כפי שאפשר לראות, העברית של 1957 לא לגמרי מובנת לבני המאה ה-21, ולכן הוספתי הסברים נחוצים.
ולעניין הפרס: שמואל רוזן קיבל את החידון, שידר אותו ברדיו ואף העניק לנו פרס יקר-ערך: תעודת מלווה מלחמה 1977-1957 על-סך 250 לירות. לתפרנים כמונו, עוזבי קיבוץ בלי גרוש על הנשמה, זה היה סכום עצום. התרגשנו מאוד עד שגילינו כי את הפרס נקבל בימי המשיח כמעט, שכן כל שנה עלו בהגרלה רק 5% מהתעודות.
לאחר כשלוש שנים עברתי יום אחד ליד בניין בנק ישראל בתל-אביב, ונכנסתי פנימה לעלעל בתוצאות ההגרלות של המלוות השונים. ואז אורו עיני: התעודה שלנו עלתה בגורל וקיבלתי מיד 250 לירות – סכום שהיה דרוש לי בדיוק באותה עת כדי לשלם שכר לימוד שנתי לאוניברסיטה.

פרס עמוס לב

בתחילת 1958 ערכה אגודת העיתונאים בתל אביב תחרות של כתיבת כתבות לזכרו של עמוס לב, עיתונאי שנפל במלחמת סיני. לכתבה קראו אז רפורטאז'ה. החלטתי לכתוב על ימי המלחמה בקיבוץ נחל עוז, וקראתי לכתבה שלי "הותרה הרצועה". הוגשו 40 "רפורטאז'ות ורשימות", וזו שלי זכתה בפרס הראשון. למען הגילוי הנאות צריך לציין שקיבלתי פרס חלקי בלבד, אבל פרס הוא פרס.

פרס רשות השידור – "מחפשים את המטמון"

ב-1978 הגיעה לסיומה הסידרה "מחפשים את המטמון" בטלוויזיה, לאחר ששודרו 21 תוכניות. 14 מהן ערכתי אני ו-7 ערך מאיר שלו, בטרם היה לסופר נודע. מנחה כל התוכניות היה יצחק שמעוני, ושלושתנו זכינו בפרס רשות השידור, כפי שיכול להעיד המכתב הבא:

פרס חיפה

ב-1989 ראה אור הספר "חיפה בהתפתחותה – 1948-1918" בהוצאת יד יצחק בן-צבי. שני עורכיו היו יוסי בן ארצי ואנוכי. עיריית חיפה החליטה לכבד אותנו בפרס והוא הוענק לנו באוקטובר 1990.

בין השנים 2002 ל-2007 זכיתי לשלושה פרסים ולאות הערכה אחד, לפי הסדר הבא:

2002 – פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה מטעם עיריית תל-אביב – סיכום של 45 שנות פעילות בכתיבה ועריכה, מימי "במחנה נח"ל" ועד "קשר".

2002 – תואר יקיר העיר הרצליה.

 2006 – פרס הרצל מטעם עיריית הרצליה.

ואלה הדברים שאמרתי בטקס הענקת הפרס, ב-18 ביוני 2006, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה, ובנוכחות נשיא המדינה דאז, משה קצב.

כבוד נשיא המדינה מר משה קצב ורעייתו גילה; ראש עיריית הרצליה יעל גרמן; יו"ר ההסתדרות הציונית זאב בילסקי; מכובדַי מהרצליה ומחוצה לה, בני משפחה יקרים, חברים -
באחד משיריו הנודעים ביותר של נתן אלתרמן ב"טור השביעי", על ההצהרה המפתיעה של נציג ברית המועצות באו"ם, בזכות הציונות והקמת מדינה יהודית, מופיעות השורות האלה:

לגרומיקו אנדריי,
ליק סאכסס, קריית-או"ם.
תודה.
אין מילים.
היישוב עוד המום.

גם אני המום. כל הדברים שהושמעו כאן כוונו אלי? אתם בטוחים? אין כאן טעות? במה אם כן אתחיל את דברי התשובה שלי? הרשו לי לפתוח בזיכרון היסטורי.
לפני כמעט שישים שנה, בסתיו 1946, למדתי בכיתה ז' בבית-ספר עממי, כפי שנקרא בימים ההם בית הספר היסודי, במושבה קטנה בדרום הארץ. אני, וכמה מחברי לכיתה נהגנו לשחק במשחק לא חינוכי במיוחד: זריקת אבנים על פעמון בית הספר, שהיה למעשה מגופה של צינור גדול. כשפגענו, התמוגגנו למשמע הצילצולים. באחד הימים, בשעת אחר צהרים מאוחרת, החטיאה אחת האבנים את הפעמון ופגעה בקיר צריף חדר המורים – כן, למדנו אז בצריפים – הרעידה אותו והפילה את הברומטר החדש והגדול, פאר בית הספר, שהיה תלוי על הקיר מצידו הפנימי.
למחרת בבוקר גילה המנהל את גודל האסון: הברומטר התרסק ואלפי כדוריות כספית התרוצצו על הרצפה. הוא מצא ללא קושי מי ביצע את הפשע, והטיל על כל הכיתה שלנו עונש קולקטיבי: לשלם את מחיר הברומטר, 4 לירות ארץ-ישראליות. ולא, איים, נסולק מבית הספר. מחינו, התחננו, אמרנו לו, שאין סיכוי שבעולם שנשיג סכום ענק שכזה, והוא נותר בשלו.
אתם בוודאי שואלים עצמכם איך מתקשר הסיפור העתיק הזה לאירוע החשוב שבו אנו נמצאים עכשיו. מיד יבוא ההסבר.
לגמרי במקרה באותו זמן עצמו הוטל עלינו לכתוב חיבור שנשא את הכותרת המקורית: מה היית עושה ב-100 לירות אילו זכית בהן? כאן המקום להזכיר כי 100 לירות בזמן ההוא, שקולות בוודאי לאלפי שקלים בימינו, ואולי לרבבות.
אני לא זוכר מה כתבו ילדים אחרים בחיבוריהם, אבל אני זוכר היטב מה כתבתי אני, וזה היה בערך במילים האלה:
אם אזכה ב-100 לירות, קודם כל אחזיר למנהל 4 לירות, כדי שיקנה ברומטר חדש. את השאר, 96 לירות, אחלק לשני חלקים: חלק אחד, 48 לירות, אתרום למען ילדי הפליטים, ניצולי השואה שעלו לארץ במסגרת ההעפלה; את 48 הלירות הנותרות אתן לקרן הקיימת, בשביל 11 היישובים החדשים שהוקמו בנגב בחודש שעבר.
שתי התרומות הווירטואליות האלה יכולות להעיד, כך נראה לי, שאני נושא אתי שריטה עתיקת-יומין, מימי ילדותי ממש, המשמשת לי קו-מנחה: אני בן הארץ, ישראלי וציוני, ציוני בלי מרכאות, שמאמין שמה שנעשה פה הוא שילוב של חזון, מעשה ונס, הרבה עבודה קשה, הצלחות וגם כישלונות.
אנחנו רואים בדרך כלל את חצי הכוס הריקה, אך אל נשכח שהציונות היא, קרוב לוודאי, המהפכה המוצלחת ביותר של המאה העשרים, ואני מקווה שעוד נכונו לה עלילות.
כשאני מנסה לחשוב מי היו אלה שהכשירו אותי לצעוד בדרך בה צעדתי, אני חוזר לבית הורי, טובה ומשולם לרנר-נאור, אנשי-עמל, בני העלייה הרביעית; לבתי הספר שבהם למדתי, שהטביעו בי, לצד הנחלת הידע, אהבה לארץ ומטען נכבד של ערכים; לתנועת הנוער החלוצית שבה הודרכתי והדרכתי, ושהובילה אותי לנח"ל ולקיבוץ, שנראה בעינינו פסגת השאיפות הלאומיות והחברתיות, בעת ששאיפות פרטיות היו בדרגה שלישית או רביעית. השפעה חשובה הייתה בוודאי לעבודתי הממושכת, בעיקר בתחומי החינוך והתקשורת, במערכת הביטחון, שהייתה בבחינת קומה עליונה לקומות שהוזכרו לפני כן.
זה יותר מארבעים שנה שאני עוסק בהנחלת ידע הארץ ואהבת המפעל המיוחד שהקימו כאן האבות המייסדים ואנו הממשיכים. אני עושה זאת בספרים, במאמרים, בתוכניות רדיו וטלוויזיה, בעיתונות, בהוראה ובייעוץ. פונים אלי גדולים וקטנים כמעט מדי יום, ותאמינו לי – אין נחת גדולה יותר מלתת עצה או פיסת מידע לתלמיד כיתה ד' המבקש לדעת – רצוי מיד, ובהרחבה - מי קפץ ראשון מהמטוס מבין הצנחנים במיתלה, במערכת סיני (התשובה, אגב, היא רפול, רפאל איתן).
לא הייתי מצליח במירוץ הזה שאיננו נגמר לעולם ללא עזרתם של רבים וטובים מקרב עמיתי למקצוע ולמחקר, ידידים ותלמידים. חוב גדול אני חב לבני משפחתי, הנאלצים – כל פעם מחדש - להתרגל לאובססיה הזאת שלי, ובעיקר נתונה תודתי ללאה שלי, רעייתי המשוררת לאה נאור, ההולכת אתי כבר יותר מחמישים שנה בארץ כן זרועה, ששנינו יחד השתדלנו להפריח.
כל ספר, כל מחקר, כל מאמר, כל עצה שאני מקווה שהיא טובה, הם בבחינת לבֵנים שבאמצעותן נבנית אהבת העם והארץ. אני מאחל לעצמי שאמשיך בכך, ויחד עם עמיתַי שאין טובים מהם העושים מעשים דומים - נצליח, עד שיאמרו עלינו: ככה כ ן בונים חומה.
הרצל, שזרח ככוכב שביט בשמי הציונות ונשרף באִשָׁהּ לאחר שמונה שנים בלבד, הנחיל לנו הרבה תוכניות וערכים שרק חלקם מקוּיָם על-ידינו. הוא ביקש להקים כאן מדינת מופת ועוד רבה הדרך לפנינו כדי שנהיה ראויים לכך. בעצם הימים האלה מתכנס בירושלים הקונגרס הציוני הל"ה, אותו פרלמנט יהודי בינלאומי שהקים הרצל.
אני מבקש להודות לשופטת בית המשפט העליון לשעבר, דליה דורנר, שעמדה בראש ועדת השופטים שהחליטה להעניק לי את פרס הרצל, לחברי הוועדה, לעיריית הרצליה ולראש העירייה יעל גרמן – על שנתנו בי את אמונם. ואחרונים חביבים – בני הדור השני בהרצליה, שיחד אנו משתדלים לטפח את מורשת הרצליה, הרצל והציונות.

2007 – פרס בן גוריון, על תרומה לידע ארץ-ישראל וסיוע בהתנדבות לבית בן-גוריון בתל אביב.

וגם הפעם אני מרשה לעצמי להביא את הדברים שאמרתי בשם שני הזוכים האחרים ובשמי בטקס חלוקת הפרס בתל אביב, ב-30 בספטמבר 2007:

כבוד נשיא המדינה מר שמעון פרס, חֶבר השופטים – הפרופסורים רינה שפירא ויוסף גורני ומר יעקב שפירא, בני משפחה, ידידים ואורחים נכבדים.
בשם חברי הזוכים, פרופ' יהודה ניני, עורך הדין משה שליט ובשמי – אני מבקש להודות לחבר השופטים על שבְּחָרתם בנו. אני בטוח ששלושתנו, כל אחד בדרכו, מאמצים את הכתוב בספר איוב, פרק ט"ו פסוק 14: "מה אנוש כי יזכה", ונמשיך גם הלאה לכתוב, ליצור, לתרום.
ותודה גם לגופים העומדים מאחרי הפרס והמארגנים את הטקס הזה - יד דוד בן-גוריון ובית בן-גוריון בתל-אביב.
אני מבקש לומר כמה מילים אישיות. אני נרגש – ויש לי סיבות טובות. לא כל יום נופלת זכות לקבל פרס הנושא את שמו של אדם, שיותר מכל איש אחר, יהודי או ישראלי, אחראי לכך שאנו יושבים היום במדינתנו העצמאית. דוד בן-גוריון.
גדלתי בבית ששמו של בן-גוריון נישא בו בהערכה ואף בהערצה. זכיתי לפגוש בו כמה פעמים. ברשותכם, אני מבקש בדקות המעטות שניתנו לי, לעמוד על שתיים מתכונותיו, שאליהם התוודעתי מקריאה וממחקר בתולדות היישוב היהודי ומדינת ישראל שבראשם עמד בן-גוריון במשך עשרות שנים. וגם זיכרון אישי אחד או שניים.
תכונה אחת הייתה הליכתו נגד הזרם ועמידה על דעתו. דוגמה לא מרכזית במיוחד מחזירה אותנו לימיה הראשונים של המדינה. הצנע בעיצומו, אבטלה גדולה, ועבודה – אָיִן. בן-גוריון יצא בקריאה לקיבוצים להעסיק, צורך שעה, עבודה שכירה והותקף קשות על כך. וכאן אני מצטרף לתמונה.
בחורף 1955, ואני חבר קיבוץ-סְפר צעיר, בן 20, הוטלה עלי משימה: לארגן ירח-עיון, ששיאו יהיה משפט ציבורי נגד הקיבוצים המעסיקים עבודה שכירה, דבר שנחשב אז לכמעט פשע. ולא רק זאת: אף הטילו עלי את התפקיד להיות הסניגור במשפט הציבורי הזה. ואז עלה בלבי רעיון נועז ומטורף באותה מידה: להביא את בן-גוריון, כעד הגנה ראשי, ולזִכות – כמו שאומרים – בכל הקופה. כי מי גדול ממנו?
הוא ישב אז בשדה בוקר. שלחתי לו מכתב ארוך, והסברתי לו מי אני, מה אנחנו עושים בקיבוץ, ומדוע אני מזמין אותו. כתבתי כך: "בקשתי היא, שאם הדבר ביכולתך, תבוא אלינו לנחל-עוז למשפט הנ"ל ותישא שם את דבריך". סיימתי את דברי במילים "בתקווה להענות בחיוב" והמתנתי לתשובה. זו הגיעה לאחר שבועיים והיא הייתה לי, במידה מסוימת, כמקלחת צוננת.
בן-גוריון כתב לי:

שדה בוקר, 15.2.1955,
לחבר מרדכי נאור – שלום רב.
צר לי שלא אוכל להענות לבקשתך ולבוא ל"משפט" (המלה משפט במרכאות כפולות). דברַי בעניין זה תמצא בספרי "חזון ודרך", אולם חוששני שאתה מייחס לי עמדה שאינה עמדתי. איני מחייב עבודה שכירה כעקרון. להיפך. אבל אני טוען שעזרה והדרכה לעולים קודמת לכל מצווה פנימית בקיבוץ, ואם אפשר לעזור להתיישבות העולים אך ורק בהעסקתם בקיבוצים בעבודה שכירה – יש לעשות זאת כאמצעי להתיישבותם הם על הקרקע".

והוא חתם כפי שהיה מקובל בימים ההם: בברכת חברים, דוד בן-גוריון.
מהמכתב הזה למדתי לראשונה, כמה טעינו בו לפעמים, בעת שפרשנו לא נכון את עמדותיו. כך היה גם בלא מעט נושאים אחרים, נודעים עוד יותר, כמו ההסכם שלו עם ז'בוטינסקי, הקמת צה"ל ופירוק הפלמ"ח. לא מזמן גיליתי שאפילו מעריצו הגדול נתן אלתרמן, שלא הסכים אתו בצורה מוחלטת בכל הקשור לפירוק הפלמ"ח, כתב לאחר כמה שנים:
הזמן – בִּפלגותיו הנמשכות - הצדיק
רבים מנמוקי שוברה של המסגרת.

ויש כמובן עוד דוגמאות.
אני עובר לנושא השני: הראייה למרחוק של בן-גוריון. מנהיגים דגולים מסוגלים לראות מעבר לטווח הראייה של בני תמותה רגילים. הרצל חזה, בדיוק מדהים, כי חמישים שנה לאחר הקונגרס בבזל יזכה העם היהודי למדינה משלו. אם תוסיפו חמישים שנה לספטמבר 1897, תגיעו כמעט בדיוק נמרץ לנובמבר 1947 ולהחלטת האו"ם הנודעת.
אשר לבן-גוריון אסתפק בשתי דוגמאות הנוגעות לברית המועצות וליהודיה. בתחילת שנות השישים, בשתי הופעות נפרדות שלו, הוא התייחס לדוב הרוסי, הקומוניסטי, ששליטתו נראתה נצחית, ושלפת אז בכפותיו שלושה מיליון יהודים.
ב-1961 הוא אמר ואני מצטט: "המלחמה הקרה תהיה נחלת העבר. הלחץ הפנימי של האינטליגנציה הגדלה בלי הרף ברוסיה ליותר חופש, ולחץ ההמונים להעלאת רמת החיים – עשויים להביא לידי דמוקרטיזציה במשך רבע המאה הבאה".
שנה אחר כך, ב-1962, הייתה לבן-גוריון תחזית מעניינת לגבי יהדות ברית המועצות, ואני מצטט שוב: "בעשור הבא נצטרך לקלוט המונים גדולים של היהדות הכלואה, אשר במוקדם או במאוחר ייפתחו שערי היציאה וינהרו ארצה בהמוניהם, כאשר לא ראינו זאת אף פעם".
ועכשיו, הבה ונשים לב לתחזיות, אם תרצו לנבואות: 25 שנה לאחר 1961 מביאות אותנו ל-1986, וזו התקופה שהחלו הפְּרֶסטרויקה והגְלַסְנוֹסט, שגרמו לאחר כמה שנים לפירוקה של ברית המועצות; ובענייני היהודים, בן-גוריון חזה ב-1962 שבעשור הבא, כלומר בשנות השבעים, ייפתחו השערים, ואני לא צריך לספר לכם שזה מה שקרה בדיוק, ובעשור האמור עלו ארצה 350 אלף יהודים, רובם מברית המועצות.
ושוב, אלה הן רק שתי דוגמאות, ויש עוד הרבה.
האם ניתן להעריך את גודל תרומתו של בן-גוריון להקמת המדינה ולביסוסה בדור הראשון שלה? אני בספק. נראה לי שזה גדול מאתנו. לכן אסתפק בהבאת ציטטה שמצאתי בראיון שנתן בזמנו הרמטכ"ל החמישי חיים לסקוב: "בן גוריון הוא המתנה הגדולה ביותר שנתן אלוהים ליהודים".

פרס נשיא המדינה לזכרו של הנשיא זלמן שזר - 2012

הוענק על-ידי נשיא המדינה מר שמעון פרס במשכן הנשיא,

ביום 18 במרס 2012

  בסוף 2013 הוענק לי "ציון מיוחד לספרות צבאית", במסגרת

 חלוקת פרסי יצחק שדה.

 אגודת מורי-הדרך החליטה לכבדני בפברואר 2014 בתואר

"יקיר האגודה", בטקס מיוחד שהתקיים בקיבוץ רמת רחל.

ואחרון חביב – פרס אישי מידיד ורֵע, יורם טהרלב. עם סיום עבודתי במכללת בית ברל ולרגל הופעת ספרי רחב-היריעה "ספר המאה - ארץ-ישראל במאה העשרים", כיבד אותי יורם טהרלב בשיר הבא: