היו ימים שכתבנו וקיבלנו מכתבים לרוב, וכדברי נעמי שמר: "הדואר בא היום... ולי הביא מכתב עם בול". כיום ירש הדוא"ל, במידה רבה, את הדואר הכתוב. זכר לאותם ימים של מעטפות וגלויות ובולים, וגם מכתבים חדשים יותר - בתיבת הדואר הפרטית שלנו.

בן-גוריון מוזמן כעד למשפט

בשנות החמישים הראשונות היתה התנועה הקיבוצית בשיאה. באותה עת התנהלו ויכוחים בתוכה ומחוצה לה בנושא העבודה השכירה בקיבוצים. כמעט כל הדוברים יצאו נגדה, אך בפועל ההתפתחות הכלכלית תבעה דווקא להרחיבה. אחד הבודדים שצידד בקיום העבודה השכירה בקיבוצים היה ראש הממשלה דוד בן-גוריון, מה שהביא איש צעיר בעת ההיא, בן 21 (אני, מ.נ.), לפנות אליו ולהציע לו להופיע כעד-הגנה במשפט-ציבורי שעמד להתקיים בקיבוץ צעיר בנגב על הנושא: עבודה שכירה בקיבוצים בשעה זו – חיוב ושלילה.
המכתב לבן-גוריון, שיש בו מניחוחות-הזמן והמקום, ותשובתו של בן-גוריון, המגלה את דעתו האמיתית על העבודה השכירה, מובאים להלן. התעתיק, כמקובל בזמן ההוא – בכתיב חסר.

נחל-עוז, 3.2.55

לחבר דוד בן-גוריון שלום רב,

לאחר הסוסים רבים החלטתי לכתוב לך מכתב זה, ולבקש את עזרתך לענין אשר אני משוכנע שיש בידך לעזור להצלחתו.
אני הח"מ הנני חבר קיבוץ הספר הצעיר נ ח ל – ע ו ז, השוכן מול עיר האויב עזה, ואשר התנחל במקום לפני כשנה וחצי, לאחר שבמשך שנתיים היתה שם האחזות צבאית של הנח"ל – נחלאים א' מול עזה.
אנו, שקבלנו את הישוב, השוכן ממש על הגבול המצרי, חסרי נסיון חקלאי, הצלחנו תוך זמן קצר לבססו וכבר עכשו מראה מאזננו הכספי נטיה חיובית ביותר. גם בשטח החברתי עשינו רב. כולנו כמעט סיימנו בתי ספר תיכוניים, אך מתוך חשובים רבים העדפנו את הספר על פני הספר ויצאנו לגבול מצרים, אך גם כאן אין אנו מזניחים את התפתחותנו הרוחנית והתרבותית ואנו מקיימים חוגים שונים של
השתלמות, מארגנים חגים ועצרות, ובכלל "עומדים על הגובה" מבחינה תרבותית.
ועתה, לאחר הקדמה ארוכה, לעצם הענין. ב-9 בפברואר [1955] מתחילים אצלנו שבועיים-של-עיון, אשר יכללו מדי יום ביומו שתי הרצאות על נושאים אקטואליים, כגון: פיתוח הארץ, מפא"י לקראת הבחירות הקרובות, המצב באחוד הקבוצות והקבוצים (בו אנו חברים), ועוד.
במסגרת שבועיים-העיון יערך ביום שני, 21.2.55 בערב, משפט חברתי על הנושא: עבודה שכירה בקבוצים בימינו אלה – חיוב ושלילה. עלי הוטל התפקיד לשמש סניגור במשפט זה, כלומר להגן ולחייב את העבודה השכירה במשקים. אחרי שקראתי את מאמריך, ושמעתי את דעותיך באותו נושא, החלטתי לכתוב לך מכתב זה ולבקש את עזרתך. רציתי לבקשך, באם הדבר ביכולתך, שתבוא אלינו לנחל-עוז למשפט הנ"ל, ותשא שם את דבריך בתור עד ההגנה, על העבודה השכירה בשעה זו. באם אין הדבר באפשרותך, הייתי מבקש מאד שתשלח לי ראשי פרקים ומקורות על העבודה השכירה והכרחיותה בשעה זו.

בתקוה להענות בחיוב
מרדכי נאור
נחל-עוז
ד.נ. הנגב

נ.ב. קראתי בעתון שאינך מרגיש טוב, ואני מאחל לך החלמה מהירה.

(הפנייה שלי לבן גוריון. המקור: אוסף פרטי, מרדכי נאור)

* * *

שדה בוקר, 15.2.55

לח' מרדכי נאור – שלום רב.

צר לי שלא אוכל ליענות לבקשתך ולבוא ל"משפט". דברי בענין זה תמצא בספרי "חזון ודרך", אולם חוששני שאתה מייחס לי עמדה שאינה עמדתי. איני מחייב עבודה שכירה כעקרון. להיפך. אבל אני טוען שעזרה והדרכה לעולים קודמת לכל מצווה פנימית [ההדגשה במקור] בקבוץ, ואם אפשר לעזור להתיישבות העולים אך ורק בהעסקתם במשק קבוצי כפועלים שכירים – יש לעשות זאת כאמצעי להתיישבותם הם על הקרקע.

בב"ח [בברכת חברים]
ד. בן-גוריון

(תשובתו של בן גוריון. המקור: המכון למורשת בן-גוריון, שדה בוקר)

אברהם אבינו כותב משבי ירדן

כשנישאתי ללאה ונכנסתי למשפחת מישקובסקי הרחבה, התוודעתי לאנשים חדשים – וגם למכתבים ששלחו וקיבלו, ביניהם יוצאי דופן כמו המכתב הבא. הוא נכתב על-ידי אחיה של לאה, יוסף מישאל, לוחם בעיר העתיקה בירושלים, שנפל בתש"ח בשבי הירדנים.
תחילה הוכרז יוסף כנעדר. לאחר כשבועיים הגיעה בשורה שהוא חי ונמצא במחנה שבויים במפרק שבעבר הירדן.
השמחה בבית מישקובסקי הייתה, כמובן, גדולה ומכאן ואילך נוצר קשר מכתבים בין הרצליה לשבי הירדני באמצעות הצלב האדום. המכתב הראשון שהגיע היה מוזר ולא מובן. הוא נכתב אנגלית והופנה לגב' שרה, "אצל משפחת מישקובסקי, הרצליה". לאחר שכל הניסיונות לפענח את המכתב עלו בתוהו, לקחה אותו לאה, אחותו בת ה-13 של יוסף, לבית הספר וביקשה עזרה מהמורה יוסף יעקבסון. המורה חשף את תחכומו של הכותב, שעקף את איסור הצנזורה הירדנית. מתברר ששלטונות מחנה השבויים סיפקו לשבויים מידע שקרי, לפיו מדינת ישראל הרכה לימים נכבשה כולה על-ידי צבאות ערב. השבויים קיוו כי המידע אינו נכון ומכתבו של יוסף מישקובסקי נועד לבדוק זאת. הוא כתב מכתב, וחתם עליו: "אברהם אבינו", שיגרו לרעייתו כביכול שרה וביקש ממנה פרטים על "בתנו האהובה מולדת".

להלן המכתב הקצר בשלמותו, מתורגם לעברית:

לאשתי האהובה שרה שלום,
מה שלומך? מה שלום בתנו האהובה מולדת?
האם היא מתפתחת כראוי? האם היא כבר עומדת על הרגליים? האם הצליחה לצמח שיניים?
אנא כתבי לי כל פרט על שלומך ועל התפתחותה של בתנו האהובה.

בעלך האוהב,
אברהם

לבקשתה של לאה, ניסח המורה יוסף מכתב תשובה באנגלית, ובו כתב:

לבעלי היקר אברהם
שלום,
בתנו האהובה מולדת לא רק הצמיחה שיניים, אלא גם למדה לנשוך כל מי שמעז להתקרב אליה. ברגליה הקטנות למדה אפילו לבעוט, והיא מתפתחת מעל ומעבר למצופה.

באהבה רבה,
אשתך שרה ובתך מולדת

וכך למדו השבויים כי מדינת ישראל בת החודש עומדת על רגליה, בועטת ונושכת כל מי שמנסה לפגוע בה...

יוסף מישקובסקי חוזר הביתה מהשבי, דבר, 4 במרס 1949

ממוסקבה בתודה

בסתיו 1989 יצאה מישראל לברית המועצות משלחת גדולה, כדי להשתתף ביריד הספרים הבינלאומי במוסקבה, שבדיעבד התברר כי היה האחרון בברית המועצות. בין חברי המשלחת היה ידידי אבשלום קור, שסיפר לי כי ייפגש במוסקבה עם מורים לעברית. מכיוון שבאותם ימים פיתחו כמה מבני משפחתנו – בני אמיר, בתי נטע ואנוכי – משחק-מחשב בשם "ידע 2000" ובו אלפי שאלות-טריוויה על ישראל, העם היהודי ובכלל, נתתי לו שני משחקים כאלה וביקשתי ממנו שימסור אותם למורים לעברית.
זמן קצר לאחר שוב המשלחת קיבלתי את מכתב-התודה הבא:

אבשלום קור סיפר לי כי המורים לעברית התרגשו מהשי שלנו, ואמרו שעתה ייקל עליהם, החמורים, להורות בשפה העברית. כאשר שאל, מה עניין החמורים לכאן, הסבירו לו שבעברית-רוסית המילה ה מ ו ר י ם נשמעת כמו ח מ ו ר י ם, ולכן סמל איגוד המורים לעברית במוסקבה כולל איור מסוגנן של חמור (ראו את הסמל).