אנטישמיים או א-שמיים
אנטישמיים או א-שמיים
מרדכי נאור
זאב ז'בוטינסקי, מצב האומה ב', עורך ראשי אריה נאור, עורך משנה אמיר גולדשטיין, הוצאת מכון ז'בוטינסקי ומרכז מורשת מנחם בגין, תשע"ז, 369 עמודים
מונח לפנינו הכרך השישי של המהדורה החדשה של כתבי זאב ז'בוטינסקי (הכתבים האידיאולוגיים) שלפי התוכנית של העורכים והמוציאים לאור תכלול בסוף הדרך 25 כרכים. כרך זה כולל מאמרים בנושאי יהדות וציונות שפורסמו ברוסיה בשנים 1912-1906, בעוד ז'בוטינסקי איש צעיר – בן 32-26. כבר אז הוא היה פעיל ציוני, עיתונאי, מתרגם וסופר חד מבט ובעל עט מושחז במיוחד.
ועם זאת, מי שיחפש בספר זה את ז'בוטינסקי הציוני הנלהב, שארץ ישראל בוערת בעצמותיו, ימצא דמות אחרת. בשלב זה של חייו ראשו ומעייניו היו נתונים בעיקר ליהדות רוסיה, שהיוותה את רובו של העם באותה עת: שישה מיליון מתוך עשרת המיליונים חיו, תוך רדיפות והתנכלויות ומאבק מתמיד לשיווי זכויות תחת שלטונו של הצאר הרוסי ניקולאי השני.
ז'בוטינסקי של העשור הראשון של המאה העשרים מבקש בראש ובראשונה לחזק את כוחה ומעמדה של היהדות הרוסית, במה שזכה בימים ההם במינוח הציוני להגדרה "עבודת ההווה". החזון הציוני להקמתה מחדש של ארץ ישראל היהודית חשוב מאין כמוהו, אולם בה בעת אין לשכוח את העם שבגולה – והצורך לבנות את האומה, לכונן מוסדות לאומיים ולפתח תודעה לאומית עוד בשלב שלפני היציאה מהגלות. המטרה הסופית היא עצמאות יהודית בארץ ישראל. מטרת הביניים היה להכשיר את הלבבות בגולה.
במאמר הפותח של הספר "המשימות שלנו", שתורגם לראשונה לעברית, מסיט אם כן ז'בוטינסקי את התודעה הציונית מהתמקדות בארץ ישראל לעיסוק בבעיותיה של היהדות הרוסית. זה בטווח הקצר. אשר לטווח הארוך הוא מעלה את מושג ה"אקסודוס", היציאה ההמונית בעתיד הרחוק מארצות הגולה לעבר ארץ ישראל, שמי שמכיר את תורת ז'בוטינסקי יגלה בה ללא קושי קשר למדיניות ה"אווקואציה" (פינוי) של שנות השלושים, שלה הטיף ז'בוטינסקי מעל כל במה: העברת מיליוני יהודים לארץ ישראל. אולם תנאי לכך הוא הבראת העם כדי שיהיה כשיר ל"ימי המשיח" הציוניים.
בשנים אלה – בין מהפכת 1905 ברוסיה שנכשלה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה – התפכח ז'בוטינסקי מאמונתו, שהאנטישמיות ברוסיה היא, בעיקר, נחלת המוני העם הנבערים, בעוד חוגי האינטליגנציה, הסופרים, העיתונאים הם בעלי תפישה נאורה ושוויונית ביחס ליהודים ויודעים להעריך את תרומתם לתרבות הרוסית הכללית.
ארבעה מאמרים שכתב בעיתונים יהודים בשפה הרוסית במארס ובאפריל 1909 חושפים התפכחות זו. העילה לכתיבתם הייתה "תקרית צ'יריקוב". זו נולדה בעקבות מפגש של סופרים ואנשי רוח, יהודים ולא יהודים, בביתו של שחקן ידוע בשם חודאטוב בפטרבורג הבירה. באותו מפגש הקריא הסופר היהודי שלום אש מחזה חדש משלו בשם "דם כחול", שעמד לעלות על בימת התיאטרון. אחד הנוכחים, הסופר והמחזאי יבגני צ'יריקוב, טען כי סופרים ומחזאים יהודים אינם מבינים את החיים הרוסיים במלואם ולכן תרומתם לתרבות הרוסית אפסית. דבריו של צ'יריקוב הפתיעו את הנוכחים, משום שהוא נחשב עד אז לפילושמי, ומחזה שכתב בשם "היהודים", ביטא יחס אוהד ליהודי רוסיה. צ'יריקוב היה מוכר גם בארץ ישראל של הימים ההם. כשקם התיאטרון החצי-מקצועי הראשון ביפו, "אגודת הבמה העברית", ב-1906, ההצגה הראשונה שהועלתה על ידו הייתה "היהודים" של צ'יריקוב.
ז'בוטינסקי יצא נגד צ'יריקוב ואנשי רוח רוסיים אחרים, שלדעתו ייצגו מגמה מסוכנת, שהוא כינה אותה "אנטישמיות תרבותית" וזו הצטרפה אל האנטישמיות העממית. יותר ויותר התברר לו, שאנשי הרוח הרוסיים רואים ביהודים, לרבות המתבוללים שבהם, נטע זר והוא צפה שהדרת היהודים תלך ותחמיר בשנים הבאות.
אשר לעצם דבריו של צ'יריקוב, ז'בוטינסקי דווקא הסכים אתו, שהיהודים שונים ואינם משתלבים. הוא גם לא התרגש מאכזבתם של המתבוללים היהודים שאף הם אינם רצויים. "הסנוקרת שקיבלו אלה שערקו משורותינו אינה נוגעת לנו", כתב על המתבוללים, בהדגישו כי הציונים, בניגוד למתבוללים, תבעו "למקד את כל כוחותינו הלאומיים ודרשנו שכל טיפה של זיעה יהודית תיפול אל שדה החריש היהודי".
במאמר נוסף שלו בשם "האַ-שֶמִיות", ייבא ז'בוטינסקי לרוסיה מושג מערב אירופי, שהוא פחות מאנטישמיות אך נתעב למדי לכשעצמו. מדובר לא בשנאת יהודים, אלא בהדרתם, משום שהם שונים, מוגבלים וזרותם לא מאפשרת להם להשתלב בחברה הכללית. ברוסיה, לדעתו הולכת ונוצרת א-שמיות בקרב האינטלקטואלים הרוסים, הששים להדיר את היהודים או מתעלמים מהם לחלוטין.
ז'בוטינסקי הביא דוגמה מכמה עיתונים מתקדמים שהיה צפוי כי יכתבו נגד תופעות אנטישמיות וריאקציוניות, אלא שהם אינם עושים זאת. "מצאתי הרבה יותר מסמרים תקועים בארובות עיניו המתות של אחד מקורבנות הפוגרום בביאליסטוק מאשר מאמרים על אותו פוגרום בעיתונות הרוסית המתקדמת", כתב בחריפות. לשינוי המצב לא הועיל גם מספרם הרב של עובדים ממוצא יהודי באותם עיתונים.
במאמר בשם "החיבה הרוסית" ערך ז'בוטינסקי חשבון נוקב עם כמה מאריות הספרות הרוסית, ששמם מהדהד עד היום – ויחסם ליהדות וליהודים. אצל פושקין הגדול, חושף ז'בוטינסקי, המושג יהודי קשור קשר הדוק למושג מרגל ובמקום אחר הוא מתאר מלווה בריבית יהודי "המצויר בכל צבעי הנבזות, יהודי המסית בן להרעיל את אביו ולקנות רעל מידיו של יהודון אחר, הרוקח טוביה".
אצל נקרסוב, סופר ומשורר רוסי מן הידועים במאה ה-19, הסוחרים היהודים בבורסה, המכונים אצלו "ז'ידים", משכנעים סוחר רוסי שנתפס בגנבה: "מכור לנו את חלקך בעסק ואת הכסף שלח לאמריקה". לו עצמו הם מציעים שימהר ויימלט לאנגליה.
לטורגנייב יש סיפור בשם "הז'יד". גיבורו הוא יהודי זקן העוסק בריגול ואת בתו הוא מוכר לקציני הצבא. דמות שלילית מאין כמוה.
על פי דוסטויבסקי, מי שיחריבו את רוסיה אלה היהודים. בכתביו הופיעו דמויות לא מחמיאות של יהודים ובעיקר בא הדבר לידי ביטוי בספרו "יומנו של הסופר". שם מתוארים היהודים כנצלנים מלידה והתכונה המציינת אותם היא חומרנות. הוא הסכים לשיוויון זכויותיהם בתנאי ש"העם היהודי יוכיח שזכויות אלה הן להנאתו ולא לנזקם של תושבי הארץ".
גם אצל צ'כוב מצא ז'בוטינסקי רמזים אנטישמיים, ובאופן כללי – סיכם – "אין באפשרותה של הספרות הרוסית לנקוב ולו בשם אחד כמשקל נגד לכל אלה. מעולם לא הרים איש מאמניה הגדולים של הספרות הזאת את קולו להגנת האמת הרמוסה על גבנו הכנוע". גם הפובליציסטיקה הרוסית לא יכולה להתפאר במאמרים ראויים לציון המגנים את האנטישמיות ומציינים את תרומתם של יהודים לתרבות הרוסית.
במבוא לספרם מציינים עורכי הספר, פרופ' נאור וד"ר גולדשטיין, כי "תקרית צ'יריקוב נסתיימה במעין גט כריתות שהגיש ז'בוטינסקי לספרות הרוסית. עמדתו בדיון הציבורי הספרותי על האנטישמיות ברוסיה של 1909 הייתה שונה מגישתו בשנים הקודמות. לא רק שהוא זיהה את עמדת האינטליגנציה הרוסית כאנטישמית, אלא הציע תגובה לאנטישמיות: התנתקות של המשכילים היהודים ובני המיעוטים האחרים באימפריה הרוסית מהתרבות הרוסית הדומיננטית, שנתפסה עד אז כמושא לחיקוי ולהערצה".
בספר 13 מאמרים ומחזה אחד. כמעט חצי מהעמודים מוקדשים למחזה שכתב ז'בוטינסקי באותה תקופה – "נכר" שמו. זהו מחזה ארוך, בן חמש מערכות, ו-26 דמויות, מהן ארבע של רוסים והשאר של יהודים. החיים היהודיים ברוסיה של ראשית המאה העשרים נפרשים בהרחבה, וניתן למצוא בתיאורי המקומות והדמויות רמזים אוטוביוגרפיים הקשורים לחייו של ז'בוטינסקי. הגיבור הראשי, "איש אינטליגנטי צעיר" בשם הוֹנְטָה, נשלח לקישינב, לאחר הפוגרום ב-1903, בדיוק כפי שקרה לז'בוטינסקי. אירוע טראומטי שהיה מנת חלקו של ז'בוטינסקי ואף אותו חווה הונטה, עוסק בצורך שלו להסתתר בקרון רכבת בזמן הפוגרום בעיר ביאליסטוק. בין הדמויות פועלים, סטודנטים, פשוטי עם ו"פבריקנטים" (תעשיינים).
ליבו של ז'בוטינסקי לא נהה במחזהו אחר השתלבותם של צעירים יהודים בחיי רוסיה, כפי שהטיפה מפלגת ה"בונד" והוא שלל את שאיפתם לאמץ את המרקסיזם. ז'בוטינסקי צפה ששביתה סוציאליסטית תהפוך עד מהרה לפוגרום נגד היהודים. המהפכה הסוציאליסטית גם היא לא תרפא את רוסיה מהאנטישמיות.
המסר שלו ברור: אין ליהודים מקום ברוסיה, גם לא בזו שלאחר המהפכה הפרולטרית, שלפי שעה היא מדומיינת, אך כידוע לנו התממשה לאחר שנים לא רבות. הגולה תישאר אותה גולה והאנטישמיות תתפרץ גם ב"עולם המחר". על היהודים להתנתק מרוסיה כל עוד הדבר אפשרי, וכדברי גיבור המחזה, הונטה, "אֲנִי קוֹרֵא לַחֲדֹל מִשֶּׁקֶר-אַשְלָיוֹת! / דְּעוּ כִּי אָנוּ כָּאן- בְּגֹב-הָאֲרָיוֹת,/ כִּי כָּל הַחֲלוֹמוֹת – רַק הֲזָיוֹת שֶׁל פֶּתִּי".עתידו של העם היהודי בנטישת הגלות ובשלילת פתרונות קסם כלל עולמיים.
מה אין בספר? אין כמעט פתרון ציוני קונקרטי בארץ ישראל. הארץ, משאת נפשם של ציונים רבים, נזכרת אך מעט. זאת, אף שז'בוטינסקימגלה בשנים אלה שלאחר מהפכת "הטורקים הצעירים" עניין גובר והולך בנעשה באימפריה העות'מאנית, שארץ ישראל היא חלק ממנה, והוא נשלח על ידי ההסתדרות הציונית לאיסטנבול בתפקיד של תועמלן ציוני. הוא אף עורך ביקור ראשון בארץ ישראל (ב-1908), מסייר בה ומרצה בכמה מקומות. בהרצאה בפני כמאה פועלים בפתח תקווה הוא מוצג כ"סופר הידוע ז'בוטינסקי".
התרשמותו מהארץ אינה באה לידי ביטוי בספר שלפנינו. הוא מתרכז, כאמור, בעיקר במצבה של יהדות רוסיה ובעתידה. שאיפתו המוקדמת של ז'בוטינסקי להשתלבות היהודים בחיים הרוסיים הולכת ומתפוגגת. היא מייסרת אותו לנוכח המציאות הטופחת על פניו ועל פני אינטלקטואלים יהודים רבים. תוך שנים אחדות יעבור מרכז הכובד של חייו להקמת הגדודים העבריים ולחיים יהודיים בארץ ישראל. על כך נקרא בוודאי בכרכים הבאים.