אטראטו
שיאנית ההעפלה
אניית המעפילים 'אטרטו" מחזיקה בשיא: היא הגיעה לחופי ארץ ישראל 7 פעמים והביאה כ-2,500 עולים, שזכו להינצל מהשואה
מרדכי נאור
במהלך 14 שנות ההעפלה הימית המאורגנת (1948-1934) הפליגו לעבר ארץ ישראל 118 אניות שערכו 141 הפלגות. כמעט כולן ערכו הפלגה אחת בלבד; 8 מהן ערכו 2 הפלגות ואחת – והיא שיאנית ההעפלה – עשתה את הדרך 7 פעמים. 6 פעמים היא הצליחה לחמוק מהמעקב הבריטי והורידה את מעפיליה בחופי הארץ. בפעם השביעית נתפסה, נוסעיה נעצרו לזמן קצר – ושוחררו. בסך הכל הגיעו לארץ על סיפונה של אותה ספינה – 'אטראטו' שמה – 2,450 עולים.
'אטרטו' הייתה במקורה 'ספינת הצלה' בצי הרוסי שלפני מהפכת 1917. היה בה שילוב של אניית-חילוץ ואמבולנס ימי, כלי שיט מהיר המוזעק להגיש לעזרה לספינות במצוקה. לאחר המהפכה היא התגלגלה ליוון והייתה רכושה של משפחת יורדי ים בשם ורניקוס. על בני משפחה זו אמר פעיל ההעפלה אהוד אבריאל: 'יורדי ים עשויים לבלי חת, היודעים ערכו של כסף אך מבכרים להרוויחו בשרתם עניין מכובד'.
הימים – שלהי 1938. היטלר מאיים על שלום אירופה וחילוץ יהודים מסכנת מעצר ואפילו השמדה הפך לדחוף ביותר. פעילי ההעפלה של תנועת העבודה, הקיבוץ המאוחד ו'החלוץ', בתמיכת ברל כצנלסון וראש ה'הגנה' אליהו גולומב, החלו לפעול ביוון, אך נאלצו לעזבה בשל בעיות עם ממשלת יוון. האב ורניקוס ובניו דימיטרי וקוסטה, היו מוכנים להעמיד לרשות פעילי ההעפלה את 'אטראטו' שלהם, בתנאי שתפליג מנמל לא יווני. הבחירה נפלה על ונציה שבאיטליה ובסופו של דבר התארגנה ההפלגה מבארי שבדרום איטליה. לאחר שהוברר שלא ניתן יהיה להניף אל הספינה את דגל יוון, הושג אישור – בתשלום נדיב – להניף דגל נוחות ידוע בעת ההיא, של פנמה.
300 צעירים יהודים מפולין נסעו ברכבת מארצם, דרך גרמניה הנאצית, עד לדרומו של המגף האיטלקי, עלו על סיפונה של 'אטראטו' והפליגו מזרחה, לארץ ישראל. הם לוו על ידי צוות ארצישראלי: עמירם שוחט, כתריאל יפה (לימים קברניט סירת הכ"ג שאבדה) וגרישה שוטוב. משפחת ורניקוס העמידה לרשות המבצע צוות מלחים גדול במיוחד - 25 במספר. רב החובל היה הבן, דימיטרי ורניקוס.
"יש אנייה!"
'אטראטו' הגיעה בחשאי לחוף אביחיל מצפון לנתניה אור ל-30 בנובמבר 1938 ושם המתינו לה צוותים של ה'הגנה' בראשותו של דווידקה נמרי, האחראי להורדת מעפילים זה כמה שנים. ההורדה הסתיימה בהצלחה והמעפילים פוזרו ביישובי הסביבה. 'אטראטו' חזרה לאיטליה כדי להביא משם משלוח נוסף של מעפילים.
ההפלגה השנייה של 'אטראטו' הייתה בינואר 1939. הפעם הובאו המעפילים לנמל אנקונה, על חוף הים האדריאטי, כ-250 ק"מ מצפון מזרח לרומא. גם הפעם עלו על הספינה 300 איש, רובם מפולין, והיא הגיעה בחשאי לחוף הרצליה ב-15 בינואר 1939. מבצע ההורדה עבר בשלום כשסניף ה'הגנה' בהרצליה מעמיד את כוח האדם הנדרש, עמדה של עזרה ראשונה, צוותי מורידים ומאבטחים ואפילו מטבח נייד שסיפק לבאים ארוחה קלה ושתייה חמה.
'אטרטו' חזרה לאיטליה, וכדי להגביר את הסודיות ולהימנע מקשיים צפויים שהעמידו הבריטים – אנשיהם ריחרחו בכל נמל אפשרי – נבחר להפלגה השלישית נמל מרסיי בצרפת, שאליו עמדו להגיע מאות חלוצים מגרמניה ואוסטריה. אלא שתקלות שונות עיכבו אותם ושוב נשלחה הודעה למרכז 'החלוץ' בפולין כי 'יש אנייה'. 300 צעירים הגיעו, לפי הוראה שקיבלו, לנמל נאפולי באיטליה, שאליו הופנתה הספינה. לכאורה הם עמדו להשתתף בהפלגת נופש בים התיכון, אולם שלטונות הנמל חשדו בתפרנים הצעירים שאינם תיירים כלל ועיקר ואסרו על ההפלגה. לבסוף התירו אותה ו'אטראטו' יצאה להפלגתה השלישית ארצה.
"אטראטו" אניית המעפילים שהגיעה לארץ שבע פעמים
היא הגיעה לחוף שפיים ב-20 בפברואר 1939. הבריטים, שהגבירו באותה עת את מאמציהם לעצור את זרם המעפילים, הפעילו שתי סירות משטרה לסיור בחופי הארץ. ה'הגנה' רכשה סירה קטנה, התקינה בה מנוע, והיא יצאה לקדם את פני 'אטראטו' בים הפתוח. צוות הסירה עקב אחרי המשמרות הבריטיים ודיווח על כך למלווי אניית המעפילים – שמואל טנקוס (לימים – מפקד חיל הים), גרשון שוטוב ויוסף אוורבוך. אלה, בסיוע הקברניט של 'אטראטו', הצליחו לחמוק מהבריטים ובליל ה-20 בפברואר 1939 הורידו את המעפילים בחוף שפיים.
'אטראטו' חזרה לאירופה. בשל קשיים באיטליה חיפשו פעילי ההעפלה נמל יציאה במדינה אחרת ויצרו קשר עם שלטונות יוגוסלביה. וכך, שתי ההפלגות הבאות של 'אטראטו', הרביעית והחמישית, היו מנמל סוּשַאק ביוגוסלביה (כיום – רייקה בקרואטיה). אבל לא 'אטראטו' היא שהפליגה מהנמל היוגוסלבי, אלא ספינה אחרת של פעילי ההעפלה ממחנה תנועת העבודה (שתוך תקופה קצרה נכללו במסגרת 'המוסד לעלייה ב' של ה'הגנה') – 'קולורדו' שמה.
וכך התנהל העניין: המעפילים עלו על סיפונה של 'קולורדו" בנמל סושאק והפליגו בכיוון ארץ ישראל. לאחר זמן קצר הם הועברו ל'אטראטו' בהפלגתה הרביעית והמשיכו אִתה. הנסיעה עברה ללא בעיות מיוחדות, אך סמוך לחופי הארץ התעוררו קשיים. הבריטים נערכו לבלימת אניות מעפילים, שמספרן עלה במחצית הראשונה של 1939, הציבו משמרות בחוף ושיגרו סירות משטרה לאטום את החופים. נגד סירות אלה הופעל נשק מיוחד במינו: זרקורים חזקים. אריה ל. אבנרי, בספרו "מוולוס עד טאורוס", מספר כי בהנחיית ה'הגנה' הפעילו יישובי החוף את זרקוריהם לעבר ספינות המשטרה וסינוורו את צוותיהן. הזרקורים היו אז מכשיר בסיסי ברוב היישובים, במאבק נגד הטרור הערבי. עתה נמצא להם תפקיד נוסף.
המשטרה הבריטית פנתה למטה הצבא וביקשה סיוע לבלימת גל ההעפלה. התשובה בשלב זה הייתה שלילית, שכן מפקדי הצבא הבריטי סברו שהתפקיד ללכוד את המעפילים הוא משטרתי ולא צבאי. לאחר זמן לא רב הם קיבלו הוראה לסייע למשטרה. 'אטראטו' בהפלגתה הרביעית הצליחה לחמוק מסירות המשטרה שעקבו אחריה והמשמרות בחוף, והורידה את מעפיליה בחוף הרצליה.
שעות אחדות לאחר סיום ההורדה לא נותר בחוף סימן כלשהו למה שאירע בלילה והמעפילים פוזרו ביישובי הסביבה: הרצליה, כפר שמריהו, שפיים, רשפון ורעננה.
בינתיים חל משבר ביוגוסלביה. שובה של 'קולורדו' לנמל סושאק, זמן קצר לאחר הפלגתה, וללא נוסעים, החשידה את צוותה והמלווים הארצישראליים. שלטונות הנמל חשדו שנוסעי האנייה הורדו בחוף יוגוסלבי אחר ואולי אירע להם דבר חמור יותר. הם עצרו את 'קולורדו'.
לבסוף יושרו ההדורים וקבוצה גדולה נוספת של מעפילים עלתה על 'קולורדו' ועברה בים ל'אטראטו'. זו יצאה למסעה החמישי לארץ, שגם הפעם הסתיים בהצלחה. המעפילים הורדו בחוף שפיים ופוזרו ביישובי הסביבה. מקורות הש"י (שירות הידיעות של ה'הגנה') ידעו לספר כי הבריטים עושים כל מאמץ ללכידת האנייה (ואניות מעפילים נוספות – של ארגון ה'הגנה' ושל הרביזיוניסטים) – ולפי שעה ללא הצלחה.
פעם שביעית ואחרונה
שיטת שתי אניות – 'קולורדו' היוצאת מהנמל ומעבירה את נוסעיה ל'אטראטו' הופעלה פעם נוספת. הפעם – לא ביוגוסלביה אלא באיטליה. 'קולורדו' העלתה על סיפונה כ-400 נוסעים בנמל ברינדיזי בדרום איטליה ולאחר הפלגה קצרה הם הועברו ל'אטראטו', בהפלגתה השישית לארץ. היא הגיעה לחוף שפיים ב-2 במאי 1939 וגם הפעם הסתיימה ההורדה בשלום. הבריטים ידעו ש'אטראטו' מתקרבת לחופי הארץ, ניסו לעקוב אחריה, אך תמרוני רב החובל הצליחו לבלבלם.
בינתיים הוקם בארץ 'המוסד לעלייה ב' והוא נטל על עצמו לטפל בכל נושאי ההעפלה של התנועה החלוצית ו'הגנה'. 'אטראטו' נשלחה לאחר סיום מסעה השישי לרומניה, לאחר שהתברר שבאיטליה ויוגוסלביה מערימים קשיים על הפלגותיהן של אניות מעפילים וסוכנים בריטיים מרחרחים אחר פעילות שליחי ההעפלה.
הפעם יצאו לדרך, במקביל, שתי אניות: 'אטראטו' ו'קולורדו'. על כל אחת עלו בנמל קונסטנצה כ-400 מעפילים ושתיהם הפליגו ב-20 במאי 1939, שלושה ימים לאחר פרסום 'הספר הלבן' הנודע לשמצה על הגבלת העלייה היהודית לארץ. התכנית המקורית הייתה ש'אטראטו' המהירה מבין השתיים תגיע לחופי הארץ, תוריד את המעפילים, תחזור לים הפתוח, תעלה על סיפונה את מעפילי 'קולורדו' האיטית יותר ותוביל אותם במסעה השמיני.
אלא שהעניינים התפתחו אחרת. הבריטים הגבירו את המעקב אחר ספינות מעפילים שהתקרבו לחופי הארץ. דוד בן-גוריון, יו"ר הסוכנות היהודית ומי שעמד זה לא מכבר מאחורי התארגנות 'המוסד לעלייה ב', הורה ל'הגנה' לבצע את ההורדות משתי האניות אפילו בכוח, תוך התנגשות אפשרית עם הבריטים.
הפעם לא הצליחה 'אטראטו' להגיע ליעדה – חוף שפיים. מדי פעם, כשניסתה להתקרב לחוף הארץ הופיעו סירות משטרה ואף גויסה אניית מלחמה. גם מן האוויר היה מעקב אחריה.
כשהצליחה הספינה להתקרב לחוף שפיים ב-26 במאי הבחינו אנשי הצוות והמלווים מטעם 'המוסד לעלייה ב' בסירת משטרה ונורה עליה צרור ממקלע. 'אטראטו' ניתקה מגע וחזרה לים הפתוח. צוותי ההורדה פוזרו. הבריטים הזעיקו אניית מלחמה וזו רדפה אחרי 'אטראטו' ועצרה אותה. האנייה, צוותה הגדול ונוסעיה הועברו לנמל חיפה. 'קולורדו', לעומת זאת, הצליחה להוריד את מעפיליה בחוף נהריה.
רב החובל של 'אטראטו', יוהן פאפאראקיס ואנשי צוותו נעצרו וספינתם הוחרמה. המעפילים שוחררו לאחר מספר ימים וממכסת העולים המצומקת של קיץ 1939 קוזזו 400 רישיונות עלייה.
בעלי האנייה ערערו לבית המשפט על מעצר אנשי הצוות ורב החובל, וכן על החרמת ה'אטראטו'. המשפט נמשך יותר מחצי שנה, וב-12 בדצמבר 1939 פרסם השופט הבריטי אוונס פסק דין מפתיע: הספינה וצוותה ישוחררו, מכיוון שעדי התביעה לא הצליחו לשכנע את בית המשפט שמעצר ה'אטראטו' היה בתחום המים הטריטוריאליים של פלשתינה-א"י.
היה זה ניצחון מאוחר, שכן 'אטראטו' נגרעה מצי ההעפלה ויותר לא חזרה אליו. את הישגיה, כמובן, לא ניתן לשלול ממנה. כ-2,500 עולים יהודים שזכו להיכנס לארץ ישראל ב-7 הפלגותיה.