הארץ בתל אביב
"הארץ" עובר לתל-אביב
מרדכי נאור
מעטים המקרים שעיתון "עובר דירה" מעיר לעיר ולפעמים אף מארץ לארץ, אך בהחלט ניתן להצביע עליהם. לרוב מדובר במעבר מעיר שדה לעיר מרכזית או כתוצאה של הגירת המוציא-לאור. כך, העיתון האנגלי הוותיק מנצ'סטר גרדיאֶן עבר בשנת 1959 ממנצ'סטר שבה נוסד ב-1821 ללונדון, קיצר את שמו לגרדיאן והוא ממשיך להופיע עד היום, כשיש לו עיתון-אח במנצ'סטר; במקרה אחר, היומון היהודי-הונגרי אוּי קֶלְט (מזרח חדש) עזב את העיר קלוז' בטרנסילבניה יחד עם משפחת המו"ל שלו, ארנסט מֶרטון, ומ-1948 הופיע בתל-אביב.
אל הרשימה הזו (שניתן להרחיבה אך מעט) ראוי לצרף את המקרה המיוחד של הארץ, שעזב עיר גדולה (יחסית), ירושלים, ועבר לעיר שדה, תל-אביב, שלמעשה הייתה יותר בגדר פרבר של העיר יפו. ההחלטה על כך נפלה בשלהי 1922. שבועות אחדים לפני כן נערך בארץ-ישראל מפקד אוכלוסין ראשון ולפיו התברר כי בנובמבר 1922 התגוררו בירושלים כ-34,000 יהודים, מתוך אוכלוסייה של 62,500 (רוב של 54%); בתל-אביב התגוררו אז רק 15,000 נפש, כולם יהודים.[1]
כדי להבין את נסיבות המהלך הזה, של מעבר מהמרכז לשוליים דאז, יש לחזור אל ההיסטוריה בת שלוש השנים וחצי של הארץ בירושלים.
עיתונים עבריים הופיעו בירושלים, ורק בירושלים, מאז שנת 1863. זו הייתה בירת המילה הכתובה של היהודים בארץ, ורק בעשור הראשון של המאה העשרים נרשמו חריגות ראשונות, שסימנו את עלייתה של יפו (ולאחר מכן תל-אביב) כמרכז תרבותי-ספרותי-עיתונאי של היישוב החדש. ב-1907 ראה אור ביפו גיליונו הראשון של כתב-העת הספרותי העומר, בעריכתם של ש. בן-ציון ודוד ילין. מפלגת הפועלים "הפועל הצעיר" שהחליטה להוציא עיתון שנשא את שמה, עשתה זאת תחילה בירושלים, כמקובל, אם כי מחוסר רשיון מהממשל הטורקי היא נאלצה להערים עליו, ובתחתית עמוד השער של הגיליונות הראשונים, נדפס: "פה קהירו". לאחר כשנה עברה מערכת הירחון, שמאוחר יותר היה לשבועון – ליפו.
עד 1908 לא הופיע בארץ יומון כלשהו. המהפכה, והמעבר לתדירות יומית, רשומים על שמו של אליעזר בן-יהודה, שבה' בתשרי תרס"ט (30 בספטמבר 1908) פתח עיתונו הצבי את עידן היומונים בארץ. עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה בקיץ 1914, נוספו לו החרות של חוגי הספרדים הצעירים, מוריה הדתי וכמה עיתונים שהייתה להם תוחלת-חיים קצרה ביותר. כל היומונים הופיעו בירושלים. יפו היהודית לא נחשבה לגדולה ומרכזית מספיק כדי להוציא בה יומון, ובוודאי לא שכונת הגנים שלה – תל-אביב (אם כי הדבר כמעט קרה, כפי שנראה בהמשך).
גם אחרי המלחמה, כשהיישוב היהודי ליקק את פצעי המגיפות, הרעב, הגירושים מהארץ וההתעמרות הטורקית בתושביה, נחשבה ירושלים למרכז העיתונאי. בקיץ 1919, תוך שבועות ספורים, הופיעו בה שני יומונים: חדשות הארץ ודואר היום.
מ"חדשות הארץ" ל"הארץ"
הארץ הוא הגלגול השלישי של השבועון הצבאי הבריטי בשפה העברית, חדשות מהארץ, שהופיע במשך שנה אחת (אפריל 1918 – אפריל 1919).[2] לאחר סיום מלחמת-העולם הראשונה החליט המטה הצבאי הבריטי ל"הפריט" את שלושת העיתונים שהוציא, באנגלית, עברית וערבית. ההסתדרות הציונית גילתה עניין ברכישת המהדורה העברית, חדשות מהארץ, ואולם כרגיל לא נמצא תקציב לכך. את המצב הציל הנדבן יצחק לייב גולדברג מרוסיה, שעלה ארצה, רכש את זכויות העיתון בעברית, והחליט להוציאו כיומון בירושלים.
התוכנית הייתה לקרוא לעיתון בשם "ארץ-ישראל", אך הבריטים לא הסכימו לכך, מחשש להתנגדות ערבית. מהשם הקודם, חדשות מהארץ, הושמטה האות מ', ולאחר שנקבעו מערכת ועורך, המחנך ד"ר ניסן טורוב, אפשר היה להוציא את הגיליון הראשון של חדשות הארץ, במימונו המלא של גולדברג, תוך תקווה שלא ירחק היום והעיתון ישא את עצמו.
הגיליון הראשון ראה אור בירושלים ב-19 ביוני 1919. בין עורכיו ומשתתפיו הבכירים היו זאב ז'בוטינסקי, משה סמילנסקי, מרדכי בן-הלל הכהן, אליעזר בן-יהודה ובנו איתמר בן-אב"י. שני האחרונים חזרו מגלותם בארצות הברית רק זמן קצר לפני כן. עד מהרה הסתכסכו עם חבריהם למערכת, פרשו והקימו עיתון משלהם – דואר היום. בשנים הבאות היו שני העיתונים "צהובים" זה לזה – הן מטעמי אופי וטמפרמנט של העורכים והן מסיבות פוליטיות: חדשות הארץ ולאחר מכן הארץ, ייצג את ההנהלה הציונית וחוגי המרכז, תוך גילוי אהדה לשמאל, בעוד שדואר היום היה ימני ורוב הזמן התנגד בחריפות לממסד בכלל ולהנהלה הציונית בפרט.
לקראת סוף שנת 1919 חל שוב שינוי בשם העיתון. את שתי המילים חדשות הארץ החליפה מילה אחת: הארץ. מאז, זה תשעים שנה, נקרא העיתון בשם זה.
העיתון לא ידע יציבות – לא מבחינת עורכיו ומשתתפיו הבכירים שהתחלפו לעיתים קרובות ולא מבחינה כלכלית. אילולא סכומי-כסף גדולים שהמשיך להזרים י"ל גולדברג, היה העיתון נסגר. בקיץ 1922, בעוד העורך הוא לייב יפה, הפסיק גולדברג את תמיכתו. יפה שיגר מברקי-חירום להנהלה הציונית בלונדון, למנהיגים ציוניים ולבעלי הון שתרמו למטרות ציוניות. לשווא. ב-6 באוגוסט 1922 הוא הודיע ש"הנהלת חברת 'הארץ' החליטה בישיבתה ביום 3 באוגוסט ש"ז לבטל את החברה. יחד עם זה ייסגר גם העיתון 'הארץ'".[3]
העיתון לא נסגר אז, אלא לאחר כשלושה חודשים. לייב יפה פרש מהעריכה והעיתון פִרפר. תפוצתו הגיעה בימי חול ל-2,000 עותקים ובימי שישי ל-3,000 – די הרבה בהתחשב באוכלוסייה קוראת עברית של לא יותר מרבבה וחצי עד שתיים, ומעט מדי כדי קיום כלכלי. גידול התפוצה בימי שישי הוסבר במוסף הכלכלי שצורף לגיליונות אלה, ללמדך שמוסף כלכלי קבוע לעיתון הוא מתכון להצלחה לא רק בימינו.
לנשום אוויר בתל-אביב
ירושלים לא האירה פניה להארץ שבתחומה. לדואר היום הייתה הצלחה גדולה יותר, ובנוסף הכבידו על הוצאת העיתון קשיים הקשורים לאופי רוב התושבים ובהם עובדי הדפוס של העיתון. בימים ההם חייבה הוצאת עיתון העסקת עשרות סַדָּרֵי-יד, שסידרו מדי לילה את העיתון, אות לאות, שורה לשורה. אלה באו, ברובם, מחוגי היישוב הישן, וסִדְרי החיים שלהם לא התאימו לקצב ההופעה של עיתון מודרני. הם לא עבדו בערבי-חג, בחול המועד, וב"ימי גשר" בין חג לשבת. כן הגיעו בשעה מאוחרת במוצאי-שבת, כדי להכין את עיתון יום א'. בנוסף לכך הם ציינו באדיקות צומות ותעניות – והעיתון סבל גם מכך.
מנהל העיתון בתקופתו הראשונה, שלמה זלצמן, ניסה לשנות את המנהגים הירושלמים הללו, וללא הצלחה יתרה. מאוחר יותר נמצא פתרון חלקי: בימי חול המועד של פסח וסוכות, שבהם לא הופיע העיתון, נהוג היה להוציא "הוצאות מיוחדות". שיטה אחרת הייתה להוציא שני גיליונות ביום אחד (ערב חג), כדי לפצות את הקוראים על הגיליון שלא יופיע לאחר החג. הדבר לא צוין בשום מקום בעיתון וככל הנראה הקוראים ידעו על השינויים האלה מניסיונם.[4]
והיו הנושאים הכבדים יותר, כפי שסיפר בזיכרונותיו זלצמן:
כשבאנו להוציא עיתון יומי מדיני וציוני, ראינו שאין לנו לצפות לשום עזרה מאנשי ירושלים. השפה העברית לא נשמעה ברחובותיה; האדיקות הדתית תפסה כאן כמעט את העמדה של ימי הביניים; חרב החרם היתה מנפנפת באוויר; הרב זוננפלד [ראש העדה החרדית] וחבר מרעיו היו השליטים הרוחניים בעיר.[5]
החבורה שהוציאה את הארץ בירושלים, ובראשה זאב ז'בוטינסקי, שלמה זלצמן, לייב יפה ומשה מדזיני נהגה לנסוע בסופי השבוע לתל-אביב, שבה ניתן, כמאמר ז'בוטינסקי, "לשאוף קצת רוח אירופי, לנשום אוויר תרבותי חפשי".[6]
נראה שתל-אביב הקטנטונת דאז משכה את הירושלמים של הארץ כבמטה קסם והיה בכך רמז לבאות.
סגירה ופתיחה מחדש
בסתיו 1922 חלה החמרה במצב העיתון. איכות הידיעות, המאמרים וההדפסה הייתה בשפל בסוף אוקטובר ובתחילת נובמבר. באמצע אוקטובר קיבלו כל עובדי העיתון הודעה על הפסקת עבודתם החל ב-15 בנובמבר הקרוב. באותם ימים, מתברר, כבר החלה לפעול "ועדה להוצאת עתון יומי בתל-אביב" שמאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל-אביב, עמד בראשה או היה חבר בה. נראה שהנושא התבשל בתל-אביב זה זמן מה. עם הסגירה הצפויה התבררו פרטי המשבר הכספי שבו היה נתון הארץ: המשכורות לא שולמו לעובדיו זה שבעה חודשים.[7]
ב-6 בנובמבר ראה אור הגיליון האחרון. הארץ חדל להופיע. איש לא ידע לכמה זמן, והאם יש סיכוי לחידוש הופעתו. מי שעלץ על הסגירה היה, כמובן, דואר היום שמיהר לדווח על כל התפתחות, בעיקר כזו המעידה על סגירתו הסופית של מתחרהו. ב-14 בנובמבר 1922 סיפר דואר היום שנכשל המשא-ומתן בין העיתונאים, הפקידים ועובדי הדפוס למצוא פתרון למשבר, ושמקצת עובדי הארץ נואשו לגמרי מעיתונם והחליטו לבקש רשיון להוצאת עיתון חדש, שישא את השם "ארץ ישראל". דואר היום גם ידע לספר, שעובדי המערכת והמנהלה לא קיבלו סכום של 500 לירות, שההנהלה הייתה חייבת להם.
ובדיוק באותו עניין הופיע באותו עיתון ובאותו היום "מכתב למערכת", שבו הודיעו ארבעה מ"עובדי המערכת והמשרד" ש"נפרדו מאת פועלי 'הארץ' שניסינו קודם לכן להתאחד אתם לשם חידוש הוצאת העתון". הארבעה: ש. שווארץ, מ. מבש"ן, חיים נפחא וי.ח. קאסטל.
חמישה ימים לאחר מכן, ב-19 בנובמבר 1922 דיווח דואר היום שהופעת העיתון החדש "ארץ ישראל" נדחתה לפי שעה, ואילו בהארץ יש התפתחויות שליליות לדעתו: איש חדש נכנס לתמונה, ד"ר משה גליקסון, והוא החל לפעול "מבלי התחשבות עם ענייניהם החיוניים של חבריו לעט". במילים אחרות: אין הוא מתחשב במה שהיה בעיתון עד כה ובמעמדם של העיתונאים ושאר העובדים.
נראה שדואר היום לא היה מעודכן במה שקורה בהארץ, שכן למרות הכתוב בו ב-19 בנובמבר 1922, יומיים קודם לכן שב העיתון לחיים חדשים בהנהגתו של גליקסון שהוזכר לעיל.
הגיליון האחרון שהוצא על-ידי המערכת הקודמת נשא את האותיות תתקפו ובספרות 986. עם החידוש נמשכה הספירה הישנה והגיליון המחודש נשא את האותיות תתקפז, אלא שגיליון זה לא מצוי על סליל המיקרופילם של העיתון. ביום הבא, ה-18 בנובמבר 1922, הופיעו האותיות תתקפח ובספרות 1988 (טעות: צ"ל 988). בסוגריים צוין ספרור חדש, מ-1.
בראש עמוד 2 (העמוד הראשון הוקדש כמנהג הימים ההם למודעות בלבד) הופיעה הודעה "מאת הנהלת הארץ", שבה נמסר כי העיתון מופיע בהנהלה חדשה, ולפי יוזמתם של שורת אישים נכבדה: אחד העם, י"ל גולדברג, יהודה גרזובסקי, בצלאל יפה, לייב יפה, יוסף לוריא וד"ר בנציון מוסינזון. המערכת החדשה הבטיחה לשפר את כל תחומי העיתון ומסרה על השתתפותם של "כוחות ספרותיים חדשים".
בשום מקום בגיליון זה, ובגיליונות הארץ שהופיעו עד סוף דצמבר 1922, לא הוזכר מעבר העיתון לתל-אביב. גם לא בגיליון ה-1,000 של העיתון, שראה אור ב-3 בדצמבר 1922 והיה חגיגי במיוחד. העניין לא נזכר גם בדיון שנערך בהנהלה הציונית בירושלים ב-20 בדצמבר 1922. מנחם אוסישקין מסר באותו דיון, כי בעבר תמכה ההנהלה בהארץ מדי פעם ועתה הוחלט להעמיד לרשותו סכום חודשי קבוע של 50 לירות. נציג "המזרחי", פרופ' חיים פיק, ביקש לדעת אלו התחייבויות נתן העיתון להנהלה תמורת ההשתתפות הקבועה, "ואם לא נתן, למה ניתן לו כסף?" תשובה לא ניתנה לו, ובפרוטוקול צוין כי "מקבלים את דבריו של פרופ' פיק לתשומת לב" והכסף להארץ יילקח מהתקציב הפוליטי.[8]
מדוע עבר "הארץ" לתל-אביב?
עד כמה שעלה בידינו לברר, מתוך הפרסומים בעיתון עצמו, וגם אצל יריבו הירושלמי דואר היום, עניין המעבר מירושלים לתל-אביב לא נזכר מאז החל העיתון להופיע מחדש, לאחר המשבר שעבר. בכמה מקורות יש רסיסי ידיעות על הנושא, אך דומה שהן נכתבו לאחר מעשה.
ניתן להעלות מספר סיבות למעבר: א. תנאי ההוצאה-לאור והקיום של העיתון בירושלים לא היו נוחים, אם להשתמש במילים זהירות. הדברים כבר הוזכרו לעיל. העורכים ואנשי המערכת הקודמת לא מצאו את מקומם בעיר, והמשבר אִפשר כמדומה לפתוח דף חדש – הרחק מירושלים; ב. תל-אביב, אף שהייתה בעת ההיא עיר קטנה, ולמעשה עיירה או פרבר של יפו, הראתה סימני התפתחות. די לציין שלמרות היקפה המצומצם יחסית – בוודאי בהשוואה לירושלים – היא צמחה תוך פחות משנתיים, מאביב 1921, עת הוענק לה מעמד של "מועצת עיר" אוטונומית בתחום יפו, עד תחילת 1923, פי 4 ומעלה. בנוסף, היא החלה יותר ויותר להיחשב כמרכז היישוב החדש, בעוד שירושלים זוהתה עם היישוב הישן, למרות "איים" של מודרנה שהיו בה. אנשי הארץ מצאו בתל-אביב את מקומם יותר מאשר בירושלים; ג. לנושא הקבוע של ההתחככות וההתכתשות בין הארץ לדואר היום, הייתה כנראה השפעה. דואר היום נחשב לעיתון המוביל בירושלים, מה גם שעורכו, איתמר בן אב"י היה ירושלמי מלידה, בעוד אנשי "הארץ" נחשבו בעיניו ובעיני עמיתיו למערכת, בני האיכרים מהמושבות והספרדים הסמ"ך-טי"תים, ל"עולים חדשים", שכונו בלעג "רוסים". ניתן לומר כי ירושלים לא הייתה גדולה מספיק להכיל שני יומונים, ועל אחד מהם היה במוקדם או במאוחר לעזוב. הארץ ביכר לעשות זאת, וראשי דואר היום לא הסתירו את שמחתם. שלושה ימים לאחר מעבר הארץ לתל-אביב, קבע מאמר בלתי חתום בראש דואר היום בציניות, כי המהלך של הארץ נבע מתוך "הקנאה העיתונאית המסחרית של מנהליה – העיתון התייחס להארץ בלשון נקבה, כפי שכותבים על הארץ בכלל – שהרי 'דואר היום' הרשע הוא אשר הכריחהּ להימלט מירושלים תל-אביבה".[9] ד. לכך יש להוסיף את נושא ההפצה. העיתונים בירושלים היו מודפסים עד צהרי היום ואז החלה מלאכת שינוע הגיליונות למנויים בירושלים, בערים אחרות ובמושבות. הגיליונות הגיעו לקוראים רק בשעות הערב. הנחת ראשי הארץ המחודש הייתה, שהדפסה בתל-אביב, בבית דפוס מודרני יותר והימצאות העיר במרכז בהשוואה לירושלים, תחסוך מספר שעות חיוניות ותאפשר הפצה מהירה יותר של העיתון. ה. ד"ר משה גליקסון, העורך החדש, היה תל-אביבי מאז עלה ארצה בשלהי 1919. הוא רצה לחיות בעיר החדשה ולעבוד בה. יש אפילו מקום להניח שהסכמתו לקבל את עריכת "הארץ" לוותה בתנאי זה, של מעבר העיתון מירושלים לתל-אביב.
כתב על כך עוזי אלידע, במאמרו על הארץ בתקופת גליקסון:
גליקסון סבר, בצדק, שקהל היעד של העיתון, ציבור ציוני, חילוני, ליברלי ובן המעמד הבינוני, מרוכז יותר באזור השפלה מאשר בירושלים. נראה שהוא עצמו לא אהב את ירושלים והעדיף לשבת בתל-אביב (בסוף ימיו עבר לרמת-גן).[10]
מי אתה ד"ר גליקסון?
אין ספק כי ד"ר משה גליקסון היה אחד האינטלקטואלים הבולטים של תל-אביב הקטנה, לצד אחד העם שהתיישב בה בראשית 1922, הסופר ש. בן-ציון, מנהל גימנסיה הרצליה ד"ר בנציון מוסינזון, אלתר דרויאנוב ואחרים. הוא עלה ארצה בסוף 1919 בספינה "רוסלאן", הנחשבת ל"מייפלאואר הארצישראלית", בשל הריכוז הרב של אנשי שם ו"אבות מייסדים" שהגיעו בה מאודסה.
עד עלייתו ארצה והשתקעותו בתל-אביב כבר נודע גליקסון בעולם התרבות היהודי והעברי של מזרח אירופה. הוא נולד בעיירה קטנה ברוסיה הלבנה (1878), למד בישיבות, עבר למערב אירופה, שם השלים לימודים תיכוניים ולאחר מכן למד פילוסופיה באוניברסיטאות מרבורג (גרמניה) וברן (שוויץ) וקיבל תואר דוקטור. בגיל 25 החל בפעילות ציונית ומשנת 1910 החל לפרסם מאמרים בעברית בעיתונות הספרותית הציונית. ב-1917, בין שתי המהפכות ברוסיה, ערך את היומון בעברית העם, שראה אור במוסקבה.
לאחר עלותו ארצה היה גליקסון מעורב בחיים הציבוריים והתרבותיים של היישוב דאז. הוא השתתף בעריכת החוקה הראשונה של אספת הנבחרים, הגוף הייצוגי העליון של היישוב ופרסם מאמרים בהארץ, החנוך, הפועל הצעיר ומעברות, וכן שלח מאמרים וסקירות לעיתונים העבריים הדואר ומקלט שראו אור בארצות הברית. בנוסף עסק בתרגום ספרים.[11] אל עריכת הארץ נקרא כאל מפעל הצלה, וידוע כי רבים וטובים לחצו עליו ליטול עליו את המשימה. רק אחד העם הותיר לו דרך נסיגה, בכתבו לו: "יודע אני כמה קשה יהיה לך העול הזה ועשה מה שלבך אומר לך".[12]
גליקסון נטה לקבל את עצתו של אחד העם, אולם הלחץ עליו היה כבד, וסופו שנענה בהציבו תנאי: הוא יקבל עליו את העריכה, יעביר את העיתון לתל-אביב, ולאחר חודשים אחדים יפרוש מתפקידו.[13] פרק-זמן מוגבל זה התארך, כידוע, לכדי 15 שנים ארוכות, עד 1937.[14]
קבלת פנים חמה בתל-אביב
ב-31 בדצמבר 1922 ראה אור הגיליון האחרון של הארץ בירושלים, מס' 1024. למחרת, ה-1 בינואר 1923, הופיע גיליון 1025 בתל-אביב, כאשר בירושלים הושאר סניף והמערכת התמקמה במשרדים זמניים בבית מני, ברחוב יהודה הלוי 26. עד כמה הייתה תל-אביב בעת ההיא חלק מיפו יכול להעיד המען למברקים של העיתון: הארץ, יפו.
מאיר דיזנגוף, ראש העירייה (פורמאלית הוא היה ראש מועצת העיר), פרסם בגיליון התל-אביבי הראשון של הארץ ברכה חמה לעיתון ולעושיו – בצורת "מכתב לעורך":
להעברת "הארץ" לתל-אביב
מכתב אל העורך
עורך נכבד,
הנני בא לברך אותך ואת כל הנלוים אליך ליום הופיע עתונכם הנכבד בפעם הראשונה בתל-אביב. אחרי ראותנו את אשר היה "הארץ" במשך הזמן הקצר מיום התחדשו, הננו חושבים את הוצאת עתונכם לאור בתל-אביב, למאורע חשוב מאד ולגורם גדול בהתפתחות החיים הצבוריים בעירנו. הננו רושמים אפוא את היום הזה, יום ראשון לינואר 1923, ליום חשוב בתולדות תל-אביב. והיה ככלות השנה ועתונכם יגדל ויפרח והיה לכח משפיע גדול – ונחוג את היום הזה כנצחון המלה העברית בתוך הישוב העברי בא"י.
הנני מאחל לך ולחבריך, שעתונכם זה יעמוד תמיד על הגובה הדרוש מעל כל המפלגות והמעמדות וישמש לכל הצבור העברי כלי שרת ויהיה לו לפה במלחמתו על הכרה צבורית ואזרחית, ויפתח בלבבות את הרגש של אחריות חברותית בתמכו תמיד בכל שאיפה לטוב ולמועיל, לאמת וליופי.
והנני מכבדך,
מ. דיזנגוף
עיריית תל-אביב
דיזנגוף, כפי שראינו לעיל, היה בסוד המעבר. את המכתב דלעיל שיגר לגליקסון בשלהי התקופה הירושלמית, והוא נושא את התאריך 25 בדצמבר 1922. עם זאת המכתב ממוען ל"ד"ר גליקסון, עורך 'הארץ', תל-אביב".[15]
הארץ השתלב עד מהרהבחיים הציבוריים של תל-אביב. העיתון הודפס בדפוס "הפועל הצעיר'' שהיה מודרני בהרבה מבתי הדפוס הירושלמיים, והתוצאה הייתה בהתאם. הוא הביא, הרבה יותר מבעבר, חדשות מתל-אביב ומיפו, ואלה לא חסרו. בשנת 1923 ביקר בעיר אלברט איינשטיין וקיבל בה את אזרחות הכבוד מס' 1, נחנכה תחנת-הכוח הראשונה בארץ-ישראל ונערכה מערכת בחירות ראשונה וסוערת למועצת העיר (שהתקיימו בינואר 1924).
מועצת העיר קיבלה את העיתון בברכה, ודיזנגוף ערך לד"ר גליקסון ולבכירי המערכת קבלת פנים חגיגית.[16] כחודש לאחר המעבר לתל-אביב החליטה מועצת עיריית תל-אביב, לפי הצעת דיזנגוף, להעניק להארץ "אוונס" (מקדמה) – סך של 10 לי"מ (לירות מצריות, המטבע שהיה מקובל אז בארץ) – תשלום מראש על הדפסת מודעות של העירייה. הכל נראה טוב ויפה, אך לאחר מספר חודשים התקלקלו היחסים הטובים בין העירייה לעיתון, לאחר שפורסמו בו מספר כתבות ומאמרים ביקורתיים על עבודת העירייה. בספטמבר 1923 הגיעו הדברים לידי משבר ובין חברי מועצת העיר היו שהציעו לנתק את היחסים עם העיתון ה"משמיץ".
בפרוטוקול מועצת העיר מ-8 בספטמבר 1923 נכתב תחת הכותרת "שאלת הפסקת היחוסים [היחסים בלשוננו] עם העתון 'הארץ'":
"מר לבונטין מכניס אינטרפלציה [שאילתה] על השאלה הזאת ומבקש מאת הועד הגדול [מועצת העירייה] לבטל את החלטת הועד הפועל [ההנהלה] בנדון זה. מהרשק, קרול ואחרים מבקשים לבטל את ההחלטה וקרול דורש מלבד זה שהועד הגדול ישפוט את הועד הפועל על הוציאו לפועל החלטה כזו בטרם אושרה ע"י הועד הגדול".
במענה לביקורת הזו נתנו מספר מחברי הוועד הפועל ביאורים "על היחס השלילי והמלא התנגדות של הארץ כלפי העיריה. על העלבונות שנתפרסמו בו נגד העיריה, ואשר יצרו מצב רוח משונה בקרב הקהל, באופן שהעיריה נעשתה כמעט למפלצת. הם מתנגדים לבטול ההחלטה בכל תוקף". אחרי שנשמעו הסברים נוספים מאת חברי הוועד הפועל, התערב דיזנגוף בוויכוח ואמר, שמבלי להיכנס לעובי הקורה, הוא מציע שמזכיר העירייה ירכז את כל החומר בנושא לדיון שיתקיים בעוד מספר שבועות, "ולא לקבל הערב החלטה שתעציב את הועד הפועל", משמע לפעול נגדו.
דיזנגוף הציע את נוסח ההחלטה הבא:
הוברר שמצד אחדים מחברי מערכת "הארץ" יש נטיה ברורה לזלזל בכבוד העירייה, כפי שמתברר מהמאמר של מר קרני על דבר האופרה,... מהערת המערכת למאמרים של סמילנסקי ושרמן שהיתה מלאה גם כן האשמות נגד העירייה וכדומה, ועל כן הועד הפועל היה צריך להגן על כבוד העיריה והחליט מה שהחליט. אולם מאחר שכל זה קרה בעת שהעורך האחראי, ד"ר גליקסון, לא היה בתל-אביב, מחליט הועד הגדול לחדש את היחוסים עם "הארץ" עם שובו של ד"ר גליקסון, בתקוה שלהבא העתון יהיה יותר זהיר בכבוד העיריה.[17]
לאחר שחזר גליקסון נרגע העניין.
תל-אביב הופכת ל"בירת העיתונות"
היה צורך בלא מעט דמיון, בתל-אביב של 1923, כדי לחזות את העתיד ולתאר עיר גדולה. בהארץ של השנה הראשונה, לצד ביקורת, הופיעו מדי פעם רשימות ומאמרים שצפו לעיר ולמפעלים שבתחומה גדולות ונצורות. כך היה, לדוגמה, בשלהי יולי 1923, כשלראשונה נערכה בעיר "תערוכה של תוצרת הארץ" בשלושה חדרים וחצי ב"קלוב הציוני" שבשדרות רוטשילד. לאחר ביקור בתערוכה המיניאטורית, קבע כתב הארץ, לא פחות: "יום יבוא ונאמר זה לזה: זוכרים אתם את התערוכה בתל-אביב בחודש אב תרפ"ג? מההתחלה הצנועה ההיא יצאה עכשיו תערוכתנו הנהדרה בבניינים הנהדרים הללו עם אגפיהם ופרוזדוריהם ואולמיהם".[18]
ואכן, מ"ההתחלה הצנועה" ההיא התפתח מפעל ירידי המזרח, שבשנות ה-30 הפך לאחד מהמפעלים המזוהים ביותר עם תל-אביב הגדלה והגדולה.
אבל עד אז עוד נכונו להארץ התל-אביבי עליות ומורדות לרוב. כבר בסוף 1923 ובתחילת 1924 נדמה היה, שההימור שנטל העיתון על עצמו בעברו לתל-אביב, נכשל למעשה. בעיר הקטנה וביישוב היהודי פרץ משבר כלכלי וחברתי חריף, עד כדי כך שאף שחלפו רק שש שנים ממועד מתן הצהרת בלפור, התרבו אלה שהספידו אותה וחזו ליישוב בארץ שחורות. בין הסובלים מהמשבר היה גם הארץ.
ואולם, לא חלפו אלא חודשים מעטים והקערה התהפכה על פיה. המשבר פינה מקומו לגֵאות שהתגברה מחודש לחודש. היישוב היהודי בארץ, ובמיוחד העיר תל-אביב חוו "פרוספריטי" שלא היה כדוגמתו. תוך פחות משנתיים הגיעו ארצה יותר מ-60 אלף עולים, בגל שקיבל את הכינוי "העלייה הרביעית", ואלה הגדילו את אוכלוסיית היישוב בשני שלישים. תל-אביב, שבתחילת 1924 ישבו בה כ-20 אלף נפש, נכנסה לשנת 1926 עם אוכלוסייה של כמעט 45 אלף. העיירה הייתה לעיר תוססת.
הארץ היה בין הנהנים מהגאות – מספר העמודים גדל והמודעות התרבו. גידולה של אוכלוסיית העיר והיישוב היהודי בארץ התבטא גם במספר המנויים והקוראים.
אין תמה, אפוא, שכאשר עמד להופיע באותה עת עיתון חדש, יומון ההסתדרות דבר, היה ברור לכל הנוגעים בדבר, כי עיתון יומי חדש ומודרני חייב להופיע בתל-אביב ולא בירושלים, למרות שהמוסד המינהלי הראשי של הסתדרות העובדים, הוועד הפועל, עדיין היה ממוקם בירושלים, בדרכו לחזור לתל-אביב. יתר על כן, מועצת ההסתדרות שאישרה את הוצאת העיתון בתחילת 1925, עמדה על כך שיופיע בתל-אביב, מתוך נימוק שמספר הקוראים הפוטנציאלי בשפלת החוף רב יותר.[19] שניים מהחברים המרכזיים של מערכת העיתון, זלמן רובשוב (שזר) ודוד זכאי התגוררו בירושלים, והם נתבקשו לעבור לתל-אביב.[20]
וכך, בעקבות הארץ שהחל להופיע בתל-אביב בתחילת 1923 ודבר, שגיליונו הראשון ראה אור ב-1 ביוני 1925, הלכו כמעט כל שאר העיתונים. דואר היום נאחז בירושלים. העיתונים האחרים העדיפו ברוב המקרים את תל-אביב, שהפכה לבירת העיתונות העברית בארץ-ישראל. לתקופה קצרה אף דואר היום, לאחר שנסגר ב-1933, העדיף לפתוח פרק חדש בתל-אביב, ב-1936, אלא שהדבר לא עזר לו, ולאחר תקופה קצרה נסגר שוב.
הארץ, אם כן, הוא שפתח את עידן העיתונות היומית בתל-אביב, והוא ממשיך להופיע בה זה 86 שנה.
חמש שנים קודם...
ולסיום, כשבאים לספר על מעבר הארץ לתל-אביב בתחילת 1923, הרי גילוי: העיתון, או ליתר דיוק גרסה מוקדמת שלו, כמעט הופיע בתל-אביב יותר מחמש שנים לפני המעבר מירושלים בתחילת 1923. הדבר היה מיד לאחר שהבריטים כבשו את יפו ותל-אביב, ואפילו שם היה לעיתון החדש, והוא דומה – לא במקרה – לשם המקורי של "הארץ": "ארץ-ישראל".
ראשיתה של הפרשה מחזירה אותנו לימים הראשונים שלאחר הכיבוש הבריטי. ב-17 בנובמבר 1917 הגיעו כוחות החלוץ של הצבא הבריטי לפתח-תקווה. יום קודם לכן הם כבשו את יפו ופרבר הגנים שלה תל-אביב. עוד באותו יום התכנסו בפתח-תקווה כמה אנשי ציבור ומורים ביוזמתו של הסופר ואיש העסקים מרדכי בן-הלל הכהן, שכתב ביומנו: "התעוררה בכל תוקף השאלה: איך עלינו להתייחס אל המאורעות?" ומיד ניתנה התשובה: "הגיעה השעה לחשב את דרכינו ולשוב לחיות את חיינו הציבוריים".[21]
בראייה לאחור הרחיב הכהן בדברים שלא ציין ביומנו והוסיף: "העבודה היתה רבה לפנינו. התכנית היתה רחבה עד מאד, ומה גם שאזננו לקחה שמץ דבר על אודות הצהרת בלפור. ידענו שאנו הולכים לקראת עתיד חדש".[22]
בדיון הממושך נתקבלו מספר החלטות, וביניהן סידור השיבה ליפו ולתל-אביב, הקמה מחדש של המוסדות שנסגרו בתקופת השלטון הטורקי והתייצבות מוקדמת ככל הניתן בפני השלטון הבריטי החדש "למען יֵדע ויכיר בישותנו הלאומית". עוד הוצע להקים לאלתר "ועדה מכוננת" של נציגי כל נקודות היישוב ששוחררו על-ידי הצבא הבריטי, ונקבע שעל ועדה זו לגשת בדחיפות לפתיחת בתי הספר העבריים ביפו, ולענייננו חשובה החלטה נוספת: "להוציא עתון יומי" שיבטא את דעת כל חוגי היישוב המתעורר לחיים חדשים. כדי להוכיח לעצמם ולאחרים שכוונתם בעניין העיתון רצינית, נבחרה עוד באותו ערב מערכת העיתון: המחנך ד"ר ניסן טורוב, הסופר ש. בן-ציון ומרדכי בן הלל הכהן.[23]
למחרת בבוקר החלה העבודה המעשית. שלושת חברי המערכת היו בין ראשוני החוזרים לתל-אביב והם ניגשו מיד להוצאת הגיליון הראשון. תפקידם היה ברור: "להוציא עתון צבורי, להיות לפה אל הקהל פה בארץ ולמען ישמעו גם אחינו בגולה הגדולה את קולנו".[24]
הכהן ושני עמיתיו הסתערו ממש על המשימה. הם החליטו "לשים בצד" סכסוך ישן שאיים לרגע על שיתוף הפעולה עם ש. בן-ציון, עקב תקרית שהתרחשה חמש שנים לפני כן. בן-ציון, שנחשב לאחד הסופרים המובילים ביישוב היהודי הקטן, פרסם בשלהי 1912 סאטירה חריפה על עמיתיו הסופרים ואנשי הרוח,[25] והיחסים עימו השתבשו לתקופה ארוכה. עתה יושרו ההדורים והעבודה התנהלה בקצב מזורז. יומיים לאחר ההתכנסות בפתח תקווה כבר "נתאשרה הפרוגרמה של העתון", כהגדרת הכהן.[26] עם השיבה לתל-אביב נפגשו חברי המערכת עם סעדיה שושני, בעל בית דפוס עוד מלפני המלחמה, שעתה עמד להפעילו מחדש, וסיכמו איתו על הדפסת העיתון החדש.
ביום חמישי, 22 בנובמבר 1917, כתב הכהן ביומנו שכבר מסר לדפוס את כל החומר לגיליון הבכורה, ולראשונה ציין את שם העיתון – "ארץ ישראל".[27] שושני הבטיח להעביר למערכת את הגהות הגיליון עד ליום הבא, יום שישי, 23 בנובמבר.
הגיליון הראשון, שאותו ערך ש. בן-ציון, היה כפול בהיקפו מהגיליונות המתכוננים הבאים. בארכיונו של מרדכי בן הלל הכהן נשמרו שמות המאמרים והמדורים השונים: א. בפני השעה הגדולה – מאמר פתיחה לא חתום, שנכתב על-ידי הכהן; ב. מאת המערכת; ג. לקראת חיים חדשים – ש. בן-ציון; ד. כלפי פנים וכלפי חוץ – נ. טורוב; ה. בעתונות – נ.ט. (טורוב); ו. כרוניקה (ידיעות); ז. פליטון (טור אישי בקולמוס קל) – מרדכי בן הלל הכהן.[28] לא נמסרו פרטים על הלוגו של העיתון ואם היו אמורות להיכלל בו מודעות.
חלף עוד יום. המדפיס, שושני, עמד בדיבורו והעביר את ההגהות, אולם הוא לא הסתיר את חששו שמייסדי העיתון נחפזים מדי. הוא העלה את שאלת הרשיון להוצאת העיתון. מרדכי בן הלל הכהן סבר שאין צורך ברשיון, משום שתמו ימי הטורקים, ובאנגליה לא נהוג לקבל רשיון להוצאת עיתון חדש, ודי בהודעה לממשלה. שושני לא היה בטוח שכך הוא הדבר, ומכל מקום תבע התחייבות כתובה שהמערכת מקבלת עליה את כל האחריות להוצאת העיתון.[29]
משלחת של נכבדי תל-אביב התייצבה בפני המושל הצבאי הבריטי, כדי להעלות בפניו את הנושאים המחייבים טיפול מיידי, לרבות הוצאת העיתון, אולם הלה הפנה אותם לקולונל פרקר, המושל האזרחי של יפו והסביבה, בהסבירו שהוא מטפל רק בהיבטים הצבאיים. ב-26 בנובמבר 1917 התייצבה משלחת בת חמישה חברים, שכללה שלושה הקשורים לעיתון (בן הלל הכהן, טורוב ובצלאל יפה, שהוצג כמו"ל שלו) בפני קולונל פרקר במשרדו ביפו. עד מהרה התברר שפרקר הוא "ערביסט", ונושאים יהודיים וציוניים אינם קרובים בדיוק ללבו. אשר לעיתון, האכזבה של המשלחת הייתה גדולה עוד יותר, כפי שכתב הכהן ביומנו:
הזכרנו את דבר העתון, ואמרנו לו, שעד המלחמה היו לנו הרבה עתונים ושנפסקו בזמן המלחמה. עתה אנו רוצים לחדשם, ואנו שואלים: האם צריך להודיע לממשלה? המושל: בוודאי ובוודאי שצריך להודיע, ביחוד בזמן המלחמה, וצריך גם לפרש, האם זה עתון רק לאינפורמציה, או יש לו גם טנדנציה [נטייה] פוליטית. בכלל, צריך להגיש את תכנית העתון. אנחנו: אולי נדפיס גליון ראשון ונמציאו לממשלה, טרם שנפיץ אותו בקהל? המושל: לא, מוטב לא להדפיס כלל... מוטב לחכות עד אשר אזור המלחמה יתרחק קצת מפה.[30]
בדיעבד אנו יודעים כי המשלחת פגשה את המושל ביום רע במיוחד. החל מהיום הקודם גברה התקפת הנגד הטורקית באזור פתח תקווה והמושבה חזרה ונפלה בידי הטורקים. לצבא הבריטי היו אבדות רבות ועשרות פצועים טופלו בבית-חולים שדה שהתמקם בגימנסיה הרצליה. קולונל פרקר כיוון את דבריו האחרונים בוודאי למצב הצבאי הקשה, ואמר בפירוש ש"מוטב לחכות" עד אשר ישתפר המצב הצבאי.
בבואו לסכם בצורה תמציתית את מה שאירע במשרד המושל האזרחי, כתב מרדכי בן הלל הכהן: "המושל הודיע לנו שהמלחמה עודנה נמשכת, ובארץ הנכבשה – משטר צבאי לכל חוקותיו וחומרותיו, וכל אספות ומעשי פרסום בדפוס אסורים"[31]
והוסיף: "נתפרדה המערכת ושבו אותיות הסדור אל התיבות, ונשארו עלי ההגהה עם כל יתר ה'חומר' אצלי למשמרת בתוך המעטפה שעליה רשום: 'העתון שלא יצא'".[32]
אולם נראה שהדחף העיתונאי לא עזב את שלושת המייסדים של "העתון שלא יצא". ש. בן-ציון השתלב במהלך החודשים הבאים בשבועון העברי של הצבא הבריטי, חדשות מהארץ שממנו יצא כאמור לעיל הארץ וערך את התוספת הספרותית שלו, "שי של ספרות"; מרדכי בן הלל הכהן וניסן טורוב היו בין מייסדי הארץ בירושלים, וטורוב אף שימש כעורכו הראשון. הארץ ראה אור בירושלים שלוש שנים וחצי עד שעבר לתל-אביב.
ניתן לומר, שאילולא ההתנגדות הבריטית להוצאת יומון עברי בתל-אביב בשלהי 1917, ייתכן שלא היה כלל צורך במעבר, שכן הארץ היה מופיע מלכתחילה בתל-אביב.
[1] אלפרד בונה, ארץ-ישראל – הארץ והכלכלה, תל-אביב תרצ"ח, עמ' 31.
[2] על נסיבות הולדתו של השבועון הצבאי, תוכנו ופעילותו, ראו: מרדכי נאור, "מ'חדשות הארץ הקדושה' ל'הארץ', 1923-1919", בספר רבותי העיתונות, תל-אביב 2004, עמ' 52-33.
[3] שם, עמ' 48.
[4] שם, עמ' 43.
[5] שלמה זלצמן, מן העבר – זכרונות ורשומות, תל-אביב 1943, עמ' 207.
[6] שם, עמ '217.
[7] ש. שווארץ אל מ. דיזנגוף, א' בחשון תרפ"ג [23 באוקטובר 1922], ארכיון עיריית תל-אביב – יפו, תיק 02-61. להלן אעת"א.
[8] פרוטוקולי ההנהלה הציונית, הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים, פרוטוקול מס' 90, 20 בדצמבר 1922, עמ' 117.
[9] "זעף", דואר היום, 3 בינואר 1923.
[10] עוזי אלידע, "מעתון ממסדי לעתון מסחרי – הארץ, 1937-1918", קשר, 29, 2001, עמ' 59. להלן: אלידע.
[11] מ. גל, "פרקי חיים" (מבוא ביוגראפי), משה גליקסון, כתבים, א, תל-אביב תשכ"ג, עמ' ט"ז.
[12] שם, עמ' י"ז.
[13] ג. קרסל, תולדות העתונות העברית בארץ-ישראל, ירושלים תשכ"ד, עמ' 141. להלן: קרסל.
[14] עוד על גליקסון, ראשית עבודתו בהארץ ועריכתו את העיתון במהלך השנים הבאות, ראו: אבי כצמן, "בין שני עורכים", קשר, 25, תל-אביב 1999, עמ' 23-20; אלידע, עמ' 66-58.
[15] צילום המכתב מובא אצל: אילן שחורי, חלום שהפך לכרך, תל-אביב 1990, עמ' 376.
[16] שם, עמ' 375.
[17] פרוטוקול ישיבת הוועד הפועל הגדול של העיריה, 8 בספטמבר 1923, אעת"א, תיק 10-01-003.
[18] "לפתיחת התערוכה של תוצרת הארץ", הארץ, 30 ביולי 1923.
[19] אניטה שפירא, ברל, א', תל-אביב 1980, עמ' 247.
[20] ברל כצנלסון אל גוסטה רכב, 28 בינואר 1925, אגרות ברל כצנלסון (עורך יהודה ארז), ה', תל-אביב 1973, עמ' 191.
[21] מרדכי בן הלל הכהן, מלחמת העמים, מהדורה חדשה מצולמת, בצירוף מבוא, הערות, נספחים ומפתחות מאת שמעון רובינשטיין, ירושלים תשמ"ה, כרך ב', עמ' 751-750. להלן: מלחמת העמים.
[22] מרדכי בן הלל הכהן, "העתון שלא יצא", גיליון ה-1000 של הארץ, 3 בדצמבר 1922. ברשימת זיכרונות זו שחזר הכהן
את הניסיון להוציא יומון ראשון בתל-אביב בשלהי 1917, והיא משלימה את הדברים המופיעים בזיכרונותיו מימי המלחמה, שהוזכרו לעיל. להלן: העתון שלא יצא.
[23] מלחמת העמים, עמ' 752.
[24] העתון שלא יצא.
[25] ש. בן-ציון, "בן הנשר", הפועל הצעיר, 19 בדצמבר 1912.
[26] 19 בנובמבר 1917, מלחמת העמים, עמ' 753.
[27] שם, עמ' 759.
[28] העתון שלא יצא.
[29] מלחמת העמים, עמ' 759.
[30] שם, עמ' 765-764.
[31] העתון שלא יצא.
[32] שם.