שלטון של טרור צבאי
שלטון של טרור צבאי - מרדכי נאור
יחס התורכים לתושבים כלל התעללות בנשים וילדים ואף תכנון לגרש את כל יהודי הארץ. מאה שנה למלחמת העולם הראשונה
ב־28 ביולי מלאו 100 שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, מלחמה ששינתה את פני ההיסטוריה האנושית. סעיף קטן של המלחמה נגע ליישוב היהודי בארץ־ישראל וראוי לבחון אותו ממרחק הזמן.
ארבע שנות מלחמת העולם הראשונה, 1918־1914, היו מן הקשות שידע היישוב בכל תולדותיו עד הקמת המדינה. בתקופה זו, בגלל גירושים מהארץ, גזרות, רעב ומחלות, הצטמצם היישוב מ־85 אלף נפש לכ־50 אלף נפש. כ־20 אלף גורשו או עזבו ואלפים רבים מתו מרעב וממחלות. יחס השלטון התורכי ליהודים יושבי הארץ היה עוין עד אכזרי. מושל הארץ, ג'מאל פאשא, לא הסתיר את שנאתו ליהודים וטען שכולם ציונים ושואפים להתנתק מתורכיה ולהקים בארץ־ישראל מדינה משלהם. החרמות של כלי עבודה, בהמות ומזון היו עניין יומיומי. למרבה האירוניה, מי שהגנו במידה מסוימת על יהודי ארץ־ישראל היו קצינים גרמנים ששימשו יועצים ואנשי־מטה מקצועיים בצבא התורכי.
הפכו לנתיני אויב
החשש הגדול ביישוב ובעולם היהודי היה שהתורכים ינהגו ביהודי הארץ כבארמנים שנואי נפשם, על כל המשתמע מכך. אלפים ביישוב הגיעו עד פת לחם ולמזלם חשה לעזרתם יהדות ארצות הברית. המלחמה פרצה בסוף יולי 1914, ואף שתורכיה הצטרפה אליה כ"צד לוחם" רק אחרי שלושה חודשים, המצב בארץ החמיר עוד באותו קיץ. עקב ניתוקה של הארץ מאירופה ומאמריקה פרץ משבר כלכלי חמור, ואליו הצטרפו גזרות שהטילו התורכים. הבנקים המעטים שהיו אז נסגרו. הוטל איסור על שימוש בסמלים ציוניים: דגלי כחול־לבן, בולי הקרן הקיימת ואפילו שלטים בעברית.
עם ביטול הקפיטולציות – אותן זכויות־יתר שמהן נהנו אזרחי מדינות זרות – והצטרפותה של תורכיה למלחמה לצדן של מעצמות המרכז (גרמניה ואוסטריה־הונגריה) הפכו רוב יהודי הארץ לנתיני אויב ולחסרי הגנה דיפלומטית. התורכים תבעו מכל היהודים ל"התעתמן", כלומר לקבל את הנתינות העות'מנית. מי שסירב לעשות כן עזב את הארץ או גורש. בתל־אביב הוקם "הוועד להקלת המשבר" בראשותו של מאיר דיזנגוף ובהשתתפות נציגים מכל חוגי היישוב. הוא פעל למענם של יהודים סובלים ועסקים קטנים שנקלעו לקשיים, אך אמצעיו היו מעטים.
זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה – ועוד לפני הצטרפותה של תורכיה למעצמות המרכז – שיגרו שלושה ממנהיגי היישוב היהודי בארץ – ד"ר ארתור רופין, ד"ר חיים חיסין וא"ז הופיין, מנהל בנק אנגלו־פלשתינה, מברק דחוף לשגריר האמריקני באיסטנבול, הנרי מורגנטאו, והתריעו בפניו על המצב הקשה בארץ. הם ביקשו מהשגריר שיעביר את פנייתם ליהדות ארצות הברית ולעם האמריקני. הקונסול האמריקני בירושלים, אלן אוטיס גלייזברוק, טִלגרף במקביל למורגנטאו והאיץ בו שייחלץ לעזרתם של יהודי הארץ הסובלים. הוא כתב:
השלטונות הצבאיים מחרימים נכסים וסחורות של זרים. מחאות לא עוזרות. זה שלטון של טרור צבאי. יהדות ארצות הברית מתבקשת להעביר עזרה כספית ומזון. דחוף!
העיר התרוקנה מיהודיה. יהודים מגורשים מהארץ על־ידי התורכים, נמל יפו, 1915
צילום: אוסף פרטי מרדכי נאור
יהודי אמריקה נחלצו
יהודי אמריקה נחלצו במהירות רבה לעזרת יהודי הארץ. בשלב הראשון נאספו בארצות הברית 50 אלף דולר והתעוררה בעיה איך להעביר את הכסף לארץ, כיוון שכל ההפלגות המסחריות בים התיכון הופסקו מיד עם פרוץ המלחמה. יהודי ארצות הברית פנו לממשל וביקשו להעביר את הכסף בספינת־מלחמה אמריקנית. ואמנם, באוקטובר 1914 הגיעה לנמל יפו ספינת הצי האמריקני "נורת' קרוליינה", כשעל סיפונה הכסף – במטבעות זהב – וכן שליח מיוחד: מוריס ורטהיים, חתנו של השגריר מורגנטאו, שעליו הוטל למסור את הכסף, אישית, לראשי "הוועד להקלת המשבר".
אוניות מלחמה אמריקניות המשיכו לפקוד את חופי יפו, הביאו מזון וכסף וסייעו בהעברת מגורשים למצרים. עד 1916 הובא לארץ סיוע יהודי־אמריקני בשווי של כמיליון דולר, סכום עתק בימים ההם. בשלהי 1914 הפגינו התורכים את אכזריותם במה שזכה לכינוי "יום חמישי השחור". באותו יום, 17 בדצמבר 1914 (נר שישי של חנוכה תרע"ה), פשטו שוטרים וחיילים תורכים, ואיתם ערבים חמושים, על בתי השכונות היהודיות של יפו, לרבות שכונת הגנים תל־אביב, ועצרו אנשים ומשפחות שלא התעתמנו. הם גררו מאות גברים, נשים וילדים בכוח לנמל יפו והעלו אותם על אונייה איטלקית שעמדה להפליג למצרים. כאשר לא נמצאו החשודים נלקחו ילדיהם. משפחות הופרדו והפאניקה בעיר הייתה בשיאה. בסך הכול גורשו באותו יום למצרים 700 יהודים מיפו ומתל־אביב.
אחרי אותו יום שחור, שיוחס לג'מאל פאשא ולעושה דברו ביפו, מפקד העיר בהא אל־דין, הסיקו אלפי יהודים כי מוטב להם להסתלק מהארץ בטרם תגיע עדיהם ידו הארוכה והאכזרית של השלטון התורכי. ב־1915 וב־1916 התייצב מעט המצב, אך ההחרמות והגירושים נמשכו. בין המגורשים היה גם ד"ר ארתור רופין, ראש "המשרד הארצישראלי" של ההסתדרות הציונית. לא הועילה לו עובדת היותו אזרח גרמניה, בת־בריתה של תורכיה. ג'מאל פאשא הודיע לו, בשיחה אישית, שעליו לעזוב את הארץ מיד, וכי ייאסר עליו לחזור אליה אי־פעם. גירוש מהארץ ואיסור חזרה "לעולם" הטיל השליט התורכי שנה לפני כן גם על שני מנהיגים צעירים של מפלגת "פועלי ציון", דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי, לימים ראש הממשלה ונשיא המדינה.
באביב 1917 ניחתה על היישוב היהודי בארץ־ישראל, למוד הקשיים והסבל, מכה חדשה: הממשל התורכי פקד על כל התושבים היהודים של יפו (לרבות תל־אביב) לעזוב אותה. אמנם ההוראה ניתנה לכל תושבי יפו – ערבים, יהודים ואזרחי מדינות זרות (בעלות־ברית של תורכיה ומדינות נֵיטרליות, השאר גורשו כבר בתחילת המלחמה) – אולם רק לגבי היהודים חלה הקפדה יתרה על ביצועה. השלטון העות‘מני נימק את הוראת הגירוש ב“צורכי המלחמה“, דהיינו – עם התקדמות הצבא הבריטי מסיני צפונה קיימת סכנה מוחשית לשלום האזרחים, והשלטון מבקש להקדים רפואה למכה.
הגירוש מיפו ומתל־אביב התרחש בשבוע הראשון של אפריל 1917. העיר התרוקנה מיהודיה; בין 9,000 ל־10,000 נפש נאלצו לעזוב, נטשו את בתיהם והשאירום נעולים. אלפים מהם התרכזו בפתח־תקווה ובכפר סבא והשאר עברו לירושלים (בניגוד לאיסור תורכי) ולצפון הארץ. המגורשים חיו במשך חודשים ארוכים בתנאים קשים, ורבים מהם נפגעו ממחלות. התמותה בקרבם הייתה רבה: כ־900 עד 1,000 מהם מתו – שיעור אבדות מבהיל ביותר. מקצת המגורשים הצליחו לחזור ליפו ותל־אביב לאחר כחצי שנה, עם הכיבוש הבריטי של דרום הארץ, אבל כל אלה שגורשו לצפון הארץ חזרו רק לאחר כמעט שנה וחצי.
לגרש את כל היהודים
ג'מאל פאשא לא הסתפק בגירוש יפו ותל־אביב. תוכניתו הייתה לגרש ממקום מושבם את כל יהודי הארץ. מה שמנע ממנו בסופו של דבר לפגוע ביהודי ארץ־ישראל היה קול זעקה שהקימו אישים וגורמים יהודיים, במיוחד בגרמניה ובארצות הברית, והפעלת לחץ. לעיתונות היהודית של העת ההיא – בעיקר בארצות הברית – היה תפקיד חשוב בהובלת מהלכים אלה. הם פרסמו כתבות ומאמרים שהיו בהם מעט עובדות והרבה גוזמאות על הרס תל־אביב, "פוגרום", "חורבן גדול בארץ־ישראל" והוצאה להורג של יהודים (מידע בדוי אף הוא). אך הלחץ עזר וג'מאל פאשא לא ביצע את זממו. כשנתגלתה רשת הריגול של ניל"י בסתיו 1917 נקטו התורכים יד קשה, אך לא הגיעו לכלל פגיעה ביישוב היהודי הקטן.
התורכים עצמם הודו שרק לחץ יהודי בינלאומי הציל את היישוב. קצין תורכי אמר לאחד המגורשים: "כשעושים לכם איזו רעה, אתם מרימים קול צעקה הנשמע מסוף העולם ועד סופו – כמו שעשיתם אחרי הגירוש מיפו. לולא הוא, לא היינו משאירים מכם שריד ופליט".
בנובמבר ובדצמבר 1917 נערכה מתקפה בריטית גדולה מהנגב צפונה. תוך שבועות מספר הגיעו הגייסות הבריטיים, שכללו גם חיילים אוסטרלים, ניו־זילנדים והודים, ליפו, לתל־אביב ולירושלים. ירושלים נכבשה ב־9 בדצמבר – ערב חג החנוכה תרע"ח, והדבר נחשב ל"נס חנוכה" חדש. ואולם המלחמה לא הסתיימה במהרה. הצבא הבריטי התבסס בדרום הארץ ובמרכזה וקו החזית עבר מהירקון עד יריחו. כל מי שהתגורר צפונה משם, לרבות אלפי המגורשים, סבל מידם הקשה של התורכים עוד תשעה חודשים. רק בספטמבר 1918 יצאו הבריטים למתקפה מקיפה ותוך ימים מספר כבשו את כל צפון הארץ ולאחר מכן גם את לבנון וסוריה. תורכיה הכריזה על כניעתה. 400 שנות שלטון תורכי־עות'מני בארץ־ישראל הגיעו לקיצן.
היישוב החדש והמנדט
התחושות ביישוב היהודי הקטן והמוכה היו מעורבות. מצד אחד, מאמץ התיישבותי בן עשרות שנים הוסג לאחור בימי המלחמה הקשים. היישוב הצטמצם ביותר מ־50 אחוז ודומה היה שיש להתחיל את הכול מחדש. מצד שני, הבריטים השתלטו על הארץ וההנחה הייתה שהם יקימו, בניגוד לתורכים, ממשל נאור ומודרני (כפי שאכן קרה). יתר על כן, שלושה ימים לאחר שהחלה המתקפה הבריטית בנגב, שהובילה עד מהרה להשתלטות על החצי הדרומי של הארץ, לרבות ירושלים, פורסמה בלונדון הצהרת בלפור – מסמך רשמי שהבטיח ליהודים הקמת "בית לאומי" בארץ־ישראל. הפעולה הצבאית וההכרזה המדינית, אף שלא היה קשר ביניהן, נתפסו על־ידי מיליוני יהודים ברחבי העולם כאתחלתא דגאולה ממש.
מה אפשר ללמוד ממה שקרה בארץ במלחמה הרחוקה ההיא לפני 100 שנה? היישוב הקטן שרד, למרות המכות שהוכה, בשל התארגנות של ראשיו, שבין הנודעים שבהם היו ד"ר ארתור רופין (עד שגורש) ומאיר דיזנגוף. הקמת גופים במהלך המלחמה, כדוגמת "המשביר" שסיפק מוצרי מזון במחירים מוזלים ו"ועד ההגירה" בעת גירוש תל־אביב, סייעה אף היא. חשוב במיוחד היה הסיוע היהודי־אמריקני, והוא לימד כבר אז על הפוטנציאל הגלום ביהדות ארצות הברית.
היישוב החדש התמודד עם הקשיים בהצלחה יתרה ביחס ליישוב הישן, החרדי ברובו, בירושלים ובערי הקודש האחרות, ובכך נסללה הדרך לדומיננטיות שלו בימי המנדט. ולבסוף, ראוי לגנות בכל פה, אף לאחר 100 שנה, את השלטון התורכי העוין והאכזר על יחסו לכלל ולפרט. יש להזכיר לתורכים, אף כיום, את תפקידם הבזוי בעת המלחמה ההיא.
ד"ר מרדכי נאור הוא סופר וחוקר תולדות ארץ־ישראל. ביום רביעי ישתתף ברב־שיח על ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה בפסטיבל "לא בשמים"
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ד, 4.7.2014