ביקורת על הספר "אחרית דבר", קשר 48, 2016
דבר – העיתון הנפוץ והמשפיע ביישוב
מרדכי נאור, ראשית דבר: 25 השנים הראשונות של העיתון הנפוץ והמשפיע ביותר בישוב היהודי ובמדינת ישראל הצעירה, תל-אביב, הקיבוץ המאוחד, 2015, 323 עמ'.
ספרו של מרדכי נאור, ראשית דבר, עוסק, כפי שמעידה תת הכותרת שלו, בהתפתחות העיתון מלידתו ב-1925 ועד 1950, תקופה שבמהלכה היה לעיתון הנפוץ והמשפיע ביישוב ובמדינת ישראל הצעירה. אפשר היה לוותר על תת כותרת זו, שהיא ארוכה ומסורבלת מדי וגם נכונה רק בחלקה, שכן בשנות העשרים היה עיתונו של איתמר בן-אב"י, דאר היום, העיתון הנפוץ ביישוב, ולאחר פברואר 1948 עברה ההגמוניה העיתונאית לעיתונו החדש של עזריאל קרליבך, מעריב עם זאת, במשך כ-15 שנה, בין 1933 ל-1948, היה דבר העיתון הנפוץ והמשפיע בארץ. ספרו של מרדכי נאור חשוב ומחדש. עד היום נכתבו מחקרים מעטים על דבר, רובם ככולם במאמרים ובחלקי פרקים. זו הפעם הראשונה שמתפרסם מחקר רחב ומקיף העוסק בעיתון הסתדרות העובדים בתקופת המנדט ובראשית ימי המדינה. נאור בחר לפתוח את הספר בשירו של נתן אלתרמן "למד מן העיתון", שהתפרסם במדור ״הטור השביעי״ בעיתון ב-2 ביוני 1950. באחד מבתי השיר כתב אלתרמן: ״מדרכי העיתון היומי זאת למד, כל חייך הם יום יחיד ואחד, אך ביום האחד הלזה, עדי ערב, אתה השופר, ואתה החרב״. ללא ספק מתאים בית זה לתיאור מעמדו של דבר במרחב הציבורי הארץ-ישראלי בשנות השלושים והארבעים, עת הפך לעיתון הנפוץ והמשפיע ביישוב. לדברי מרדכי נאור, למרות העובדה שהספר עוסק ב-25 השנים הראשונות של העיתון, מדובר בספר העוקב אחרי תהליך לידתו של העיתון והתפתחותו עד לשיא הפופולריות ותחילת שקיעתו על רקע צמיחת עיתונות הערב המסחרית.
הספר מונה 15 פרקים, מהם תשעה כרונולוגיים ושישה תמטיים, וכן נספח וביבליוגרפיה. הפרק הראשון עוסק בעיתונות העברית שקדמה לדבר. עם הופעת העיתון ביוני 1925 הייתה העיתונות המקומית כבר בעלת היסטוריה ארוכה, בת שבעים שנה, שראשיתה בלידת עיתוני היישוב הישן, הלבנון וחבצלת ב-1863. מקום מרכזי מקדיש נאור לאליעזר בן-יהודה, לאשתו חמדה ולבנו איתמר בן-אב"י שהפכו את עיתונם הצבי, שנקרא לאחר מכן האור, ליומון העברי הראשון בארץ ותרמו תרומה מרכזית למודרניזציה של העיתונות המקומית. בהמשך הפרק הראשון עוסק נאור בעיתונות העברית שלאחר הכיבוש הבריטי. הוא מציין את הקמתו של עיתון הארץ, שעוצב כעיתון עילית רציני ואחראי, הפונה בעיקר לציבור המשכיל האירופי כנגד עיתונה החדש של משפחת בן-יהודה, דאר היום, שעוצב כעיתון עממי סנסציוני בעקבות דיילי מייל הבריטי ופנה לילידי הארץ, ספרדים ואשכנזים. עיתון זה הפך בשנות העשרים לשליט כול יכול במרחב התקשורתי הארץ-ישראלי וניהל מאבקים מרים עם עיתון הארץ בשאלה כיצד צריך להיראות עיתון ציוני, עברי. האם עליו להיראות כעיתון המון סנסציוני בידורי או כעיתון עילית שכלתני1? למרות העימות המתמיד ביניהם תמכו הן הארץ והן דאר היום באידאולוגיה חברתית-כלכלית ימנית ליברלית המושתתת על כלכלת השוק והיוזמה החופשית. על רקע זה גבר הצורך בקרב תנועת הפועלים להוציא עיתון יומי משלה.
בפרק השני עוקב המחבר אחר תהליך הקמתו של דבר. הדמות המרכזית בפרק זה הוא יוזם העיתון, ברל כצנלסון. ברל טען ששבועוני הפועלים קונטרס והפועל הצעיר לא הצליחו להפיץ את המסר הסוציאליסטי בקרב הציבור הרחב. לדברי נאור היו מתנגדים רבים בתוך המחנה הסוציאליסטי להקמת עיתון יומי חדש. ר׳ בנימין טען שבארץ יש כבר שני עיתונים יומיים ועיתון שלישי רק יחזק את הפילוג בקרב הציבור. הוא ממליץ להתחבר להארץ ולהקים עיתון מרכזי גדול שיתמודד ביעילות עם הסגנון הצהוב של דאר היום. אולם אנשי מפלגת הפועל הצעיר רצו להשתתף בשליטה על העיתון. נאור מתאר את הקרב המר של ברל עם אויבו הגדול, עורך הפועל הצעיר יצחק לופבן. ברל דחה את הדרישה למנות את לופבן לצוות ההקמה של העיתון והסתבך בעימות קולני עמו. במקביל הוא נלחם נגד מנהיג נוסף של הפועל הצעיר, יוסף אהרונוביץ, שעמד בראש בנק הפועלים והעלה טיעונים כלכליים נגד הקמת העיתון. אבל עקשנותו של ברל ותמיכתו של מנהיג ההסתדרות, דוד בן-גוריון, גברו על המכשולים. נאור מצביע על העובדה שברל היה מעורב בכל פרט בהקמת דבר. הוא בחר את חברי המערכת, שהבולטים שבהם היו זלמן רובשוב (לימים שזר), דוד זכאי ומשה בילינסון, ואת אנשי האדמיניסטרציה, את בית הדפוס, ואף את סוג הנייר, הפורמט והגרפיקה, וכן הגדיר אסטרטגיות ארגון עבודת המערכת והמנהלה וההפצה. נאור מקדיש מקום גם לשאלת הלוגו של העיתון. האם אכן היה זה ביאליק שהעניק לעיתון את שמו? אמנם גצל קרסל, ורבים מבכירי דבר טענו כך, אולם דווקא ביאליק הצטנע. נאור נוטה לגרסה שהיה זה ברל שבחר את הלוגו רב המשמעות ואחר כך זכה לברכתו של ביאליק. לעיצוב הגרפי של הלוגו הייתה אחראית העולה הצעירה מגרמניה לילי צדק, שזהותה נחשפה לציבור בידי דוד זכאי רק בשנות השישים. בתקופה זו בארבעה עמודים, ובשבת גדל מספר עמודיו לשישה ונוספו לו בהדרגה מוספים שונים. בניגוד לדאר היום ולהארץ, שמאמריהם הראשיים, בחתימת העורכים הראשיים, ייצגו את עמדתם (משה גליקסון בהארץ ואיתמר בן-אב"י בדאר היום), מאמר המערכת של דבר, שנקרא ״דבר היום״, ייצג את עמדת המערכת כולה, אבל גם מאמר זה נחתם בראשי תיבות של שמות שלושת הכותבים הקבועים של המדור: ברל כצנלסון, זלמן רובשוב, ובעיקר משה בילינסון, שכתב את רוב המאמרים. מאמר המערכת היה לאנונימי רק כמה שנים מאוחר יותר ונשא אז את ראשי התיבות מ.ד. (מערכת דבר). ״דבר היום״ מוקם בעיתון בהבלטה בעמוד הראשון בצד ימין והשתרע על שני טורים ויותר. לעומת זאת בדאר היום ובהארץ מוקמו המאמרים בעמוד השני למעלה מימין. לאחר שדאר היום עבר לידי התנועה הרוויזיוניסטית בדצמבר 1928, החליט העורך הראשי, זאב ז'בוטינסקי, למקם בעמודו הראשון מאמר ראשי, אם כי הוא שמר על אנונימיות וכלל בדרך כלל רק טור אחד שמוקם בצד הימני של העמוד הראשון. בדבר הפך המאמר לכלי פולמוס מרכזי של העיתון נגד מתנגדיו מימין, ונאור עוקב אחר כמה שערוריות בהם היה מעורב בימיו הראשונים. הנ"ל, ״דבר 1935: העיתון הנפוץ במדינה״, הרצאה בכנס לזכר חנה זמר, שהתקיים ביוני 2008 במוזאון ההגנה בתל-אביב.
בסוף מארס 1925 פרסם ברל קול קורא לציבור הפועלים בארץ, ובו ניסח את ה"אני מאמין״ של העיתון. כבמה ציבורית של ציבור הפועלים על פלגיו השונים הוא התחייב לספק דיווח חדשותי יומי אמין על המתרחש בעולם הרחב, בקרב העולם היהודי בגולה, בתנועת הפועלים העולמית ובתנועות שחרור לאומיות ברחבי העולם, ולהקדיש מקום נרחב לענייני מפלגה, כלכלה, ספרות ואמנות, מדע ופילוסופיה. אבל העיתון לא נתפס רק ככלי אינפורמטיבי, אלא גם כעיתון לוחם פרשני וחינוכי: ״על העיתון יהיה להודיע ולספר, להאיר ולעורר, לבקר ולהילחם, להסביר ולחנך. הוא ישאף לגבש את הכוח, להרחיב את הדעת, ולשפר את הטעם״. ברל התחייב לעיתון פוליסמי פתוח ורב קולי, שעל דפיו מתנהל ויכוח בין כל זרמי תנועת העבודה, אבל העיתון לא יתן, מצד שני, דריסת רגל לאויביה האידאולוגיים מימין. ברל הדגיש שהעיתון עני במקורות חומריים ויסתמך בעיקר על ציבור הפועלים הנדרש לעזור בבנייתו. דבר נתפס אפוא כמדריך יומי, כמכוון וכמורה שיוליך את תנועת הפועלים המפוצלת במסלול נכון ובריא. למרות העובדה שפנה לציבור רחב וחלקו עממי, לא עוצב העיתון בסגנון פופולרי ספקטקולרי נוסח דאר היום. בהתאם לגישה המרקסיסטית, הרואה בהתלהמות הסנסציונית סוג של "אופיום להמונים" המסיט את תשומת הלב של הקורא מהשאלות החברתיות-כלכליות והפוליטיות לעבר סיפורים מבדרים המנוונים את חוש הביקורת של הפועל, בחר ברל בסגנון השכלתני והביקורתי של עיתונות העילית נוסח עיתון הארץ.
ההכנות להקמת דבר הסתיימו בסוף מאי 1925 והעיתון הופיע ביום שני, 1 ביוני 1925. הפרק השלישי מוקדש לניתוח הגיליון הראשון. נאור בוחן את ששת עמודי העיתון (לאחר מכן נדפס העיתון במשך כמה שנים בארבעה עמודים), ומנתח את מאמר הפתיחה הארוך של ברל. הוא מדגיש בצדק שברל ניסה כבר בגיליון הראשון לשכתב את ההיסטוריה כשהתחיל את המפעל הציוני בעלייה השנייה והתעלם מהעלייה הראשונה. בכך הוא ביטל את מפעלו של היישוב האיכרי והבורגני התומך בכלכלה קפיטליסטית וגם את תרומתם של בני היישוב הישן, ובעיקר האוכלוסייה העירונית הספרדית. ברל חשב רק את היישוב הסוציאליסטי (והאשכנזי ברובו הגדול) למקים המפעל הציוני שאין בלתו. בכך הוא הכין את עיתונו למאבק ארוך שנים בעיתון העלייה הראשונה, דאר היום שהפך בעיני אנשי דבר למי שמגלם את כל הרע, הרקוב, המושחת, הנצלן והבור ביישוב. נאור מציין שלצד שלל המאמרים הפובליציסטיים העוסקים בתנועת הפועלים, בלט בגיליון הראשון סיפורו של ש״י עגנון, ״ברית אהבה״. דבר שאף לא רק לחנך אלא גם לבדר, אם כי בניגוד לדאר היום, שפרסם סיפורי בלשים ומלודרמות רומנטיות, הקפיד עיתון הפועלים על ספרות איכותית ומקורית. בין המאמרים הפובליציסטיים בגיליון הראשון בלט מאמרו של המשורר אורי צבי גרינברג. כמה שנים מאוחר יותר הפך אצ״ג לאיש ימין וליריב מר של ברל ודבר. עיתונאי בולט אחר שהחל לפרסם מיומו הראשון של העיתון היה דוד זכאי, שכבר ב-1 ביוני 1925 פרסם רשימה פולמוסית קצרה. כעבור כמה ימים הוא הפך טור זה לקבוע תחת הכותרת ״קצרות״ ובחתימת ז' דוד, טור שהקפיד לפרסם בעיתון מעל חמישים שנה.
נאור מציין שעוד קודם ליציאת דבר החליטו עורכיו לא להציב מודעות פרסומת בעמודיו הראשונים, בניגוד לדאר היום ולהארץ, שעמודם הראשון הוקדש כולו לפרסומות והמידע החדשותי והפולמוסי מוקם בעמודים 4-2. ברל התנגד להפוך את דבר ללוח מודעות ולכלי בשירות תרבות הצריכה הקפיטליסטית והקפיד למקם פרסומות בעמודים הפנימיים. העמוד הראשון הוקדש, החל בגיליון השני, למאמר מערכת נרחב, ״דבר היום״, ולידיעות חוץ טלגרפיות. העמוד האחרון הוקדש לידיעות פנים. בהשפעת דבר שינו גם מתחריו את סגנון העריכה ופינו את העמוד הראשון והאחרון לידיעות חוץ ופנים שזכו בדאר היום לכותרות סנסציוניות. עורכי דבר דבקו בכותרת קצרות שנוסחו בצורה יבשה ועובדתית.
בפרק הרביעי דן נאור בעשר השנים הראשונות לעיתון. מדוע בחר דווקא בעשור הראשון ולא חילק את תולדות העיתון על פי פרמטרים אחרים? אולי מפני שעורכי העיתון עצמם נהגו לחגוג ימי הולדת לעיתון, ויום ההולדת העשירי זכה למוסף ענק2. בתקופה זו בארבעה עמודים, ובשבת גדל מספר עמודיו לשישה ונוספו לו בהדרגה מוספים שונים. בניגוד לדאר היום ולהארץ, שמאמריהם הראשיים, בחתימת העורכים הראשיים, ייצגו את עמדתם (משה גליקסון בהארץ ואיתמר בן-אב"י בדאר היום), מאמר המערכת של דבר, שנקרא ״דבר היום״, ייצג את עמדת המערכת כולה, אבל גם מאמר זה נחתם בראשי תיבות של שמות שלושת הכותבים הקבועים של המדור: ברל כצנלסון, זלמן רובשוב, ובעיקר משה בילינסון, שכתב את רוב המאמרים. מאמר המערכת היה לאנונימי רק כמה שנים מאוחר יותר ונשא אז את ראשי התיבות מ.ד. (מערכת דבר). ״דבר היום״ מוקם בעיתון בהבלטה בעמוד הראשון בצד ימין והשתרע על שני טורים ויותר. לעומת זאת בדאר היום ובהארץ מוקמו המאמרים בעמוד השני למעלה מימין. לאחר שדאר היום עבר לידי התנועה הרוויזיוניסטית בדצמבר 1928, החליט העורך הראשי, זאב ז'בוטינסקי, למקם בעמודו הראשון מאמר ראשי, אם כי הוא שמר על אנונימיות וכלל בדרך כלל רק טור אחד שמוקם בצד הימני של העמוד הראשון. בדבר הפך המאמר לכלי פולמוס מרכזי של העיתון נגד מתנגדיו מימין, ונאור עוקב אחר כמה שערוריות בהם היה מעורב בימיו הראשונים.
חודשי העיתון הראשונים עברו בהצלחה ומספר המנויים עלה בהתמדה. בימיו הראשונים עורר העיתון סקרנות רבה ותפוצתו הגיעה ל-4,500 עותקים ליום, מספר גדול מיריביו. אבל כעבור כמה שבועות התייצבה התפוצה סביב 2,500 עותקים, יותר מהארץ אבל פחות מדאר היום שיצא באותה תקופה בכ-4,000 עותקים ליום. נאור עוקב אחר גיוס הכספים לעיתון בשנות המשבר הכלכלי הגדול, שהורגש היטב בעיתון בין סוף 1925 לתחילת 1929. במלאת שנה לעיתון, ביוני 1926, נראה היה שהעיתון מתמודד בקושי עם המשבר. במקביל המשיך ברל לעבוד על שיפור פניו. הוא הקדיש תשומת לב רבה למוסף הספרותי לשבת וגייס כוחות חדשים, כמו דב שטוק (סדן). זלמן רובשוב הרבה לשלוח לעיתון רשימות רבות במהלך סיוריו בחו"ל. בנסיעות אלה הצליח רובשוב לגייס כסף להקמת בית דפוס חדש. בית דפוס זה, מהמשוכללים בארץ, נפתח ב-1 במארס 1929 והביא להגדלת מספר עמודי העיתון ולהרחבת הפורמט. בעקבות מהפכת הדפוס הוחלט גם להקדים את מועד הופעת העיתון שיצא עד אז בצהריים. החל באוקטובר 1929 הפך דבר לעיתון בוקר לכל דבר. אבל בכך לא חידש העיתון רבות, שכן דאר היום הפך לעיתון בוקר כבר בקיץ 1925 ובסוף אוקטובר 1929 הוציא גם מהדורת ערב לעיתון. ברל השקיע מאמצים בהרחבת מספר המנויים ואימץ טכניקות שיווק מודרניות כמו מבצע ספרים בחינם לחותמים.
דבר הוגדר כל שנות קיומו כעיתון הסתדרות העובדים, אולם בפועל שלטו בו אנשי מפלגת אחדות העבודה בראשות ברל. בתחילת 1930 התאחדה אחדות העבודה עם מפלגת הפועל הצעיר והפכה למפא״י. כתוצאה מכך התרחב קהל הקוראים של העיתון וגדל והתגוון צוות העיתון עצמו. תפוצת העיתון גדלה בהתמדה ומ-2,500 עותקים בממוצע ב1927 היא עלתה בקיץ 1930 ל-6,000 עותקים. במלאת לעיתון עשור, בקיץ 1935, הגיעה תפוצתו ל-9,000 עותקים ליום ובכך הפך ליומון העברי הנפוץ בארץ. צמיחה זו של דבר עמדה בניגוד חריף לשקיעתו ההדרגתית של עיתון דאר היום שהחליף בשנות השלושים בעלויות ולבסוף נסגר באביב 1936. גם גורלו של עיתון הארץ לא שפר עליו. הוא נקלע למשבר כלכלי חמור ונמכר ב-1936 למשפחת שוקן, שהצליחה לאחר שנים מספר לייצב את מצבו הכלכלי והתוכני.
למרות רצונו של ברל ליצור עיתון איכותי לקוראיו, ניכרה בו בהדרגה מגמת פופולריזציה, עם הופעת מדורים כמו מדור הספורט (בעריכת שמעון סאמט), ומדורי בריאות, טכניקה וקולנוע. גם סגנון הכתיבה החדשותית התגוון ולצד ידיעות קצרות ויבשות נדפסו רפורטז'ות סיפוריות צבעוניות שעוצבו בידי הכתב הראשון של העיתון, יצחק בן-דור. המחבר מעלה על נס את תרומתו של בן-דור להתפתחות ז'נר הרפורטז'ה, אולם שוכח לציין שז'נר זה הוחדר לארץ בהצלחה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה בידי משפחת בן-יהודה, בעיקר בידי איתמר בן-אב״י. נאור טוען שחידוש נוסף בעיתון היה הופעת הקריקטורה היומית, פרי עטו של אריה נבון. המחבר רואה בקריקטורה חידוש עיתונאי מרעיש, אבל גם כאן הקדים דאר היום את דבר: קריקטורות של נבון החלו להתפרסם בו כבר באוקטובר 1928.
במקביל להתגוונות התוכן בעיתון היומי הפך דבר בתחילת שנות השלושים למעין אימפריה עיתונאית. הוא הוציא מהדורות שבועיות באנגלית ובגרמנית והחל בסוף 1931 החל להופיע בו מוסף חודשי לילדים, שהפך ב-1936 לשבועון עצמאי בשם דבר לילדים, בעריכת יצחק יציב, ברכה חבס ונחום גוטמן. לצדו הופיעו שני מוספים חודשיים נוספים: ״המשק השיתופי״ החל ב-1932, שדן בנושאי כלכלה, חברה וקואופרציה, ו״דבר הפועלת״, החל ב-1934, מוסף שהפך ב-1950 לירחון נשים עצמאי בחסות דבר בעריכת רחל כצנלסון-שזר. במסגרת ניסיונותיו לפנות לקהלים עממיים רחבים פעל ברל להוציא מוסף חדשות שבועי מאויר ומצולם. המוסף, שאמור היה להופיע ב-1934 בשם ״עין דבר״, לא יצא לבסוף, והתכנית מומשה לבסוף רק ב-1946, כשהחל להופיע שבועון מאויר עצמאי בשם דבר השבוע. לעומת זאת זכה המוסף לספרות (״המוסף לשבתות וחגים״), שהופיע בימי שישי, להצלחה רבה בקרב הקוראים לאחר שעריכתו נמסרה ב-1933 לדב שטוק (סדן), שערך אותו עד 1939. בעריכתו הפך המוסף לבמה הספרותית החשובה בארץ בהשתתפות טובי הסופרים, המשוררים והמבקרים. כזכור, הפך דבר לעיתון בוקר באוקטובר 1929. כעבור חמש שנים, בתחילת יוני 1934, החל העיתון להוציא מהדורת ערב קלילה ופופולרית יותר עם כותרות גדולות ורפורטז'ות דרמטיות. במסגרת זו החל להופיע טורו האקטואלי המחורז של נתן אלתרמן, שזכה בשנות הארבעים לכותרת ״הטור השביעי״ .
בפרק הרביעי מתעכב נאור על שני אירועים מרכזיים. הראשון, מאורעות 1929. העיתון אמנם נקט עמדה מתונה יחסית במהלך השבועות שקדמו לפרוץ המאורעות, אולם אחריהם תקף בחריפות את הממשל הבריטי והאשים אותו באחריות ישירה לאירוע הרצחני. בעקבות התקפותיו על הממשל הבריטי נסגר העיתון בתחילת נובמבר 1929 לשבועיים, אבל המשיך להופיע תחת שמות אחרים. פרשה שנייה שעיצבה את העיתון במהלך העשור הראשון לקיומו היה העימות עם התנועה הרוויזיוניסטית שהגיע לשיאו ברצח ארלוזורוב. נאור עוקב אחר התפתחות העימות בין דבר לביטאון הרוויזיוניסטי חזית העם (העם במקור) בין 1931 ל-1933. נאור מדגיש את עמדתו המתונה והמכובדת של דבר כלפי יריביו לאחר רצח ארלוזורוב באמצע יוני 1933, את הקריאה להתאפקות ואת סיקור ההלוויה המכובד והמתון. במקביל הוא מתאר את המאבקים הקשים בין תומכי הגישה המתונה כלפי הרוויזיוניסטים לבין תומכי הגישה האקטיביסטית האלימה, מאבק שהסתיים בניצחון המתונים בהנהגת ברל, רובשוב ובילינסון. במידה רבה הופיע מוסף הערב של העיתון ביולי 1934 כתשובה וכביטוי לחרדת אנשי דבר שהעיתונות הרוויזיוניסטית העממית תכבוש את הרחוב. ואכן, מדיניות אימוץ סגנון העריכה העממית במהדורת הערב נתנה פירות מיידיים, שכן במהלך 1935 הגיע מספר עותקי מהדורת הבוקר והערב של העיתון ל-17,000. בצדק קובע נאור שמדובר בתפוצה חסרת תקדים ליישוב שמנה באותם ימים כ-300,000 תושבים.
התפוצה הרחבה של דבר נבעה גם מהצמיחה הכלכלית באמצע שנות השלושים, אולם צמיחה זו נעצרת עם פרוץ מאורעות 1939-1936. הפרק החמישי בספר מוקדש לסיקור תפקידו ועמדותיו של דבר במהלך המאורעות. דבר, באמצעות שתי המהדורות (בוקר וערב) שלו, סקר במהירות וביעילות את המאורעות. הוא גבר בקלות על יריביו דאר היום, הארץ ועיתון הציונים הכלליים החדש, הבוקר. נאור מדגיש את תפקידו של משה בילינסון ככותב מאמרים ראשיים מרכזי. בתקופה שבה נעדרו מהמערכת ברל ורובשוב ששהו בשליחות בחו"ל, שימש בילינסון כ״מגיב הראשי״ וכ״מסביר הראשי״ של היישוב. חודשים רבים הוא היה כמעט היחיד במאמץ הכתיבה היומיומי של מאמר המערכת של העיתון, שבו ניסה מחד גיסא לחזק את היישוב במאבקו ומאידך גיסא לדרוש תגובה מאופקת והומנית. אבל בילינסון לא היסס לתקוף בחריפות את השלטון הבריטי לאחר האיום בהפסקת העלייה באוגוסט 1936. בעקבות תגובתו נסגר העיתון פעם נוספת לחמישה ימים. בילינסון המשיך בפעילותו ההרואית לאחר חידוש ההופעה, אולם הטלת האחריות על איש אחד הובילה לתוצאות טרגיות לאחר שבילינסון מת בפתאומיות בגיל 46, בנובמבר 1936. לאחר מותו הוטל רוב מאמץ העריכה על כתפיו של זלמן רובשוב (שז"ר) מאחר שברל נעדר תקופות ארוכות מהארץ מסיבות רפואיות ובשל פעילות פוליטית. רובשוב התלונן שחסרה לו עצתם של ברל ובלינסון והתקשה למצוא כותבים בתחום הפובליציסטיקה, אבל כעורך ראשי בפועל השפיע על שיפור הכתיבה הפובליציסטית ומאמרי הפרשנות המדיניים ועד סגנון הכתיבה בעברית מליצית רווית פתוס.
למרות הקשיים המשיכה תפוצת העיתון לעלות. נאור מעריך שהעיתון שיצא פעמיים ולפעמים שלוש פעמים ביום, הגיע לתפוצה של כ-20,000 עותקים, אם כי דו"ח ועדת פיל מאמצע 1937 טוען שהעיתון יצא אף ב-30,000 עותקים ליום. מספר זה היה כמעט כפול מהתפוצה של עיתון הארץ (כ-16,000 עותקים ליום), של הבוקר בעריכת יוסף הפטמן (כ-7,000 עותקים ליום), והפלסטיין פוסט האנגלי בעריכת גרשון אגרונסקי (7,500 עותקים ליום). על פי המסמך של ועדת פיל שאותו מצטט נאור נדפסו באמצע 1937 כ-60,000 עותקים ליום של העיתונות היהודית; דבר תפס את מחציתם. בסוף שנות השלושים החלה להתפתח עיתונות מפלגתית ענפה (הבוקר, הצופה, המשקיף) ולצדה ניצנים ראשונים של עיתונות ערב עצמאית (ידיעות אחרונות), אבל דבר המשיך לשמור על ההגמוניה שלו ואף הרחיב את אימפריית העיתונות שלו עם הוצאת שבועון בערבית ב-1937 בשם חקיקת אלאמר (האמת שבדבר), בעריכת מיכאל אסף. השבועון נקרא השבועון בידי אלפי קוראים ערבים בארץ ובאזור, לצד קוראים יהודים דוברי ערבית.
תפוצת דבר גדלה על רקע התגברות במאורעות ב-1937. נאור מציין לשבח את תפקידה החשוב של ברכה חבס ככתבת צבאית בזמן המאורעות. היא ליוותה את עליית יישובי חומה ומגדל על הקרקע, ובמקביל כתבה וערכה ספרים העוסקים במאורעות ובמאבק העברי ותרמה למיתולוגיזציה של דמויות לוחמים כמו אלכסנדר זייד. במהלך המאורעות המשיך דבר לתמוך בהגנה וביוזמה יהודית נגד הטרור הערבי, אבל כתב גם נגד הטרור היהודי מבית היוצר של האצ״ל. העיתון המשיך במקביל בשנים 1939-1937 לתקוף את הממשל הבריטי על מסקנות ועדת פיל שהציעה הקמת מדינה יהודית קטנה בצפון הארץ ובמישור החוף, ואת אוזלת ידו בדיכוי האלימות הערבית. עמדה זו הובילה לסגירת העיתון פעמים מספר לתקופות שנעו בין יומיים באוקטובר 1937 לשבועיים ביולי 1938. בעקבות פרסום הספר הלבן של מקדונלד במאי 1939, שקבע צמצום דרמטי בעלייה, יצא דבר בכותרות ענק חריפות. דבר נכנס, לדברי נאור, לאקסטזה אנטי-בריטית ודיווח על פעילות המחאה של היישוב בחריפות יוצאת דופן. אותם ימים בלטו בשיר התוכחה האנטי-בריטי של דוד שמעונוביץ (״אם ילבין ספרכם כשלג – לא יכס על הדם. דם הרצח, ועל שחור תרמיתכם המתועבת...״), ומאמרו הענק של בן-גוריון בן 11,000 מילים ובו קרא לישוב להתאחד מול המזימה הבריטית.
בפרק השישי בודק נאור את התנהלותו של העיתון במלחמת העולם השנייה ואת יחסו לשואה. נאור מציין שלמן פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 ועד נובמבר 1942 הוקדשו עיקר עמודי העיתון לדיווח על התפתחות המלחמה. הדיווח נטה לאופטימיות יתר, ולמרות תבוסת בעלות הברית בשנים הראשונות למלחמה, הקפיד דבר לנסח כותרות שחזו להן ניצחון קרוב מהיר. כך בעיצומה של הנסיגה הרוסית הגדולה בקיץ 1941, דיווח דבר בגיליונו מ-18 ביוני 1941 שהתבוסה הנאצית היא בלתי נמנעת... בשלוש השנים הראשונות תשומת הלב לגורל יהודי אירופה הייתה פחותה, אם כי יחסית להארץ ולהמשקיף היו בדבר יותר ידיעות על רדיפות היהודים. התייחסות לטבח שיטתי של יהודי אירופה הופיעה במאמר מערכת של דבר רק ב-25 במאי 1942, גם אז סייג עצמו העיתון בציינו שייתכן שידיעות אלה מוגזמות. רק ב-23 בנובמבר 1942 פרסם דבר יחד עם יתר עיתוני הארץ ידיעה לא בולטת במיוחד בעמוד הראשון שסיפרה על השמדה שיטתית של יהודי אירופה. זאת לאחר פרסום הודעה רשמית מטעם הסוכנות היהודית. הידיעה היכתה בהלם את הציבור ודבר לא היסס להטיח ביקורת על הנהלת הסוכנות על הפרסום המאוחר. דוד זכאי בטורו ״קצרות״ הביע תמיהה שבלונדון ידעו על השמדת היהודים כבר באוגוסט 1942, אבל בסוכנות היהודית לא שמעו על כך. בעקבות פרסום הידיעות הראשונות על השואה היה זה הנושא המרכזי בדיווח של דבר, מגמה שהתחזקה בתחילת 1943 כאשר כותרות זועקות גייסו את דעת הקהל לתפילה ולהפגנה וקראו לנקמה. מגמה זו נמשכה עד סיום המלחמה באירופה במאי 1945.
במהלך המלחמה לא עבר דבר טלטלה קשה. אמנם בשל הקיצוב בנייר עיתונים קטן מספר עמודיו בממוצע לארבעה (אף איכות הנייר ירדה), לאחר שבמהלך שנות השלושים הוא יצא בשישה עמודים, נוסף על המוספים. למרות הגידול בביקוש לידיעות בקרב הציבור העברי בארץ, ניסה הממשל הבריטי לכפות על העיתון הגבלת תפוצה כדי לחסוך בנייר. בסתיו 1943 נדרש העיתון להוריד את התפוצה ל-14,000 עותקים ליום ולבטל את תוספת הערב. כן נדרש העיתון לצאת פעמיים בשבוע בשני עמודים. נאור סבור שמערכת דבר נכנעה לדרישה, אבל בפועל לא כך היה. בדיקה של גיליונות העיתון ב-1944 מראה שהעיתון המשיך לצאת בממוצע בארבעה עמודים במשך השבוע (לעתים יצא גיליון יום שני בשני עמודים), ובשישה עמודים ביום שישי. גם מהדורת הערב המשיכה לצאת כסדרה. נאור עצמו מציין בהמשך הפרק שדבר המשיך לעמוד במהלך המלחמה בראש צרכני הנייר של העיתונות היומית, בצריכה שנתית של 114 טון לשנה, בהשוואה לשמונים טון של הארץ ול-24 טון לשנה של ידיעות אחרונות. מסתבר שכדי להגדיל את כמות הנייר שצרך, יצרו ראשי דבר קשר עם העיתון הערבי האנטי-ציוני פלסטין שיצא ביפו וקנו ממנו את עודפי הנייר שלו. אם אכן הייתה סכנה של ירידה בתפוצת דבר, היא הופיעה רק ביולי 1943 לאחר לידת יומון השומר הצעיר משמר שהפך מאוחר יותר לעל המשמר. מעתה לא יכול היה דבר לטעון שהוא הדובר היחיד של תנועת הפועלים בארץ ובמקביל אכן חלה ירידה במספר המנויים של העיתון, שכן בבחירות להסתדרות באוגוסט 1944 זכתה המפלגה שהפכה מאוחר יותר למפ״ם בלמעלה מעשרים אחוז מהקולות. הקמת משמר הובילה לעימות חריף בין שני עיתוני הפועלים שהגיע לשיאו בתחילת שנות החמישים.
דבר המשיך לתקוף את השלטון הבריטי בתחילת מלחמת העולם השנייה, והוא נסגר לשלושה שבועות בפברואר 1940 לאחר שמתח ביקורת חריפה על החלטה הבריטית לצמצם כמעט לחלוטין קניית קרקעות בידי יהודים. נאור עוקב אחר ניסיון הבריטים לצנזר את סיפור אניית המעפילים ״סטרומה״ שטובעה בפברואר 1942 וניסיונות דבר לעקוף את הצנזורה בתחבולות שונות. בעקבות ״פרשת סטרומה״ הקימו העיתונים העבריים ״ועדת תגובה״ שהפכה לאחר 1948 ל״ועדת העורכים״. "ועדת התגובה" ייצגה את כל עיתוני הארץ והוכיחה את כוחה לאחר ניסיון השלטון הבריטי לצנזר את סיפור חיפוש הנשק הברוטלי בקיבוץ רמת הכובש, סיפור שהתפרסם למרות הצנזורה ושהוביל להשבתת מחאה של כל עיתוני הארץ ל-11 יום בנובמבר 1943 ולהיחלשות כוח הכפייה הצנזוריאלי הבריטי. במקביל נאבק עורכו הראשי בפועל של דבר, זלמן רובשוב, בניסיונות צנזורה מבית. כך לאחר פטירת המנהיג הרוויזיוניסט, זאב ז'בוטינסקי, באוגוסט 1940, למרות דרישה בהסתדרות ובמפלגה להצניע את סיקור האירוע, בחר רובשוב להציבו בהבלטה בראש העמוד הראשון ולהקדיש למנהיג הרוויזיוניסטי מאמרי שבח.
ברל התרחק כבר באמצע שנות השלושים מעריכה בפועל של העיתון. הוא הסתפק בפרסום מאמר גדול מעת לעת; את עיקר מאמציו השקיע בהקמת הוצאת הספרים עם עובד. באוגוסט 1944 מת בגיל 57. מותו התקבל כאסון והעיתון הקדיש שטח ניכר ימים ארוכים לפרסום מאמרים לזכרו. את מקומו כעורך ראשי של דבר ושל עם עובד תפס זלמן רובשוב, שהמשיך בכך עד 1949 עת נבחר לכנסת ומונה לשר החינוך.
הפרק השישי בספר חותם את סדרת הפרקים הכרונולוגיים. בפרקים השביעי והשמיני עובר נאור לעסוק בעיתון עיסוק תמטי. הפרק השביעי מוקדש לשרטוט פרופילים של הצוות הבכיר בעיתון. נאור משרטט פרופיל עיתונאי קצר של מנהיגי העיתון, ברל כצנלסון, משה בלינסון, זלמן רובשוב ומשה שרתוק (שרת), ושל העיתונאים הבכירים, דן פינס, ברכה חבס, יהודה גוטהלף, הרצל ברגר, דוד זכאי וחיים שורר. חבל שנאור לא הוסיף פרופיל קצר של דמויות מפתח בהנהלה, בדפוס ובהפצת העיתון. ראוי גם היה לבחון את הפרופיל הקולקטיבי של בכירי דבר בכלים חברתיים-תרבותיים. כלים אלה היו להערכתי מדגישים את האופי ההומוגני של הפרופיל החברתי-תרבותי של ראשי העיתון, בניגוד לפרופיל ההטרוגני של בכירי מערכת דאר היום.
הפרק השמיני מוקדש לפרופיל קולקטיבי של האימפריה העיתונאית של דבר: העיתון עצמו, מוספי השבת והחג, המוסף הכלכלי ״המשק השיתופי״, שנתוני דבר שעסקו בנושאי חברה, פוליטיקה וספרות, הוצאת הספרים עם עובד, המהדורה האנגלית שלו (בעריכת משה שרתוק), והגרמנית, העיתון הערבי חקיקת אלאמר, ומהדורת דבר לגולה. לצדם הופיעו דבר לילדים, דבר הפועלת ועיתון הערב. נאור טועה בציינו שדבר היה הראשון שהוציא ביוני 1934 עיתון ערב עצמאי. קדמו לו דאר היום והארץ שהוציאו כבר בסוף 1929 עיתוני ערב שנמכרו בנפרד. לצד עיתון הערב היה גם היומון המנוקד הגה (1947-1940), שיועד לעולים החדשים והחליף את המוספים המנוקדים שהופיעו בעיתון הערב של דבר. פרסום חשוב נוסף היה השבועון המצויר והמצולם דבר השבוע שהחל לצאת באפריל 1946, תחילה בניקוד, נדבך חשוב בניסיון הפופולריזציה של העיתון. נאור טוען כי דבר השבוע היה בסוף שנות הארבעים ותחילת החמישים לשבועון הנפוץ בארץ ורק ב-1960, לאחר ירידת תפוצתו, צורף כתוספת שבת לדבר, אבל המשיך לשמור על פורמט מגזיני. הוצאתה לאור של אימפריית עיתונות גדולה כל כך לא הייתה אפשרית לולא עמד לרשות העיתון בית דפוס משוכלל משלו. כזכור פתח העיתון דפוס עצמאי בתחילת 1929, שכלל מכונת רוטציה מהירה ומכונת לינוטיפ לעריכה משוכללת. הדפוס המשיך לגדול ולהשתכלל בשנות השלושים והארבעים. ב-1945 עמדו לרשותו מכונת רוטציה שהייתה מסוגלת להדפיס בשעה 20,000 עותקים של גיליון בהיקף של 16 עמוד, וחמש מכונות לינוטיפ. במקביל גדל מספר עובדיו משבעה פועלים ב-1929 ל-76 ב-1947. למעשה היה דפוס דבר באותה שנה הגדול והמשוכלל בארץ.
נאור חוזר לטיפול כרונולוגי של העיתון בפרק התשיעי. פרק זה מוקדש לעיתון במהלך המאבק בבריטים ומלחמת העצמאות. הוא עוקב אחר פעילות דבר לנוכח פעולות ההתיישבות, ההעפלה ופעולות המחתרת נגד השלטון הבריטי. תקוותו של דבר שהמדיניות הבריטית כלפי היישוב תשתנה לאחר ניצחון מפלגת הלייבור נכזבה והעיתון חיזק והקצין את התקפותיו על הממשל. בנובמבר 1945 נסגר העיתון לשבוע בשל קריקטורה של אריה נבון ונעשה ניסיון לצנזר שיר של אלתרמן ב״טור השביעי״. במהלך המאבק בבריטים היה העיתון אחד מכלי המאבק החשובים של הישוב ועמדתו כלפי הבריטים הייתה מיליטנטית בהרבה מזו של עיתון הארץ .
באמצע שנות הארבעים החל העיתון לגלות סימנים ראשונים של ״עייפות החומר״. רוב עובדיו הבכירים היו כבר בני חמישים-שישים וליוו את העיתון מיומו הראשון. יתרה מזאת, רבים מבכירי העיתון מילאו תפקידים נוספים במוסדות המפלגה והיישוב. את מקומו של רובשוב, שנעדר תדיר מהארץ, מילאו עיתונאים ותיקים כדוד זכאי. אין פלא שעיתונים כמו ידיעות אחרונות הקטן והעני בהנהגת עזריאל קרליבך הצליחו לעתים לייצר כתבות מהירות, רחבות ומלאות מידע ומנוסחות בשפה מרתקת וצבעונית על אירועים מרכזיים כמו הקונגרס הציוני הכ"ב שהתכנס בבזל בסוף 1946. העלייה באלימות בארץ על רקע התגברות פעולות המחתרת פגעה בתפקוד העיתון. ריבוי ימי העוצר שהטילו הבריטים פגעו בהדפסה ובעיקר בהפצת העיתון ומוספיו ברחבי הארץ. גם הפגיעה בשירותי הטלפון הקשתה על איסוף מידע ועל עריכת העיתון. בסוף 1947 הציגה מערכת העיתון תכנית עבודה חדשה לעיתון שכללה צמצום משרות, שיפור עבודת מזכירות המערכת, ארגון המדור הספרותי, שיפור איכות הרפורטז'ה, העלאת רמת המאמרים המדיניים ושיפור איכות התרגומים. העיתון החל להתכונן למעבר דירה ממשכנו הישן ברחוב אלנבי 113 לבניין חדש ברחוב שינקין 45. הבניין החדש אמור היה להכיל את כל המערכת, המנהלה והדפוס תחת קורת גג אחת. אבן הפינה לבניין הונחה ביוני 1947, והעיתון עבר למשכנו החדש בספטמבר 1948.
ב-30 בנובמבר 1947, למחרת החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית, יצא דבר בכותרת ענק לכל רוחב העמוד: "מדינת היהודים קמה". באותו יום החלה המלחמה והעיתון נכנס מיד למשטר חירום ובמהלכו סיפק במשך למעלה משנה ידיעות וניתוחים נרחבים על התפתחות המלחמה. הוא האשים את הבריטים בנקיטת מדיניות המכוונת ליצור תוהו ובוהו ולהקשות על הקמת מדינה יהודית בפועל. לאחר ניתוק ירושלים הוציא דבר – בשיתוף עם הארץ, על המשמר, הבוקר, המשקיף והצופה – את ידיעות ירושלים, שהופיע בנפרד מעיתוני האם במשך ארבעים יום, מתחילת אפריל ועד אמצע מאי 1948. לאחר מתחים בין השותפים בשל טענות על אי ביקורתיות מספקת התפרקה השותפות והשלוחה הירושלמית של דבר המשיכה לצאת באופן עצמאי ארבעה חודשים תחת הכותרת חדשות ירושלים ולאחר מכן דבר ירושלים. את העיתון ערך הכתב הוותיק יצחק בן-דור, שנהרג ביוני 1948 מפגיעת פגז ירדני.
במהלך 1948 נאלץ דבר להמשיך ולהתמודד עם תופעת עיתוני הערב שאיימה לפגוע בתפוצתו. למעשה כבר ב-1946 ניכר היה שיותר ויותר קוראים מעדיפים את ידיעות אחרונות על מהדורות הצהריים והערב של דבר. על רקע זה הועלתה דרישה בחוגי מפא"י להוציא לאור עיתון ערב חדש שיתחרה בעיתון של משפחת מוזס. בדבר התנגדו לכך וטענו שמהדורת הצהריים של העיתון מספיקה, אולם במפא"י התעקשו והוציאו במארס 1946 עיתון ערב חדש בשם חדשות הערב בעריכת אליהו פורצקי. העיתון התחזה לאמצעי תקשורת מסחרי עצמאי, אולם בפועל הופעל בידי מפא"י. אנשי דבר לא רוו נחת מהופעת העיתון החדש, מה גם שכדי למנוע תחרות נאלצו בספטמבר 1947 לסגור את עיתון הצהריים שלהם. אמנם חדשות הערב נסגר במארס 1948, זמן קצר לאחר הפילוג בידיעות אחרונות והקמת מעריב, אבל במפא"י לא ויתרו. ההערכה במפלגה הייתה שעיתון הערב הקליל והסנסציוני הוא כלי ההשפעה המרכזי במרחב הציבורי. ואכן, במהלך 1948 גדלה בהתמדה תפוצת מעריב והוא החל לאיים על ההגמוניה של דבר. לצדו התקיימו עיתוני ערב נוספים: ידיעות אחרונות הוותיק, יום-יום, עיתון הערב של הארץ, ומברק, עיתון הערב של הלח"י. עקב שפע עיתוני ערב החליטו ראשי מפאי, למרות התנגדות ראשי דבר להוציא לאור עיתון ערב חדש. בנובמבר 1948 יצא לאור עיתון הערב של מפא"י, הדור, בעריכת אליעזר לבנשטיין (ליבנה). דבר בחר להתעלם מהעיתון החדש, אולם אין ספק שהוא נפגע.
בספטמבר 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, נחוגה ברוב עם חנוכת הבניין החדש של דבר. לאורח הכבוד, ראש הממשלה דוד בן-גוריון, נערך סיור בבניין החדש המרווח של העיתון ומנהל הטקס, העורך הראשי זלמן רובשוב, הזכיר את תרומתו של ברל להקמתו. אולם כמה חודשים לאחר הטקס, בסוף ינואר 1949, עזב רובשוב את מערכת דבר והצטרף לכנסת ולממשלה (אף על פי ששמו המשיך להתנוסס כעורך העיתון עד אוגוסט 1949). בדבר התקבלה עזיבת רובשוב, שנתפס כעמוד התווך של העיתון, בתדהמה, ומכיוון שלא נמצא מועמד מוסכם ומתאים הוחלט שבשלב זה ינוהל העיתון בידי מערכת קולקטיבית שהורכבה מבכירי העיתון דוד זכאי, יהודה גוטהולף, הרצל ברגר, צבי רותם וחיים שורר.
לאחר הפרק התשיעי הכרונולוגי חוזר מרדכי נאור לניתוח תמטי של העיתון, המשתרע על פני ארבעה פרקים. הפרק העשירי מוקדש לשני "סלבריטאים" או גיבורי תרבות של העיתון: המשורר, מחבר "הטור השביעי" נתן אלתרמן, והקריקטוריסט אריה נבון. פרק 11 מוקדש כולו ליחסיו של העיתון עם הצנזורה ובוחן בפרוטרוט את מערכת היחסים הסוערת בין עיתון ההסתדרות לצנזורה הבריטית, ובמהלך 1948 עם המנגנון המתגבש של הצנזורה הישראלית. פרק 12 בספר מוקדש למוספי חגים ויובלות של העיתון המשמשים אוצר בלום ללימוד מבנה העיתון ודרך התפתחותו, ואמצעי לבחינת האופן שבו מגדיר העיתון את זהותו כעיתון סוציאליסטי ציוני לוחם. האחרון שבפרקים התמטיים, פרק 13, מוקדש ליריביו ומתחריו של העיתון דבר במרחב התקשורתי הארץ-ישראלי: החל בדאר היום והארץ, דרך העיתונות המפלגתית, הבוקר של הציונים הכלליים, הצופה של המזרחי, המשקיף הרוויזיוניסטי , מברק של הלח"י, חרות של יוצאי האצ"ל, על המשמר של מפ"ם, קול העם הקומוניסטי, ועד עיתוני הערב ידיעות אחרונות ומעריב. פרק זה נראה כמו רשימת מצאי. המחבר מציג בקצרה את התייחסות דבר לעיתונים השונים, אבל לא בוחן בחינה מערכתית את אופן תפקוד עיתון ההסתדרות בתוך המרחב התקשורתי הארץ-ישראלי ואת זיקת הגומלין בין דבר לעיתונות המפלגתית מחד גיסא והמסחרית מאידך גיסא.
בפרק 14 חוזר נאור לממד ההתפתחותי-כרונולוגי. הוא עוסק בקצרה בשנתיים האחרונות לקיומו של העיתוןובוחן את תפקודו תחת ההנהגה הקולקטיבית של חמישה עיתונאים בכירים. במקביל המשיכה מזכירות מפא"י לחפש עורך ראשי לעיתון. למרות התנגדות בן-גוריון פנתה הנהלת העיתון לחיים גרינברג, מראשי פועלי ציון, שחי בארצות הברית, אולם גרינברג לא נענה לפנייה וחמישיית העורכים המשיכה לנהל את העיתון. בשנים הבאות היו יחסים מתוחים בין עיתון הערב של מפא"י, הדור, לדבר. במהלך ויכוח על היחסים בין העיתונים, שהתנהל במזכירות מפא"י ביולי 1949, הודיע עורך הדור, אליעזר ליבנה, שרק שני עיתונים נושאים את עצמם: מעריב והארץ. יתר העיתונים סובלים מגירעונות שהמו"לים הפרטיים והציבוריים שלהם נאלצים לכסות. הוא טען שגם דבר בצרות וזקוק למאה אלף לירות כדי להתגבר על בעיותיו הכספיות. לעומת זאת עיתון הארץ, אף שתפוצתו הייתה קטנה מזו של דבר, שמר על רווחיות מכיוון שהוא היה בנוי על עקרון היעילות ופיטר את מי שלא הביא תועלת לעיתון. דבר נדרש לבצע ארגון מחדש ולהתייעל, אולם נראה שדבר לא נעשה והירידה בתפוצת העיתון, שהחלה להסתמן כבר באמצע שנות הארבעים, התחזקה לאחר מלחמת העצמאות והייתה ברורה וחדה בתחילת שנות החמישים. על פי נתוני תפוצה מ-1952 הפך מעריב לעיתון הנפוץ במדינה, ומכר 33,000 עותקים, בעוד דבר שהוביל במשך עשרים שנה, עבר למקום השני עם תפוצה של 25,000 עותקים. גם בסקרים אחרים מוקם דבר במקום השני אחרי מעריב בפער גדול יותר. העלייה הגדולה בתחילת שנות החמישים היטיבה במיוחד עם עיתונות הערב והעיתונות הלועזית אבל לא שיפרה את מצבו של דבר.פרק 15, האחרון בספר, נקרא "סוף דבר" ואולי ראוי היה לקרא לו "אחרית דבר", שכן הוא עוסק בקצרה בהתפתחות העיתון בין 1950 למועד סגירתו ב-21 במאי 1996. העיתון המשיך לדעוך וירד בהדרגה לתחתית טבלת התפוצה של העיתונות הישראלית. דעיכת דבר הייתה כנראה בלתי נמנעת והשתלבה בשקיעה הכללית של העיתונות המפלגתית שניכרה בשנות החמישים והשישים לצד צמיחת עיתונות הצהריים המסחרית.
נאור סובר שהניהול הקולקטיבי של העיתון החריף את מצבו בשל אי ההסכמות והקונפליקטים ביניהם. בסופו של דבר נבחר ב-1954 חיים שורר, איש דור הביניים שעבד בעיתון מאז 1936. הוא השתדל בעשר שנותיו כעורך לא לזעזע את אמות הסיפים ולא לחולל רפורמות גדולות בעיתון. עובדה זו תרמה להמשך שקיעת העיתון. ב-1964 קיבל יהודה גוטהולף, איש האגף השמאלי של מפא"י, את תפקיד העורך הראשי. הוא שימש עורך עד 1970 ובמהלך תקופה זו ניכר משבר חמור בעיתונות המפלגתית בארץ (סגירת חרות והבוקר, צירוף למרחב לדבר והפיכת קול העם מיומון לשבועון). גוטהולף סבר שעיתונו צריך להמשיך להדגיש את הצד האידאי, לשמש כמורה וכמטיף, ולא להיכנע לגחמות כלכלת השוק. אבל הדגש על מאמרים פובליציסטים ופרשניים, מול מגמת הפיכת העיתון לאמצעי לבידור המוני שיוצגה בעיתוני הצהריים, החריף את מצבו של דבר. קהל הקוראים, שמרכיב ילידי הארץ בתוכו גדל והלך, מאס במאמרים אידאולוגים משמימים וחיפש ריגושים, סקנדלים וסקופים. בתגובה על מגמה זו מונתה ב-1970 חנה זמר, שנמנתה עם הדור השלישי בעיתון, לעורכת ראשית. חנה זמר התכוונה להפוך את דבר מעיתון פועלים לעיתון כללי שמטרתו אינה להסביר לציבור את עמדות ההנהגה, אלא להפך, לבטא את עמדות הציבור, את מצוקותיו וביקורתו באוזני ההנהגה. לפיכך צריך היה דבר להפוך לעיתון בעל מידע ביקורתי תוסס ומחדש, הכתוב בשפה עכשווית ומעוצב בגרפיקה שובת לב. ואכן, מיד לאחר כניסתה לתפקיד היא ביצעה כמה שינויים גרפיים בעיתון (בהנהגת אריק קרמן ודני קרמן), כמו שינוי הלוגו והוספת שני פסי רוחב אדומים. היא ביצעה ריענון במערכת וגייסה כוחות חדשים כמו נחום ברנע, אמיר אורן, חיים באר, ניבה לניר, וגדעון קוץ ולצדם אנשי רוח כמו חיים גורי, עמוס עוז וס. יזהר. גם דבר השבוע בעריכת אוהד זמורה חידש פניו ולצדו הופיע בעיתון מוסף סאטירי ונשכני בשם "דבר אחר", שם כיכבו יאיר גרבוז, שלמה ניצן, דני קרמן ואחרים. חנה זמר ערכה את דבר במשך עשרים שנה, עד 1990. בתקופה זו הפך דבר מעיתון השלטון לעיתון אופוזיציה לאחר עליית הליכוד, עובדה שהשפיעה על מעמדו ועל משאביו הכספיים. למרות ניסיונות הארגון מחדש של חנה זמר, המשיך העיתון לשקוע. מספר הקוראים המשיך לרדת, קוראיו הוותיקים הזדקנו וקוראים חדשים לא הצטרפו. לכך יש להוסיף את ניהולו הכושל של העיתון שדרדר את מצבו עוד יותר. אם ב-1970, לאחר צירוף עיתון אחדות העבודה למרחב לדבר, עמד מספר מנויי העיתון על כ-40,000 קוראים, הרי שעשרים שנה מאוחר יותר, בתחילת שנות התשעים, התדרדר מספר מנוייו ל-18,000. ב-1990 פרשה חנה זמר ואת מקומה תפסו צמד עורכים, יורם פרי הצעיר ודניאל בלוך הוותיק. אולם הם לא הצליחו למנוע את המשך התדרדרותו של העיתון אף על פי שערכו בעיתון שינויים גרפיים ותוכניים נרחבים. הכלכלן אפרים ריינר שבדק את מצב העיתון ב-1995, צייר תמונה של תאגיד נטוש, עיתון שבעליו חדלו להתעניין בו ומנהליו שמרו ממנו מרחק. אמנם גזבר ההסתדרות המשיך לשלם את חובותיו, אולם מנע רפורמות מרחיקות לכת בעיתון. יחסו העוין של חיים רמון, מזכיר ההסתדרות החדש, החיש את סופו של העיתון. ניסיון אחרון להצלת העיתון נעשה ביוני 1995 עם מינויו של רון בן-ישי לעורך ראשי. שבעים שנה לאחר ייסודו שונה שם העיתון שונה מדבר לדבר ראשון. הניסיון לגייס בעלי הון לעזרת העיתון נכשל, וב-21 במאי 1996, כמעט 71 שנה לאחר לידתו, ירד המסך על דבר.
פרק 15 מסיים את הספר. וכיוון שדבר הפך לנוסטלגיה, הוא מצרף לספר נספח בשם "ילד עם דבר" בו הוא פונה למספר דמויות מרכזיות בעולם הרוח הישראלי כדי שיספרו כיצד נחקק העיתון דבר בזיכרונם כילדים. חיים גורי ואהרון מגד, נעמי שמר ואהוביה מלכין, ואף המחבר עצמו מעלים זיכרונות שבהם מופיע עיתון דבר כחלק בלתי נפרד מנוף ילדותם.
ספרו של נאור הוא בהיר ומקיף. הוא נראה לעתים כסקיצה, כסיכום מהיר, אבל סיכום זה מקיף הן את התפתחות העיתון עצמו, משרטט פרופיל של עובדיו, מנתח את מבנה מדוריו ואת התמות המרכזיות שבהם עסקו, לצד ניתוח התפתחות המערכת הכלכלית, הדפוס וההפצה, יחסיו עם מנגנון הממשל הבריטי, התמודדותו עם הצנזורה, ויחסיו עם עיתונות יריבה במרחב התקשורתי הארץ-ישראלי במשך 25 שנות קיומו הראשונות. זהו מפעל ראשוני חשוב היכול לשמש בסיס מוצק להמשך מחקר פורה על התפתחות עיתונה החשוב ביותר של תנועת העבודה בארץ.
עוזי אלידע
הערות
1. ע' אלידע, "עיתונות צהובה מול עיתונות הגונה: הדיון על דמות העיתונות העברית בשנות ה-20", קשר 26 (1999), עמ' 37-48.
2. הנ"ל, "דבר 1935: העיתון הנפוץ במדינה", הרצאה בכנס לזכר חנה זמר, שהתקיים ביוני 2008 במוזיאון ההגנה בתל-אביב.