ד"ר מרדכי נאור - סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל


ספר האורחים של חצר תל-חי (1924-1928)


מרדכי נאור
  
למיכה (מייק) לבנה
מדריך וידיד
עוד מימי התנועה המאוחדת
 
בגנזי חצר תל חי מצוי מסמך נדיר המוכר רק למעטים: ספר האורחים מן השנים הראשונות שבו חתמו המבקרים והעולים לרגל לתל-חי, וליתר דיוק מהשנים 1928-1924. ראוי לזכור כי עד אפריל 1924 היו שלושת היישובים היהודיים – מטולה, כפר גלעדי ותל חי – בתחום סוריה, ורק משנחתם הסכם בין ממשלות בריטניה וצרפת על תיחום הגבול הצפוני, הוחזרה אצבע הגליל לארץ-ישראל וניתן היה להגיע לגליל ללא קושי, אם לא מביאים בחשבון את הקשיים הלוגיסטיים: חוסר כביש, מעבר בשטח ביצתי ונסיעה בדרך כלל בעגלות ובמכוניות שנטו להתקלקל. אין פלא שחלק לא מבוטל מהמבקרים בתל חי עשו דרכם ברגל, באופניים או באופנוע.
ספר האורחים היה מונח בחדר הזיכרון שנקבע בעליית הגג הנודעת של תל-חי, המקום בו נהרגו ביום הקרב שני גברים ושתי נשים: בנימין מונטר, וולף שרף, דבורה דרכלר ושרה צ'יזיק. בארבע השנים האמורות מילאו את 192 עמודיו למעלה מ-1,000 הקדשות וחתימות, שפענוחן מספק לנו תובנות הן על הכותבים והן על מה שהם ייצגו. אלה באו מכל רחבי הארץ ואף מהעולם היהודי.
הספר מוכיח שהעלייה-לרגל לתל חי לא החלה עם חנוכת אנדרטת האריה השואג של הפסל אברהם מלניקוב ב-1934, אלא הרבה קודם.
באפריל 1928 נסגר חדר הזיכרון ופסקה הכתיבה בספר האורחים המהודר. הוא נשמר מאז וקיימת תוכנית להוציאו לאור, בליווי מבואות, הסברים והערות.
לקוראים מוצעת להלן טעימה ראשונה ממנו.
 
 
בעמוד הראשון של ספר האורחים ישנן חתימות והקדשות מ-14 במאי 1924. מירושלים הגיעה שולמית פלאום – גננת, עיתונאית ואחת הראשונות שיצאה לטיולים ארוכים בעולם. היו שכתבו בעברית, ואחרים – תיירים ממדינות שונות – בשפות לועזיות. מבודפשט הגיע הסופר וההיסטוריון יוסף פטאי, שכתב עברית.
   בין הראשונים שחתמו בספר היו רופאים ועובדי סגל מבית החולים "הדסה" בירושלים. ביקורם היה ב-6 ביוני 1924 ועם הקבוצה נמנו מנהל המוסד, ד"ר משולם טננבוים, ומי שיהיה מנהל בעתיד – ד"ר ראובן כצנלסון. יחד אתו באה רעייתו בת-שבע (לימים חברת הכנסת השנייה). השניים הם הוריו של שמואל תמיר, לימים ח"כ ושר המשפטים. באותו יום הגיע מתל-אביב אליהו ליבונטין, בנו של מנהל בנק אנגלו-פלשתינה, זלמן דוד ליבונטין.
   בקיץ 1924 המשיכה הנהירה לתל-חי. באו מבוגרים, צעירים ותלמידים. המורים אשר ארליך וצבי אביטל מבית הספר העממי בטבריה כתבו כך בספר האורחים: "קול דמי טרומפלדור וחבריו צועקים אלינו מן האדמה: גאולה תתנו לארץ!" מירושלים הגיעה ב-24 ביולי 1924 משלחת של בכירי קרן היסוד שהייתה בסיור בארץ, ובראשם לייב יפה (שיהיה בעתיד מנהל הקופה. נהרג בפיגוע חבלני בבנייני המוסדות הלאומיים בירושלים במרס 1948) וליאו הרמן, מזכיר קרן היסוד במשך שנים רבות.
   בי"א באדר תרפ"ה, במלאות חמש שנים לקרב תל-חי, פקדו את החצר מבקרים רבים. ביניהם היו נסיה נרקיס ובתה נפשיה בת השלוש, ונסיה חתמה בשם שתיהן. א. שרשבסקי כתב דברים נרגשים במיוחד: "רגשי ההערצה והתמהון לזכר הגבור והגבורים שנפלו – יותר מדי מבלבלים את חושיך ואינך מוצא מה היא המלה ההולמת ביותר למען קדש את זכרונם. מלים אחדות צריכות להיות חקוקות לא בספר זה אלא בלבו של כל אוהב עמו באמת: "טרומפלדור – סמלנו!" ו"כמוהו – גם אנחנו!"
   צפורה, חברה מתל חי (בעת ההיא ישב במקום קיבוץ, שהתאחד עם כפר גלעדי) כתבה דברים נרגשים לא פחות: "על גבול החיים והמוֶת, החיים מנצחים את המוֶת. טוב לחיות בארצנו אך גם טוב למות בעד ארצנו!"
  בפסח תרפ"ה (אפריל 1925) הגיעו לתל חי תיירים יהודים מאירופה. בספר האורחים נמצאות חתימותיהם של ד"ר יוסף רופאייזן, נשיא הוועד היהודי המרכזי בצ'כוסלובקיה, ד"ר ב. ברגר  מקובנה, בירת ליטא וברל רוזנצוויג וברוך גרינברג מהעיר קונסטנצה שברומניה.
   במאי 1925, לצד זרם תיירים מתמיד, חתמו גם בני הזוג שמואל ומאשה ברוזה ממוצא, "אצל ירושלים", כפי שהדגישו. שמואל ברוזה היה מחלוצי החקלאות בהר והוא שאירח את הרצל במוצא ב-1898. לאחר שסיפר למנהיג הציוני על קשייו, נטע הרצל שתיל של ברוש על אדמת ברוזה, שנחשב לימים לארז. ביומנו כתב הרצל בהתפעלות על ברוזה: "מתי נכבשה קרקע ביתר גבורה?!"
   בהמשך החודש חתמו בספר האורחים חברי קבוצת מטיילים מנס ציונה, חברי קיבוץ עין חרוד וקבוצה שהגיעה מפתח תקווה. תלמידי הכיתה העליונה מבית הספר העירוני העברי לבנים בירושלים
כתבו: "אנו מקדשים את שמכם ומעריצים את זכרונכם, אתם גבורי תל חי".
   באותם ימים נהוג היה לטייל אל החרמון ותחנת-ביניים הכרחית הייתה חצר תל חי. אברהם סוֹבֶּל,
תלמיד הסמינר העברי בירושלים, השתתף בטיול כזה וכתב באב תרפ"ה (אוגוסט 1925): "הנני עומד כאן בפעם הראשונה ורטט של קדושה תוקפני למראה החדר שבו נלחמו גבורי הגליל את מלחמתם הקדושה".
 
                                      מתל אביב לתל חי - ברגל
 
וכך זה נמשך גם בחודשים הבאים. לקראת י"א באדר תרפ"ו גברה העלייה לרגל לתל חי, שלא אחת הייתה ב ר ג ל  ממש. ישראל טובסטר, שהגדיר עצמו "סטודנט, חלוץ ותלמיד של טרומפלדור", ראה עצמו כנציג של "דור טרומפלדורים", שנוצר על-ידי הדוגמה האישית של יוסף טרומפלדור וחבריו. הוא כתב ש"טוב למות בעד ארצנו", אך הוסיף: "טוב גם לחיות בארצנו ובעד ארצנו".
   בשולי הקדשתו, מופיעה באותו כתב-יד הפיסקה הבאה: "לזכר הטיול לקברו של טרומפלדור וחבריו יצאו מתל אביב בא' באדר תרפ"ו, עברו את הארץ רגלי ובאו לתל חי בי"א באדר". כלומר, מדובר בטיול רגלי בן עשרה ימים – מתל אביב לתל חי.
   בדרך דומה עשו דרכם לתל חי חמשת חברי קבוצת "שומרים" מרומניה (טרנסילבניה), "שהלכו דרך כל הארץ רגלי". על החתום: מאיר פוכס, דוד פסטרנק, אליהו דודויטש, שמעון הכט ומשה בק.
   לאחר הפוגה קצרה גאה זרם המבקרים בחופשת הפסח. עמיאל ויינשטיין כתב: "קדושה נעלה נחה עליך כשהנך נמצא בסביבה זו". קבוצה של צעירים מראשון לציון הגיעו בחול המועד פסח וציינו: "עולי-רגל אנו למקום קדוש ויקר לנו. באנו מיהודה [המינוח ליישובים שמדרום לתל אביב בעת ההיא]".
   חברי קיבוצים בהתהוות, שחבריהם התגוררו ועבדו במושבות, הרבו לבקר בתל חי והשאירו בספר האורחים את הגיגיהם וחתימותיהם. כך אפשר למצוא את שמותיהם של חברי קיבוץ "מעבר" ו"הכובש" בפתח תקווה, ואת אלה של חברי הקיבוץ הרוסי ססס"ר מעפולה, שלאחר מספר שנים הקימו את קיבוץ אפיקים.
   כיתות שלמות הגיעו מבתי ספר (רק הכיתות הגבוהות) ומסמינרים לגננות ומורים. בניסן תרפ"ו באה מתל אביב קבוצה של 27 מורות לעתיד מסמינר לוינסקי. ביניהן היו שולמית קליבנוב, מי שתהיה בעתיד מפקדת בכירה ב"הגנה", חברת המטכ"ל ומעין קצינת ח"ן ראשונה של הארגון; רינה סמילנסקי מרחובות, בתו של הסופר ונשיא התאחדות האיכרים משה סמילנסקי; רחל אלקוניצקי, המורה הראשונה במושבה הצעירה הרצליה; וחמדה אסיאו, מי שתהיה מחנכת ומפתחת שיטות לימוד וקריאה.
   במהלך קיץ 1926 מכיל ספר האורחים רשימה מרשימה של תיירים יהודים, בעיקר מארצות הברית ומקנדה. ב-13 ביולי מופיעות זו ליד זו חתימותיהם של ג'ייקוב מרקוס מסינסינאטי, אוהיו; פרדיננד סורין מטורונטו, קנדה; ואיזידור פולאק מברוקלין שבניו יורק. מספר לימים לאחר מכן, ב-16 ביולי, הוסיפה את חתימה דלה שרנוף, שציינה באותיות גדולות כי היא מתגוררת בשדרות קורנל 6815 שבשיקגו.
   רוב התיירים, בניגוד לארצישראלים, הסתפקו בחתימה ובציון כתובת. לעיתים הגיעו התיירים ממקומות מרוחקים במיוחד. כאלה היו מר וגברת סטון, שציינו בתחילת אוגוסט 1926 כי הם תושבי העיר מאלאקה במושבה הבריטית  Straits Settlements (כיום בתחום מלאיה).
   בין המבקרים היו ככל הנראה אנשים שעשו דרכם כבודדים. שלום (ללא שם משפחה) כתב: "טרומפלדור וחבריו – חוליַתפלדה בשרשרת תולדות עמנו הכתובה בדם". על עצמו כתב: "מטייל
מחפציבה ליד חדרה למטולה ברגל).
   והנה שוב משפחה: אב, אם וילדה קטנה וכל אחד מהם חתם בספר. שם האב: דב אלוני; שם האב: לאה בוברובסקי-אלוני. הילדה בת השנתיים וחודשיים נשאה את השם הציוני-פמיניסטי המופגן: גלילה אלונית.
   לראשונה בחורף 1927 נזכר אמצעי-תחבורה חדש: האופניים. קבוצה של ארבעה ספורטאים, חברי מכבי תל-אביב, רשמו כי עשו את כל הדרך מתל אביב לתל חי, בדרכם למטולה, ברכיבה. לעומת זאת
לא צוין איך הגיעו מירושלים המורה והטייל דוד בנבנשתי והמורה בנימין ברנר, אחיו הצעיר של הסופר י"ח ברנר.
   את תל חי פקדו מנהיגים ועסקנים לצד אנשים מן השורה. בתחילת 1927 בא מוורשה העסקן הציוני מתתיהו הינדס, שכתב בספר האורחים: "בחבה ויראת כבוד". זמן קצר לאחר מכן עלו לגליל ובמיוחד לתל חי שניים מראשיה של ההסתדרות הציונית בגרמניה: קורט בלומנפלד וזיגפריד מוזס.
שניהם עלו לאחר מספר שנים לארץ ומוזס היה מבקר המדינה הראשון.
   ובאותם ימים עצמם כתבו בספר האורחים יוסף גולדגור ומשה פפר, בשם קבוצת הסבלים בצמח את הדברים האלה: "של נעליך מעל רגליך, כי מקום קודש הוא!!!"
 
                               פסל "הגליל ושומרותיו"  
 
בפסח תרפ"ז (אפריל 1927) המתה חצר תל חי ממאות מבקרים, ואולי אף יותר מכך. דפים רבים בספר האורחים גדושים בדברי הבאים. שוב חוזר ונזכר מסלול המטיילים – המגיעים לתל חי, למטולה ואף ל"כתר החרמון" (הוא השיאון – ברום 2,814 מ'). קבוצה של כ-20 נערים מגדוד "עמל" בתל-אביב, ציינה כי מסעם הוא "לגליל העליון ולדרום סוריה".
   יעקב פייגין מפתח תקווה כתב משפט אחד השופך אור על מוצג שהיה בעליית הגג, המהווה עד היום חידה בלתי פתורה: "ליד הפסל 'הגליל ושומרותיו של גורדון בתל חי". י"ד גורדון היה פסל שפעל בארץ בתחילת שנות ה-20, וידועים בבירור שני פסלים שפיסל: "יוסף טרומפלדור" ו"הגליל ושומרותיו". את הפסל הראשון הוא הציע לגופים ומוסדות, וכשלא נענה – ניפץ את הדגם הגדול שהכין. הפסל "הגליל ושומרותיו" הוקדש לשתי הנשים שנפלו בתל חי – שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר,
ודמויותיהן מהוות חלק ממנו. ידוע שהפסל היה בחצר תל חי עד שנות ה-50 ומאז נעלמו עקבותיו.
עדותו של פייגין מוכיחה שב-1927 הוא היה חלק מחדר העלייה.
   באביב 1927 אנו עדים לראשיתה של המחלוקת האידיאולוגית סביב פרשת תל-חי. דב הלר מפתח תקווה כתב: "מפני מה נעשו קרבנות תל חי לסמל ולא קרבנות פתח תקוה [במאורעות תרפ"א-1921]?
מפני שגבורי תל חי לא הגנו על רכושם הפרטי כי אם על רכוש הכלל – וטוב למות בעד ארצנו, ארץ
סוציאליסתית". ברוח דומה כתב מנחם ארמן: "טרומפלדור ישאר לעולם סמל לפרולטריון יהודי".
   למנחם ורונה הייתה באותה עת דעה שונה: "טרומפלדור ישאר לעולם סמל התחיה לעם העברי".
   תופעה מעניינת שספר האורחים מספק לנו, היא שחברי קיבוצי הכשרה שעלו ארצה באותן שנים טרחו לציין ליד שמותיהם, את שמות הערים והעיירות שמהן הגיעו. כך כתבו חברי הקיבוץ "הכובש" בכפר סבא (לימים רמת הכובש): שלמה ונדרוב מווילנה, בן ציון קפלן מוולוז'ין ואהרן זאב דודמן מווישניבה.
   שֵם שמ-1927 ואילך חזר פעם אחר פעם הוא שמו של זאב וילנאי, שבאותה עת היה בן 27 ובראשית דרכו כמורה דרך. מטיילים כתבו בספר האורחים "חברי קבוצת וילנאי", "הגענו עם וילנאי" וכדומה.
   בין החותמים באביב ובקיץ 1927 היו גם הסופרים ישראל זמורה ומשה סטבסקי, העיתונאי ובעל הטור ב"דואר היום" ישעיהו קרניאל ("עזמות") ועורך הדין הירושלמי צבי שוורץ, אביהן של רות דיין וראומה וייצמן. המשורר היהודי-אמריקאי שמעון גינצבורג כתב באותיות-פנינים, בעברית, את המילים הנרגשות האלה: "העובר, של נעליך מעל רגליך, כי קדוש המקום הזה". הוא הגיע לתל חי בלוויית אחיו פסח גינצבורג, סופר ועורך שעלה ארצה ב-1922.
   בל"ג בעומר תרפ"ז עלו רבים למירון והמשיכו לתל חי. אלה שהשאירו חתימות והקדשות בספר ציינו את השילוב הזה: מירון – תל חי.
 
                                               עולה לרגל בן שש וחצי
        
בקיץ 1927 שוב גאה זרם התיירים. השמות והחתימות מעידים כי הם באו מארצות הברית, קנדה, דרום אפריקה, גרמניה ופולין. מקצתם כתבו עברית ואחרים ביידיש ובשפות אירופיות שונות. לצידם נמשכה הנהירה המקומית, במיוחד סביב החגים: ל"ג בעומר, שבועות וראש השנה.
   בסוף יולי הגיעו לתל חי כמה מחברי קיבוץ השומר הצעיר מס.ס.ס.ר (לימים אפיקים), ושניים מהם חתמו בספר האורחים: רתינה חייקינה וחיים ייני, שהוא אביו של הזמר ליאור ייני. לעיתים הגיעו משפחות שלמות. כזו הייתה משפחת ברמן מירושלים: האב אברהם, האם שרה והילדים לאה, דליה ודוד, שליד חתימתו צוין גילו: שש וחצי.
   מן הכתובים אפשר ללמוד עם התפתחויות חברתיות וכלכליות של הימים ההם, כגון התחלת הקמתה של תחנת הכוח ההידרואלקטרית במפגש הנהרות ירדן וירמוך, עוד לפני שהשם נהריים היה קיים. חברי קבוצת פועלים מהמפעל שהגיעו לתל חי, כתבו בספטמבר 1927: "קבוצת מטיילים ראשונה מעבודת הירדן, גשר, תחנת הירדן הראשונה".
   באותה עת ביקר במקום איש ניל"י חיים בלינקוב, שציין בשורה אחת, ללא פאתוס: "כאן נקברה גיסתי שרה צ'יזיק [אחות אשתו חיה]".
   מסעות האופניים לתל חי זכו לאיזכור גובר והולך. הגיעו קבוצות של רוכבים מתל אביב, ראשון לציון ונס ציונה. בסוכות תרפ"ח כתבו רוכבים מרמת גן: "טיולנו באופניים עלה לנו בעמל רב, אבל הכל כדאי כדי לראות המקום בו נפל גבור תל חי".
   בתחילת 1928 מופיע שם חדש בספר האורחים: בית"ר. תנועת הנוער הרביזיוניסטית, שקמה שנים אחדות לפני כן בלטביה וסניפיה התפשטו בעולם היהודי, לרבות בארץ ישראל, אימצה כידוע את שמו של יוסף טרומפלדור, כתבה אותו בת', כך ששם ביתר ההיסטורית מימי מרד בר כוכבא, חודש בנוטריקון בית"ר – ברית יוסף תרומפלדור. לקראת י"א באדר תרפ"ח הגיעה לתל חי המפקדה הראשית של בית"ר ארץ-ישראל, בהנהגת מנחם ארבר, נציב בית"ר. כן הגיעו נציגי הסניפים בירושלים ובחיפה. השם בית"ר לא היה ככל הנראה שגור, שכן המדריך הראשי של הארגון בירושלים כינה את התנועה ביט"ר (טרומפלדור בט').
   בין י"א באדר לחג הפסח תרפ"ח שוב חל גידול במספר המבקרים. ילדים צעירים מיעטו להגיע למקום המרוחק דאז, אלא אם כן עשו זאת בחברת משפחתם. לא כן הדבר לגבי ילדי מטולה הסמוכה. בב' בניסן תרפ"ח, פחות משבועיים לפני ליל הסדר, הגיעו 12 תלמידי כיתות ה' ו-ו' מבית הספר במתולה (כך כתבו, בת'), שכתבו ברוח הימים ההם: "נשבענו לכם גבורי תל חי: לא ננוח ולא נשקֹט עד אשר נגשים את האידי[א]לים אשר בגללם שפכתם את דמכם הקדוש".
   ואפרופו ילדים: מארצות הברית הגיעה משפחה בת שמונה נפשות, שתיארה בעברית יפה את הרכבה המדויק: יוסף טאובר שהציג עצמו כ"תַיָר" (הניקוד במקור), אשתו הניה וילדיו יצחק, לאה, אברהם צבי, שרה, עטל ועמנואל.
   מבוגרים מעט יותר היו הנערים והנערות שהגיעו מתל אביב ונמנו עם "חוגי הנוער הלומד" (התארגנות שהביאה להקמת תנועת המחנות העולים). הם כתבו בספר האורחים: "לזכר עלותנו לתל חי אנו חותמים ברגשי הערצה ותקוה. החולמים להגשים את חלום הלוחמים". ואכן, חברי הקבוצה נמנו עם מקימי קיבוץ בית השיטה, ואחד מהם נודע דווקא בתחום התקשורת. זהו נח מוזס, תלמיד גימנסיה הרצליה ולימים המו"ל והעורך האחראי של העיתון "ידיעות אחרונות".
 
                                               תאריך אחרון: 1928
 
בפסח תרפ"ח הגיעה קבוצה של שלושה צעירים מהמושבה הדרומית עקרון – יוסף גילר, צבי גילר ודוד פרס. השלושה ציינו כי הגיעו באופנוע. באותו זמן באה קבוצה של כ-15 חברים מקיבוץ השומר הצעיר ססס"ר, שישבו אז בחצר כנרת, לפני שהקימו את אפיקים. הם כתבו לטרומפלדור וחבריו לקרב: "את מפעלכם-מפעלנו אנחנו ממשיכים".
   באביב 1928 גדל מספרם של סטודנטים ומרצים שהגיעו משני המוסדות לחינוך גבוה שהיו קיימים אז בארץ – ונפתחו באותה שנה עצמה, 1925 - האוניברסיטה העברית בירושלים והטכניון העברי בחיפה.
   העמוד האחרון בספר האורחים כולל את חתימותיהם של לאה הימלפרב מתל אביב, מנחם גבירצמן שלא ציין את שם יישובו ושלושה תיירים מבוקרשט, רומניה. הם ביקרו בתל חי ב-15 באפריל 1928, ימים ספורים לאחר חג הפסח.
   זהו העמוד האחרון בספר האורחים, מס' 192. לאחר חתימותיהם הוסיף מישהו בכתב יד: תאריך אחרון, 1928.