הרצליה הוקמה בכ"ו בחשוון תרפ"ה (23 בנובמבר 1924) באזור שומם וביצתי מצפון לתל-אביב, על-ידי "קהיליית ציון אמריקאית" (להלן: קצ"א. השם באנגלית היה American Zionist Commonwealth Inc.), חברת מניות שהוקמה בארצות הברית עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה ונועדה לקדם את המפעל הציוני בדרך של הקמת יישובים ומכירת חלקות בהם ליהודי הארץ והעולם.

 

ראשוני הרצליה הגיעו ברובם מאירופה המזרחית. אליהם הצטרפו כמה משפחות מארצות הברית. התכנון שנעשה על-ידי האדריכל ריכרד קאופמן, הועיד ליישוב בשלבו הראשון 100 משפחות. בל"ג בעומר תרפ"ה (12 במאי 1925) נערכה הגרלת המגרשים ל-106 חלקות, אך כמה ימים לפני כן התברר לראשוני היישוב (שכוּנה תחילה מושב ולאחר מכן מושבה), כי לפתחם רובצת בעיה קשה: 25 מהמגרשים לא השתתפו בהגרלה אלא נמסרו כחטיבה אחת לקבוצת מתיישבים שהיו מאורגנים ב"בני בנימין".

 

 

הסתדרות "בני בנימין" נוסדה ב-1921 על-ידי קבוצת פעילים מבני המושבות הוותיקות, שהוקמו בתקופת העלייה הראשונה, 40-30 שנה לפני כן. היא הצהירה על שלוש מטרות עיקריות: א. שיפור מצבן החומרי והחברתי של המושבות ובמיוחד של בני הדור הצעיר בהן; ב. הקמת חלופה לזרם הפוליטי המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית, שהעדיף את ההתיישבות השיתופית והתעלם לדעת "בני בנימין" מחלקה של ההתיישבות הפרטית-איכרית; ג. הקמת מושבות חדשות שחבריהן יהיו בני המושבות הוותיקות.[1]

 

האישים הבולטים ב"בני בנימין" בעשור הראשון לקיום הסתדרותם היו אלכסנדר אהרנסון, בן המשפחה הנודעת מזכרון יעקב, איתמר בן-אב"י, עורך "דואר היום" ועובד בן עמ"י, בן פתח תקווה ולימים ראש עיריית נתניה.

 

הסתדרות "בני בנימין" לא זכתה להצלחות בולטות. מספר חבריה הסתכם בכמה מאות, הבנק שהקימה כדי לסייע לבני האיכרים – פשט את הרגל, ורישומה בנוף הפוליטי היה אפסי. בתחום ההתיישבות הקימו "בני בנימין" את כפר אהרן ליד נס ציונה (1926) ואת נתניה (1928) ואבן יהודה (1932) בשרון. אולם ניסיונם ההתיישבותי הראשון היה בהרצליה.

 

במרס 1925, כארבעה חודשים לאחר ייסוד הרצליה, נפגש עובד בן-עמ"י עם צ'רלס פסמן, מנהל קצ"א בארץ, והציע לו לשלב ביישוב החדש גוף מאורגן מבחינה חברתית ומנוסה מבחינה חקלאית – 25 מבני המושבות הוותיקות ומשפחותיהם. העניין קסם לפסמן, שידע היטב כי לראשוני הרצליה, יוצאי 14 גלויות, אין כמעט ניסיון בעבודה חקלאית (למעט צבי לנצט, שהיה חקלאי עוד בארץ מולדתו, הונגריה). ביישוב שנועד להיות חקלאי בעיקרו זו הייתה מגרעת קשה, ועתה ניתן היה לתקנה. עד כמה שידוע, שאר 80-75 המשפחות שנועדו להתיישב בהרצליה, ושכל אחת מהן רכשה את חלקתה באופן פרטי, לא נשאלו לדעתן לגבי השילוב החברתי-כלכלי הזה.

 

העניין החל להסתבך, כאמור, בדיונים על הגרלת המגרשים. תחילה הודיע פסמן לוועד היישוב, כי במסגרת 100 המתיישבים הראשונים הוקצו 25 מקומות ל"בני בנימין".[2]  הוועד, שלא הסתיר את חששו מצירוף קבוצה מגובשת וחזקה, כמו גם מהתארגנויות נוספות של קבוצות יריבות זו לזו, ביקש לצמצם את השפעתן וקיבל את ההחלטה הבאה: "לתת אפשרות למתיישבים להגריל מגרשיהם בקבוצות, אבל להגביל עד ששה בעלי מגרשים בקבוצה אחת".[3] האספה הכללית של המתיישבים אישרה החלטה זו.[4]

 

עד מהרה חשף פסמן בישיבת ועד המתיישבים את העובדה, שאישר ל"לבני בנימין", למרות ההחלטות הנ"ל, לא להשתתף בהגרלה ולקבל 25 חלקות "בקבוצה אחת". הוא ניסה לשכנע את הוועד, באמרו שהובטח לו על-ידי נציגות "בני בנימין", ש"הם באים בתור בודדים, נושאים בחובות ונהנים מזכויות המושב לפי החלטות הועד שיבחר", אבל עומדים על כך שעליהם להיות "מרוכזים במקום אחד" ו"קצ"א לא יכולה למנוע מהם להוציא את יזמתם לפועל". חברי ועד המושבה המוקמת לא הסתירו את כעסם, כשמסר להם פסמן כי "בני בנימין" הבהירו לו ש"החלטת האספה הכללית לא מחייבת אותם", שהרי טרם נכנסו כחברים למושב, "ובפרט שיש שאלות שאי אפשר להחליט ברוב דעות".[5] נציג "בני בנימין" (שלא זוהה בשמו) הפגין בישיבת הוועד עמדה תקיפה, והסביר כי העניין אינו עומד כלל לדיון "וההחלטה היא עובדא שאין לשנותה".[6]

 

החלטה זו של "בני בנימין", באישור קצ"א, טמנה בחובה זרעי פורענות שהרעילו את האווירה בהרצליה שנים רבות.

 

"בני בנימין", כאמור, לא שותפו כלל בהגרלה.  הם קיבלו רבע מקרקעות המתיישבים הראשונים באזור הצפוני-מערבי, והתגוררו במעין יישוב משלהם, שנשא את השם "יישוב בני בנימין" ו"רובע בני בנימין". פסמן פיצה במידת-מה את תושבי המושבה הממורמרים, בהסבירו כי "למתיישבים הראשונים [שאינם מ'בני בנימין'] הבטחתי לתת את האדמה היותר טובה".[7] כך קרה שבהגרלה חולקו רק 81 מגרשים, ואילו 25 המגרשים הנותרים הועברו לרשות "בני בנימין".

 

 

ל"בני בנימין" שהגיעו להרצליה משש מושבות ותיקות (11 מפתח-תקווה, 4 מיסוד המעלה, 3 מראש פינה, 3 מחדרה, 2 מראשון לציון ו-2 ממזכרת בתיה) היו כמה יתרונות בולטים על-פני שאר המתיישבים בהרצליה: הם היו חקלאים מנוסים; הביאו איתם ממושבותיהם מכשירי-עבודה, בהמות עבודה, פרות ועופות; רובם שלטו היטב בערבית וקשרו מיד קשרים עם ערביי האזור.[8]  יתרונות אלה, לצד היות ה"בנימינים" צברים כולם, שלא הסתירו – לדעת התושבים ה"רגילים" – את זלזולם בעולים שזה מקרוב באו וטרם התערו בארץ, יצרו חיץ בין שני המחנות. אם נוסיף לכך ש"בני בנימין" נמנו עם גוש הימין של העת ההיא, בעוד שלשאר התושבים היו דעות של מרכז-שמאל, תובן עוד יותר הבעייתיות ביחסי שני הצדדים.

 

חודשיים לאחר ההגרלה סערו הרוחות בהרצליה שוב, בשל התנהגות לא-נאותה, לדעת רוב המתיישבים, של חברי קבוצת "בני בנימין". בכ' בתמוז תרפ"ה הם ערכו את טקס הנחת אבן הפינה ליישובם ולבתיהם. מתוך ההזמנות, ובעיקר מתוך הפרסום בעיתונות בימים שלפני הטקס ולאחר מכן, יכול היה להתקבל הרושם שסוף-סוף הונחה אבן הפינה למושבה הרצליה. עיתוני הימין, היומון "דואר היום" והשבועון "הישוב", יצאו ממש מגדרם בתארם את המאורע הגדול. "הישוב" כתב במאמר המערכת שלו לקראת הטקס: "בכ' בתמוז, ביום הזכרון של בנימין הרצל, יחוגו בני-בנימין את חנוכת המושב שלהם -                         הרצליה. [...] יש לקוות שהמושב הזה יהיה למופת לישובנו".[9]

 

האומנם "המושב הוא שלהם"? שאלו רבים בהרצליה, וביום עריכת הטקס, קבע חבר הוועד פרידמן בצער: "החגיגה והיחס המזלזל של 'בני בנימין' כרגע מראים שאין להם שום קשר אתנו. [...] יותר טוב יהיה בשבילנו להתפרד ולא להתערב בענייניהם, מפני שתמיד יהיו לנו מהם רק צרות...". [10]

 

הטקס נערך ברוב-עם ובהתרוממות-רוח. בשבוע שלאחר מכן הקדיש "דואר היום" לאירוע לא פחות משלושה דיווחים גדולים,[11] וכמו "הישוב"[12] הוא הביא את כל הנאומים, הברכות ומכתבי האיחולים של מנהיגים, רבנים, נציגי ההנהלה הציונית וממשלת המנדט. בין המברכים הרבים, בעל-פה ובכתב, היו ראש עיריית תל-אביב מאיר דיזנגוף, הרב הראשי קוק, המשורר חיים נחמן ביאליק, מנהל קצ"א צ'רלס פסמן, פרופ' נחום סלושץ ונציגי כל המושבות הוותיקות.

 

תושבי הרצליה שאינם מ"בני בנימין" התייחסו לטקס, לנאומים ולברכות בבחינת גניבת-דעת. הם עצמם הסתפקו בטקס צנוע ביום הגרלת המגרשים, והנה לנגד עיניהם נערך טקס ססגוני והמוני, שבו הוקמה, כביכול, המושבה הרצליה. ועד המושבה הקדיש לנושא שלוש ישיבות רצופות, ונציג "בני בנימין" הותקף בהן על-ידי כל החברים האחרים. חבר הוועד ש"ז לוין (לימים נשיא המועצה המקומית הנבחרת הראשונה), אמר דברים חריפים, שביטאו כמדומה את דעות חבריו: "אנחנו צריכים פעם אחת לגמור את העניין הנקרא 'בני בנימין' ולברר לנו אם אנו יכולים ללכת שכם אחד. [...] האם יש לנו עסק עם 25 חברים בודדים או עם מרכז [הסתדרות 'בני בנימין']?"[13] דומה שחברי הוועד לא שוכנעו במיוחד מדברי הפיוסין שהשמיע יעקב שטרן, נציג קבוצת "בני בנימין" בטקס בכ' בתמוז: "לקחנו עלינו תפקיד כפול [צ"ל משולש]: להחיות סביבה שוממה זה אלפים בשנים, ליצור לעצמנו מקור קיום ובסיס כלכלי חזק, וגם להיות במידת-מה מורי-דרך למתיישבים החדשים שיבואו למקום הזה במאותיהם ואלפיהם".[14]

 

דברים אחרונים אלה היו בבחינת נבואה, וכפי שנראה בהמשך הם שהביאו את הפרשה הסבוכה הזו לידי פתרון.

 

 

בשנים הבאות, עד שלהי שנות העשרים, ניהלו המושבה הרצליה ומושב "בני בנימין" בהרצליה מערכת יחסים מורכבת, שהיו בה שיתוף-פעולה מחד ועוינות מאידך. "בני בנימין" עיבדו את שדותיהם בכוחות עצמם, ובה-בשעה סייעו גם לחקלאי המושבה, לעומת זאת גילו עצמאות בכל הקשור למפעל מים משלהם ופתחו למען חבריהם חנות מכולת, בטענה שחנות המכולת במרכז המושבה אינה מוכנה למכור להם,[15] איטליז וגן ילדים.  את ילדיהם המבוגרים יותר שלחו לבית הספר של המושבה. שיתוף פעולה היה גם בתחום הביטחון (ה"הגנה"). את עתידם, בשלב זה, ראו מחוץ למושבה, והם אף פנו להנהלה הציונית וביקשו תקציב מיוחד שניתן אז למושבים חקלאיים ולא למושבות.[16] לאחר דחיות מרובות הם אף קיבלוהו.[17]

 

ועם כל זאת, אפשר היה למצוא אותם בהנהלות של "הלוואה וחסכון הרצליה", הבנק הראשון שהוקם במושבה, וב"חברה ההדדית להשקאה בע"מ", שהפכה יותר מאוחר ל"מפעל המים". נראה שהם "רקדו על כל החתונות", כפי שנהוג היה לומר אז בהרצליה.

 

ייתכן שההתרחקות שלהם מהמושבה נבעה גם מסיבה חברתית-פוליטית פנימית. חברי "בני בנימין", אף שנמנו עם מתיישבי המושבה הרצליה, נקעה נפשם מהסכסוכים הרבים שציינו את האסיפות הכלליות של המושבה, שהתקיימו לעתים קרובות מדי ומפעילות הוועד המקומי. במכתב נזעם "לאספה הכללית במושב", כתבו שלמה הרפז ויוסף קרקובסקי, ב-1926, "בשם מתיישבי בני בנימין בהרצליה", כי המצב הוא בלתי נסבל, "מצב של חוסר שלוה ושקט הדרושים כל-כך לסדור העניינים החיוניים של המושב, מצב של מלחמות אישיות. [...] המסכן את כל עבודתנו". הם תמכו בהצעה למסור את הנושא כולו לבוררות חיצונית.[18]

 

העובדה שבתי שכונת "בני בנימין" ניבנו באמידות מסוימת ובצפיפות, בעוד שבתי הרצליה המושבה היו מפוזרים על פני שטחים גדולים, תרמה אף היא לתחושת הניכור בין הצדדים. היחסים ביניהם ידעו עליות ומורדות ובשנים 1932-1930, מכמה סיבות, הם הקצינו פעם נוספת עד שהגיעו למשבר ולאיום בפילוג מוחלט. שני המחנות האשימו זה את זה בדרדור היחסים.

 

היו לפחות שלוש סיבות להרעה המחודשת ביחסים. א. באמצע 1930 החליטו "בני בנימין"

"להיפרד מהמושבה הרצליה", לאחר שלדבריהם המושבה "נוטה לשמאל" מחד, ואין בה הבנה ל"עמדתנו החקלאית", מאידך.[19] ב. בינואר 1931 קיבלה אספה כללית של חברי "בני בנימין" החלטה, שעליהם להתארגן במושב גם מבחינה יורידית, והודעה על כך נשלחה למוסדות הלאומיים.[20] ג. לדעת רוב התושבים, נמשכה ההתנשאות של "בני בנימין", ובאחד מנשפי פורים הם אף כונו, ללא שמץ הומור, "בני המן".[21]

 

"בני בנימין" הגיבו על הטענות נגדם בזעם. הם אף הציעו "לפרק את החבילה" ולחלק בין הצדדים את הרכוש הציבורי, כדוגמת בית הספר והמרפאה.

 

בב' בטבת תרצ"ב (12 בדצמבר 1931) בחרה האספה הכללית של תושבי הרצליה ב"ועדת פיוס", שחבריה נחשבו ל"נייטרלים" בסכסוך המתמשך עם "בני בנימין". ועדה זו ביקשה מחברי "בני בנימין" להקים ועדה מקבילה של "חברים מתונים", כדי שניתן יהיה לגשר על פני חילוקי-הדעות. תוך ימים אחדים הוברר לחברי "ועדת הפיוס", ש"בני בנימין" אינם רוצים כלל בהשגת הסכם, ובכרוז שפרסמה, היא קבעה בצער: "שבמקום לברר וללבן את הנגודים העקריים כביכול, ולהשתדל להביא לידי אחוד", הציעה הנציגות של 'בני בנימין', "פירוד מוחלט עד כדי חלוקת הרכוש הציבורי".

 

אספה כללית נוספת של תושבי הרצליה, שנערכה בט' בטבת תרצ"ב (19 בדצמבר 1931),

שמעה את דו"ח הוועדה וקיבלה החלטה חמורה: "כל מי שענייני הרצליה קרובים ללבו, שישפיע באישיותו ובכל יכלתו, בכל מקרה והזדמנות על חברי ב"ב ["בני בנימין"] והנספחים עליהם, לבאר לפניהם את ש י ט ת   ה ה ר ס   ש נ ק ט ו   מ נ ה י ג י ה ם ביחס למושבה כולה ו ע ל   ה ח ו ר ב ן   ה צ פ ו י ל מ ו ש ב ה מ פ י ר ו ד י ם א ל ה". (הפיזור במקור).[22] האספה גם קראה לחברי "בני בנימין" לכנס אספה כללית משלהם, כדי לדחות את הצעות הפילוג.

 

בתחילת ינואר 1932 התפרסמו בזו אחר זה הודעה של "ועדת הפיוס" ב"דבר" ותשובה תקיפה של "בני בנימין" ב"דואר היום",[23] שליבו את הסיכסוך. יו"ר הוועד שלהם ומזכיר "מושב בני בנימין", הסבירו מדוע אין הם יכולים לפעול יחד עם שאר המושבה, ועם זאת לא סגרו לחלוטין את הדלת, והסבירו ששיתוף הפעולה בנושאי חינוך ובריאות יכול להימשך.

 

פחות מחודש לאחר מכן הופיעה ב"בוסתנאי", שבועון התאחדות האיכרים, רשימה ארוכה במדור "דף השרון", שנשאה את הכותרת הטעונה: "באין שלום... – שעה קלה עם אנשי הרצליה".[24] הכותב ביקש לבדוק את עמדות שני הצדדים במושבה – "הם" ו"אנחנו" – רוב התושבים, 210 בתי-אב, וכנגדם 40 משקי "בני בנימין" (נתון אחרון זה היה מופרז. מספרם הגיע ל-26 לכל היותר). במילים אחדות הוא שירטט את המצב האבסורדי: "מושב בצלע המושבה. ועד למושב, ועד למושבה. קואופרטיב 'החקלאי הצעיר' מכאן וועד חקלאי מכאן. גן ילדים לזה וגן לזה". ועוד: "אין הרצליה אחת – שתי מדינות בפני עצמן".

 

מתוך שיחות עם אנשים בשני המחנות הניצים התברר לכותב כי אנשי הרוב "אוהבים קצת פוליטיק, דמוקרטיה על קצה המזלג", בעוד חברי "בני בנימין" "אוהבים הרבה עבודה והרבה שקט... דמוקרטיה לחוד וכלכלה לחוד". ומכיוון שצד א' לא מסכים לצעדיו של צד ב' ולהפך – המצב רע. והוא פונה לנציגי שני הצדדים כמעט בתחינה: "רבותי, האין אלוהים בקרבכם? כלום אין דרך לשלום?"

 

בסופה של הרשימה השתמש מחברהּ בפיסקה מתוך קריאת אסיפת המושבה: "לכל מי שענייני הרצליה קרובים ללבו": "השפיעו נא על אלה ועל אלה. יוותר זה משלו וזה משלו. הצילו לי את הרצליה הירוקה, הרעננה, השלמה!"

 

 

לא ברור אם הרשימה הזו ציננה את הרוחות, אך מה שידוע הוא, שהרוחות אט-אט נרגעו, שום פילוג לא בא, ועד אמצע שנות השלושים הצטמצמו הפערים. את חג העשור, בחנוכה תרצ"ה (דצמבר 1934) חגגו כל ההרצליינים בצוותא. לעתים חזר וגאה המתח הישן מדי פעם, משום ש"בני בנימין" העסיקו ערבים במשקיהם, דבר שלא היה מקובל ב"שרון העברי", והמפֵרים עיקרון זה גונו על-ידי רוב חוגי היישוב היהודי בארץ.[25]

 

לפיוס ולהשלמה בין הצדדים היו לפחות ארבע סיבות: ראשית, הזמן עשה את שלו ושני המחנות גילו כי המשותף רב מן המפריד; שנית, לפי עדויותיהם של בני הדור השני, גורם מאחד ממדרגה ראשונה היה בית-הספר המקומי, שבו למדו כל ילדי הרצליה. "אי אפשר להיות לפני הצהרים חברים בבית הספר, ואחר הצהרים לריב ברחוב", כפי שהגדירה זאת בת למשפחה מראשוני הרצליה.[26]  סיבה שלישית נבעה מההתפתחות המוניציפאלית במושבה. ב-1936 הוענק להרצליה מעמד של מועצה מקומית (ממונה), ולאחר כשנה וחצי נערכו בה בחירות למועצה המקומית הנבחרת הראשונה. "בני בנימין", ברצותם ייצוג לאינטרסים שלהם, התחברו לחקלאי המושבה, ובמשך שנים כיהן אחד מפעיליהם במועצה; וסיבה רביעית ואחרונה, אך לא אחרונה בחשיבותה: הגורם הדמוגראפי יצר מציאות ש"בני בנימין" נאלצו להשלים איתה: בעוד שבתקופה הראשונה הם היוו רבע מתושבי המושבה, לפי מפקד 1931, בו נימנו בהרצליה 1,200 נפש, ירד חלקם לעשירית, ולאחר עוד ארבע שנים, באמצע שנות השלושים, כשכבר חיו בה כ-3,000 נפש, היוו 120 תושבי "מושב בני בנימין" לא יותר מ-4% מכלל התושבים. בשנים הבאות הלך שיעורם והצטצמם עוד יותר. העיור שהיה נחלת הרצליה, כמו של רוב המושבות דאז, החליש את כוחם של החקלאים בכלל ושל "בני בנימין" בפרט.

 

 

 

 

 

---