חוטים של אש
חוטים של אש
חברת החשמל במלחמת העצמאות
מרדכי נאור
(מתוך הספר "כלכלה במלחמה", הוצאת יד יצחק בן צבי, 2017)
מלחמת העצמאות העמידה בפני חברת החשמל לארץ-ישראל, יצרן החשמל מס' 1 בארץ, שסיפק כ-90% מתצרוכת החשמל של הארץ (למעט בירושלים וסביבתה, שם פעלה חברת החשמל הירושלמית) אתגרים לרוב. בראש וראשונה: איך להבטיח אספקת חשמל סדירה ככל האפשר במצבי חירום שהלכו והחמירו.
החשמל יוצר בתחילת המלחמה (שלהי 1947 – ראשית 1948) בשלוש תחנות כוח: נהריים, בכוח המים (תחנה הידרו-אלקטרית) – 18 מגוואט; ושלוש תחנות קיטוריות, מונעות בדלק נוזלי (מזוט): חיפה – 30 מגוואט; תל-אביב (תחנת רדינג) – 23 מגוואט; אליהן יש להוסיף את תחנת הכוח הישנה בתל-אביב (ברחוב החשמל) – 5 מגוואט (שהופעלה בתקופות חירום בלבד); סך הכל – 76 מגוואט.[1]
אף שהקרבות החלו ב-30 בנובמבר 1947, עמד המתח באוויר זה כמה חודשים. מאז אוגוסט התחוללו התנגשויות שיזמו הערבים. בשלהי אוקטובר התרבו ההתראות על חבלות ערביות אפשריות במפעלים חיוניים של היישוב היהודי. בפתק בלתי חתום, שהועבר ל'טנא' ( מכינויי הש"י, שירות הידיעות של ה'הגנה'), נאמר כי ערבי מירושלים ושמו עבדול חמיד ברקאת מסר על תכניות של הערבים לפגוע במפעלים יהודיים, ובראש וראשונה במפעל החשמל בנהריים. הערבים היו מודעים לכך שהמפעל מוגן היטב, ונמסר ש'הם מוכנים לקרבנות ובלבד שיופצץ המפעל, בגלל ערכו החיוני'. לפי מידע נוסף, היו גם תכניות לחבל בקווי החשמל שיצאו מתחנת נהריים.[2]
בחודשי הקרבות הראשונים, בטרם התברר כי מדובר במלחמה של ממש, עדיין שלטו הבריטים בארץ, ונראה תחילה כי הם ימלאו תפקיד חשוב בהגנה על תחנות-הכוח וקווי החשמל, ויסייעו לעובדי חברת החשמל בתיקון נזקי החבלות של הערבים - כמו בתקופות מתיחות והתנגשויות קודמות. עד מהרה התבהרה הנחה זו כחלקית ביותר: הבריטים היו טרודים יותר ויותר בנושא אחד בלבד – פינויָםהמזורזמארץ-ישראל. הם היו מוכנים לסייע רק כאשר הדבר נגע לחשמל המסופק למתקניהם ומחנותיהם או תרם לתהליך הפינוי.
כפי שהיה במהומות הדמים של 1939-1936, ואף ביתר שאת, חיבלו הערבים בקווי החשמל שעברו בשטחים ערביים צפופים, כגון קווי המתח הגבוה בוואדי ערה והקווים שהוליכו חשמל לעזה, קווי חשמל בתוך ערים ערביות וסביבותיהן (רמלה, ג'נין, נצרת, עכו ועוד), ובמיוחד קווים שסיפקו חשמל ליישובים יהודיים מרוחקים. מקומות אחדים, כנהריה וצפת, נותקו לתקופות ממושכות, וחברת החשמל דאגה לספק להם גנרטורים לאספקת חירום. בשבועות הראשונים יצאו עובדי החברה לתקן את הקווים, הטרנספורמטורים והגנרטורים באבטחה בריטית, אלא שזו הלכה ונעלמה; בחודשי חורף 1948 היא הוחלפה באבטחה של כוחות ה'הגנה' (פלמ"ח, חי"ש וכן נוטרים ממשטרת היישובים העבריים).
מחלקת הביטחון של חברת החשמל, שהוקמה עוד לפני המלחמה, הורחבה וחוזקה. משה פלוטקין מפקדה היה אחראי לאבטחת העובדים היוצאים למשימותיהם באזורים מסוכנים, וכן לביצור המתקנים ואבטחת הקווים המועדים לפגיעה. כן שוריינו כלי רכב של החברה, שעסקו לא אחת גם בהעברת אזרחים במקומות הסכנה (כגון ואדי רושמיה בחיפה). פעמים רבות היו המשוריינים של חברת החשמל 'יחידת החוד' של התחבורה היהודית באזורי הסכנה; רק לאחר שעברו בשלום, יצאו המכוניות האחרות לדרכן. בתחילת המלחמה היה למחלקה כוח של 24 חברי 'הגנה' מאומנים, רובם משוחררי הבריגדה היהודית, ותוך כדי התרחבות הקרבות גדלה היחידה עד כדי 100 איש, שיצאו כל בוקר ולילה למשימותיהם המיוחדות. לאחר הקמת המדינה גויסו מרביתם לחטיבת כרמלי.[3]
דוד בן-גוריון, אז יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית והאחראי מטעמה לנושא הביטחון, עסק הרבה ביומנו בבעיות האבטחה של חברת החשמל. כבר ב-16 בדצמבר 1947, כלומר שבועיים וחצי לאחר פרוץ פעולות האיבה, כתב - לאחר שנפגש עם רמטכ"ל ה'הגנה' יעקב דוסטרובסקי (דורי), שבא אליו בחברת יעקב פלדמן (פלד), חבר הנהלת חברת החשמל: '[השניים דיווחו לו] על ביטחון הקווים [קווי החשמל]. על-יד קלקיליה נתקלקל הקו. ביקשו אסקורט [ליווי] מהצבא [הבריטי] – יומיים לא קיבלו. [אברהם] רוטנברג [מנהל חברת החשמל] רוצה לדרוש מהנציב [העליון] גיוס פלוגה של 100 לשמור על הקו (היספיקו?), עם משוריינים ומכונות-ירייה – קבוצה אחת על-יד חיבת ציון [בשרון] ושנייה בכפר ביל"ו [ליד רחובות]. קו העמקים וצפת לא יהיה מוגן. לאלה יידרשו עוד 150. יעקב [דורי] סבור שדרושות לכל הפחות שלוש פלוגות'. ועוד כתב בן-גוריון, שהועברה אליו בקשתו של רוטנברג להציע לבריטים – כנראה כדי לשכנעם – שבראש הכוחות המיועדים לאבטח את קווי החשמל יעמוד קצין בריטי. בן-גוריון לא הביע התנגדות. התברר שיש צורך גם ביחידה של 25 איש לאבטחת נהריים. לפי שעה שמר עליה חיל הספר העבר-ירדני (שהוצב לאורך הגבול המזרחי מנהריים עד מטולה), אך רבים מאנשיו נמלטו עם נשקם. פלדמן הודיע באותה פגישה לבן-גוריון שרוטנברג רוצה להיפגש אתו, כדי 'לעזור בציוד' [נשק ותחמושת]. תשובתו של בן-גוריון: 'בבקשה!'.[4]
אבדות בוואדי ערה ובעכו
הבעיה העיקרית בשבועות הראשונים של הלחימה הייתה ניתוק הקווים והצורך לתקנם במהירות האפשרית, תוך סיכון קטן ככל האפשר של עובדי החברה. עיתוני הימים ההם הביאו לעיתים קרובות ידיעות על חבלות ברשת החשמל וסיכון עובדים. כך, סיפר העיתון משמר (קודמו של על המשמר) בשלהי דצמבר 1947, כי חובל קו המתח הגבוה בין כפר סבא לקלקיליה. 'עובדי חברת החשמל מתקנים את הנזקים תחת משמר צבאי [בריטי] חזק, אך היום באו חיילים ספורים ללוות את העובדים'. אלה סירבו לצאת עם כוח צבאי קטן מדי לדעתם.[5]
חבלות חוזרות ונשנות היו בשומרון, כפי שדיווח מעריב בתחילת מרס 1948.[6]
בעיה אחרת נבעה מקשיים גוברים והולכים בגביית התשלומים עבור שימוש בחשמל בערים וביישובים הערביים, כגון יפו ושכונות ערביות בחיפה. בכמה מקומות המשיכו גובים ערבים לבצע את המוטל עליהם, והיו אף שהעבירו 'מידע מועיל'.[7]
לעבודתם המסוכנת של 'לוחמי החשמל' כפי שכונו בעת ההיא היה לא אחת מחיר דמים כבד. ב-12 בפברואר 1948 נפלו הקרבנות הראשונים מקרב עובדי חברת החשמל. ביומן האירועים של החברה בחיפה מופיע האירוע הקטלני בקצרה: 'בשעה שנגשו לתקון המבדדים השבורים במעגלים הירוק והאדום על עמוד 1191 בואדי ערא, הותקפו עובדינו סמוך לשעת הצהרים ע"י כנופיה ערבית. ישראל לוי נהרג במקום. אברהם זלוטניצקי נפצע קשה'. (הוא נפטר מאוחר מאוחר יותר מפצעיו).[8] סמל המשטרה (בריטי) שהגיע למקום הירי הזעיק יחידה צבאית בריטית ששהתה באזור ובסיועה חולצו עובדי החברה, ההרוג והפצועים.[9]
לאחר חמישה שבועות ספגו עובדי חברת החשמל מכה קשה עוד יותר. בחודש מרס 1948 החריפה הלחימה בין הערבים ליהודים. הבריטים התארגנו לפינוי כל כוחותיהם הצבאיים ומוסדותיהם האזרחיים. בינתיים הם נענו, מדי פעם בפעם, לבקשות חברת החשמל לאבטח צוותים שיצאו לתקן טרנספורמטורים וקווים שחובלו. ב-17 במרס 1948 השיגה ה'הגנה' את אחד מהישגיה הגדולים ביותר בשלב המוקדם של מלחמת העצמאות: שיירת נשק בת ארבע משאיות ומכונית פרטית, שיצאה מביירות והתכוונה להגיע לחיפה כדי לחזק את כוחם ואת רוחם של ערביי העיר, נבלמה ליד צומת קריית מוצקין, ובקרב שהתפתח התפוצצו המכוניות, הנשק והתחמושת; מפקדה הערבי של העיר חיפה סב על עקבותיו, נמלט לעכו, ושוב לא חזר לעירו. ללא ספק הייתה זו ראשית 'הקרב על חיפה' בין היהודים לערבים, שהתנהל בכל עוזו לאחר חמישה שבועות, והסתיים תוך יממה אחת בניצחון יהודי מלא.
באותו יום עצמו חובל קו המתח הגבוה מהקריות לנהריה, שעבר במבואותיה המזרחיים של עכו, והדבר גרם להפסקת חשמל כללית בנהריה וסביבותיה, בעכו הערבית ובמחנות הצבא הבריטי שהיו ממוקמים לידה וטרם פונו. בבוקר ה-18 במרס יצאו שני צוותים של חברת החשמל לתקן את הטעון תיקון – הן בצומת קריית מוצקין והן סמוך לעכו. על נסיבות אישור היציאה לעכו חלוקות הדעות, והזמן שחלף מקשה עוד יותר על קביעה מדויקת, מי אישר את היציאה לעכו המסוכנת, במיוחד לאחר חיסול השיירה הערבית. לפי גרסה אחת, ה'הגנה' לא אישרה את הנסיעה; לפי גרסה אחרת, היה אישור ואברהם רוטנברג, מנכ"ל חברת החשמל, נתן בידי ישעיהו הלבץ, ראש צוות התיקונים המחוזי בחברה, את ההחלטה: לצאת או לא לצאת לעכו. הלבץ לקח אתו שלושה עובדים מנוסים – יהודה בורנשטיין, אברהם שטיינפרס וקלמן גלר (הנהג), ויצא לכיוון עכו, כשהוא מלווה בשני כלי-רכב זחליליים נושאי מקלעי ברן של הצבא הבריטי, שבהם היו עשרה חיילים. נראה שהוא היה נחוש בדעתו לתקן את הקו הפגוע, לאחר שמנהריה הגיעו קריאות נואשות על הנזקים והקשיים שגורם ניתוק הזרם: אי-אפשר לשאוב מים מהבארות, המאפייה המקומית מושבתת, בית החולים הקטן אינו יכול לפעול, וכמובן אין אור.
השיירה הקטנה ובה המשוריין של חברת החשמל ושני נושאי-הברן הבריטיים, הגיעה עד למחסום בכניסה המזרחית לעכו. שם המתין לה המון מוסת, שחזר מלוויית הערבים שנהרגו בהתפוצצות בקריית מוצקין. אש נפתחה מכל עבר, וכלי הרכב הראשונים עלו ככל הנראה על מוקשים; אחד מכלי הרכב הבריטיים נמלט דרומה. שני כלי הרכב האחרים, שבהם היו ארבעת עובדי חברת החשמל וחמישה חיילים בריטים, הועלו באש, וכל נוסעיהם נרצחו בדם קר.[10] ביומן האירועים של חברת החשמל בחיפה זכה האסון להסבר לקוני: 'עובדינו נסו לעבור את המחסום ליד בית-הקברות בעכו. הם נוקשו ונהרגו'.[11]
העיתון דבר פרסם למחרת האסון ידיעה קצרה וכתב: '4 יהודים ו-5 חיילים נהרגו ליד עכו'. ובהמשך: 'ארבעה מעובדי חברת החשמל וחמישה חיילים בריטים נרצחו אתמול רצח אכזרי בקרבת עכו'. העיתון ידע לספר כי הבריטים כועסים מאוד והם עומדים להטיל עוצר דרכים על כל המכוניות הערביות מראש הנקרה בצפון ועד חיפה בדרום.[12]
לעיתים היו רגעים של חסד ביחסי האיבה בין הצדדים הלוחמים. כך היה בגבול תל-אביב ויפו, בגזרת אבו-כביר ב-18 בפברואר 1948. כתוצאה מן הירי הבלתי פוסק בין הצדדים, נפגעו קשות רשתות החשמל והטלפונים באזור. הבריטים החליטו לסייע בהחזרת הזרם החשמלי והקשר הטלפוני. הם פרסו יחידה צבאית גדולה בין תל-אביב ליפו וחברת החשמל שלחה את עובדיה לתקן את הקווים שנפגעו. גם מיפו הגיעו עובדים, שכונו בעיתונות 'אנשי רוטנברג הערבים', כלומר עובדי החברה מהצד השני של החזית. כל צד תיקן את הפגיעות אצלו, בחסות הנשק הבריטי. 'בשעת העבודה', דיווח אחד העיתונים, 'החליפו ביניהם הפועלים היהודים והערבים – מהם מכרים ותיקים – דברי שיחה מעל עמודי החשמל'.[13]
לעיתים נבע שיתוף הפעולה מחוסר ברירה. רק כך ניתן לתאר את הסיטואציה ההזויה למדי שהתרחשה בין עכו לנהריה באפריל 1948.
נהריה נותרה מנותקת מזרם החשמל מספר שבועות, מאז רצח עובדי חברת החשמל והחיילים האנגלים שליוו אותם ב-18 במרס. אך גם העיר הערבית הגדולה עכו סבלה מכך. למרות המצב המידרדר, הגיעה ב-22 באפריל פנייה מביידון ביי, קצין המחוז הערבי בעכו, ליקותיאל בהרב, מזכיר חברת החשמל, לתקן את קו המתח הגבוה מהקריות לנהריה, שעבר כאמור בתחום עכו וסיפק לה חשמל. הקצין נתן התחייבות שלאנשי החברה לא יאונה כל רע. קבוצה גדולה, שכללה כמה עשרות מעובדי החברה, מלווים ב-100 חיילים בריטים, יצאה לעכו. קצין המחוז ביידון הבטיח שקט מוחלט, ואף שיגר לאזור התיקון את אנשי ארגון הנג'אדה – גוף צבאי-ערבי – כדי להבטיח שתושבי עכו לא יתקרבו אל העובדים. עוד סוכם שאלה לא יהיו חמושים. האינטרס הבריטי בתיקון מזורז של הקו, שבועות מספר לפני גמר הפינוי, היה ברור: גם למחנותיהם שסביב העיר עכו לא הגיע החשמל, והדבר הקשה עליהם ביותר.
משה פלוטקין, מנהל מחלקת הביטחון, שהתלווה אל הפועלים, סיפר: 'יצאנו לדרכנו. ליד הגשר הסמוך לקיבוץ עין המפרץ נפגשנו עם אנשי הנג'אדה, שעמדו מצדו הצפוני. לאחר שיחה קצרה עברנו על פני הגשר, כשאנשי הנג'אדה מקיפים אותנו מכל עבר, לשם הגנתנו. בצורה זו נכנסנו לעכו'. פלוטקין ועובד נוסף הסתירו, 'על כל צרה שלא תבוא', שני אקדחים ושני רימונים מתחת לבגדיהם. התיקונים נמשכו יומיים. כדי למנוע אי-הבנות וסכנות, דרשו אנשי החברה מביידון ביי להצטרף אליהם ולעשות את היום במשאיתם, כדי שישמש – פשוטו כמשמעו – כבן ערובה. הוא הסכים והעובדים, מלווים באנשי הנג'אדה, עברו מעמוד לעמוד, חיברו חוטים, בדקו את השנאים ותיקנו תקלות. במהלך אותם יומיים היו הרבה רגעי מתח. ביידון ביי ניסה כמה פעמים להימלט מהמשאית, והוחזר רק באיומי אקדח; האווירה בעכו, שאליה הגיעו באותם ימים אלפים מהפליטים הערבים מחיפה, הייתה מתוחה; מספר פעמים ניסו תושבי עכו לידות אבנים בעובדים, ורק התערבות אנשי הנג'אדה מנעה החמרה במצב.
אהרן קיסלהוף, שהשתתף במבצע, זכר שאנשי האבטחה הערבים מעכו מנו כמה מאות. הם היו מצוידים ברובים תורכיים ישנים, בפגיונות ובאקדחים. עובדי חברת החשמל הבחינו, שבין כלי הנשק שבידי הערבים נמצאים גם אקדחי חבריהם, שנרצחו בעכו חודש לפני כן; היה זה רגע מביך. 'מסביב למקום העבודה', הוא נזכר, 'הציבו החיילים הבריטים עמדות עם מכונות-ירייה ומרגמות. בכל עמדה כזו היו, נוסף על החיילים, גם אנשי הכנופיות על נשקם, על מנת שלא להניח להמון הפרוע להתקרב אלינו'. קיסלהוף ועובד נוסף, כהנא, ביקשו מהבריטים שיסייעו להם להגיע לנהריה, בטענה שעליהם להביא משם חומרי עבודה שחסרו להם. הכוונה העיקרית הייתה לעבור בשטח הערבי שבין עכו לנהריה ולדווח על כך למפקדת ה'הגנה' בגליל המערבי. נוסף על כך ביקשו השניים לעדכן את אנשי נהריה בכל הקשור לניצחון ה'הגנה' בקרב על חיפה. ואכן, הם נסעו לנהריה וחזרו ממנה בשלום, בחסות הבריטים.
בשעת ערב מאוחרת של היום השני לתיקונים הסתיימה העבודה: לעכו, נהריה והמחנות הצבאיים של הבריטים חזר זרם החשמל. במשרד החברה בקריית-חשמל כססו ציפורניים. מנהל החברה, אברהם רוטנברג, טילפן כל חצי שעה כדי לשאול, האם הצוותים כבר חזרו. פלוטקין שמח לדווח לרוטנברג כי המבצע הסתיים בהצלחה וללא נפגעים.[14]
מלונדון עד עזה
על הנעשה והמתרחש בחברת החשמל בחודשי המלחמה הראשונים אפשר ללמוד מדוח שהגיש הלורד סמואל, יו"ר הדירקטוריון, לעמיתיו להנהלה בסוף פברואר 1948. לפי סקירתו של מנהל החברה, אברהם רוטנברג, שהשתתף בישיבת הדירקטוריון בלונדון ב-27 בפברואר 1948, ננקטו צעדי ביטחון מרובים כדי לאפשר פעילות תקינה ככל האפשר של החברה – בייצור החשמל, העברתו ושיווקו, תוך כדי הגנה מרבית על רכוש החברה ועובדיה. ממשלת המנדט מסייעת, וזאת לפי הנחיה של המזכיר הראשי מ-22 בינואר 1948. למרות הצעדים שננקטו, היו לחברה אבדות בנפש ופצועים ונגרמו נזקים מחבלות בקווי חשמל ובטרנספורמטורים. הקמת הקו לירושלים, כדי להתגבר על המחסור בחשמל בייצור החברה המקומית, שתוכננה בשנת 1947, שוב אינה באה בחשבון (וראו להלן). הנהלת החברה נקטה צעדים נחוצים למקרי חירום חמורים עוד יותר, ובראש וראשונה לאפשרות שקווי המתח הגבוה, המחברים את תחנות-הכוח (נהריים, חיפה ותל-אביב), ינותקו. רוטנברג הביע את התקווה שיחידה נוספת, שתייצר 12 מגוואט חשמל, תושלם בזמן הקרוב בתחנת רדינג, והדבר יאפשר הספקת חשמל סדירה לתל-אביב וסביבותיה, ללא קשר לתחנות-הכוח הצפוניות.
כן נמסר לדירקטוריון כי נשקלת הוצאת הנשים והילדים המתגוררים בנהריים, העברתם לאזור חיפה ושיכונם שם. סכום של 8,000 לא"י שוריין למטרה זו. רוטנברג ציין, כי הוצאות הביטחון מאז תחילת דצמבר עלו בהרבה, אך לפי שעה אין לו נתונים מלאים על היקפן. גם ההוצאות על דלק עלו, משום שבתי הזיקוק בחיפה היו סגורים במשך מספר שבועות (בעקבות הטבח שערכו הערבים בעובדים היהודים, שבמהלכו נרצחו 39 מהם). עם חידוש העבודה בבתי הזיקוק, הובטחו כמויות מספיקות של דלק לתחנת-הכוח בחיפה, בעוד שלתחנת רדינג הופנתה ישירות אניית מֵכל, שהגיעה עמוסת דלק מנמל עבדאן שבאיראן. רוטנברג שיבח את עובדי החברה, הממלאים את תפקידם בצורה מעוררת כבוד, דבר שהביא לכך שלא היו כמעט בעיות או הפסקות ממושכות בהספקת הזרם, למרות החבלות ומצב החירום. הוא אף דיבר ברוח אופטימית על חזרה יחסית לנורמליות בכל הקשור לגביית חשבונות החשמל, אם כי הודה שלא נפתרו כל הבעיות באזורים הערביים או המעורבים.[15]
הערבים המשיכו לפגוע בקווי החשמל ותוך כדי כך, במקצת המקומות, ביקשו עזרה בתיקון הקווים ובחידוש הזרם. בטול-כרם למשל גרמה הפסקת הזרם ל'ייבוש' העיר, שכן הבארות המקומיות הונעו בכוח החשמל. ראש העירייה, האשם ג'יוסי, טילפן בייאוש לאליהו הגלעדי, מנהל סניף חברת החשמל בנתניה, והתחנן בפניו שישלח צוות כדי שעירו תקבל מחדש את ה'קהרבא' (החשמל). הגלעדי נסע אליו והסביר לו שהדבר אינו תלוי בו, שכן החבלות בקווי החשמל מתבצעות הרחק משם, והחשמל אינו מגיע כלל לאזור. כדי שהעיר לא תגווע בצמא, הציע לו להעביר את מנוע הדיזל מבית הספר החקלאי על שם כדורי שליד טול-כרם לבאר המרכזית - וכך היה.[16]
ראש עיריית נצרת ביקש אף הוא עזרה. הוא פנה למנהל חברת החשמל בעפולה, יעקב סימונוב, כדי להחזיר את החשמל לעירו. סימונוב התנה את התיקון בהפסקת הירי על באר של 'מקורות', למרגלות הרי נצרת, שסיפקה מים לעפולה. התנאי כובד על-ידי הערבים, ולא זו בלבד, אלא שמנצרת הגיע ג'ורג' חילווי, עובד חברת החשמל בצד הערבי, והוא שסייע לעובדים מעפולה (שאותם הכיר היטב), בתיקון קו המתח הגבוה.[17]
לא תמיד הניבו הקשרים תוצאות חיוביות. המתח בין היהודים לערבים נתן את אותותיו גם ביחסי חברת החשמל ולקוחותיה הערבים, ואף יחסים טובים ששררו בעבר לא הוכיחו עצמם בימי המלחמה שהלכה והחריפה. כך אירע בדרום הארץ בתחילת 1948. למרות הקרבות המשיכו עובדי החברה להיפגש עם מר אליאס, מנהל הסניף בעזה, ואף יצאו אתו לעבודות בשטח. הגם שלא היה חשמלאי מוסמך, למד אליאס עם השנים את רזי המקצוע, כגון הרכבת מונים, הפסקות זרם ותיקון תקלות בקווי המתח הנמוך והגבוה. יתר על כן, הפסקות הזרם מגדרה ודרומה היו תמיד מתואמות אתו. באחד מימי חורף 1948 נפגע קו המתח הגבוה לא הרחק מעזה. שניים מעובדי סניף רחובות, דב וילנסקי ואריה חביבי, יצאו לשטח, וביקשו ממר אליאס להצטרף אליהם. בהגיעם למקום ביצע אליאס את הפעולה הנחוצה ונעל אחריו את ידית מפסק הזרם, כמקובל. משם יצאו השלושה לעמוד הפגוע. אריה חביבי חגר את חגורת הטיפוס, נטל עמו את הכלים הדרושים והחל לטפס על העמוד, כדי 'לקצר את הקו', כפי שאומרים החשמלאים. תוך כדי הטיפוס אחז בו הספק: האם הזרם באמת הופסק? הוא ירד, פנה אל אליאס והציע לו שיטפס במקומו על העמוד, שהרי לפי תקנות הבטיחות, 'מי שמבצע את ההפסקה הוא עצמו מבצע גם את ה"קיצור"'. אליאס החל לגמגם וסירב לטפס על העמוד. שני העובדים היהודים החליטו לחזור ולבדוק את מפסיק הזרם. כשהגיעו למקום עם אליאס החיוור, התברר להם שהמנעול נפרץ, הזרם חובר, ומי שהיה מטפס על העמוד לא היה נשאר בחיים.
בעוד וילנסקי וחביבי מנסים לברר מה אירע במקום, גילו כי מר אליאס הרים רגליים והתרחק במהירות. יותר לא ראוהו. הקשרים שלו עם חברת החשמל נותקו ביזמתו מאותו יום.[18]
'צבא החשמל של פלוטקין'
בתחילת אפריל 1948 זורז הפינוי הבריטי, ומדי יום ביומו פונה חלק זה או אחר של הארץ: הבריטים מסרו את המתקנים, הבניינים ומחנות הצבא לערבים או ליהודים, וכל צד טען כי משנהו הועדף. עד אז היו הצבא והמשטרה הבריטיים אחראים על אבטחת תחנות-הכוח בחיפה ובתל-אביב, בעוד שתחנת נהריים הייתה באחריות חיל הספר העבר-ירדני.
ב-8 באפריל 1948 פרסם מטכ"ל/אג"מ של ה'הגנה' הוראה על 'הבטחת תחנות ורשת החשמל', שממנה ניתן ללמוד כי החל ב-15 בחודש תעבור האחריות לאבטחת התחנות, המתקנים ורשת החשמל לידי הא-ן (קיצור של הארגון, מכינויי ה'הגנה'). נקבע כי קצין הביטחון הראשי של חברת החשמל, משה פלוטקין, יתמנה באותו מועד כ'קצין האג"מ להבטחת התחנות והרשת כנ"ל'. אבטחת התחנות, המתקנים והרשתות יבוצעו על-ידי עובדי חברת החשמל, ובמקרה הצורך הם יתוגברו בחיילי החטיבה המרחבית הסמוכה. בהמשך ההוראה נכתב כי קצין האג"מ להבטחת התחנות יתקשר בכל העניינים הנוגעים לתפקידו למפקדי החטיבות השונות. עוד נאמר כי 'חברת החשמל תעמיד לצרכי הא-ן את הציוד, המשוריינים ואמצעי הקשר שנמצאים בידה לצורך ההבטחה'. השומרים ייחשבו למגויסים, וצורכי האפסנאות שלהם יסופקו באמצעות חטיבות ה'הגנה'.[19]
לרשותו של פלוטקין עמדו באופן ישיר 24 איש, שאליהם נספחו מדי פעם בפעם, לפי הצורך, אנשי 'הגנה' באזורי הארץ השונים. היחידה זכתה לכינוי 'פ. פ. איי', ראשי תיבות באנגלית של 'פלוטקין'ס פאואר ארמי' (צבא החשמל של פלוטקין). אנשיה חשו לכל מקום סכנה, ובין השאר אבטחו את מנהל החברה, אברהם רוטנברג, בעת שהיה נוסע לנהריים וממנה, וכן בזמן פגישותיו עם אנשי הממשל העבר-ירדני והמלך עבדאללה בראשם. לאחר הקמת המדינה סופחה היחידה למספר שבועות לפלוגה ב' בגדוד 24 של חטיבת כרמלי, והשתתפה עמה בקרבות הקשים בחזית סג'רה, ביולי 1948.[20]
משורייני החברה גויסו לא אחת למבצעים צבאיים ממש, כפי שקרה לשלושה המשוריינים של מחוז הדרום. בשלהי אפריל 1948, בעת מבצע 'חמץ' לטיהור השטח שממזרח לתל-אביב וסביב העיר הערבית (אז) יפו, היוו משוריינים אלה חלק חשוב בכוח של חטיבת אלכסנדרוני, שעמד להשתלט על המחנה הצבאי הגדול בתל ליטווינסקי (כיום תל השומר), שפינו הבריטים. אל נהגי המשוריינים והמאבטחים של חברת החשמל הצטרפה בגבעתיים כיתת חי"ש (חיל השדה של ה'הגנה'), והכוח עשה דרכו אל המחנה. הקרב על המחנה עם הערבים נמשך עד שעות הערב, ומשורייני חברת החשמל היוו את כוח השריון של היחידה התוקפת. בערב חזר חיים ממיוף, האחראי לענייני הביטחון והמשק במחוז הדרום ואחד המשתתפים בקרב, לתל-אביב והתייצב במשרדו של י"ש שפירא, מנהל המחוז. בתיאום עם מפקד ה'הגנה' במחוז תל-אביב, נחום זיו-אב, שנמנה אף הוא עם עובדי החברה הבכירים (כמנהל מחלקת כוח האדם במחוז), סופרה לשפירא רק מחצית האמת. נאמר לו כי המשוריינים נתקעו בעת פעילות שגרתית ממזרח לרמת-גן. שפירא ביקש להחזירם בהקדם; רק לאחר מספר ימים, כשנכבשו הכפרים הערבים סקייה, חירייה וכפר ענה, הוחזרו המשוריינים, לאחר שאנשי ה'הגנה' נעזרו בהם במשך כל אותו זמן.[21]
קבוצת עובדים מחיפה נחלצו באותה עת להחזיר את זרם החשמל שניתק לקיבוץ משמר העמק, שהותקף על-ידי 'צבא ההצלה' בפיקודו של פאוזי קאוקג'י, ואף הופגז בתותחים – תופעה לא מוכרת עד אז בארץ. העובדים, כולם מתנדבים, יצאו במשוריין לקיבוץ המותקף ותיקנו את רשת החשמל. למחרת פגע פגז בשנאי, ושוב נותק החשמל. הפעם היה על עובדי החשמל להגיע לקיבוץ ברגל, ואף בזחילה.[22]
נהריים – בקו הראשון
סיפור ביטחוני מיוחד במינו סיפקה תחנת הכוח ההידרו-אלקטרית בנהריים. לפי החלטת החלוקה של עצרת האו"ם, ב-29 בנובמבר 1947, לא נכללה נהריים בשטח המדינה היהודית וגם לא במדינה הערבית. כמה חלקים משטחה, אלה הסמוכים לקיבוצים גשר ואשדות-יעקב, היו בתחום המדינה היהודית, והרוב – לרבות הסכר, תחנת הכוח ושכונות המגורים - בשטח ממלכת עבר-הירדן. שררה הנחה כללית כי ניתן יהיה להגיע להסכם עם המלך עבדאללה על המשך הפעלתה של התחנה, שתספק חשמל הן לארץ-ישראל (על שתי מדינותיה) והן לעבר-הירדן.[23]
החודשים הראשונים של המלחמה לא רמזו עדיין על הסכנות שבדרך. יישובים יהודיים בסביבות תחנת-הכוח הותקפו, אך על נהריים ואנשיה לא נורו יריות. כך גם לגבי הנסיעה בדרכים: בכל הארץ געשה 'מלחמת הדרכים' וסביב נהריים שלט השקט. גם רכבת העמק, שעברה בנהריים, המשיכה לפעול כרגיל. השכנים הערבים של נהריים, משני עברי הירדן, דיווחו מדי פעם בפעם על תנועת אנשי כנופיות ערבים, וקציני הלגיון הערבי וחיל הספר המשיכו לבקר בנהריים ואף נתקבלו, כבעבר, בחמימות רבה, בביתו של מנהל המפעל, אברהם דסקל.
על אף השקט, לא קפאו אנשי נהריים על השמרים. בפיקודו של יוסף בלושטיין, מפקד ה'הגנה' ביישוב, הם ביצרוהו ככל יכולתם, מתחו גדרות והכינו מלאי מזון למצור של שלושה חודשים. מנהל החברה, אברהם רוטנברג, השיג מהבריטים כמויות ניכרות של נשק לאבטחת נהריים, ודבר זה אִפשר להפריש חלק מהנשק הישן לקיבוץ גשר הסמוך. לא עבר זמן רב והתברר כי נשק זה הציל את גשר.
בהנהלת החברה, בהנהלת תחנת-הכוח ובקרב העובדים התנהלו כל העת ויכוחים על פינוי הנשים והילדים מנהריים. הדעות היו חלוקות; רוב העובדים נטו שלא לפנות את בני המשפחות. אחת הסיבות לכך הייתה הסכנה שביעד הפינוי, העיר חיפה, שבעת ההיא היה מסוכן לא פחות מנהריים, וקרוב לוודאי שאף יותר ממנה.
ב-23 באפריל 1948 התחולל מפנה דרמטי במצב בחיפה: כוחות ה'הגנה' השתלטו על העיר ורבבות ערבים נסו ממנה. עתה שוב לא הייתה חיפה מסוכנת, והוחלט לפנות אליה את הנשים והילדים מנהריים. זמן קצר לאחר הפינוי התברר כי הצעד היה נכון ביותר: ב-28 באפריל 1948, יותר משבועיים לפני תום המנדט הבריטי, פתחו כוחות הלגיון הערבי בהתקפה גדולה על קיבוץ גשר, לאחר שחברי הקיבוץ השתלטו על תחנת המשטרה הסמוכה. זו הייתה הפעם הראשונה שכוחות הלגיון תקפו יישוב יהודי. מטה ה'הגנה' פנה לרוטנברג וביקש ממנו להתערב אצל הירדנים, כדי שהפגזת התותחים תיפסק. חבר קיבוץ גשר, שהגיע אל דסקל בנהריים, ביקש ממנו בדמעות ממש: 'עשה למען הצלת ילדינו!'. דסקל הצליח ליצור קשר טלפוני עם המלך עבדאללה ברבת-עמון וביקש את התערבותו להפסקת לחימת הלגיון. לאחר מכן יצא לקיבוץ גשר הסמוך כדי לעמוד על מצבו. בשובו לנהריים נפגש עם הקולונל הבריטי לש (Lash), ממפקדיו הבכירים של הלגיון, שהגיע בשליחות עבדאללה. הוא ניהל אתו משא ומתן ממושך להפסקת אש. בינתיים הוכרז על הפוגה בקרבות, ובמהלכה הצליחו חברי גשר לפנות את הנשים והילדים לקיבוץ אשדות-יעקב הסמוך. תחילה איימו קציני הלגיון שיהרסו לחלוטין את גשר. דסקל קבל בפניהם שהכוחות העבר-ירדניים, שנועדו לשמור על תחנת-הכוח, השתתפו אף הם בקרבות, וחזה ללגיון הסתבכות גדולה אם תימשך מעורבותו בלחימה. ב-30 באפריל נסוגו כוחות הלגיון והאיום מעל גשר הוסר – לפי שעה.
לקראת תום המנדט שרר באזור נהריים מתח מתמיד. יחידות של הלגיון הערבי החליפו את המשטרה הבריטית בצד הארץ-ישראלי של הגבול, ואת חיל הספר - בצדו העבר-ירדני. אנשי נהריים נדרשו להסיר ממכוניותיהם את לוחיות הזיהוי והחזירו את תעודות הזיהוי ורישיונות הנהיגה הירדניים. כן נותק הקשר הטלפוני העבר-ירדני שעמד לרשותם. בעת הקרב בגשר התרכזו העובדים והתושבים בתחנת-הכוח המבוצרת. לאחר ששכך מעט המתח, הם חזרו לבתיהם.[24]
עוד לפני שהדרמה הגיעה לשיאה, היה בה פרק מותח, שתפקיד חשוב מילאו בו הנהלת חברת החשמל בכלל ונהריים בפרט: הפגישה השנייה של גולדה מאירסון (לימים – מאיר) עם המלך עבדאללה, ב-11 במאי 1948. גב' מאירסון נפגשה עם השליט העבר-ירדני כחצי שנה לפני כן והוסכם ביניהם כי המלך עבדאללה לא יצטרף למלחמה של מדינות ערב נגד המדינה היהודית הנולדת. בתחילת מאי, כשנראה היה כי עבדאללה נוטה להצטרף לחזית הערבית, סברה גב' מאירסון כי ראוי לקיים אתו פגישה נוספת, שאולי תמנע את הצטרפותו למלחמה לצד מדינות ערב. זאת, אף שגם היא ידעה שהסיכוי להצלחה זעיר ממש.
בסיוע הנהלת חברת החשמל אורגנה הפגישה השנייה. גב' מאירסון הגיעה לנהריים ומשם המשיכה, בתחפושת, לעמאן. כצפוי, עבדאללה דחה את פנייתה. גולדה חזרה לנהריים, כשאת הקילומטרים האחרונים היא עושה ברגל, לאחר שהורדה ממכונית ירדנית, ומיהרה לתל-אביב, כדי לבשר לבן-גוריון, שהמלך עבדאללה יימנה בקרוב אף הוא על אויבי המדינה הנולדת.
יום אחרון בנהריים
בבוקרו של יום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948 (יום קום המדינה) הגיעה הודעה טלפונית דחופה למשרדו של יקותיאל בהרב, המזכיר הכללי של חברת החשמל; בהרב קיים, במשך כל השנים, קשרים הדוקים עם ראשי הממשל העבר-ירדני, מהמלך ומטה. ראש ממשלת עבר-הירדן, תופיק אבו אל הודה, ביקש מבהרב להגיע בהקדם לנהריים כדי לדון בעתיד המפעל. בהרב נסע במהירות לנהריים עם מנהל החברה, אברהם רוטנברג. בהגיעם לנהריים התמקם רוטנברג ב'בית הלבן' (הבניין הייצוגי במקום) בעוד שבהרב המתין לראש ממשלת עבר-הירדן בביתו של אברהם דסקל, מנהל המפעל. זה לא הגיע בסופו של דבר, ובמקומו באו מושל מחוז עג'לון ומפקד אזור אירביד. הם הגישו לבהרב מסמך בערבית, שנשא את הכותרת: 'התראה למפעל רוטנברג המוגשת על-ידי ראש ממשלת עבר-הירדן'.
במסמך נאמר: 1. המפעל ימשיך לעבוד בהתאם לתנאים הבאים: א. כל האנשים החמושים הנמצאים במפעל ובמתקניו, שבתחום גבול הממלכה העבר-ירדנית ההאשמית, יסגירו את נשקם בנקודה שתיקבע על-ידי מושל מחוז עג'לון, או מפקד האזור, או כל קצין שיקבל ייפוי-כוח למטרה זו. מסירת הנשק תבוצע הערב בשעה 6.00, ומיד עם סיום הדבר ייסוגו מוסרי הנשק לתוך גבול ארץ-ישראל; ב. לא יישארו במתקנים אנשים, זולת אלה שנוכחותם נחשבת כחיונית להפעלת המפעל. אסור בשום פנים שברשות אנשים אלה יהיה נשק מסוג כלשהו; ג. המתקנים יהיו בפיקוח השלטון הצבאי הערבי.
2. אם לא יתקבל התנאי המופיע בסעיף 1 ובסעיפי המשנה שלו (א,ב,ג) אפשר להחליפם בתנאים אלה: א. כל האנשים, בין שהם חמושים ובין שאינם חמושים, פועלים ושאינם פועלים, ייסוגו מיד לארץ-ישראל; ב. המתקנים יפסיקו לפעול; ג. כל המתקנים יהיו בשלטון הכיבוש הצבאי מטעם השלטונות הערביים; ד. דבר זה יבוצע היום בשעה 6.00 בערב.
3. על האחראים למפעל לקבל את התנאים המופיעים בסעיף 1. אם לאו - יהיו המתקנים צפויים לכיבוש צבאי בכוח, ברגע שיסתיים המנדט על ארץ-ישראל. את התשובה לתביעות אלה יש לתת מיד.[25]
התנאים, הן לפי החלופה הראשונה והן לפי החלופה השנייה, היו קשים ביותר. בהרב ודסקל קיימו התייעצות קצרה עם אברהם רוטנברג ב'בית הלבן', ועל דעתו הוחלט לקבל את חלופה א'. העבר-ירדנים תבעו הסכמה מיידית, ובהרב הצליח לסחוט מהם אורכה של שעתיים. דסקל העיד מאוחר יותר כי 'בהרב ואני חתמנו על ההסכם בלב כבד'.[26] לאחר מכן אסף רוטנברג את כל העובדים במפעל, סיפר להם על האולטימטום, והוסיף כי לאור הנסיבות החדשות, אין הוא יכול לתת להם הוראות כיצד לנהוג. מבחינתו המפעל מפסיק להתקיים וכל מעייניו בהבטחת חיי העובדים. רוטנברג התקשר טלפונית ליבנאל אל מטה החטיבה המרחבית של ה'הגנה', חטיבת גולני, דיווח על המצב וביקש הנחיות. נאמר לו שיש להשאיר בנהריים את צוות מפעילי התחנה ואת השומרים, מתוך תקווה ששלטונות הכיבוש הירדניים יאפשרו להמשיך ולהפעיל את התחנה. על שאר העובדים לפנות במהירות את התחנה ולעבור לשטח ארץ-ישראל.
יוסף בלושטיין, מפקד ה'הגנה' בנהריים, עסק מאז שעות הבוקר בתיאום מספר פעולות חבלה, שכללו פיצוץ גשרים על הירדן, כדי למנוע את פלישת הצבא העיראקי, שחנה בשטח עבר-הירדן, לארץ-ישראל, מיד עם תום המנדט הבריטי. בשעות אחר הצהריים הוזעק לחזור לתחנת-הכוח. כפי שזכר, נמסר לו על ההסכם עם העבר-ירדנים ועל דרישתם שיימסר להם כל הנשק, שהלוחמים יעזבו ושיישארו רק המפעילים. 'לא רצינו לקבל את התנאים הללו, כי לא האמנו שנישאר בחיים', סיפר. הוא התקשר למטה ה'הגנה' (לא ברור לאיזה דרג), ונאמר לו כי ההחלטה, כפי שהתקבלה, היא על דעתו של בן-גוריון, שפסק: לא נוטשים אף יישוב יהודי.
בלושטיין אסף את כל אנשי נהריים, והורה ללוחמים שלא מאנשי המקום לאסוף את כל הנשק הבלתי לגלי ולעבור בהקדם לארץ-ישראל. עשרות לוחמים עברו לקיבוץ גשר, על נשקם, וחיזקו את מערך ההגנה וההתבצרות שלו. על הפגישה עם רוטנברג סיפר בלושטיין: 'הוא אסף את כולם, פרץ בבכי ואמר לנו: זו אמנם הוראה של המטה, אבל ההכרעה היא בידיכם. כל מי שרוצה לעזוב – רשאי לעזוב. אף אחד מהעובדים הקבועים לא עזב'.[27]
בשעה 15.30 עמדה שיירה קטנה של מכוניות, שבהן היו רוטנברג, בהרב, סיומה סלובין (מאנשי מחלקת הביטחון של החברה), אברהם וחנה דסקל, לעזוב את המפעל לעבר יישובי עמק הירדן. ברגע האחרון הגיע נדים אל-סמן, מפקד אזור אירביד, ותבע מדסקל להישאר. הוא הרגיעו שהלגיון אחראי לשלומו ולשלום כל האנשים, ו'לא יהיה פה דיר-יאסין' (טבח). דסקל נשאר והשיירה נסעה.
בינתיים השתלטו כוחות עבר-ירדניים ועיראקיים על המפעל ושכונות המגורים והחלה הביזה הגדולה. מאות ואולי אלפי כפריים, ואתם חיילים עבר-ירדנים ועיראקים, פשטו על שלוש השכונות היהודיות סמוך לתחנת-הכוח, וממש פירקו אותן. נלקחו חפצי ערך, כלי בית, רהיטים ואפילו משקופי דלתות ורעפים. עבר-ירדנים רבים, ביניהם בכירים ומידידי המפעל, לא טמנו ידם בצלחת וכל אחד שדד ובזז ככל יכולתו. תחושת הנשארים בנהריים, 38 גברים ושתי נשים שלא הסכימו להתפנות, הייתה איומה. לכל אחד מהם לא נותר אלא להעריך שזהו יומו האחרון. בלושטיין ציין בצער: 'פתאום נעלמו כל הידידים הערבים של דסקל וחברת החשמל. כל השוחד וכל מה שהושקע בהם ירד לטמיון'.[28] עבדאללה אל-תל, מקציני הלגיון הערבי ומבקר חריף של המלך עבדאללה וצמרת הממשל העבר-ירדני בשנים שלאחר מלחמת העצמאות, טען בספר זיכרונותיו כי שיירות של אנשים ידועים ומפורסמים נסעו במסלול נהריים-רבת-עמון כשהן עמוסות רכוש שדוד – ריהוט, מנועים חשמליים וכל דבר שניתן לפרקו. 'עוד לפני שממשלת רבת-עמון הספיקה להתעורר, היה המפעל ריק ושומם'.[29]
העבר-ירדנים, ובמיוחד העיראקים (יחידות עיראקיות הצטרפו אל היחידות הירדניות), ביקשו לשים ידם גם על דסקל, אך הדבר לא עלה בידם: הוא הצליח לחמוק בדרך מקורית. בעת השוד הגדול נטפל אליו קצין ירדני וביקש ממנו משקפת. דסקל הסביר לו שיש לו משקפת, אך היא נמצאת בקיבוץ גשר השכן; אם יסכים לסור עמו לשם, ייתן לו ברצון את המשקפת. השניים נסעו לגשר ושם ביקש דסקל מהקצין להמתין עד שיביא את המשקפת. הלה המתין והמתין, ובינתיים חמק דסקל לעבר קיבוץ אשדות-יעקב. העיראקים זעמו על שהאיש הבכיר ביותר בנהריים חמק מידיהם, ובשיחת טלפון מנהריים למטה ה'הגנה' באשדות-יעקב תבעו להסגיר לידיהם את אבו-יוסוף (כינויו של דסקל). דסקל נטל את השפופרת וענה להם: 'הוא איננו. אתם הרגתם את אבו יוסוף'.[30]
התחמקותו של דסקל הותירה משקע מר בקרב העובדים שנשארו במפעל, ולימים נדון הנושא בינם לבין עצמם פעמים רבות. בראייה לאחור נראה שדסקל צדק במהלכיו, כיוון שהירדנים והעיראקים ביקשו ללוכדו לאחר שהתברר להם בוודאות, שהוא היה בסוד העברת כמויות גדולות של נשק ותחמושת מהמפעל לקיבוץ גשר. אילו תפסוהו, קרוב לוודאי שהיו מחסלים אותו במקום. על הדרך שבה חמק יש גרסה אחרת מזו שלו. לפי הגרסה האחרת שיחד דסקל, שהיה מלווה בשומר ראש, את הקצין הירדני שנסע אתו לגשר בסכום גדול, והשניים (הוא ושומר ראשו) חמקו לאשדות-יעקב.[31]
דרמה גדולה בחדר הפיקוח
בבניין תחנת-הכוח התפתחה באותו ליל שבת, 14 במאי 1948, יום הכרזת המדינה, דרמה גדולה. גיבורה הראשי היה מהנדס המשמרת זאב כחֹל, בן 40 בעת ההיא, שבידיו ניתנו, פשוטו כמשמעו, מפתחות תחנת-הכוח. לימים זכר כי בשש בערב תכפו היריות מבחוץ; הוא הורה לנעול את כל הפתחים של הבניין הראשי כדי שכוחות אויב לא יוכלו לחדור פנימה. במקביל ליריות נשמעו פיצוצים עמומים. רק מאוחר יותר נודע לו כי חברי קיבוץ גשר פוצצו את הגשרים על הירדן, כדי למנוע פלישה עיראקית. זמן קצר לאחר מכן גילו לו המכשירים כי לא מגיעות כל כמויות המים מסכר דגניה. הדבר נבע מהחלטת מטה ה'הגנה' באזור להציף את תוואי הירדן, כדי לחסום – גם בשיטה זו – את פלישת כוחות אויב ממזרח. עד עשר וחצי בערב שררה במקום אי-ודאות. בשעה זו 'נזכרו העיראקים בקיומה של תחנת הכוח', כדברי כחל. הם החלו להלום בקתות רוביהם ובכלי עבודה וניסו לפרוץ פנימה. כחל התקשר לחיפה, אל רוטנברג, וביקש הוראות. רוטנברג השיב, שרק מטה ה'הגנה' יכול לתת הוראות. כחל התקשר למטה ביבנאל ונאמר לו לא לפתוח, שכן אספקת החשמל לטבריה ולעמק הירדן הייתה תלויה בנהריים.
העיראקים הביאו את יוסף בלושטיין, שניסה לשכנע את כחל לפתוח את הדלתות המשוריינות. כחל הסביר לו שקיבל ידיעות מהמטה ולפיהן בכל היישובים וכן בטבריה מתנהלת פעולה מזורזת: מוציאים את הנשק מה'סליקים', אופים כמויות גדולות של לחם, מזרזים את הניתוחים בבית החולים שווייצר בטבריה – וכל הפעולות האלה זקוקות לחשמל שהוא, כחל, ועוזריו המעטים, מייצרים ומספקים. בלושטיין הבין את הלחצים ובשעות הבאות עשה מאמצים 'להעביר את הזמן'. בחצות בערך הודיעו העיראקים שאם כחל לא יפתח את הדלתות, הם יתחילו להוציא להורג את השבויים שבידיהם. כחל המשיך לסרב. באחת וחצי בלילה נודע לו מפי רוטנברג על הקמת מדינת ישראל ועל הכרת ארצות בה. לימים סיפר: 'קיבלתי את הידיעה ההיסטורית באדישות מוזרה. תחושת הסכנה לא הותירה מקום לשמחה'.
בשלוש לפנות בוקר התקשר בלושטיין אל כחל ואמר לו, שלא ניתן עוד להשאיר את הדלתות סגורות. העיראקים הצמידו אליהן כמויות גדולות של חומרי נפץ וכיוונו תותחים אל הבניין. תוך עשר דקות יתחיל הירי. כחל התקשר למטה ביבנאל וזכה לדברי עידוד: 'הלילה כמעט עבר. החזקתם מעמד יפה. צריך לפתוח'. עובדי המשמרת חמקו ממקומות עבודתם ובחדר הפיקוח נותר רק כחל. אלה היו דקות חייה האחרונות של תחנת-הכוח ההידרו-אלקטרית בנהריים. 16 שנה לאחר שהופעלה, היא נדמה.
לאחר שנפתחו הדלתות, פרץ פנימה קצין עיראקי. בלושטיין השיג אותו בעת שעלה במדרגות. הקצין שלף אקדח והתכונן ללחוץ על ההדק. הוא העריך שהאיש שלפניו, כחֹל, הוא זה שחסם בגופו את מסירת התחנה במשך קרוב ל-12 שעות. שניות ממש לפני הירייה, גחן בלושטיין לעבר הקצין העיראקי ולחש משהו באוזנו. הקצין חייך, היטה את אקדחו הצדה, והורה לכחל לעמוד ליד הקיר. מה אמר בלושטיין לקצין העיראקי - איש לא יָדע וגם לא יֵדע לעולם. בשנים הבאות השתמט בלושטיין מתשובה. כשחזר כחל ושאל אותו איך הצליח להציל את חייו, נהג לומר: 'עזוב, אני לא יכול לזכור מה שאמרתי אז'.[32]
כאמור, בכל אותן שעות אחר הצהריים, הערב והלילה של 14/15 במאי 1948 נמשכה ביזת הרכוש הפרטי והציבורי של נהריים, המפעל ושכונות המגורים. דומה שדבר לא ניצל מידי הבוזזים. על גבי משאיות, עגלות, חמורים וכתפי בני אדם הוצא מהמקום כל פריט, חפץ, מתקן או חלק מכונה שהיה ניתן לפירוק. שיירות ארוכות עשו דרכן כל הלילה לכפרי האזור, לאירביד ולרבת-עמון. עבדאללה אל-תל כתב בזיכרונותיו דברי ביקורת קשים על התנהגותה של ממשלת עבר-הירדן. לדבריו הייתה הביזה הגדולה בידיעת הממשלה, ועד שנמסר המפעל לידי העיראקים (עניין של שעות מספר), לא נותרו בו ובשכונות הסמוכות לו מתקנים, רכוש או חפצים כלשהם. ממשלת עבר-הירדן מינתה ועדת חקירה לבירור נסיבות השוד וההרס, והיא האשימה בדבר את נדים אל-סמאן, מפקד אזור אירביד. 'אולם אל-סמאן לא הועמד לדין', סיפר אל-תל, 'מאחר ששותפיו לפשע היו שרים ואף אישים בעלי מעמד רם יותר מאשר שרים'. סתם ולא פירש.[33]
מסע הביזוי שעברו אנשי נהריים – עתה שבויי הלגיון הערבי – היה מתסכל אף יותר ממעשה הביזה. רובם ככולם נדחפו, הוכו וזכו לאיומים ולקללות. הם הועברו תחילה לתחנת משטרה באזור, ולאחר מכן לזרקה, ומשם למחנה שבויים באום אל-ג'מאל, לא הרחק ממַפְרַק, בלב המדבר. על שעות השבי הראשונות סיפר לימים בלושטיין: 'באו ירדנים עם קומנדקרים לקחת את האנשים. לא ידענו לאן לוקחים אותנו. שמעתי בדרך יריות. הנסיעה נמשכה כל הלילה. היה קשה. הפליטים הערבים מעמק הירדן, עמק בית שאן, צמח וטבריה, שכבו לאורך הכביש וחיפשו יהודים כדי לנקום בהם. היה חם מאוד. הפליטים יידו בנו אבנים. ליד זרקה היה מחנה גדול של פליטים פלסטינים מדיר יאסין. כשנודע להם שהגיעו יהודים – הם רצו לשחוט אותנו'.[34] בעדות אחרת הוסיף בלושטיין: 'ביקשתי עזרה ראשונה לפצועים. התשובה הייתה: לכלבים אין צורך בעזרה ראשונה. בכל כפר שבו עברנו המכוניות עצרו, והתושבים סטרו לנו וירקו בפנינו. שדדו מאנשינו שעונים, טבעות וכסף. בתחנת משטרה שאליה הגענו הייתה התקפה גסה מלווה בהתעללות. ביקשתי מים לאנשים ולא קיבלתי. שאלתי על שלום אנשינו שהוצאו בלילה מהמפעל. קיבלתי תשובה שהם מחכים לנו כדי שנהיה כולנו בקבר אחים אחד'.[35]
בשבי הלגיון נפלו 40 מעובדי חברת החשמל בנהריים: 38 גברים ושתי נשים. תחילה רווחה שמועה כי אנשי נהריים ישוחררו לאחר חקירה קצרה, אולם לא כך היה. בדרכם לתוך שטח עבר-הירדן, ראו השבויים שיירות ארוכות של הצבא העיראקי, שנעו לעבר גבול ישראל. 'לפי הריכוזים של הצבא העיראקי פקפקנו אם ישראל תוכל לעמוד 24 שעות. זו הייתה הרגשה איומה', סיפר לימים אחד השבויים, יהודה הרן.[36] שתי הנשים היו שרה עולמי ואילזה שטרק.
במשך ימים לא מעטים היה גורלם של עובדי חברת החשמל השבויים, וכן גורל תחנת הכוח, לוט בערפל. בחברת החשמל לא היה כל מידע מוצק בשני נושאים אלה ושמועות משמועות שונות פשטו בארץ. ב-16 במאי 1948 שיגר אברהם רוטנברג מברק ללונדון וביקש מיו"ר הדירקטוריון, לורד סמואל, 'להתערב בדחיפות אצל משרד החוץ כדי להחזיר את כל העובדים ולהבטיח את המתקנים'.[37] הנהלת חברת החשמל בלונדון, בראשות סמואל, הפעילה את רשת קשריה כדי לברר מה בדיוק קרה – ותחילה ללא הצלחה.
ב-19 במאי 1948 טרם ידעה הנהלת חברת החשמל מה קרה בדיוק בנהריים ומה עלה בגורל השבויים. באותו יום פנה נציג החברה באנגליה למשרד החוץ בלונדון, וביקש – לאור מברק שנשלח מההנהלה בחיפה – לברר באמצעות הבריטים מה ידוע להם על הנעשה בנהריים ועל גורל השבויים. משרד החוץ פנה לציר הבריטי ברבת-עמון, סר אלק קירקברייד, וביקש ממנו לברר: מה המצב הנוכחי במתקנים ואיזה נזק נגרם להם? האם ניתן להסדיר את שיבת העובדים לארץ-ישראל, אולי תוך השארת כמה מהם בתחום עבר-הירדן, כדי להשגיח על המתקנים? בהמשך המכתב הובעה דעת משרד החוץ, שמן הראוי להדגיש בפני הנציגים הערבים כי המשך הפעלת תחנת-הכוח בנהריים הוא אינטרס ערבי בדיוק כפי שהוא אינטרס יהודי, והקמת מערכת חלופית עלולה להימשך שנים רבות. הוצע לציר קירקברייד להעלות נימוק זה בפני השלטונות העבר-ירדניים, אם ימצא זאת לנכון. כן נמסר כי מכתב ברוח דומה הועבר לשגריר הבריטי בבגדד, וזאת משום שהעיראקים הם המחזיקים ככל הנראה באזור ג'יסר מג'מי (נהריים).[38]
הבריטים השיבו לחברת החשמל תשובה מתחמקת למדי. הציר ברבת-עמון טען כי הוא אינו יכול כלל לטפל בנושא, משום שאזור נהריים נמצא בשליטה עיראקית ולא עבר-ירדנית. כך גם באשר לשבויים: הם מוחזקים במעצר על-ידי הצבא העיראקי. נוסף על כך, שר החוץ העיראקי הודיע בצורה ברורה לשגריר הבריטי בבגדד כי לפי המידע המצוי בידו, לא נגרם כל נזק ל'בית תחנת הכוח'.[39] הציר הבריטי ברבת-עמון דיווח גם הוא, ששר החוץ העיראקי הבטיח לו שלא אונה כל רע לתחנת-הכוח ולמתקניה.[40]
דיווחים אלה הפתיעו את הכול, שכן בישראל היו משוכנעים כי התחנה נהרסה. אישור לכך שלתחנת-הכוח עצמה, בניגוד למתקנים מסביבה ולשכונות המגורים, נגרם רק נזק מועט, נמצא בעדותו המאוחרת של אגרונום המפעל יעקב עולמי, שביקר בה זמן קצר לאחר נפילתה, והיה ככל הנראה הישראלי היחיד שזכה לכך. בעת היותו בשבי הירדנים, הציע עולמי לקצין עבר-ירדני לשתול עצים ושיחים במחנה. המקור לשתילים אלה היה בנהריים, והשניים נסעו לשם כדי להביא את השתילים. 'תחנת הכוח עצמה לא נפגעה', סיפר. 'אולם מצאתי שם סימני שריפה. לא ידוע לי מי עשה זאת'.[41] בחודשים הבאים הלכה התחנה ונהרסה, אם בשל ביזה של מכונות וציוד ואם בשל הזנחה.
במהלך חודש מאי טרם אישרו העבר-ירדנים כי 40 שבויי נהריים מצויים בידם, והם כלולים בקבוצה הגדולה של 700 שבויים יהודים שנפלו בידיהם בגוש עציון, בעיר העתיקה בירושלים ובמקומות נוספים. המידע על שבויים אלה החל לטפטף אט-אט, ולראשונה נודעו פרטים מלאים עליהם ועל מצבם עם החזרתן לארץ של שתי הנשים מנהריים, ב-6 ביוני 1948. הגברים שוחררו מהשבי רק ב-21 בפברואר 1949.
התארגנות מזורזת למניעת מחסור בחשמל
להריסתה ולהפסקת פעולתה של תחנת-הכוח בנהריים הייתה השפעה קשה על חברת החשמל. לא רק ש'ספינת הדגל' של החברה טבעה אלא שהנזק המידי התבטא בצמצום יכולת ייצור החשמל בכרבע. 18 המגוואט של תחנת נהריים היוו רכיב חשוב במערכת הייצור הארצית של החברה. משלוש תחנות-הכוח שהיו לחברת החשמל בבוקרו של ה-14 במאי 1948, נותרו בידיה לאחר יממה אחת שתיים בלבד – בחיפה ובתל-אביב (בתוספת תחנת הכוח הישנה בתל-אביב) וכושר הייצור ירד בבת-אחת מכ-76 מגוואט ל-58 מגוואט. יתר על כן: בעוד שעד אמצע מאי 1948 הופק רבע מהחשמל בארץ-ישראל בכוח המים, ושאר שלושת הרבעים בדלק, הרי ממועד זה ואילך היה על החברה לשלם עבור הדלק של כל ייצור החשמל – דבר שגרם כמובן להוצאה כספית רצינית.
התארגנות מזורזת של מהנדסי החברה, האחראים לרשת, מנהלי הסניפים ועובדי השטח, מנעה את רוב התקלות שהיו צפויות מהשבתת התחנה בנהריים. בזריזות ראויה לציון נותקו הקווים מנהריים וחוברו קווים חלופיים, בעיקר באזורי עמק יזרעאל, עמק בית-שאן והגליל התחתון. בטבריה הופעל לזמן קצר גנרטור ישן. עבודה מזורזת נעשתה בסביבות כפר-תבור – כפר-קיש: תוך ארבעה ימים נמתח שם קו מתח-גבוה באורך של ארבעה קילומטרים וחצי, שחיבר את הגליל התחתון, עמק הירדן וטבריה לקו מחיפה, במקום לקו נהריים. בספר זיכרונותיו כתב יצחק חייט, שניהל את סניף טבריה עוד משנות ה-20 ושימש בתש"ח כמפקח רשת החשמל בכל האזור, כי תחילה, בליל ה-15/14 במאי, עמד בקשר עם זאב כחֹל, מהנדס המשמרת האחרון בנהריים. כשהודממה נהריים, הפעיל חייט בטבריה את הגנרטור הישן, והזרם סופק רק למתקני חירום כגון בית החולים, מאפייה ובית חרושת לקרח. חייט ואנשיו סייעו לפתיחת הסכר ליד דגניה כדי להציף את אפיק הירדן, דבר שהקשה על פלישת הצבא העיראקי, ולאחר מכן התפנו לתקן את הרשת שנפגעה מהפצצות המטוסים הסורים. כל אותה עת עקב אחר התקדמות העבודה בין כפר- תבור לכפר-קיש, וב-20 במאי 1948 ניתן היה לברך על המוגמר: האזור חזר וקיבל חשמל בצורה סדירה, מתחנת-הכוח בחיפה. 'לשם זהירות', סיפר, 'חיברנו קטע אחר קטע: תחילה מכפר קיש לכפר כמא, אחר-כך לבית גן ויבנאל, עד שהגענו לקבוצת אלומות, במקום שנמצא המתקן לחיבור הזרם לכינרת ולטבריה'.[42]
הדבר היה בשעה ארבע אחר הצהריים ביום חמישי, 20 במאי 1948; בדיוק באותה שעה ובסביבה זו ממש, ליד קיבוץ אלומות, התמקמה סוללת התותחים הראשונה של ה'הגנה' (צה"ל טרם הוקם) וירתה את פגזיה לעבר כוחות הצבא הסורי, שתקפו את הדגניות. בעיצומו של הקרב הקשה, נפלו הפגזים הראשונים על הכוחות הסוריים וגרמו לבריחתם החפוזה. יחד עם הניצחון בקרב נגד הסורים, חזר לעמק הירדן גם החשמל. עובדי החברה החלו בתיקון הנזקים, ובמשך מספר ימים עמלו עובדי סניף טבריה בהפעלתה מחדש של רשת החשמל ביישובי האזור, שנפגעה קשות בימי הלחימה מהפגזות והפצצות אוויריות. ההבדל היחיד היה שעתה הם קיבלו את החשמל מחיפה הרחוקה ולא מנהריים הסמוכה.
קו שהושבת לחלוטין היה קו המתח הגבוה בתוואי עמק יזרעאל – חדרה (ואדי ערה). למעשה, שוב לא היה בו צורך. לא רק שעבר בשטח שהוחזק בידי הערבים; אף החשמל שהוזרם בו מנהריים חדל להגיע ואף אם היה בשטח שבידי הכוחות היהודיים – לא היה בו תועלת.
בתל-אביב הופעלה תחנת הכוח הישנה ברחוב החשמל, שהותנעה רק במצבי חירום או לרגל הפסקת חשמל בעיר. היא סיפקה רק מגאווטים בודדים, אך העלתה תרומה צנועה למשק החשמל.
התוצאה מכל האמור לעיל הייתה, שאזרחי המדינה שזה עתה באה לעולם, כמעט לא סבלו מהפרעות ומהפסקות-חשמל, למרות ימי החירום, הפצצות ולחימה לא הרחק מקווי המתח הגבוה.
חשמל – לאויב
לאחר הקמת המדינה הייתה הסלמה ניכרת בחזיתות וגם בעורף. חמישה צבאות ערביים פלשו לתחום המדינה שזה אך נולדה, וקרבות נערכו בכל רחבי הארץ. נוסף על כך הפציצו מטוסים מצריים ערים ומושבות יהודיות גדולות, ובעיקר את תל-אביב, רמת-גן, ראשון-לציון ורחובות. מטוסים סוריים ועיראקיים תקפו את יישובי עמק הירדן, הגליל ועמק יזרעאל. כן הותקפו נתניה, חדרה ונהריה. ברוב המקומות שהוזכרו, וברבים אחרים, נפגעו רשתות החשמל פעם אחר פעם, ועובדי חברת החשמל יצאו מיד, תחת אש הפגזות והפצצות, לתקן קווים, להחליף שנאים שנפגעו או חובלו, ובמקרים דחופים - לספק גנרטורים.
דוגמה טובה יכולה לשמש עדותו של משה מצא מעפולה: 'באחת השבתות בבוקר הוזעקנו על-ידי מנהל העבודה הח' כהנא (אותי הוציאו מבית הכנסת), לצאת מיד ולהקים קו חשמל חדש מעפולה לקיבוץ גניגר, במקום הקו הישן שנהרס על-ידי האויב. הותקפנו במטר יריות מהאוויר. עם בוא האווירונים היינו יורדים מהעמודים ולאחר הסתלקותם שבים ועולים. לבסוף החלטנו להמשיך את העבודה ויהיה מה, כי היה הכרח לסיים את הקו על מנת לספק מים, אור וכוח לקיבוץ'.[43]
פרשה בפני עצמה היו ההפצצות המצריות על תל-אביב, שכוונו ישירות לשני מרכזי חברת החשמל בעיר – תחנת רדינג ותחנת-הכוח הישנה ברחוב החשמל. רדינג הותקפה מספר פעמים, אולם רק פעם אחת נגרם בה נזק לשני דוודים, שתוקנו תוך זמן קצר. רסיסים חדרו גם לחדר הפיקוח המרכזי. בשדה דוב הסמוך היו אבדות ונזקים קשים בהרבה: חמישה הרוגים, תשעה פצועים, שלושה מטוסים הרוסים ועוד שמונה שנפגעו.[44] נזקים נגרמו גם למתחם שסביב תחנת-הכוח הישנה ברחוב החשמל. בהפצצה שנערכה ב-17 במאי 1948, צללו שני מטוסים מצריים והטילו פצצות על התחנה. נפגע בעיקר הבניין הישן, שבו היו משרדי מנהל המחוז, חדר האוכל וצריף שעל הגג, שנועד לשמש כתחנת אלחוט ופונה זמן קצר לפני ההפצצה. שתיים מהפצצות לא התפוצצו וסולקו ממתחם התחנה בידי כוחות הביטחון. מתקני התחנה לא נפגעו בהפצצה האמורה ולא ניכרה שום הפרעה באספקת החשמל.[45] לעומת זאת נפגעה התחנה המרכזית הסמוכה, נהרסו אוטובוסים ונהרגו עשרות אזרחים.
המצרים תקפו עוד מספר פעמים את שדה דוב, ופצצות נפלו לא הרחק מבניין תחנת רדינג, אך לא פגעו בו. ייתכן שהסיבה לכך נבעה מסוללת תותחי נ.מ., שהוצבה במתחם התחנה; בין מפעיליה היו כמה חיילות.[46]
עובדי חברת החשמל עבדו חודשים רצופים בקצב מוגבר, יומם ולילה - ללא מליצה. כך היה למשל בתחנת רדינג בתל-אביב, שהורכבה בה - מאז שלהי 1947 – יחידת ייצור חדשה של 12 מגוואט. יחידת ייצור זו נוספה משתי סיבות: א. גידולה של העיר תל-אביב הצריך תוספת אנרגטית דחופה; וב. חשש מימי חירום אפשריים, שישבשו את הולכת החשמל מנהריים ומחיפה למרכז הארץ. הגדלת כושר הייצור של תחנת הכוח רדינג נתפסה כהכרח כלכלי, לאומי וביטחוני.
על אף הקשיים, תנאי המלחמה, ניתוק הארץ מן העולם וההפצצות המצריות, לא הופסקה העבודה אף ליום אחד. כשהחלה היחידה החדשה לספק חשמל, באמצע אוגוסט 1948, היו ראשי החברה יכולים לומר בסיפוק, כי החֶסֶר של נהריים התמלא ברובו, וכושר הייצור של חברת החשמל חזר ועלה לכ-70 מגוואט.[47]
נזק כלכלי לא-מבוטל נגרם לחברת החשמל בקיץ 1948, בעקבות החלטת הממשלה הזמנית, מיד לאחר הקמת המדינה, להנהיג 'שעון קיץ כפול', כלומר להזיז את השעון בשעתיים קדימה. דבר זה הביא לכך, שלא היה צורך בתאורת חשמל עד השעה תשע וחצי בערב. אם מוסיפים לכך את העובדה שברחבי הארץ הייתה האפלה מלאה בכל אותם חודשים, מתבהרת הסיבה לצריכה נמוכה של חשמל באותו קיץ.
את ההפסדים של קיץ 1948 קיזזה חברת החשמל באופן חלקי באמצעות העלאת תעריפי החשמל, החל מאמצע יולי 1948 – באישור הממשלה הזמנית.[48] נימוק החברה להעלאה: 'עקב תנאי המלחמה'. ההעלאה גרמה לביקורת חריפה בעיתונות[49]
לא אחת נשאו עבודות התיקונים שביצעו עובדי החברה אופי סוריאליסטי, כגון בתחילת ההפוגה הראשונה בקרבות, ביוני 1948. צבי אשד, עובד הרשת במחוז הדרום, נמנה עם קבוצה קטנה ונחושה שהייתה ממונה על התחזוקה של רשת החשמל 'מנתניה עד עזה' כהגדרתו, זכר ימי עבודה שלא נגמרים, בני 14 עד 16 שעות. ה'מחשמלים', כפי שכינה את עצמו ואת חבריו, תיקנו קווים, בנו קווים חדשים, בעיקר לצרכים צבאיים, בעבודה קשה של שבעה ימים בשבוע, באישורה המלא של הרבנות הצבאית.
יום אחד נקראו ה'מחשמלים' להחזיר את החשמל לקיבוץ נגבה, שעמד בהתקפות מצריות קשות: טרנספורמטור מרכזי נפגע ליד תחילתו של כביש הגישה לקיבוץ, סמוך למחנה הצבאי ג'וליס - שהיה בעת ההיא בידי המצרים. לפי הסכם בין הצדדים הלוחמים, בתיווך משקיפי האו"ם, הוחלט על תיקון הטרנספורמטור; רק כשהגיעו אשד וחבריו למתקן הפגוע, הם הבינו מדוע היו המצרים מעוניינים בתיקון: בעת שהמתקן פעל, הם התחברו אליו ו'סחבו' חשמל לצרכיהם במחנה הסמוך. לאחר גמר התיקון ביקש קצין האו"ם מאשד לסור אתו, ועל אחריותו, למחנה המצרי, כדי לעזור למצרים לתקן את רשת החשמל שלהם. קבלת הפנים הייתה לבבית, לרבות הגשה בלתי פוסקת של ספלוני קפה מתוק. כשהסתיימה העבודה חזרה הקבוצה לנגבה, ובאותו לילה היה חשמל ליהודים בנגבה ולמצרים במחנה ג'וליס. לאחר מספר שבועות שוב נקראו אשד ואנשיו לג'וליס, והתיקון חזר על עצמו. פעם שלישית לא הייתה, שכן כוחות צה"ל השתלטו על האזור והמצרים נסוגו ממנו.[50]
תופעה של שיתוף פעולה בנושא החשמל משני צדי החזית הייתה גם באזור טול כרם. בעת ההפוגה הראשונה בקרבות (11 ביוני עד 9 ביולי 1948), הגיעה למשרדי חברת החשמל בנתניה בקשה כמעט נואשת מעיריית טול-כרם. קו המתח הגבוה לעיר הערבית נפגע בקרבות והתושבים סבלו, בעיקר, ממחסור במים, בגלל השבתת הבארות.
בחסות משקיפי האו"ם נפגשו אנשי חברת החשמל ומזכיר עיריית טול כרם. בהנחיית צה"ל, שזה עתה נולד, דרשו אנשי החשמל ממר בושנאק, מזכיר העירייה, להסכים ל"עיסקת חבילה": תיקון החשמל לטול כרם תמורת הפסקת ההתנכלויות הערביות (ובפועל של הצבא העיראקי שחנה אז בשומרון) לתיקון קווים ממזרח לפתח תקווה.
לאחר שהתנאי התקבל תוקנו הקווים הם לטול כרם והן ליד פתח תקווה. אנשי טול כרם דרשו הקלות בנושאים נוספים, אך עובדי חברת החשמל הודיעו, שאין להם סמכות לדון בנושאים שמעבר לתיקון קווי חשמל.[51]
פרטים אלה על תיקון רשתות החשמל שסיפקו אור וכוח לאויבי מדינת ישראל הצעירה לא היו ידועים בזמן ההוא, ולמעשה לא ידועים עד ימינו. יש בהם כדי להעיד שלא אחת נתפסה אספקת החשמל כגורם שמעל לסכסוך האלים בין הצדדים.
סיכום ביניים של מצב חברת החשמל
מנהל החברה, אברהם רוטנברג, סיכם חודש לאחר קום המדינה, במכתב ליו"ר מועצת המנהלים בלונדון, הלורד סמואל, את ההישגים והבעיות של החברה. אלה התמצו בשמונה נקודות עיקריות: (א) השבתת נהריים, שגרמה להפחתה ניכרת בכושר ייצור החשמל של החברה והביאה לכך - לראשונה זה שנים רבות – שכל ייצור החשמל בארץ מבוסס על תחנות מונעות דלק. אשר לנהריים דיווח רוטנברג, כי החברה שלחה מהנדס לסביבות המפעל והוא השקיף עליו מרחוק. המתקנים החיצוניים ככל הנראה לא נפגעו, אך אין לדעת מה קרה בתוך בית הטורבינות; (ב) מחצית כמעט מכוח האדם של החברה מגויסת לצבא. שוחררו משירות רק מעטים, הממלאים תפקידים חיוניים במיוחד. נתקבלו עובדים זמניים, שעלותם גבוהה. שכר העבודה עשוי להגיע ל-3 לא"י ליום. (ג) העבודה המנהלית השוטפת נפגעה בשל המחסור בעובדים, ולכן טרם הוכן המאזן לשנת 1947; (ד) תחנת רדינג הותקפה על-ידי מטוסים מצריים כמה פעמים. באחת מההתקפות נפגעו שני דוודים. הנזק תוקן תוך פחות משבוע. כן תקפו המטוסים המצריים את תחנת-הכוח הישנה בתל-אביב; (ה) ננקטו צעדים למיגון העובדים וחלק מהמתקנים נגד התקפות אוויר. ציוד יקר הוצא במידת האפשר מתחנות-הכוח המועדות להתקפות ופוזר במחסנים מרוחקים; (ו) מתקיימים מגעים עם הממשלה הזמנית בדבר העלאת תעריפים, בשל ההתייקרות המואצת; (ז) בעיה קשה ביותר – מחסור בדלק. בתי הזיקוק בחיפה אינם עובדים. מאגרי הדלק של חברת החשמל אינם גדולים דיים. חברת 'של' הבטיחה לשלוח ספינת-מכל לתחנת רדינג בסוף אפריל 1948, ולא עמדה בהבטחתה. נאלצנו – כתב רוטנברג – להעביר בדחיפות כמויות של דלק מחיפה לתל-אביב באמצעות הרכבת ומכוניות-מכל, דבר שגרם להוצאה גדולה. מנהל חברת 'של' בארץ טס במיוחד לקפריסין, לפי בקשת הנהלת חברת החשמל, כדי להסדיר את אספקת הדלק לייצור החשמל. החברה מקווה כי במהלך ההפוגה בקרבות (שהחלה, כאמור, ב-11 ביוני ועמדה להימשך ארבעה שבועות), תגיע ספינת דלק אחת לפחות לתחנת רדינג; (ח) ולבסוף, התעוררו בעיות סביב מלווה החובה שהטילה הממשלה הזמנית על פרטים וחברות. חברת החשמל נדרשה לשלם 150,000 לא"י, ורוטנברג הסביר למנהלי המלווה כי החברה, במצבה הנוכחי, אינה יכולה בשום אופן לגייס סכום כזה. לבסוף סוכם, שהחברה תרכוש אגרות מלווה בסכום של 30,000 לא"י – בחמישה תשלומים חודשיים של 6,000 לא"י כל אחד. את דבריו סיים רוטנברג בנימה אופטימית: 'למרות המצב המסובך אנו מאמינים שנצליח להתגבר על הקשיים'.[52]
בנובמבר 1948, לאחר שהקרבות הוכרעו במידה רבה לטובת ישראל, נשמע רוטנברג רגוע יותר. בדיווח שלו לדירקטוריון הוא ציין, שאספקת הדלק לתחנות-הכוח שופרה בהרבה. חלק מהדלק הנחוץ הגיע ממקורות של ממשלת ישראל, ולאחר הפסקה - גם משתי חברות הדלק הבינלאומיות, 'של' ו'סוקוני ואקום'. גם אופן התשלום חזר לקדמותו, לאחר שבעת הקרבות תבעה חברת 'של' לקבל תשלומים מראש, ועתה היא חזרה לקבל את המגיע לה לאחר האספקה.[53]
נושא נהריים העסיק את החברה בכל אותה שנה, ונעשו מאמצים בכל דרך אפשרית לשחרר את השבויים. בתחילת אוגוסט 1948 פנו הנשים והילדים של שבויי החברה למלך עבדאללה, באנגלית ובערבית, וביקשו ממנו שיסייע לשחרורם המהיר.[54] גם באנגליה נמשכו המאמצים, וללא הצלחה. רק בפברואר 1949 הוחזרו כאמור 38 עובדי חברת החשמל מנהריים מהשבי. עד אז, מאז נפילת נהריים, טיפל במשפחות השבויים עובד מיוחד מטעם החברה, יצחק וילנר. הוא ביקר תכופות בבתי המשפחות ששוכנו בחיפה ודאג לכל מחסורן, שהרי רוב רכושן נבזז. וילנר היה גם אחראי למשלוח חבילות המזון והמכתבים לשבויים.
כשנוהלו שיחות הסכם שביתת נשק בין ישראל לממלכת עבר-הירדן, במרס ובתחילת אפריל 1949, עדיין קיוותה חברת החשמל שתימצא דרך לקבל בחזרה את מפעל נהריים. אברהם רוטנברג נפגש ב-21 במרס 1949 עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, 'בנוגע לצורך הדחוף להפעיל את תחנת-הכח בנהריים בזמן הכי קרוב'. לאחר שנחתם ההסכם עם עבר-הירדן, ב-3 באפריל 1949, ודבר לא הושג בנושא נהריים, שיגר רוטנברג מכתב לבן-גוריון ובו הביע אכזבה על כך 'שמפני סיבות חשובות נאלצה הממשלה להסכים שלא ללחוץ בנקודה זו במו"מ שהתנהל עם עבהי"ד [עבר-הירדן]'.[55]
זמן קצר לאחר מכן ביקר יו"ר הדירקטוריון של חברת החשמל, הלורד סמואל, אצל המלך עבדאללה בארמון החורף שלו בשונֶה, ושוחח אתו על החזרת המפעל בנהריים לידיחברת החשמל. לפי התרשמות סמואל, לא ידע המלך בדיוק מה התרחש בנהריים בעת כיבושה. עבדאללה ביקש מאורחו להעביר פנייה בכתב לראש הממשלה, תופיק אבו אל-הודה, בעניין זה ולבקש את התערבותו. כששב סמואל לישראל, הוא הריץ מכתב לאל-הודה ובו הדגיש, ש'מאחר שתחנה זו חזרה להיות באחריות ממשלתכם, לאחר שהצבא העיראקי פינה אותה, הרי שיש להחזירה לחברה, מבלי לצפות לפתרון הבעיות בין שתי הממשלות'. ראש ממשלת עבר-הירדן לא השיב לסמואל. במקום זאת נתקבלה תשובה קצרה ואדיבה להפליא מהמלך עצמו, אלא שלא הייתה בה מילה אחת על נהריים.[56]
שִגרה תחת אש
שנת 1948 הייתה ללא ספק השנה הקשה ביותר בתולדותיה של חברת החשמל, מאז ייסודה 25 שנה לפני כן. היא איבדה את אחת משלוש תחנות-הכוח שלה, קווי החשמל חובלו אלפי פעמים – ותוקנו במהירות; כמחצית מעובדיה גויסו, שבעה מהם נהרגו ועשרות נפצעו, עובדים ובני משפחות. 38 מעובדי החברה הלכו בשבי לתקופה ארוכה. חלק מרכושה של החברה נותר בעקבות המלחמה מעבר לגבולות המדינה והיא איבדה אלפי צרכנים, ערבים ובריטים. ועם כל אלה, עוד במהלך ימי המלחמה, החלה ההתארגנות לקראת הבאות. דוגמה לכך יכול לשמש הדיון שנערך בלשכתו של מנהל החברה, אברהם רוטנברג, בתל-אביב בדצמבר 1948. אל רוטנברג הצטרף מנהל מחוז הדרום, י"ש שפירא, ומצדו השני של השולחן ישבה משלחת גדולה: אברהם הרצפלד (המרכז החקלאי), יוסף וייץ (הקרן הקיימת), יהודה חורין (מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית), יוסף חריט (חברת מקורות) ועוד שלושה שייצגו חברה ושמה 'אפיקים בנגב', שהוקמה לפני המלחמה כדי להקים שכונה יהודית ליד באר-שבע הערבית. אנשי המשלחת באו להאיץ בחברת החשמל למתוח רשת חשמל בעיר הנגבית חסרת החשמל, שנכבשה מידי הצבא המצרי פחות מחודשיים לפני כן. בשלב הראשון דובר על התקנת גנרטור של 120 עד 150 קילוואט. ואכן, תוך כחמישה חודשים, ביום העצמאות תש"ט (4 במאי 1949), הוארה באר-שבע היהודית לראשונה באור חשמל.[57]
על מצבה ותכניותיה של חברת החשמל בסוף מלחמת העצמאות אפשר ללמוד מסקירתו של יו"ר הדירקטוריון, הלורד סמואל, באספה השנתית ה-26 שנערכה בקיץ 1949. הוא ציין כי לצד הקשיים הגדולים במהלך החודשים הקודמים, היו גם הישגים: 'עסקי החברה במשך השנה הנסקרת [1948] הושפעו במידה רצינית מן המאורעות בארץ-ישראל. לאחר תקופה ממושכת של מתיחות חריפה והפרעות, הייתה הארץ נתונה, בגמר המנדט הבריטי, לכל התוצאות ההרסניות של מלחמה. נוסף לכך, גרמה הוצאתה של הארץ מגוש השטרלינג, בפברואר 1948, לבעיות כלכליות מסובכות'. סמואל המשיך וסיפר כי עבודת החברה הוצאה אל הפועל עם 'חבר עובדים מדולדל' בגלל הגיוס המסיבי לצבא. תחנת הכוח ההידרו-אלקטרית בנהריים הוצאה מכלל פעולה, נגרמו נזקים לקווי החשמל ועשרות עובדים ישבו בשבי חודשים ארוכים. למרות נסיבות קשות אלה, עמדה החברה בכל הדרישות שהופנו אליה. במהלך המלחמה הוכנסה לפעולה מערכת ייצור חדשה בתחנת רדינג, המספקת 12 מגוואט חשמל. מערכת ייצור נוספת, בת 30 מגוואט, הולכת ומוקמת בתחנת חיפה והיא תחובר לרשת עד סוף שנת 1949. מכירות החשמל בשנת 1948 ירדו ב-12% והגיעו ל-246 מיליון קוט"ש בשל עזיבת חלק ניכר מהתושבים הערבים, צרכני החברה. עם זאת עלה מספר צרכני החברה בסוף 1948 לעומת 1947 ב-4% בערך והגיע ל-128,500.[58]
סמואל הניח, שהשפל המסוים בצריכת החשמל בתקופת המלחמה יפנה את מקומו לדרישה מוגברת 'עקב הפעולות האינטנסיביות של התיישבות ושיכון ועל-ידי הרחבת החקלאות והתעשיה', דבר שיחייב את חברת החשמל להיערכות חדשה בהיקף שלא ידעה בעבר.[59] ואכן, נבואה זו הגשימה את עצמה מהר יותר מאשר שיער היו"ר או כל אדם אחר בחברה – עם גבור גלי העלייה וההתרחבות הכלכלית של המדינה הצעירה.
* * *
לסיום, ראוי להביא את עדותו של אחד מעובדי החברה, צבי אשד, עובד הרשת במחוז הדרום, המתאר את שגרת ימיהם של עובדי חברת החשמל בתש"ח-1948, תוך ציון 'גאוות היחידה' שלהם: 'אתה יושב על קצה הזרוע, במרומיו של עמוד המתח הגבוה, ומחבר מחדש את התילים הקרועים והנך רואה בעיניך ממש את צרורות הכדורים המגיעים אליך מכל העברים [… ] לעיתים הם חולפים ממש סנטימטרים מתחת לישבנך [… ] אבל אין יורדים מזרוע העמוד עד שגומרים את התיקון, ואז הולכים לתקן את העמוד הבא [… ] אף אדם ביישוב בשנות האש הקשות של 1947/48 לא יכול היה לטעון שלא היה לו חשמל מעבר ליום אחד, והדבר נכון אפילו לגבי המקום הקשה והמסוכן ביותר'.[60]
מאמר זה מבוסס על פרק בספרי "ברכת החשמל" (הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2003), תוך שינויים (קיצורים והרחבות) ועידכון פרטים ונתונים.
,
[1] ד' עמיאב,"הכוח והדלק בארץ", הפועל הצעיר, גל' 24, 2.3.1948. הנתונים מובאים שם בכוחות-סוס וכדי להעבירם למגוואטים (כפי שנעשה במאמר) יש להכפיל את כוחות הסוס ב-0.75.
[2] א' זוהר, חשמל מתוך האש – חברת החשמל וה'הגנה',1948-1920. להלן: זוהר, עמ' 100.
[3] עדות פלוטקין, ארכיון חברת החשמל, חיפה. להלן: אח"ח, 4310/198.
[4] ד' בן-גוריון, יומן המלחמה: מלחמת העצמאות, תש"ח-תש"ט,תל-אביב 1982, עמ' 49 [להלן:
יומן המלחמה].
[5] 'מתנכלים לרשת החשמל', משמר, 29.12.1947.
[6]'הערבים חיבלו ברשת החשמל בשומרון', מעריב, 3.3.1948.
[7] זוהר, עמ' 102.
[8] שם, עמ' 107, לרבות צילום הדף מתוך יומן האירועים.
[9] עדות יעקב סימונוב, שם, עמ' 108-107.
[10] לעיל, הערה 3.
[11] ע' כרמל, כעין החשמל - אלבום, תל-אביב 1998. להלן: כרמל, עמ' 55. על נסיבות המקרה ראו גם במסמך של הארכיון לתולדות ההגנה, 39/2505 מ-8.12.1991, העוסק בנוסח שראוי לחרות על קברי הארבעה.
[12] '4 יהודים ו-5 חיילים נהרגו ליד עכו', דבר, 19.3.1948.
[13] 'הפסקת אש קצרה בחזית אבו-כביר – לתיקון רשת החשמל והטלפון', המשקיף, 20.2.1948.
[15]דוח הדירקטוריון, 27.2.1948, אח"ח, כספת קטנה, תיק 3.
[16] ג' שרוני, 'חווג'ה גלעדי מתבקש לטול- כרם', מעריב, 29.4.1966.
[17] זוהר, עמ' 106.
[19] זוהר, עמ' 101.
[20] על חלק ממעללי היחידה ראו: 'יחידה שלחמה במלחמת העצמאות נחשפה לראשונה', ערי המפרץ
(מקומון), 203, 15.11.1996.
[21] עדות חיים ממיוף, אח"ח, שם, 3998/152.
[22] עדותו של משה מצא, זוהר, עמ' 106.
[23] צ' אשל, ימי נהריים, תל-אביב 1999. להלן: ימי נהריים, עמ' 109.
ימי נהריים, עמ' 115-105.
[25] המסמך היה בערבית. תרגומו העברי ראו: ארכיון יד טבנקין, אפעל, אוסף בהרב, 6/5/15, וכן ימי נהריים, עמ' 120-119, בנוסח מקוצר מעט.
[28] שם.
[29] ע' אל-תל, זכרונות, תל-אביב 1960, עמ' 54-53.להלן: אל-תל, זכרונות.
[30] לעיל, הערה 31.
[31]עדות יעקב רבין, היסטוריון בארכיון חברת החשמל, למחבר. אביו של רבין היה עובד נהריים וחמק
ממנה ביום נפילתה. האב וחבריו דאז הם שסיפרו ליעקב רבין על השתלשלות העניינים באותו יום
בנהריים והם טיהרו במפורש את דסקל מאשמת הבריחה כביכול.
[32] ז' כחל, 'הלילה האחרון בנהריים', ידיעות אחרונות, 30.3.1973. על הפרשה, בהרחבה, ניתן לקרוא בספרו של זאב כחל, סכרים בפרץ, הוצאת המתמיד, תל-אביב 1957, פרק ב'.
[33] אל-תל, זכרונות, עמ' 54.
[34] לעיל, הערה 26.
[36] זוהר, עמ' 131.
[38] משרד החוץ, לונדון, אל הצירות בעמאן, 21.5.1948, שם, שם.
[39] מ"ט ווקר ממשרד החוץ בלונדון לג' ברדלאו, חברת החשמל, לונדון, 1.6.1948, שם.
[41] י' עולמי אל צ' אילן, 2.8.1980, ארכיון צבי אילן, מכללת בית ברל, תיק 1.
[42] קטעים מיומנו של חייט מאותם ימים מופיעים אצל זוהר, עמ' 136-135.
[44] ע' אמבר, א' אייל וא' כהן , שורשי חיל האוויר, תל-אביב 1988, עמ' 357.
[48] מודעות על השינוי בתעריפים פורסמו בעיתונות ב-21.7.1948.
[49]וראו: ל' שיפרין, 'העלאת מחירי החשמל עוררה סערת זעם והתמרמרות בציבור', על המשמר, 4.8.1948; נון בן נון (הכתב הכלכלי של העיתון – נתן בן נתן), 'שרירות מונופוליסטית', יומן כלכלי, דבר, 21.8.1948. בן נתן כתב, שאין הצדקה להעלאת התעריפים וחברת החשמל ניצלה את המונופול שיש לה.
[50] לעיל, הערה 43.
[56] אל-תל, זכרונות, עמ' 56-55.
[59] שם.