרף פרופ' הלקין. בימים האחרונים הייתה פריצת דרך.

לחברי הקורטוריון, ביניהם הפרופסורים גרשום שלום, בנימין מזר, בן-ציון דינור, שמואל הוגו ברגמן והסופר אברהם שלונסקי, היו השגות על הצרת מעמדו של מוסד ביאליק במפעל המתגבש, אך יחד עם זאת הם לא ראו דרך להימנע מהצטרפות אליו, תוך הבטחת מעמדו של המוסד והמשך פעילותו. ברוח זאת אישרו את ההסכם פה אחד.

למחרת, ה-1 ביוני 1959, התכנסה במשרד ראש הממשלה בירושלים הוועדה לקביעת תרגומי המופת, בהשתתפות כל חבריה למעט פרופ' אהרן קציר ובנוכחות ראש הממשלה. בפני הוועדה הוצגו מספר רשימות של יצירות קלאסיות הראויות לתרגום. עד מהרה התפתח ויכוח באשר לתרגומי יצירותיו של שקספיר. לאה גולדברג הביעה דעתה ש"בארץ יש לנו יותר שקספירולגים מאשר מתרגמי שקספיר, והאחד מבטל את תרגומו של השני". היא הציעה לבדוק מה כבר תורגם. תרגומו של אפרים ברוידא ל"מקבת" הוא לדעתה נוקשה מדי, והיא העלתה את החשש שבתרגום הקומדיות הוא יהיה נוקשה עוד יותר. "יש שם רוח חיה, שאם ממיתים אותה – הספר מפסיד".

פרופ' הלקין חלק על לאה גולדברג: "לדעתי, יש לנו יותר מדי מתרגמים, אנשים המעזים להיכנס לשקספיר בלי להיות שקספירולוגים".

בהמשך הדיון חזר ועלה סדר העדיפות. בן-גוריון הציע שמפעל תרגומי המופת יעניק קְדימה לספרויות קלאסיות ועתיקות, בעוד שמוסד ביאליק והוצאות נוספות יתרכזו ביצירות פחות קנוניות, וכדבריו: "ספרי המופת צריכים להיות מוקדשים לעולם העתיק, לדברים המעולים ביותר של ימי הביניים, לאסיה (סין, הודו, פרס, ערב). צריך שהציבור שלנו יכיר עולמות אלה... לא נוכל לתת הכל. אני בעד צמצום, אבל בעד הרחבת האופק במזרח מפני שזה [היצירות] אינו קיים בעברית. צריך לתת לציבור שלנו מהמזרח קצת יותר".

בן-גוריון חזר והעלה את הצעתו שפילון ושפינוזה יתורגמו במלואם. מִכְתבי שפינוזה ישנם בתרגום אנגלי, צרפתי ורוסי. הגיעה העת שיהיו גם בעברית. פרופ' בובר הסתייג מתרגומים מלאים והציע מבחר. "אם ניתן הכל – אמר ביחס לפילון –

חלק גדול הוא משעמם". לדעתו, יש להטיל על מומחים לדבר להציע מה לתרגם.

פרופ' בובר סיפר לחברי הוועדה כי שני הספרים הראשונים בסדרה יהיו של תוקידידס ושל ויליאם ג'יימס. אשר לשפינוזה, הוא מסכים לפרסום רחב. לא כן באשר לפילון.

לפי הפרוטוקול, לא הייתה תגובה של בן-גוריון לקביעה זו של פרופ' בובר.

לאחר כחצי שנה התכנס הפורום ופרופ' בובר דיווח על התקדמות מלאכת התרגום. יצאו כבר שני ספרים ראשונים – "תולדות מלחמת פילופוניס" של תוקידידס ו"החוויה הדתית לסוגיה" של ויליאם ג'יימס. ספרים הנמצאים בשלבים מתקדמים הם "משלי איזופוס" בתרגום שלמה שפאן ו"מוצא המינים" של דרווין, בתרגומו של פרופ' שאול אדלר.

בין בן-גוריון ובובר התפתחו שוב חילופי דברים. תחילה בעניין תרגום יצירות שפינוזה ולאחר מכן בנושא מי עדיף על מי מבחינת סדר העדיפויות: מונטסקיֶה או מקיאוולי. פרופ' בובר צידד במונטסקיה, "שהוא ללא ספק אדם רפרזנטטיבי בתחום הרוח", ושתרגום ישן של ספרו "על רוח החוקים" קיים אך זקוק לעריכה, בעוד שבן-גוריון אמר, שמקיאוולי קודם לו. לדעתו, מונטסקיה קידם את המחשבה הפוליטית, אולם היו דברים שלא הבין, כגון שיטת הממשל האנגלית.

ויכוח אחר בין הנוכחים התגלע אודות תרגום ספרו של דנטה אלגיירי, "על המונארכיה". להלן קטע קצר ממנו:

בן-גוריון: איני יודע אם ספרו זה של דאנטה הוא ספר מופת.

פרופ' בובר: סבורני שכן. אני מתנגד לא במעט לתוכנו, אבל זה ספר גדול. כשקיבלתי את כתב היד של התרגום וקראתי כמה מפרקיו, הוקסמתי ממש. זה ספר למופת.

לאה גולדברג: גם אני סבורה שזה ספר נפלא.

בן-גוריון (מסכם את הדיון הקצר בנושא זה) יחיד ורבים – הלכה כרבים.

לאחר דברים אלה נאלץ ראש הממשלה לעזוב את הפגישה, והנוכחים דנו בהצעות נוספות, והועלו הצעות לתרגומים מיצירות וייטהד, ויטמן, פו. לאה גולדברג הסתייגה מתרגום יצירות אדגר אלן פו.

ועדת תרגומי המופת התכנסה פעם נוספת ב-3 במאי 1960 בהרכב מעט שונה מהעבר: הפרופסורים בובר, הלקין, וירשובסקי וברגמן, המשוררת לאה גולדברג והמשתתף הקבוע – ראש הממשלה דוד בן-גוריון. בין הנושאים שנדונו בישיבה: הפצת הספרים הראשונים שתורגמו וטיבם של תרגומים בכלל.

בן-גוריון לא הסתיר את דאגתו שהספרים אינם נמכרים מספיק, וכדבריו: "נדמה לי שהמכירה קצת צולעת". הוא חיפש פתרונות יצירתיים והעלה אחד כזה: "אני אחייב את כל הקצינים בצה"ל מדרגת סגן-אלוף ומעלה לקנות את ספרו של תוקידידס" (על המלחמה הפלופונסית).

טדי קולק, שנספח אף הוא לדיונים, העלה את האפשרות להתקשרות עם אחד העיתונים היומיים, לשם הפצת סידרת התרגומים.

הנוכחים הביעו דעתם על תרגומים שונים מהשפה היוונית העתיקה. לאה גולדברג סיפרה שלפני מספר שנים העלה בפניה פרופ' פוקס את האפשרות שנתן אלתרמן "יֵשב עם אדם היודע יוונית ויתרגם את אריסטופנס ואז יתקבל דבר יותר מתוקן".

פרופ' וירשובסקי התייחס לתרגומיו של המשורר העברי מאמריקה, יצחק זילברשלאג, ליצירות אריסטופנס. לדעתו, "אריסטופנס כפי שתרגמו זילברשלאג חדל להיות אריסטופנס". חסר בהן הפיוט של המקור. "אבל האם יש לנו מתרגם אחר?" בן-גוריון אמר שאריסטופנס היה בעל לשון משלו, משורר ולץ. הליצנות שלו הייתה רצינית. לדעתו, תרגומו של זילברשלאג אינו מעולה, אבל נראה לו שמן הראוי להוציאו לאור, למרות חסרונותיו. בעוד עשרים שנה יהיה בוודאי תרגום טוב יותר.

פרופ' בובר הביע את התנגדותו לגישת בן-גוריון וביקש ממנו לא לשכוח שההחלטה היא להוציא ספרי מופת ולהם דרושים תרגומי מופת.

פרופ' ש"ה ברגמן הציע לחפש מתרגם אחר. אם זה לא יימצא – הוא בעד להוציא לאור בכל זאת את תרגומו של זילברשלאג.

ב-4 בדצמבר 1960 התכנסה הוועדה בהרכב מצומצם ונכחו רק הפרופסורים בובר, ברגמן וסמבורסקי. פרופ' בובר מסר שעד אז הופיעו כבר שמונה תרגומים, וביניהם מיצירות תוקידידס, ויליאם ג'יימס, דרווין, קאנט וקונג פו צו (קונפוציוס). שמונה ספרים נוספים נמצאים בשלבים שונים של עריכה והדפסה. ביניהם יצירות של וירגיליוס, דנטה, בורקהארט ופושקין. כן הוא מסר על ספרים שעדיין מצפים לתרגומם (רשימה ארוכה ובה כעשרים כותרים). לצד המו"לי אחראי מוסד ביאליק.

פרופ' בובר ביקש להשתחרר מראשות הוועדה והציע במקומו את פרופ' ש"ה ברגמן.

הוועדה המשיכה להתכנס גם בשנתיים הבאות בהשתתפות בן-גוריון. פירות עבודתה נראו בשוק הספרים ובתחילת 1962 נחתם הסכם בין מוסד ביאליק לעיתון "דבר" להפצת ספרי המופת בקנה מידה גדול. במודעות גדולות שפורסמו בעיתון בחודש מרס 1962 נמסר כי בשלב הראשון מוצעים לקוראים 28 תרגומים ממיטב ספרות העולם מאז ימי הקדם, במסגרת "מפעל ענק – ראשון מסוגו בארץ!" מחירי הספרים נעו בין 2.60 ל-7.90 ל"י והעיתון הציע הנחה של 35% על כל ספר. כן הובאה

רשימה של עשרות תרגומי מופת שיופיעו בשנים הבאות. בן-גוריון כתב לעיתון רשימה כמעט יחצ"נית ("ספרי מופת מספרות העולם", "דבר'' 2 במרס 1962). בין שאר דבריו הסביר את הרציונל של המפעל: "ספרי המופת של יוון ורומא, סין והודו, פרס וערב, מצרים ובבל; מיטב הספרות והמחשבה של ימי הביניים; כתביהם החשובים של הוגים, משוררים, חוזים ואנשי מדע דגולים של המאות האחרונות בכל הארצות; הספרות של תקופתנו שיש לה ערך קיים – כל אלה יש להריק לעברית חיה ומועשרת של תקופתנו על מנת שיישמר הריח והטעם של המקור ויתלבש בלבוש עברי הולם טבעה ונשמתה של לשוננו העברית".

המפעל נמשך גם בשנים הבאות והניב יבול של עשרות תרגומים. עד סוף 2010 תורגמו על-ידי מוסד ביאליק כ-100 ספרי מופת מ-20 שפות, ביניהן אוגריתית, אכדית, סינית, סנסקריט, פרסית, ערבית ולטינית. בן-גוריון, שהתפטר מראשות הממשלה ביוני 1963, השקיף על מפעל התרגום מהצד, בהנאה מרובה, עד מותו ב-1973.

 

(המחבר מבקש להודות לחיים ישראלי, משנה למנכ"ל משרד הביטחון לשעבר וחתן פרס ישראל; לחני הרמולין, מנהלת בית בית-גוריון בתל-אביב; ולעמוס יובל, מנכ"ל מוסד ביאליק – על עזרתם באיתור החומר הארכיוני)