הסיפור הופיע במקור ב"במעלה" – עיתון הנוער העובד והלומד, בשנים 1961-1960. בעת ההיא החתימה הייתה שונה: ג. עודד.

 

 הסיפור הזה פורסם לפני שנים רבות – בתחילת שנות ה-60, ויש להתייחס אליו כאל יצירת נעורים – תרתי משמע: הן  בראשית דרכו של הכותב, והן בשל הנושא: חייה של עֵדָה - מסגרת של תנועת-נוער בימים הרחוקים ההם, כשתנועות הנוער היו עדיין במיטבן.

 

 

- ששש ... שקט, אולי תשתקו כבר.... הקול היה קולו של אלי צריפי, גבה הקומה והמנומש, המשמש זה ארבע שנים במרכז מועצת עדה ב"סלע". שניים-שלושה הרימו את עיניהם וסקרו את אלי. השאר המשיכו בשיחותיהם.

-   חברה, מספיק ,שקט... הוסיף וקרא אלי. ספק רב אם אותם עשרים וכמה צעירות וצעירים לבושי חולצות כחולות, שישבו בחצי גורן ספסלית במבנה האבן ששימש כקן התנועה היו משתתקים,  אילולא נצטרד אלי  והמילה האחרונה יצאה מגרונו קטועה ושורקנית.

- חברה, המחנה נגמר ואנו שוב בקן, יתר רצינות בבקשה, אמר אלי ומתח את רגלו השמאלית.  – מועצת העדה התכנסה היום אחר הצהריים כדי לדון בדרכנו לעתיד...

 

היו שם באותו חדר מאורך עשרים ושלושה בדיוק, 13 בנים, 10 בנות, 46 סנדלים ואף לא נעל אחת, כיאות לתקופת השנה – סוף אלול. ישובים היו על ספסלי העץ הפשוטים והישנים – גבוהים ונמוכים, שמנות ורזות, בלונדינים, בלונדיניות, שחומים ואפילו לבקן אחד לא חסר, שלא לדבר על הג'ינג'ית, שכן חוק הוא ולא יעבור: עדה תנועתית בלא ג'ינג'י משולה לסלט בלי מלח.

המשותף, אותה שעה, לעדת "סלע", עדת השביעיות בקן רמות דן, היה השיזפון הבולט לעין של כל חבריה. סיבתו של שיזפון זה הייתה ברורה בהחלט: 24 שעות קודם לכן (26 שעות, 47 דקות ו – 13 שניות ליתר דיוק, כפי שיטען בוודאי איציק, הדייקן של העדה) הם פרקו את עצמם ואת מטענם הילקוטי ממשאית קיבוץ להט, בו עברו עליהם 31 ימיו של מחנה עבודה רב עניין, גיבוש והרפתקאות.

כשיצאו מהמשק ביום הקודם, כשהם ממלאים את ארגז המשאית, פצחו בשירה רועמת, אלא ששירה זו הלכה ונחלשה עם הזמן, וכשהגיעו לטבריה פינתה מקומה לפטפוטי סתם, בדיחות וכרגיל – רכילות. "אז מה, את עוד חושבת שמוישה מהלול הוא באמת גועלי?" חקרה גילה את נאווה צונדק, היחידה מבין הבנות שמוישה גבה הקומה ומקורזל השיער לא מצא חן בעיניה.

בפינה אחרת של ארגז המשאית שוחחו יובל שין ויובל גימל (מעניין עד כמה היו שני יובלים אלה מיודדים) על משחק השח הבלתי גמור שערכו בערב הקודם בחדר התרבות של המשק. היו להם, אותה שעה, חילוקי דעות מסוימים לגבי עמדה זו או אחרת של הסוס הלבן והצריח השחור, אך כל ההדורים יושבו כשהוחלט בין השניים פה אחד על המשך המשחק, מהנקודה בה הופסק, מיד לכשיגיעו לרמות דן.

לא הרחק משניים אלה ישבו ניצה ודורון. שמותיהם, כמותם עצמם, הלכו תמיד יחד. זה חודש מינוס יום שהם חברים, ומי שיבדוק את הלוח יגלה ללא קושי כי חברותם החלה ביומו השני של מחנה העבודה.

דורון הוא חבר חדש בעדה, והצטרף רק כחצי שנה לפני המחנה. ניצה, לעומתו, נחשבת לאחת מששת מקימיה של "סלע". ביום השני למחנה סודר דורון להגשה בחדר האוכל. ניצה, שהייתה כבר "ותיקה" בענף (יום אחד), הסבירה לו את סדרי העבודה ולא רק אותם. ההמשך היה סוער מאוד. ארבעה שבועות רצופים לא זזו זו בלעדי זה. זוג כזה לא ידעה עוד העדה.

בינתיים, תוך כדי הפטפוטים והרכילויות עשתה המשאית את דרכה – דרומה. עד שלפתע פתאום נתגלו בתיה הראשונים של רמות דן. כשנכנסנו לרחוב הראשי, אותו כביש רחב שפס של הרדופים מחלקו לשני מסלולים נפרדים, קם אלי צריפי ממקומו וקרא:

- חברה, לשיר, לשיר.

מישהו פצח ב"הבאנו שלום עליכם" עלוב למדי. שלושה–ארבעה הצטרפו אליו ואט–אט הקיפה השירה את רוב הנוכחים. כשפנתה המשאית שמאלה, בכיוון לרחובו של הקן, הייתה זו כבר שירה אדירה. עוברים ושבים היפנו ראשיהם וסקרו את ה"מק" האדום והנושף שבולדוג זעפני דוהר תדיר לנגד עיני נהגו, סקרוהו עד שנעלם ברחוב הצר והמוצל  בשעה זו של בין ערביים.

המסע הגיע לקיצו. דובה, הנהג השמן של המשק ששמו תאם להפליא את משמניו והליכותיו, מתח את ידיו השעירות ומיהר לפתוח את סגרי הדלת האחורית. – ועכשיו, להישפך החוצה, אני צריך עוד להעמיס 14 טון שקים בתל אביב ולחזור הביתה, קרא בקולו הקונטראלטי, המנוגד כל כך למימדיו.

ירדו והורידו את ילקוטיהם הגדושים. ליובל שין אבד תיק צד קטן והוא התרוצץ כמטורף עד שניזכר כי הכניסו טרם הנסיעה לילקוט הגב הגדול שלו. הייתה זו התקרית היחידה, ומיד לכשהסתימה בכי טוב, הרעיש ה"מק" ונעלם מן העין. אלי צריפי מחא כף אלי כף וצעק בקול:

- חברה, מחר פעולה בשמונה וחצי.

- אה, תן קצת לנוח, רטנו קולות פה ושם. - חודש שלם גרנו אחד בתוך השני. אפשר בשקט להיפגש בשבת.

- מועצת העדה החליטה שמחר, הכריז אלי צריפי ושלושת חבריו למועצה, במקומות שבהם עמדו, הנידו ראשיהם לאות הסכמה.

התחילו מתפזרים. שניים פה, שלושה שם, ואחד לא פה ולא שם החליטו ששום דבר לא יקרה אם ייעדרו מהפעולה הקרובה. העמיסו על עצמם את ילקוטיהם הכבדים ופנו איש איש לביתו. כל אחד נשא את חפציו שלו, שלקחם למחנה, להוציא את אלה שאיבד בארבעת וחצי השבועות ששהה בקיבוץ להט. (זוכרים את יללותיו של מכסי, אחרי הפיקניק בטבחה: "איך אחזור הביתה בלי השמיכה?").

שונה מכולם היה דורון. כשיצא למחנה עמס על גבו ילקוט אחד. עתה, בשלבו את זרתו בזרתה של ניצה התנוססו על גבו צמד ילקוטים.

למרות הריטונים הופיעו כולם לפעולה. זה בפה מלא, זה בחצי פה ואחד בפה סגור הודו כי שוב אינם יכולים לחיות בגפם. חייהם אינם חיים ללא החבר'ה וללא ההווי המיוחד שנוצר.

ישבו והאזינו לדבריו של אלי צריפי. עשרים ושלושה. נערוך עימהם היכרות קלה. נתחיל, כמובן, באלי.

                                                                                        *    *    *    *                     

אלי צריפי הינו, לכל הדעות, ראש ומנהיג העדה. עוד בגיל שש רחרח בסביבות הקו ובן שמונה היה כשצירפוהו רשמית לקבוצה מבוגרת ממנו בשנתיים. כשהוקמה עדת "סלע" (השם הינו מאוחר. קדמו לו "צמרת", "דגניה" ו"פושטקים". כן, "פושטקים" ...) היה אלי חבר בה מיומה הראשון. נדמה היה שאין דבר בעולם החשוב והיקר לו כעדת "סלע". כשחסר מדריך לעדה, הוטלו על אלי  תפקידים אחראיים שונים.  ושכבר היה מדריך אך הוא נעדר (פעמים רבות מדי, לכל הדעות) מילא אלי את מקומו בהצלחה יתרה.

לשמאלו של אלי צריפי ישבו ורה ואלונה. ורה, גבוהה מעט, בלונדית בעלת אף סולד ונמשים בסיטונות. אלונה, חברתה הטובה, ממושקפת, שדבר לא מייחדה מאלפי ממושקפות אחרות. השתיים הצטרפו לעדה בכיתה ט', אך קשה היה לומר שהיו פעילות.

ליד אלונה ישב חנן. בחור רציני, חבר במועצת עדה ומדריך עדת "החותרים" (כיתות ז'). אחד ממקימי העדה, יחד עם אלי צריפי, ניצה, גיורא, דן ועזרא (עזב בינתיים). היו שטענו כי בינו לבין אלונה  מתרקם משהו. אולי משום כך ישב לידה?

הלאה. הבא בתור – מכסי. שמו אמנם יואש, אך כיוון שעלה ממכסיקו בגיל 11, דבק בו הכינוי לבלי הפרד.

מכסי הוא ברנש עליז, מיטיב לנגן על מפוחית  וגיטרה ונחשב ל"עושה השמח" מספר 2 של עדת "סלע".

לידו – "עושה השמח" מספר 1, אף הוא בעל כינוי – כושי, או אמנון ברוש לפי תעודותיו. כינויו הוא פועל יוצא מגון פניות ושערותיו, למרות שהוריו הם "יֶקים" אמיתיים יוצאו פרנקפורט דה מיין. בניגוד למכסי, מסוגל היה, לכשרצה, להיות רציני ואחראי. מדריך כיתות ו' בהצלחה רבה.

ושוב משקפיים, אלא שהפעם לא על אפה של בת חווה. יובל שין כמובן. לידו, אין צורך להזכיר – יובל גימל. הצמד חמד כבר הספיק לסיים את משחק השח הפרובלמאטי. התוצאה – תיקו.

גילה, דורית ונאווה היו 'עזרת נשים' בזעיר אנפין בין יובל גימל לגיורא. גילה היא הלמדנית של העדה, נמוכה ושחרחורת. דורית – הרבה בתחום היופי, מעט בתחום השכל – ה"חתיכה" של העדה, ה"אטרקציה" שלה בעת מפגשים עם עדות אחרות. נאווה – כשמה כן היא, נחמדה, בעלת יופי לא צעקני, שקט. בחורה רצינית ואחראית, אך עקשנית מאין כמוה. למרות כל המאמצים והשכנועים לא הסכימה להירתם בעול הדרכת עדה צעירה.

גיורא, הג'לוב של העדה. בחור עם לב טוב, אבל כשהוא מסובב למישהו את פרק היד, אפילו "בצחוק", צריך להזעיק מיד אמבולנס. אלוף הקן בהורדה ביד. אפילו החבר'ה המבוגרים מהשמינית רועדים מפניו.

הגיע תורם של ניצה ודורון. פרטים כבר נמסרו.

ליד דורון – איציק, התיאורטיקן וה"מוח" של העדה. מספרים עליו שהוא יודע את ה"קפיטל" של מרכס על פה  וכל יום הוא בולע כרך אחד של כתבי ברל כצנלסון. תלמיד מצטיין. דייקן עד להפחיד, בנו של מזכיר מועצת הפועלים.

אליהו (להבדיל מאלי צריפי שאף הוא אליהו) מהווה, יחד עם אליהו השני, צריפי, את עמוד השדרה המנהיגותי של העדה. לאחרונה אינו משמש כחבר מועצת עדה, וזאת עקב היבחרו למרכז ועדת התרבות של הקן.

לשמאלו של דן יושב ישי, הצעיר וה"ירוק" בחברי העדה. ישי התקבל כמועמד כארבעה חודשים לפני מחנה העבודה ואושר כחבר תוך כדי המחנה. נמוך, מכוער מעט ומומחה בתשבצים ובחידונים. תוספת לכל האמור: לבקן.

את המעגל מסיימות שתי בנות: אפרת וכרמלה. אפרת, בת משק לשעבר שהוריה עברו לרמות דן נחשבת לאחת הבנות ה"מושכות" בעדה – עליזה, מרבה לצחוק ו ... להחליף את חבריה.

חברתה הטובה: כרמלה הג'ינג'ית, הבת היחידה במועצת עדה. ג'ינג'ית מג'ונג'נת ללא מתום. לא יפה, אך פקחית כשד. יש לה הצלחה רבה אצל בנים.

זהו זה, 23 אנשי "סלע" (מזל שבאו כולם) על קצה המזלג. עם לא מעטים מהם עוד נרבה להיפגש במהלך הדברים, אך קודם לכן נשמע את דבריו האחרונים של אלי צריפי באותו ערב:

-  חברה, מחרתיים, בערב ראש השנה, נערכת בקן מסיבה לכבוד השנה החדשה. עדת "עופר" מכינה אותה. לאחריה נערוך לנו קומזיץ פרטי. יש לי הפתעה קטנה. שוחחתי היום טלפונית עם אברשה ממזכירות התנועה. בקומזיץ אגלה לכם אותה...

הוא בא ביום שלישי.

בא, מבלי כל הודעה מוקדמת. ילקוט גב דהוי על גבו, מכנסיים קצרים, סנדלים מרופטים, בלורית שטֶנית בינונית.

- שמי יואל, המדריך החדש, ענה לשואליו, אלה שתמהו למראה הדמות הבלתי מוכרת שהניחה את ילקוט הגב על אחד הספסלים והחלה מתעניינת, מלאכת מומחה ובקי, בקישוטי הקן, שרידי מסיבת ראש השנה.

מוליק, מרכז הקן, לא נמצא אותה שעה בבניין. גם חברי עדת "סלע", שיואל, המדריך החדש והצעיר נקבע להדריכם לא הראו את קצה חוטמם, ולו רק מתוך הסיבה הפשוטה שפעולתם עמדה להיערך רק ביום שלאחר מכן, מה גם שאיש לא גילה את אוזנם שמדריכם החדש עשוי להגיע דווקא באותו יום שלישי שבין יום הכיפורים לחג הסוכות.

השמועה על בואו של יואל היכתה כברק את אנשי "סלע" עוד במסיבת ראש השנה שנערכה, כמנהג, באחד הפרדסים המרוחקים. אלי צריפי, שרמז משהו על "הפתעה" שמר את סודו על לחלקה האחרון של המסיבה, שהייתה למעשה קומזיץ שקט וסולידי כיאות למאורע, ראשית השנה החדשה, והנוכחים בו, אנשים מבוגרים ששנת הלימודים החדשה (שביעית) כבר החלה לגביהם.

וזה דבר אותו קומזיץ: מיד עם סיום מסיבת ראש השנה "הרשמית" של הקן, פנו אנשי "סלע" לעבר סככת האופניים במטרה ברורה ומפורשת: ליטול את אופניהם ולהסתלק למסיבתם-קומזיצם שלהם. צעדם זה לא נראה, כפי שניתן לשער, בעיניו של מוליק מרכז הקן, ואף חברי עדות אחרות הסתכלו על העניין בעיניים זועמות.    – תמיד הם מסתלקים להם, ה"סלעים", רגז אחד מהגרעין. – לא נאה להם להישאר עד הסוף... אלא שאותו זועם פסק את פסוקו לא כל כך מאהבת הקן ומסיבותיו כמו מתוך העובדה הפשוטה שאחת מבנות "סלע"  מצאה חן בעיניו יתר על המידה. הייתה זו אפרת, בת המשק לשעבר שאותו חבר גרעין נהג להזמינה לריקודי הזוגות ותמיד הציע לה הסעת חינם על אופניו לביתה.

אולם אנשי "סלע" היו איתנים בדעתם. למוליק השיבו כי המסיבה הגיעה לקיצה ומשום כך אין דבר שיעכבם, ואילו לשאר הרוטנים לא השיבו כלל, פשוט עלו על אופניהם ופנו לדרכם.

כל זמן שהכביש היה מתוח תחת צמיגי האופניים התנהלה השיירה במהירות יחסית, כשחסרי ה"רכב" זוכים ל"הרכבה", אך כשהגיעו לדרך חולית וטובענית התפשטה השיירה על מאתיים מטר לפחות והקצב הפך לאיטי ומסתחב, עד שאלי צריפי הוכרח לצעוק בקול: - חבר'ה, בצורה כזו נגמור את הקומזיץ לפנות בוקר...

 – אז מה יש, מה בוער? השיב לו מישהו מסוף השיירה.

סמוך לחצות הגיעו למקום הקומזיץ. ניצה ודורון חתמו את רשימת המתקרבים למדורה הקטנה שטופחה בזריזות ובמקצועיות על ידי חנן. איציק, שהגיע למקום יחד עם חנן כשעתיים לפני כולם, עסק בשבירת ענפים לגזירי עץ קטנים.

- אהלן, תיראו מי כאן? ... הביע כושי תמיהה מעושה.

- כל הערב דאגנו לך. חשבנו ששוב אתה מתייחד עם איזה ספר...

איציק נמנע מלהשיב והמשיך לשבור את הענפים בדייקנות האופיינית לו. אלי צריפי הציע לשבת, אלא שאפילו בשעה שהציע נשמעו דבריו כפקודה. ישבו. חנן הוסיף כמות גדולה יותר של זרדים למדורה, וכרמלה הג'ינג'ית, בצד, עסקה בפריקת ה"פרודוקטים" המעטים לשם הכנת הקפה וחלוקת הממתקים. שרו. כרגיל היו אלה השירים המקובלים, שום שיר חדש לא נראה עדיין אותו ערב באופק הבידורי. לאחר סיום השרשרת הקבועה של "הרוסיים", דשו קצת בשלאגרים של להקת הנח"ל ופנו לכמה משיריה של נעמי שמר. היה זה מכסי שהחל מנגן במפוחיתו את השלאגר האחרון של רדיו רמאללה.

- להפסיק... להפסיק... קרא דן שהיה חסיד נלהב של השירים הישראליים ובאותה מידה בדיוק שונא עד חורמה של השירים הלועזיים. קולות נוספים הצטרפו לדעתו,. אחרים, ביניהם אפשר היה להבחין בנקל בקולה הצורמני מעט של דורית, צידדו במכסי ובשיריו. וכך, בפעם המי יודע איזו שוב החל הוויכוח הישן: מה מותר ומה אסור, מהם שירים טובים ומהם שירים רעים.

אלא שכרגיל הייתה זו כרמלה הג'ינג'ית שהביאה את הוויכוח לידי גמר. הקפה שהרתיחה עמד כבר ערב רתיחתו השמינית, דרגה מתאימה של טעם וריח לכל הדעות.

- מישהו רוצה לשתות, שאלה כבאקראי, ומשכה אליה מיד תשומת לב כללית. ספלי הקפה הזעירים שנשלפו מתיק הצד של אלי צריפי (פעם, לאחר ויכוח ממושך החליטה עדת "סלע" להקציב חמש לירות מתקציבה ולרכוש עשרים וחמישה ספלים זולים אך שימושיים) השתיקו מיד את כל הנוכחים. הקפה נמזג והועבר לכל קטעי המעגל וחיש מהר בקעו מצמוצים ממוצמצים לתפארת.

- מה אתם, נזירים? הרי זה מלוח כמו אשת לוט, התלונן גיורא הג'לוב שידוע היה בתור לקקן מופלג. – איפה הסוכר? העבירו לו את השקית והוא הערה לתוך ספלונו כמות כה גדושה שהניעה את דן, שישב לידו להעיר: - אתה מכין דייסה, מה? ואילו גיורא היה עתה מלא נחת. – עכשיו יהיה לזה טעם, פסק.

                                                                                         *    *    *    *

לאחר הקפה שרו שוב, ערכו הפסקה קלה לשמיעת הבדיחות האחרונות של מכסי ("מכל חמש – אחת טובה") וחילקו את ה"דברים הטובים". בינתיים דילגו להם מחוגי השעון על כמה מכשולים בצורת הספרות 1 ו-2 ורוח קלילה החלה לנשוב. התקרבו קצת, אינסטינקטיבית, זה לזה. פה ושם התגבשו, יותר מאשר קודם, זוגות של "גב אל גב". הראויים לציון מיוחד מביניהם: אלונה וחנן, ישי (כן, ישי!) ואפרת, וכמובן – יובל גימל ויובל שין. ניצה ודורון לא הסתפקו בדרך זו של הישענות הדדית והיו צמודים קצת יותר.

- אלי צריפי, אולי אתה מפסיק למתוח אותנו ומספר לנו את ה"סוד" שלך? היה זה קולו של דן שהחזיר את העדה לדבריו ולהבטחתו של אלי מהפעולה הקודמת. ניתנה האמת להיאמר שלמרות הבטחתו של אלי שהפתעה מזומנת באמתחתו, לא "נמתח" איש יותר מאשר קפיץ מקולקל.

- הה, כן, אמר אלי צריפי כמי שנזכר במשהו, - זה בעניין ה"מסגרת" שרוצים לשבץ אותנו בתוכה.

קולות אכזבה נשמעו מכיוונים שונים. שיבוצה של עדת "סלע" ב"מסגרת" כלשהי, כבר נדון לא פעם והדברים, קשה היה להם להפתיע.

- או. קיי., או. קיי., זה לא זה, גילה אלי. – המדובר במדריך חדש ...

- לנו? קרא יובל גימל ותוך כדי כך הזדקף עד ששותפו למשענת הגבית כמעט נפל. - פנטסטי, אבל אני לא מאמין...

- אתה יכול להאמין, קבע אלי צריפי בקולו המחוספס, אך רווי האימון. – הגיע הזמן, לא?

- הזמן הגיע כבר לפני חודשים רבים, הביעה כרמלה הג'ינג'ית את דעתה. – חצי שנה בלי מדריך, זה בהחלט יותר מדי זמן.

מטר השאלות שניתך על אלי צריפי כמעט והכריעו. רצו לדעת הכל:  מיהו המדריך, מהיכן הוא, בן כמה הוא, יפה, מכוער, גבוה, נמוך, שמן, רזה, ממשק, מהכשרה, מ...

- מה אתם רוצים ממני? התגונן אלי צריפי. – כל מה שאברשה מהמזכירות אמר לי הוא ששמו יואל ושהוא חל"תניק, כלומר נחלאי הנמצא בחופשה ללא תשלום.

- אהההה, נאנחה דורית.

- צעיר מדי בשבילך מה? חקר כושי.

שוב לא שרו יותר. לא שירים ישראליים ולא זרים. עסקו רק בו, ביואל. שישה חודשים ללא מדריך ממש "הצמיאו" אותם למדריך. כשהלך דובל'ה, המדריך הקודם, מיד לאחר חג הפסח, הובטח להם מדריך תוך שבועיים-שלושה. כשאלה חלפו הובטח שאו-טו-טו הוא בא, אלא שבינתיים הגיע חג השבועות ומוליק גילה שבעצם "המדריך יבוא לקראת מחנה העבודה". עוד שבוע חלף, ועוד אחד – ומדריך אין. יצאו למחנה העבודה, וחזרו וכבר החלו את שנת הפעילות החדשה – ומדריך בל ייראה ובל יימצא. אותן פעולות ספורות שהעביר להן מוליק, שהיה טרוד מעל לאוזניו גם בלאו הכי, לא שיפרו את הרגשתם. – שכחו אותנו, הִִרבה יובל שין לטעון, ואילו חנן, שהיה מסוכסך עם מוליק הביע את הדעה ש"מוליק לא יודע לדפוק על השולחן במזכירות".

לפיכך, לא תיפלא הפתעתם של אנשי "סלע" בעקבות דבריו של אלי צריפי. שישה חודשים של אכזבות באשר למדריך המיוחל לא השאירו בליבותיהם תקוות רבות ולא מעטים התקשו לעכל את החדשה. עוד שעה ארוכה עסקו במדריכם החדש, שאיש מהם לא ידע  עליו דבר. כשהתקרבו מחוגי השעון לשלוש לפנות בוקר כיבו את המדורה ופנו לעבר רמות דן, כשהדיון בבעיות הסובבות סביב המדריך החדש מעסיק את כולם גם תוך כדי צעידה.

                                                                                        *    *    *    *

למחרת ערך כושי בביתו "כנס חירום" כהגדרתו. הוא הזמין אליו שלושה מחברי עדת "סלע" בלבד: מכסי, גיורא וישי. - כדאי לכם לבוא, לא תצטערו, הבטיח להם.

והם באו, ולא הצטערו. דבריו של כושי היו מפתיעים, מבריקים ו... מה יש להוסיף: חברמנים. וכך פתח הוא:

- חבר'ה, יש לי רעיון. מה דעתכם למתוח אותו כהלכה. את יואל, כמובן. מתיחה כזו שכל התנועה תדבר בה?

- מה אתה מציע? חקר מכסי שזיק של קונדסות נדלק בעיניו.

- אלי צריפי ומועצת עדה לא יסכימו, הביע ישי את דעתו.

- הם לא צריכים לדעת מכל העסק, הבהיר כושי והעלה בקווים כלליים את תוכניתו: יש להזמין את יואל לארוחת ערב חגיגית ב"אצל עובדיה". ("אצל עובדיה" הינה מסעדה מזרחית מקומית המפורסמת במאכליה הערבים לחיך ו... בעוד משהו: בעליה, הלוא הוא עובדיה אלפנדרי המשופם וטוב הלב, מוכן להצטרף לכל מעשה קונדס המוצע לו).

- אני לא מבין איזה מתיחה תהיה זו? תמה ישי, ה"בנימין" של העדה. כושי הזמינו למרות היותו "ירוק" בעדה. אולי משום שמצא חן בעיניו, כך, בלי כל סיבה מיוחדת – בחור טוב שאפשר לסמוך עליו. גם גיורא הג'לוב לא ירד בדיוק לעומקם של דברים, אך כלפי חוץ לא גילה זאת. מכסי, לעומת שניים אלה, הבין יותר במה המדובר וכושי מיהר להבהיר את תוכניתו:

- אנחנו מזמינים אותו לארוחת ערב חגיגית "אצל עובדיה" ומסדרים עם עובדיה שבמנה האחרונה, נניח במרק הפירות, הוא שם כמות רצינית של חומר משלשל, ש"תריץ" אותו יומיים לפחות... אתם מתארים לעצמכם?...

-  יוצא מן הכלל, התלהב גיורא – זה יהיה סידור עצום! וכושי הוסיף: נזמין לעסק עוד  4-3 חבר'ה, ביניהם שתי בנות, כדי להעלות את המוראל וליצור אווירה של מסיבה. אלה, כמובן, לא ידעו דבר על המתיחה, וגם אנחנו, אני לא צריך לומר זאת: יד לפה. אף הגה... כן, יש בעצם רק בעיה קטנה אחת. עובדיה הבטיח לי אמנם הנחה, אבל גם אחריה יש צורך במימון מסוים. כל אחד יצטרך לתת שתי לירות, גם אלה שנזמין.

איש מהנוכחים לא התנגד. מתיחה הגונה שווה לא פעם הרבה יותר משתי לירות.

                                                                                        *    *    *    *                         

לפי התוכנית עמדו  להשתתף בארוחה החגיגית  כושי, מכסי, גיורא ישי, אפרת, כרמלה (למרות היותה חברת מועצת עדה, ואולי דווקא משום כך, כדי שגם מישהו "רשמי" יהיה בעסק) ואיציק. האחרון הוזמן במקרה. הוא קלט כמה מילים בעת שכושי שוחח עם כרמלה וכיוון שהייתה סכנה שיפצה את פיו במקומות הלא נכונים הוחלט ל"סתום לו את הפה" על ידי הזמנתו. המוזמן השמיני לארוחה – יואל המדריך כמובן.

יואל הופתע לא מעט כשהעלה כושי את  הרעיון בפניו. תחילה סרב, מטעמי נימוס וכן מכיוון ש"זה לא מקובל לקבל מדריך חדש בארוחות חגיגיות", אך לאחר הבטחתו של כושי שתהיה זו ארוחה מזרחית צנועה למדי (הכסף לא הספיק ליותר ...) - נאות.

חברי עדת "סלע", אלה שלא שותפו בסוד, הרגישו שמשהו עומד להתרחש. שמועות משמועות שונות התפרסמו חדשות לערבים, אך עד יום הארוחה לא נתגלתה להם כל תגלית יוצאת דופן.

וכך אנו מגיעים לערב ה"גורלי" ב"אצל עובדיה".

עובדיה אלפנדרי היה לבוש חגיגית. הוא המתין לבאים ליד דלת המסעדה והובילם אחר כבוד אל שולחנם הארוך והערוך. – הכינותי לכם ארוחה ספיישל שבספיישל, אמר כשחיוך רחב על פניו וקצוות שפמו המשוחות בשמן נעות לכאן ולשם. תוך כדי כך החליף קריצה רבת משמעות עם כושי.

ישבו בסדר הבא: כושי, ישי, כרמלה, גיורא, יואל, אפרת, איציק ומכסי. עד שהביא עובדיה את המנה הראשונה (הוא בעצמו, ולא מישהו מהמלצרים) שוחחו על דא ועל הא. אפרת הייתה מוכנה "לטרוף" את גיורא על ששוחח עם יואל שכן היא רצתה לעשות זאת; ישי וכרמלה דנו באופיו של המורה לפיסיקה; מכסי חיפש בדיחה מתאימה, כדי להעלות את מניותיו בעיני יואל, אלא שדווקא באותו רגע פרחו מראשו כל הבדיחות שהכין מבעוד זמן. איציק סקר את קירות המסעדה.

- יואל, אולי תספר לנו משהו מעניין מתקופת הטירונות שלך? העלה גיורא הצעה. אלא שלא היה מקום להצעה זו באותו רגע מאחר שעובדיה נכנס בנשאו על ידיו שמונה צלחות עמוסות חומוס.

- ואלהה, בגן עדן אין מאכלים כאלה, השתפך כשהוא מניח לפני כל אחד את צלחתו. – ישר מהשדה. ועוד מעט אביא לכם פיתות, כמו שאתם שומעים, ישר מהקונדיטוריה...

החומוס היה טעים להפליא. גם לפיתות, כך נדמה, היה איזה טעם מיוחד. כשסיימו את המנה הראשונה מיהר עובדיה והביא מרק מהביל והכל התנהל לפי התוכנית אם לא להביא בחשבון את מצמוצי השפתיים הנוראיים של ישי בעת גמיעת המרק. כרמלה אמנם דחפה, פעמים מספר את מרפקה לתוך מותניו, אך ישי לא תפס את ה"רעיון", עד שכושי מצא עוז להעיר לו:

- שמע, אולי אתה מפסיק עם המוסיקה הזאת...

ישי הסמיק עד שורשי שערותיו וכדי לצאת איכשהו מהבוץ סיפר, כי סבא שלו טוען שגמיעות מרק ללא מצמוצים מביאה למחושי קיבה, אלא שהגילוי הזה לא שיפר את מצבו והוא היה מוכן להיקבר אחת ושתיים, העיקר שהכל יפסיקו להביט בו.

היה זה יואל שהציל אותו. – ביקשתם לשמוע משהו על ימי הצבא, לא? בסדר, אספר לכם: בבסיס הטירונים היה לו ממכף שעשה לנו צרות נוראות. בן משק היה, אך לעיתים נדמה היה שאין שונא גדול ממנו לגרעין, לאופיו המיוחד ולחבריו. אם אומר לכם שירד לחיינו, יהיה זה ביטוי דל מדי לתיאור התנהגותו. בקיצור, אותו ממכף, דודו שמו, היה לו מעין תחביב – להמציא עונשים חדשים לבקרים. לא צעדת עם הרובה כהלכה בשיעור התס"ח – צעד יום שלם עם מטאטא; נמצא גרגיר בלוע הרובה – חפור בור בעומק שני מטר וקבור אותו, את הגרגיר כמובן. ועוד כהנה וכהנה. אולם, אין ספק שהעונש המקורי ביותר שלו היה שינון פרקי תנ"ך בעל פה. כיוון שבאותם הימים נערך חידון התנ"ך הראשון, החליט דודו להחדיר גם בנו "תודעה תנ"כית". אמר ועשה: איחרת למסדר – פרק א' בבראשית; המיטה לא מסודרת – פרשת "ואלה שמות"; פטפוט בעת המסדר – עשרת הדיברות. וכאן אני מגיע לחלק שלי בכל העניין. יום אחד, כאשר עמדנו בתור כדי לקבל ציוד נוסף פנה אלי, וכיוון שעניתי לו בצורה שלא מצאה חן בעיניו אמר בזעם: "יואל, אתה תשלם בעד זה ביוקר. תוך חצי שעה עליך לדעת על פה את כל ספר יואל!" החברה הביטו בי כעל מישהו שנפל מהקומה העשירית. אבוד. אך אני לא התייאשתי, מה יש? 4 פרקים בסך הכל, 72 פסוקים; תוך חצי שעה? גם כן לא אסון. לפעמים יש צורך לפעול בזריזות. חצי שעה לאחר מכן נכנס דודו לאוהל שלנו כשחיוך ניצחון מרחף על שפתיו. "נו? התחל במצווה". אז כמו שאתם רואים אותי כאן, התייצבתי לפניו ב"דום" ודקלמתי את כל הספר מהמילה הראשונה עד האחרונה. הוא חשב לצאת מדעתו, וכל החברה, גם הם הביטו בי כמו על איזה לא נורמאלי. "איך עשית את זה?" שאל דודו בהערצה מובנת, "זה בלתי אפשרי!". פשוט מאד, הבהרתי לו, בבית הספר העממי היה לנו מורה שטען שכל תלמיד צריך לדעת על פה כל מה שכתוב אודות שמו בתנ"ך. כל הימים קיללתי את עצמי למה אין לי שם מודרני שלא כתוב בתנ"ך, אבל היום, ברוך השם, אין לי טענות...

                                                                                         *    *    *    *       

ענייני דודו וספר יואל נקטעו באחת, כאשר הכניס עובדיה, על גבי משהו מעין עגלת תה את המנה העיקרית: קבאב ריחני ומהביל בתוספת עשרים מיני תוספות לפחות, שלא לדבר על מלפפונים חמוצים, פלפלים, עגבניות חתוכות ושאר ירקות מתוקים וחמוצים שהושמו על צלחת ענקית באמצע השולחן.

אפרת טעמה רק נתח קטן מהקבאב וכבר הייתה החלטתה נחושה: היא לא תיגע בזה, מדוע? "זה לא לפי טעמי. הייתי מעדיפה פולקֶע".

- תיכף רואים שאת באה מבית פולני..., אמר כושי.

- באמת, הפסיקו ... קראה כרמלה הג'ינג'ית שהייתה מפורסמת בכישרונות התיווך שלה, ומעולם אי אפשר היה להיכנס לסכסוך של ממש בנוכחותה.

בין הקבאב למנה הבאה, מרק הפירות, חלה הפסקה ארוכה שעוררה, משום מה, מורא בלב כושי.

- מה העניינים, מה ההפסקה הזאת? רטן גיורא שידוע היה כאוהב מושבע של פודינגים ו"מתוקים" למיניהם.

- אלך לראות, אמר כושי וקם ממקומו. הוא נעלם בכיוון למטבח וחיש מהר גילה את עובדיה. בעל המסעדה הסביר ש"רגע אחד. אל תחשוב שלהכין את העסק שלכם זה כל כך פשוט".

לבסוף הגיע הרגע הגורלי. עובדיה נכנס לחדר כשהוא נושא עימו טס ענק גדוש בצלוחיות עמוקות, מלאות מרק פירות היכול לעורר ריר אפילו בפיו של אדם חסר חושים לחלוטין.

- המרק פירות הכי הטוב שאתם אכלתם בחמישים השנים האחרונות, פסק עובדיה את פסוקו ומיהר לפרוק את הצלוחיות מהטס.

שמונה עיניים עקבו אחר צלוחיתו של יואל, אולם מה שקרה איתה יכול היה בהחלט להוציא אדם נורמאלי משיווי משקלו. תחילה ניסוטה הצלוחית בצורה מוזרה וחלק מתוכנה נשפך. אחר כך החל יואל לבחוש את מרק הפירות! ולפתע, כאשר רצה כבר להתחיל במלאכת הזלילה, הפסיקה אותו אפרת באיזו שאלה טיפשית. כושי חש שהוא עומד להתפוצץ. באותו רגע היה מוכן לצלות את אפרת על שיפוד.

אולם הסוף היה טוב. תוכנה של הצלחת חוסל והארבעה נשמו לרווחה. כושי ניגב את הזיעה ממצחו, גיורא קם ממקומו, כאילו להצהיר שהתוכנית בוצעה בשלמותה, ואמר שהוא צמא וכוס מים תציל אותו. מכסי ציין שהארוחה הייתה נפלאה. יואל ביקש להודות לחברי העדה על הארוחה, אלא שכושי הקדים אותו ואמר שבעצם אין צורך להודות ("קודם כל תראה מה יהיה מחר ואחר כך תחליט אם להודות", הרהר אותו רגע ...), שכן נוהג הוא להזמין מדריך חדש לארוחה חגיגית, כלומר מסורת...

כשהתפזרו, חצי שעה מאוחר יותר החליפו הארבעה טפיחות כתף הדדיות. כושי גילה כי בצאתם מסר לו עובדיה שלצלוחיתו של יואל הוכנסה כמות כה גדולה של חומר משלשל שאפילו פיל מבוגר היה נאלץ, בעטיה, לבלות שבוע וחצי באימוני "רצרצת".

- ועכשיו הביתה, סיים כושי – ומחר נלך לברר את התוצאות...

למחרת, וגם ביום שלאחר מכן לא יכול היה איש מהארבעה לברר מה אירע ליואל, וזאת מתוך הסיבה הפשוטה שהם עצמם בילו את רוב זמנם ב"ריצות" בלתי נעימות. כן התברר להם שגם אפרת, כרמלה ואיציק העבירו את זמנם בצורה דומה.

שלושה ימים לאחר הערב "הגורלי" פגש כושי ביואל ושאלו, בתמימות מעושה, כיצד התרשם מהארוחה החגיגית.

- בסדר גמור, באמת נחמד. חברה נחמדים.

- ולא חשת איזה כאב בטן לאחריה? לכל השאר קרה משהו לא נעים...

- באמת?

או אז סיפר לו כושי כיצד "רצו" הוא וכל השאר והביע תמיהה על כך שיואל "יצא שלם", מכל העסק.

- יש לך כנראה מערכת עיכול משוריינת, אמר.

- לאו דווקא, השיב יואל כשבת צחוק על שפתיו. – אתם כנראה לא ידעתם עם מי יש לכם עסק. ביום השלישי לשהותי ברמות דן נכנסתי לאכול ב"אצל עובדיה" ותוך כדי ארוחה אני שומע כיצד אותו עובדיה מספר למישהו על איזה תעלול שקבוצת נערים רוצה להכין למדריך החדש שלה. כיוון שהבינותי מיד במי המדובר, הצגתי את עצמי, מה שהפתיע את עובדיה לא מעט, כפי שניתן לשער, והצעתי לו עסקה פשוטה: "אתה תקבל ממני חמש לירות והבטחה שאוכל רק במסעדה שלך שלוש ארוחות ביום, כל שנת ההדרכה שלי, וכל זאת תמורת 'היפוך היוצרות', כלומר שאתה  מכניס את החומר המשלשל למנות שלהם ולא לשלי". כדי להבטיח שאכן יעמוד בהתחייבותו כלפי ולא כלפיהם, החתמתי אותו על התחייבות בכתב. זהו      זה... אני מצטער שאפרת, כרמלה ואיציק נפגעו אף הם, מבלי שיש להם חלק כלשהו באשמה.

- מאיפה אתה יודע מי תכנן את העסק ומי סתם הוזמן? התפרץ כושי. – מישהו סיפר לך?

- כן, הודה יואל. – גיורא סיפר לי.

- בוגד!

- אל תמהר להאשימו. הוא סבל נוראות מכאב הבטן...

- אז מה... אני לא סבלתי?

- יש הבדל. אתה זוכר שבסוף הארוחה יצא גיורא, באומרו שהוא הולך לשתות מים? ובכן, הגרגרן הזה נכנס למטבח וביקש עוד מנה של מרק פירות... אתה תופס?

 

 

 

הארוחה החגיגית ב"אצל עובדיה" עוררה כפי שניתן לשער הדים רבים. בעדה הירבו לדוש בנושא והארבעה, ובמידה מסוימת גם שלושת הנלווים אליהם, זכו למקלחות צוננות ביותר, אך כעבור שתי פעולות נשכחה, כביכול, המתיחה. כביכול, משום שעוד חודשים רבים לאחר מכן לא ליקקו כושי, גיורא, ישי ומכסי דבש בעטיה של אותה ארוחה ב"אצל עובדיה".

ובינתיים עלה בידי אנשי "סלע" להכיר טוב יותר את יואל, לאחר שהלה נכנס להדריכם בכל המרץ הדרוש. מוליק, מרכז הקן, הוא שהציגו רשמית בפעולה הראשונה, אך מכיוון שכל אנשי "סלע" כבר הכירוהו, הייתה ההצגה מיותרת למעשה ומוליק מיהר והסתלק כלעומת שבא.

הפעולה הראשונה, לאחר כעשרים דקות של שירה מקובלת ושגרתית, עסקה בבעיות חוץ וביטחון של המדינה. כשהכריז יואל כי ברצונו לעסוק בנושא זה נשמעו פה ושם רטינות.

- כנראה שלא הכין פעולה, הביעה ורה את דעתה באוזניה של שכנתה הקבועה אלונה. – כך הם נוהגים תמיד. כשאין על מה לדבר, מדברים על חוץ וביטחון.

אלא שטעות הייתה בידי כל אלה שסברו כי פעולתו הראשונה של יואל הינה מאולתרת. משך שלושת רבעי שעה הוא סקר את מצבה של המדינה, תוך הבאת ציטטות, עובדות ומספרים לרוב. איציק הרגיש עצמו כדג במים. סוף  סוף בא מדריך המחבב "פוליטיקה". המדריך הקודם לא חיבב ביותר דיונים בענייני דיומא ואיציק לא רחש לו אהדה, ולו רק מתוך הסיבה הנ"ל.

בסופה של אותה פעולה היו הדעות אחידות: עדת "סלע" זכתה למדריך שבהחלט ראוי להתכבד בו. שליטתו של יואל בחומר ולשונו השוטפת הביאו לידי כך שגם ה"מומחים" השונים וגם אלה שאינם נוהגים להטות אוזנם להבלי הפוליטיקה, קלטו כל מילה שלו ברצון.

אולם, עוד לפני הסוף קרה משהו הראוי לציון. יואל פנה אל חברי העדה וביקש שני מתנדבים להכנת הפעולה הבאה, בהטעימו כי לאחר שהללו יופיעו בפני העדה יוסיף אף הוא חומר ואינפורמציה.

- על איזה  נושא? חקר מכסי.

- את זה אספר לשני המתנדבים, מאוחר יותר. נו, מי מוכן?

השתרר שקט. רק הספסל שתחת גיורא הג'לוב חרק מעט, כמנהג כל אחיו שמשקלו של גיורא הכביד עליהם.

- אני מחכה, ציין יואל.

דממה.

- חברה, איזה בושות אתם עושים? התרעם אלי צריפי.

- מה אתה פונה אלינו, השיב גיורא. – תתנדב ודי!

אלא שאלי צריפי לא היה צריך להתנדב. ידו של דורון התרוממה באיטיות, כאותו תלמיד הססן שאינו יודע אם לכלוא את תשובתו או להשמיעה בהקדם ואפילו הוא עצמו הופתע לשמוע כיצד פיו אומר "אני וניצה, כלומר ניצה ואני מוכנים..."

ניצה זרקה בו מבט מלאה תדהמה, אך לא הגיבה. דורון, לאחר שעשה את הצעד הראשון התמלא עוז ושלח חצי מבט לעבר חברתו. זו השיבה לו בחיוך רפה, אך מעודד.

- בסדר, אז תיגשו אלי בתום הפעולה, אמר יואל.

כל הנוכחים שלחו מבטי תודה לעבר דורון. מי יודע? לא מן הנמנע שאילולא התנדב הוא ו"נידב" את ניצה, היה יואל קובע שאחד מהם יכין את הפעולה. אמנם בעבר כבר הכינו לא מעטים פעולות עיוניות שלמות ומתמשכות אלא שאין הדברים דומים: אין משפט הכנת פעולה בלבד כמשפט פעולה שיש להעבירה, כשהמדריך (מה גם שהוא חדש) מאזין לכל מילה.

ניצה ודורון לא שכחו להתייצב בפני יואל, מיד כשהסתיימה הפעולה. השלושה צעדו מטרים מספר מדלת הכניסה וכבר מצאו עצמם עומדים ברחוב השקט המואר קלושות על ידי נורה צהבהבת. (בעבר נהגו חניכי הקן, ולא תמיד הצעירים שבהם, לערוך תחרויות קליעה למטרה על "גופה" של הנורה חסרת המגן, אך מיום שנטל מוליק את ריכוז הקן לידיו ומספר מחבלים נתפסו בעת מעשה והוענשו קשות, חידשה הנורה את ימיה כקדם).

- מה הנושא? חקר דורון.

יואל השתעל קצרות, תחב את ידיו לתוך כיסי מכנסיו הקצרים והכחולים וזרק לעבר השניים שעמדו  קרובים מאד זו לזה:

- מה דעתכם על נושא כזה בערך: האם עלולה דמוקרטיה להיות טוטליטרית?

- מפחיד, ציינה ניצה.

- את חושבת? שאל יואל.

- כן.

- רק השם מבהיל, ביאר דורון, אם כי בקושי היה לו שמץ מושג במה דברים אמורים.

יואל הסביר להם בהרחבה כיצד עליהם להכין את הפעולה, אילו ספרים מן הראוי שיקראו, אילו ערכים באנציקלופדיה העברית יכולים לעזור ("אין לכם הרבה מזל, הערך "דמוקרטיה" מופיע רק בכרך הבא") – בקיצור, כמעט הכל.

- זהו, סיים יואל, - ביום רביעי הבא... יש לכם שבוע זמן.

כשהלך יואל לדרכו נלחצה ניצה קלות אל דורון והוא לחץ בחמימות את ידה הימנית.

- אתה יודע דורון, אמרה בלחש, - אני נורא שמחה שהתנדבנו, יותר נכון שהתנדבת.  זה מוסיף עניין לחברות שלנו...

                                                                                     *    *    *    *        

ביום הרביעי שלאחר מכן לא התקיימה הפעולה, וטוב שלא התקיימה, שכן ניצה ודורון לא הספיקו להכין את החומר למועדו. למזלם נערכה באותו ערב ברמות דן הצגת "ביקור הגברת הזקנה" של תיאטרון "הבימה", וחברי העדה הלכו במרוכז לחזות במחזה משובח זה של דירנמנט.

כמנהגם התכנסו לאחר רדת המסך בשדרה הסמוכה לאולם התיאטרון ודנו בהצגה שראו. הדעות, בניגוד לפעמים קודמות בעבר, היו כמעט אחידות: מחזה מצוין המעורר למחשבה.

תוך כדי שיחה העיר לפתע כושי:

- שמתם לב שדורון וניצה לא באו?

אכן, רבים שמו לב עוד קודם כל, שכן ניצה הייתה להוטה מאוד אחר הצגות תיאטרון וכמה מוותיקי העדה זכרו עדיין היטב כיצד דרשה, כשנה קודם לכן, לבטל פעולה משום שמועדה התנגש במועד הצגה של התיאטרון הקאמרי.

- הם כנראה מכינים את הפעולה בכל הרצינות, העיד איציק שהקנאה אכלה אותו על שלא התנדב להכין את הפעולה בעת שיואל חיפש מתנדבים.

- אח... אתה תמים, זרק מכסי.

וכרמלה הג'ינג'ית כמנהגה בקודש - הפרידה ופייסה. היא החזירה את השיחה לאפיקיה הראשונים, כלומר לדיון במשחקם של אהרן מסקין ואלישבע מיכאלי במחזה שחזו בו חצי שעה קודם לכן.

כשהתפזרו, כבר עמדו מחוגי השעון אי שם בין שתיים עשרה לאחת. איציק, שפנה כמו כולם, לביתו, שם לב כי מבעד לתריס חדרה של ניצה, הגרה לא הרחק ממנו, בוקעים סילוני אור  דקיקים. לא היה ספק שניצה, עם דורון או בלעדיו, שוקדת של הכנת הפעולה.

ואכן, איציק צדק. למרות השעה המאוחרת שכבה ניצה במיטתה הלא מוצעת כשהיא לבושה כרגיל: מכנסיים ארוכים וחולצת צמר צהובה, חמה במקצת בהתאם לתקופת השנה – החורף המתקרב והולך.

היא שכבה ועיינה בספר כרסתני על המהפכה הצרפתית. עיניה היו אדומות ומצב רוחה ירוד ביותר. הסיבה: שלוש שעות קודם לכן הגיעה לקיצה פרשת חברותה עם דורון.

השתלשלות העניינים הייתה מהירה ומפתיעה. דורון וניצה חילקו ביניהם את העבודה. וכיוון שזו הייתה מרובה למדי החליטו לוותר אפילו על הליכתם לתיאטרון. באותו ערב נדברו להיפגש בביתו של דורון על מנת ללבן סוגיה מסוימת הנוגעת לנושא בכללותו. לדעתו של דורון היה עליהם להשמיט כליל את הסוגיה, העלולה לסבך אותם. לא כן חשבה ניצה. היא טענה בתוקף ובחום כי עליהם להשאירה כמות שהיא, דבר שהרתיח לא מעט את דמו של דורון.

- שמעי לי, אסור לנו. העסק הזה "ידפוק" אותנו...

- שום דבר לא יקרה. להיפך...

- בשום אופן, החלטתי שלא!

- ואני החלטתי שכן!

הם התחילו לריב ולא עברו שניות רבות עד שחילקו "מחמאות" בלתי חבריות לגמרי זו לזה. לפתע נשכחו כל הזיכרונות הנעימים, כל השיחות המשותפות והתוכניות, ואת מקומם תפסו העקיצות והצעקות, שלא פעם היו פוגעות ביותר. הייתה זו ניצה שקראה: - אתה לא מבין כלום. כמו כל החדשים בעדה...

דורון הסמיק כסרטן מבושל וחיש קל החוויר. ניצה רצתה לחזור בה, אך עתה היה זה תורו של דורון לפלוט כמה "פנינים". בסופו של דבר עזבה ניצה את חדרו כשהיא טורקת בחוזקה את הדלת. הכל תם ונשלם.

- לא הייתי בסדר, לא הייתי בסדר... חזרה ואמרה לעצמה פעמים אין ספור בשכבה במיטתה, לבושה, ובעיינה מבלי לקלוט דבר בספר. – אבל גם הוא לא התנהג כמו בן אדם. בעצם מה זה חשוב. הכל נגמר...

                                                                              *    *    *    *          

במוצאי אותו שבוע הזמין יואל את מוליק לפעולת עדת "סלע".  – כדאי לך לבוא, שני חברה אצלי הכינו פעולה עיונית פנטסטית, אמר.  – אז מה יש? התפלא מוליק, - אצלי החבר'ה מכינים בעצמם פעולות לעיתים קרובות.

- לא, הפעם זה משהו אחר, השיב יואל. – תיכנס לחצי שעה, לא תצטער.

ומוליק בא, ולא רק הוא אלא אף חברו לקיבוץ שהגיע העירה באותו ערב ו"קפץ" לבקרו בקן. וכך, מול 21 חבריהם ושלושה אנשים מבוגרים יותר היה על ניצה ודורון להעביר את הפעולה שהכינו.

50 דקות לאחר שפצו את פיהם לראשונה הגיע תורו של יואל. משך פרק זמן זה הרצו בצורה בהירה ומשכנעת כיצד עשויה דמוקרטיה להידרדר אל עברי פי פחת הטוטליטריות, תוך שהם עושים שימוש במקורות, ספרים, עובדות ומקרים היסטוריים כדוגמת תקופת רובספייר בצרפת.

 – ז'אן ז'אק רוסו היה הדמוקרט הטוטליטרי הראשון! קרא דורון בהתלהבות, מה שהכניס אותו בוויכוח סוער עם איציק שטען להד"ם. – ומה שהולך עכשיו באירופה המזרחית, האם אין זו דמוקרטיה טוטליטרית? הקשתה ניצה בעוד חנן מעקם את אפו, שכן ידוע היה באהדתו הגדולה ל"עולם המהפכה".

יואל הוסיף על דברי השניים ואף מוליק לא טמן את ידו בצלחת והוכיח שגם לו יש מה לומר בתחום זה. לאחר מכן נטלו חברי העדה את רשות הדיבור, שיסעו זה את זה, חילקו מחמאות או "קטלו" את דורון וניצה. בקיצור – היה שמח.

מאוחר יותר באותו ערב, בהיותם כבר בקומונה, התרעם מוליק על יואל: - למרות כל מאמצי לא הצלחתי לגלות מהו המשהו המיוחד עליו דיברת לפני הפעולה. נכון, החומר הוגש כיאות, אבל איני מוצא שום דבר יוצא-דופן  בפעולה זו.

- כשתשמע את דברי, קרוב לוודאי שתשנה את דעתך, השיב לו יואל. - ובכן, הסכת ושמע. ביום חמישי בבוקר התייצב לפני דורון והודיע לי שעקב קשיים בלתי צפויים החומר לפעולה לא יהיה מוכן. חצי שעה מאוחר יותר הופיעה ניצה כשבפיה סיפור דומה. היא אף גילתה לי את הסיבה האמיתית. השניים רבו ולא היו מוכנים להופיע בצוותא. חצי יום חשבתי איך להתגבר על ה"פנצ'ר". אילו היית כאן באותו יום, הייתי בוודאי מטריד אותך בעניין, אך מכיוון שלא היה לי עם מי להתייעץ, החלטתי כיצד לפעול – לבדי.

- אחרי הצהריים קניתי שלושה כרטיסי קולנוע. אחד מהם מסרתי לדורון, באומרי לו שבאולם הקולנוע נשוחח על ההרצאה. את הכרטיס השני נתתי לניצה ואת השלישי שמרתי לעצמי. ברור שניצה ודורון לא ידעו שגם בידי השני/יה מצוי כרטיס. וכך, בערב, מצאו השניים את עצמם יושבים בצוותא, בעוד שהכרטיס שלי היה לכסא לא הרחק מהם. רבע שעה ישבו השניים כשתי מומיות אילמות, וכשהועלו האורות לאחר ה"יומן, וה"בקרוב", ניגשתי אליהם כמי שאינו יודע דבר ושאלתי מופתע, כביכול: היי, מה אתם עושים כאן, חשבתי שרבתם...

- היית צריך לראות: בבת אחת נשבר הקרח. שניהם הפנו מבטיהם זה לזו ופרצו בצחוק רועם.

- ומה היה אחר-כך? שאל מוליק.

- הלכתי הביתה.

- ???

- מה אתה מתפלא. ראיתי את הסרט הזה שלוש פעמים... בקיצור, ידעתי שלאחר השלמה שכזאת של השניים תהיה לנו פעולה לתפארת. טעיתי?

- לא, ברור שלא, השיב מוליק. – שמע, אתה מתחיל יותר ויותר למצוא חן בעיני. מי אמר שאין לכם, לחל"תניקים, ניסיון בחיים?

 

 

 

 

השעה הייתה קרובה לחצות. משאית גמלונית עשתה את דרכה ברחובות המוארים קלושות של רמות דן כשצמיגיה שחוקים קמעא ואבק לבנבן מכסה חלקים נכבדים ממנה. מאובקים לא פחות היו אותם צעירים וצעירות שבארגז המשאית, חברי עדת "סלע" ברמות דן שחזרו מטיול בן חמישה ימים במכתשי הנגב.

הצרידות שלטה ברמה. חמישה ימים של אבק, צעקות ושירה קולנית עשו את שלהם. מכסי למשל, שהרבה לסלסל בקולו ביומיים הראשונים איבד אותו לחלוטין ערב היום השלישי ורק כשחזרו צפונה חל שיפור קל במצבו, וניתן היה לשמוע אותו אפילו ממרחק של מטר שלם.

הגיעו לקן, התרמילים נפרקו במהירות ומוטל הנהג, שאנשי "סלע" הכירוהו עוד מטיול אשתקד (מספרים עליו כי הוא נוסע עם טיולי התנועה מזה אחת עשרה שנים) נפנה לדרכו, כשקודם לכן הוא שאל: - נו חבר'ה, נפגשים בטיול חנוכה של השנה הבאה?

פנו לבתיהם, יגעים, רגליהם בצקות, עיניהם נעצמות, גרונם ניחר, אבל – איש אינו  מצטער על שלקח חלק בטיול (במאמר מוסגר יירמז שאולי ישי מצטער כלשהו, שכן איבד נעל אחת בעת החניה ליד עין עקרבים ואת שאר הדרך נאלץ לעשות בנעליים שאולות, קטנות במספר וחצי לפחות ממידת רגלו), ואיש אינו זועם עוד על אלי צריפי שהציע, בפעולה שהתקיימה כשבועיים לפני הטיול, לחייב את כל אנשי "סלע" להשתתף בו.

הפעולה הנזכרת הייתה סוערת ביותר. 18 תמכו בהצעתו של אלי צריפי, שלושה נמנעו ושניים הצביעו נגד. דן התנגד להצעה בנימוק שאין לחייב חבר, עקרונית, לצאת לטיול. גילה הצביעה נגד, שכן היו לה תוכניות אחרות בקשר לחופשת החנוכה.

אולם משהתקבלה הצעתו של אלי צריפי קיבלוה גם המתנגדים והנמנעים, אם כי דן הבהיר, כי כשיחזור מהטיול יעורר מחדש את הבעיה העקרונית.

וכך, בבוקר יום הטיול התאספו 21 חברי עדת "סלע" כדי לצאת לנגב. שניים נעדרו: ציפי שחלתה בשעלת ("בגיל כזה" לעגו לה הכל) וחנן, שיומיים לפני הטיול, בעת שיעור התעמלות בבית הספר נקע את רגלו וחסל סדר טיול.

המכונית שבאה לקחתם לטיול איחרה, כרגיל, בשעה וחצי. חוץ מתקלה פעוטה זו התגלגלו העניינים בסדרם: נסיעות, הליכות, משמעת מים במקומות מסוימים, נחשלים (בעיקר נחשלות) במעלה זה או אחר, סכסוכים קטנים בדבר התור לאיסוף זרדים למדורה – בתוך העדה, וגדולים יותר עם עדות אחרות, כמו זה על בקבוק מיץ לימון ממותק שנעלם ל"סלע" ונמצא (ואולי היה זה בקבוק אחר?) אצל הירושלמים.   הדברים ידועים ושגורים ולא נחזור עליהם. במקום זה נציץ לבתיהם של כמה מחברי "סלע" ונבקש לדעת כיצד התכוננו לטיול.

                                                                                    *    *    *    *          

ביתו של אלי צריפי. כאן אין בעיות. להוריו של אלי יש "תודעה תנועתית" עמוקה. מעולם הם אינם מפריעים לו בפעולותיו התנועתיות. – טיול? – בבקשה. כמה זה יעלה הפעם? 12 לירות? לא נורא ... לאלי צריפי אין לבטים רבים בעת אריזת התרמיל, הוא "שועל טיולים" ותיק, יום לפני הטיול הוא תוחב הכל לתרמיל באי סדר ושלום על ישראל. יחסר משהו בטיול – נשיג איכשהו...

אצל איציק, בנו של מזכיר מועצת הפועלים, התמונה שונה. כבר שבוע לפני הטיול הוא מתחיל באיסוף החפצים. אימו עובדת בפרך על מנת להטליא לו גרביים וכל העת מנקר בליבו החשש  שמא ישכח חפץ חשוב זה או אחר. כדי להתגבר על סכנה זו ערך איציק רשימה של 40 פריטים, החל מילקוט הגב וכלה בבלוק מכתבים, על כל צרה שלא תבוא בתחום המכתבי–ספרותי ובתחומים אחרים. יום לפני הטיול החליט שנעליו אינן מתאימות ולאימו המסכנה לא נותר אלא ללוותו לצרכניה כדי לרכוש זוג חדש, למרות שלדעתה הזוג הישן עדיין במצב הליכה מעודד ביותר.

אצל דן אין בעיות. כחבר תנועה ותיק ומנוסה הוא יודע היטב כיצד להתכונן לטיול. שלושה ימים לפני "שעת האפס" הוא מתחיל בהכנות, מוריד את הילקוט הגדול מה"בוידעם", בורר לו שלוש שמיכות מתאימות ("דני אל תיקח את האדומה, חבל עליה", צועקת לעברו אימו מהמטבח), אך בניגוד לאלי צריפי הוא מקפיד בסידור ילקוטו עד לפרט האחרון.

נפנה לישי. כאן היו בעיות לא קלות. כיוון שהיה זה טיולו הראשון במסגרת התנועה, רבתה ההתרגשות ובעיקר זו של הוריו. תחילה הודיעו לו שאינם מסכימים שיֵצא לטיול, הביאו תילי תילים של נימוקים רפואיים, ביטחוניים ואחרים. ניכר היה עליהם שאין הם הורים "תנועתיים" שבניהם יוצאים לטיולים החל מכיתה ה'. אולם ישי התעקש – וניצח. אומנם ניצחון זה הושג לא מעט בזכות יואל המדריך, שבא לשוחח עם הוריו של ישי, אך עובדה זו אינה יכולה לשנות את גודלו וההורים, כאשר נתנו את הסכמתם, ניגשו במרץ לעזור לבנם. אמא מרקוביץ (שם משפחתו של ישי) התרוצצה בין השכנים והמכירים וחיפשה ילקוט גב של ממש. כשמצאה את מבוקשה דחה ישי את המציאה בשתי ידיים: - מה את חושבת, שהיום 1935?! בילקוטים "היקיים" הללו לא משתמש כבר איש, מחוץ לאנשי ה"אלטע-זאכן", כמובן...

האם נעלבה ויום שלם לא נקפה אצבע. אך למחרת, כאילו לא קרה דבר נחלצה להשיג את הפרודוקטים, הבגדים ושאר הפריטים. כשיצא ישי לטיול גילתה כי שכחה לצייד את ה"ילד" בממחטות. – מה יהיה עכשיו, תינתה את צרותיה באוזני שכנתה – אם הילד יקבל פתאום נזלת?...

אצל דורית היו "צרות" מסוג אחרת. כל מה שסיפקה לה אמה, לא מצא חן בעיניה, המזון – "לא שווה כלום"; הגרביים – "זיפתיות". הבגדים - 
בדיוק ההיפך ממה שצריך" וכו' וכו'. לבסוף פקעה סבלנותה של אמה והיא זרקה לעברה: - את יודעת מה דורית, קחי מה שאת רוצה! דורית קיבלה את ההצעה וניגשה בכל המרץ הדרוש לארגון תרמילה. אחרי שעה היה התרמיל מלא ולידו נערמה גבעת חפצים בגובה של חצי מטר. אביה שצפה במחזה העיר ברוח בדוחה כי רק בעזרת משאית תוכל להתגבר על ה"גבעה", מה שהעליב את דורית שהפסיקה באופן הפגנתי לטפל בילקוט והצהירה כי כל הטיול לא נוגע לה, ובכלל, הלוואי שהעולם יתהפך והטיול יבוטל. ההצלה באה בדמותו של יורם, אחיה הצעיר של דורית ותלמיד החמישית שהציע את עזרתו. – מה אתה מבין בזה? זרקה דורית לעברו, אך כשיצאה מהחדר מיהר יורם וארז את תרמילה, כאילו נולד עם תרמיל ארוז. לאחר מכן חזרה השלווה לבית עד ליום הטיול עצמו, בו ניסתה אימה לצרף סוודר נוסף למטען, ניסיון שנתקבל בהתנגדות עזה של בעלת הדבר שטענה כי "שני סוודרים ואפודה אחד שכבר דחפת לי לתרמיל הם גם כך יותר מדי, ואת תראי אם לא אזרוק אותם מיד שנעלה לאוטו".

יובל שין ויובל גימל ארזו כל אחד לחוד, אך התייעצו קודם לכן מה ואיך לארוז. בכלל, השניים הקדישו תמיד שעות רבות לעיון בנושאים מעשיים העומדים בפניהם. שבוע לפני הטיול ערכו רשימה מדוקדקת, לאור הרשימה הסטנדרטית שקיבלו ולאור ניסיונם הטיולי בעבר, ההיגיון והשכל הישר, והחליטו מה כדאי לקחת ומה יש להשאיר בבית מכיוון ש"רק טיפשים לוקחים כלי נגינה כפי שמבקשת הרשימה הסטנדרטית. לאחר שרשימתם שלהם נקבעה כדת, פנה כל אחד מהם לביתו למלא את סעיפיה. יומיים לפני הטיול ערכו פגישה נוספת, כדי לבדוק באיזו מידה נשארו צמודים לרשימתם ואז גם גילה יובל גימל את החדשה המרעישה שכל העת נשמט מזיכרונם שצריך לקחת לוח שחמט של כיס, שהרי בלעדיו כל הטיול אינו שווה כקליפת שום דבר.

כשיצאו לטיול היו בטוחים שדבר לא נשכח מהם. בארוחה הראשונה מיהרו לשנות את דעתם: הוברר להם כי משום מה שכחו שניהם לקחת כלי אוכל. – תאכלו בעזרת כלי השחמט, הציע להם כושי, - אחד במלך השחור והשני במלך הלבן...

גיורא נמנה על אותם אנשים שאצלם "לא בוער" דבר. הטיול נקבע ליום שלישי הבא? אין צורך למהר. לגיורא  תמיד יש זמן. הוא בטוח בכך, שאפילו אם יתחיל לארוז את חפציו ביום שני בערב – יספיק.

אלא שביום ראשון התחיל איזה ספק לכרסם בתוכו: אולי ילקוט הגב לא בסדר? הוא טיפס לעליית הגג וכעבור חצי שעה של חיפושים קדחתניים נזכר שבעצם מסר את הילקוט, עוד לפני החופש הגדול, לבן דודו שיצא במסגרת הגדנ"ע לבאר אורה ואותו בן דוד, ייקח אותו האופל,  מתגורר בנתניה.

וכך כילה גיורא את היומיים האחרונים בריצות טירוף כדי להשיג את כל הדרוש לו. ילקוט הוא השיג מאחד השכנים, כובע גרב מאחיו החייל ואוכל – הוא רוקן את כל המזווה של אימו, וכשגיורא הרהר בארוחות הצפויות לו בטיול, הוא לא הותיר במזווה אלא את המדפים בלבד.

אצל כרמלה הג'ינג'ית עוסקת כל המשפחה בהכנות לטיול. אביה ואימה, ספורטאים נודעים בראשית שנות הארבעים, מביטים בעין יפה על טיוליה של בתם הבכורה. מבעוד זמן, באחת מארוחות הערב, מבקש אבא כרובי (שם משפחה של כרמלה) להיוודע באיזה מסלול יעבור הטיול ואמא כרובי מביעה את דעתה שאכן טוב עשתה התנועה שהעבירה את הטיול מפסח החם לימי חנוכה הקרירים. באותו זמן עצמו יושבים דוביק כרובי בן השתיים עשרה ואילנה כרובי בת העשר כשעיניהם גדולות מתמיד והם מלאי קנאה: מקנאים באחותם הגדולה היוצאת לטיולים ממושכים במקומות רחוקים.

שלושה–ארבעה ימים לפני הטיול מתגייסת כל המשפחה לעזרתה של כרמלה. דוביק מצחצח את נעליה; אילנה בודקת בפעם האלף אם כלי התפירה ששמה בילקוט הגב עדיין במקומם; אמא כרובי מתמקחת עם החנווני בקשר לקופסת לפתן נוספת ואילו אבא כרובי כמעט שגורם לכרמלה לזעזוע מוח. הוא מודיע לה, שלושה ימים לפני הטיול, שגם לו "מתחשק"  לצאת למכתשים, שכן זה עשר שנים שלא חילץ כהלכה את עצמותיו. – כמובן שאעמוד בכל ההוצאות, הסביר לבתו שהלבינה כולה. – מחר אסדר את עניין החופש במקום העבודה, הבטיח לה.

כרמלה רצתה לקבור עצמה בעומק מאה אמות באדמה. לצאת עם אבא לטיול?  מי שמע כדבר הזה? הרי יצחקו לה עד סוף כל הדורות... כמעט הודיעה לו שאם יֵצא   הוא, תישאר היא בבית, אך העניינים הסתדרו בדרך פשוטה הרבה יותר: אביה לא קיבל חופש במקום עבודתו וסוף פסוק.

כרמלה נשמה לרווחה, אולם לאביה אמרה, בידעה כי אין עוד כל סיכוי שיֵצא: - נורא חבל אבא שאינך יכול לצאת... היה יופי לצאת ביחד.

ואחרונה–אחרונה חביבה אצלה נערוך ביקור קצר – נאווה. לאמיתו של דבר חככה בדעתה אם לצאת לטיול. בהצבעה ה"גורלית" בעֵדָה – נמנעה. היא אמנם לא הודתה, אפילו בפני עצמה, שהסיבה להיסוסיה ביחס ליציאה לטיול, נובעים מקשרים כלשהם שהחלו להתרקם בינה לבין דן. היה זה דן שגילה בה עניין החורג מהתעניינות חברית רגילה, כראוי לבני עדה אחת, אך נאווה לא ידעה באיזו מידה  העניין רציני. נכון, פעמיים הזמין אותה לקולנוע ופעם אף ביקרהּ בביתו, אך לכדי החלטה לא באה (כאילו שמישהו דרש ממנה שתחליט ...). מהטיול חששה, משום מה, אך לבסוף "קיבלה את הדין". את הכל הכינה בעצמה. אמה לא יכלה לעזור לה, שכן עבדה עד שעה מאוחרת (אביה נהרג במלחמת העצמאות, בהיותה בת 5) וכשבאה הייתה עייפה מכדי להתעניין בבעיותיה התנועתיות של בתה. את הכסף לטיול אספה מנתינת שיעורים פרטיים בחשבון לתלמידים נחשלים בבית הספר העממי, כיוון שידעה עד כמה יקשה  על אמה לעזור לה בנידון. אמה לא הפריעה בידה מלצאת לטיולים. אולם תמיד כשליוותה אותה בצאתה, היה מבט של "תחזרי בשלום, ושלא יקרה לך שום דבר", נסוך על פניה, אלא שמעולם לא הביעה במילים את מחשבותיה.

                                                                               *    *    *    *

שאר חברי "סלע",  מי בצורה דומה לזו שהוזכרה  ומי בצורות אחרות, התכוננו אף הם לטיול. כשעלו על המשאית ומוטל הכניס להילוך ראשון ועקר מהקן פרצו בשירה עזה, שנמשכה שעות רבות, עד שנתגלו סימניה הראשונים של הצרידות. אחר כך בא הטיול עצמו, אבל בו, הבטחנו, לא נעסוק הפעם.

 

 

 

 

 

אילו היו אלה ימים כתיקונם בעדת "סלע", היה דבר ניצני חברותם  של נאווה ודן מעורר הדים ותגובות, אך כיוון שהפרשה יצאה  מחדרי חדרים בדיוק כשהחלה הסערה סביב ליאורה ורותי,  לא התפנו החברים לדוש בעניין באינטנסיביות המקובלת.

מי היו אותן ליאורה ורותי, שעוררו סערה? ובכן, המדובר בשתי נערות חמד, שעד אותו בוקר של טבת ספק רב אם נתנו דעתן על עדת "סלע" או על התנועה בכלל. הן היו באותו חוג הקרוי כרגיל בשם "נוער הזהב" וחבריהן לכיתה, ביניהם כמה מעדת "סלע", לא שיערו אף פעם שיום אחד הן עלולות להצטרף לתנועה.

היה זה ב"אשמתו" של אלי צריפי. מיד לאחר שחזרו אנשי "סלע" מטיול חנוכה נראה אלי צריפי מסתודד ארוכות עם ליאורה. מיד החלו רינונים בכיתה: אלי מנסה "להתחיל" איתה.

אולם, הייתה זו רק ההתחלה. כשבוע לאחר מכן, במסיבת ליל השבת בקן בישר אלי צריפי לכמה מחברי "סלע", כי בפעולה הקרובה, במוצאי שבת, תחול הפתעה של ממש.

- מה למשל? חקר כושי.

אלי העלה על שפתיו בת צחוק דיפלומטית ולא גילה דבר. שומעיו הניחו כי המדובר במשהו לא רציני ביותר, אך למחרת היום הזדרזו לשנות את דעתם.

כשהתחילה הפעולה, בשעה שמונה ושלושים בדיוק, כמנהג, נעדרו ארבעה חברים. אך את עיקר תשומת הלב משכה היעדרותו של אלי צריפי. נדמה היה שעדיין לא קרה מקרה מעין זה עד אותו יום (להוציא שתי פעולות מהן נעדר אלי צריפי בכיתה ח', עקב מחלת החצבת. אלי נמלט אז מביתו לפני שהחלים כליל והופיע בפעולה כשפה ושם "מקשטים" אותו עדיין שרידי המחלה האדמונית. התוצאה: עשרה מחברי העדה חלו בחצבת ...)

ברבע לתשע נפתחה דלת החדר ואלי צריפי שרבב את חוטמו פנימה. – היכנסו, זרק מעבר לכתפו.

התדהמה הייתה שלמה. ליאורה ורותי, בבגדיהן הפשוטים ביותר (שגם הם היו מפוארים למעלה מהרמה המקובלת אצל בנות עדת "סלע") נכנסו בעקבותיו של אלי צריפי, כשחיוכים רפים ומבוישים על פניהן.

- כולם מכירים? שאל אלי צריפי, - אלה הן ליאורה ורותי, הרוצות להכיר מקרוב את חיי העדה.

כל העיניים ננעצו בשתיים. אלי צריפי ישב לידן כמי שסיים מבצע גדול ומדי פעם העיף מבטים לצדדים, כאילו ביקש לדעת כיצד מגיבים חברי "סלע" על בואן של ה"חדשות".

התגובות לא היו נלהבות ביותר. אילו ניתן היה לשמוע את הלחישות הקטועות, אפשר היה לקלוט משפטים כמו: "הן בכלל לא כל כך יפות כמו שמספרים" (דברי אליהו, שלמד בבית ספר מקצועי ולא הכיר את השתיים מקרוב, באוזני כושי שישב לידו) או, "סתם התרגשות מיותרת" (דברי ניצה באוזני בן זוגה הקבוע, הלוא הוא דורון).

הפעולה באותו ערב הייתה שונה מן הרגיל. נדמה היה שהאוויר טעון חשמל, ושניתן לחתוך את המתח בסכין. שתי האורחות האזינו לכל מילה שנאמרה וסמוך לסוף הפעולה קמו על רגליהן וביקשו ללכת.

- כבר? תמה אלי צריפי.

- אנחנו צריכות להיות באיזה מקום, השיבה ליאורה. הלכו. בבת אחת חלה ההתפרקות. כולם דיברו, צעקו, שוחחו, העירו.

- אתה מגלה פעילות לא רגילה, ציינה כרמלה בפנותה אל אלי צריפי.

- לא מוצא חן בעיניך? רותי וליאורה מחפשות חברה. הצעתי להן לנסות להצטרף לעדה. מה הרע בזה?

- אין בזה כל רע, נכנסה לתוך דבריו אפרת, - אך שום דבר לא יצא מזה. הן לא "פרצופות" בשביל התנועה.

- הביטו מי שמדברת, התפרץ גיורא, - מה יש, אסור לשתי בנות לבקר פה?

                                                                               *    *    *    *

הוויכוח נמשך עוד כשעה תמימה. על מה לא דיברו שם? העלו זיכרונות על עברה של העדה, על מחנה העבודה בחמישית, על אחת אירית, פלונית רזה ובלונדינית שהביא דן כשנה קודם לכן. אותה נערה באה לארבע פעולות רצופות, גילתה התעניינות עצומה בעדת "סלע" ולפתע פתאום נעלמה כלעומת שבאה.

כל סיכום לא נעשה בסיום הפעולה. רוב הבנות הביעו את הסברה שהשתיים לא יופיעו יותר, בעוד שאלי צריפי חייך דיפלומטית, משל אמר: "סמכו עלַי, יהיה בסדר".

כשהלכו הביתה העיר יובל גימל באוזני יובל שין: - אתה יודע, ליאורה ורותי הן די    נחמדות. הלוואי שיבואו גם בפעולה הבאה...

והן באו, שוב בחברת אלי צריפי. הפעם, כך נדמה, קשה היה להבחין כי המדובר בחברות חדשות ו"סלוניות" למדי. רותי באה בתלבושת "תנועתית" כמעט לגמרי, אם לא להביא בחשבון שהחולצה שלבשה לא הייתה כחולה, אלא חומה, אך פשוטה. ליאורה, כפי הנראה, עשתה מאמצים פחותים במטרה לאבד את חיצוניותה הקודמת.

גם הפעם הייתה האווירה מתוחה, אם כי פחות מזו של הפעולה הקודמת.

 – הן חושבות על העסק ברצינות, הביע גיורא את דעתו באוזני איציק שישב לידו. זה עיקם את אפו. נראה כי האורחות לא מצאו חן בעיניו יתר על המידה. כשהסתיימה הפעולה התכנסה מועצת העדה, בה לקח חלק גם יואל המדריך. על סדר היום היו נושאים שונים, כגון בקשתה של עדת "הצבי" מחיפה להיפגש עם עדת "סלע" לשם היכרות, אך השיחה סטתה מיד לבנות החדשות.

- יש בעדה אי שביעות רצון משתי האורחות שהבאת, העירה כרמלה הג'ינג'ית באוזני אלי צריפי.

- למה?

- ככה זה... הן לא מתאימות לעדת "סלע".

אלי צריפי התאדם. הוא העלה את רגלו על הספסל וחנן, שהיה בין השאר גם חבר ועדת המשק של הקן, העיר לו כי לפי החלטת אסיפת הבוגרים, אין לעשות כן.

- תביטי, פנה לכרמלה, - מה זאת אומרת "לא מתאימות?" מיד אומר לך את הסיבה, מדוע הבנות מתנגדות להן. יואל לא אמר דבר. הוא האזין, כביכול, תוך פיזור נפש, אם כי, לאמיתו של דבר, התעניין לדעת כיצד ייפול דבר. לכשעצמו, לא ראה כל רע בשתי הבנות שהסעירו את "סלע".

- ובכן, מה הסיבה? שאלה כרמלה.

אלי צריפי דרוך לקרב, אמר: - הסיבה היא, שליאורה ורותי הן בנות יפות מן הרגיל, והבנות שלנו חוששות מהתחרות.

- האם אוזניך שומעות את מה שפיך אומר? שאלה כרמלה, - איזה מין שטויות הן אלה?

אולם אלי צריפי לא היה מוכן לזוז מדעתו. הדיון השתלהב משך כמחצית השעה, אך בסופו של דבר הגיע לנקודת קיפאון. אלי וכרמלה נשארו בעמדותיהם הראשונות, בעוד שחנן טען כי הוא מעדיף להימנע מהכרעות, ולדעתו יש לחכות ולראות כיצד יפלו דברים.

- אני חושב שיש לקבל את גישתו של חנן, הביע יואל את דעתו. – וקודם כל מתוך הסיבה הפשוטה ששתי הבנות לא הודיעו עד כה על רצונן להצטרף ל"סלע". הן אפילו לא ביקשו להתקבל כמועמדות.

מועצת העדה התפזרה כשחילוקי הדעות בין כרמלה ואלי צריפי עמוקים משהיו אי פעם, ומן המודעות הוא ששני אלה שיתפו פעולה, משך שנים, בקן ובעדה, בוועדות שונות, ואפילו בבית הספר ישבו רוב הזמן יחד בוועד הכיתה.

אולם חילוקי דעות אלה היו לא רק נחלתם של אלי צריפי וכרמלה. תוך שבוע וחצי הייתה עדת "סלע" מפולגת לשלושה מחנות: מתנגדי הבנות החדשות (שהביעו, רשמית, את רצונן להתקבל כמועמדות), אוהדיהן והנייטרלים. בראש אלה עמד חנן, שטען, ממש כמו במועצת עדה, כי הזמן הינו הרופא הטוב ביותר, והוא שימצא גם את התרופה המתאימה ל"משבר" העובר על עדת "סלע". 

כל המתנגדים היו - מתנגדות. בראשן עמדו כרמלה, אפרת וגילה ואחריהן נטו רוב הבנות האחרות.

אין צורך לציין מי עמד בראש האוהדים, נוסף לאלי צריפי גילה גיורא פעילות רבה בנדון, שוחח, בין השאר, ארוכות עם כרמלה, מה שהביא לידי סכסוך חמור ביניהם, שכתוצאה ממנו הפסיקו השניים לדבר זו עם זה.

נאווה, ראוי לציין, השתייכה למחנה ה"נייטרלים". היא טענה כי כל הרעש מיותר בתכלית, ולדידה אין רע בכך אם שתי הבנות החדשות תצטרפנה לעדה. היו לה בקשר לכך, כמה שיחות עם דן, חברה, ושניהם הגיעו למסקנה כי התנגדותן של כרמלה ושות' לליאורה ורותי הינה ילדותית וטיפשית, ואינה מתאימה לנערות בנות 17 לערך.

ובינתיים, המשיכו שתי ה"חדשות" להופיע מדי פעולה. מיותר לציין כי רוב הבנות לא החליפו איתן מילה וחצי מילה, אך הדבר לא הפריע להן כל עיקר. שוב לא היו זקוקות ל"חסותו" של אלי צריפי. לאחר ארבע פעולות הכירו טוב למדי את כל חברי העדה ואדם מהחוץ לא יכול היה בשום פנים להבחין בטירוניותן.

והמצב – הלך והחמיר. כרמלה ביקשה מאלי צריפי ומדן להתכנס לשם דיון נוסף של מועצת העדה בעניין. הפעם, בניגוד להתכנסות הקודמת הייתה "חותכת" יותר.

- עלינו להחליט כי על השתיים להפסיק לבוא לפעולות, הציעה.

- הצעה מעניינית מאד, העיר אלי צריפי בעוקצנות.

- אחרת עלולה עדה "סלע" לסבול...

- מה כוונתך?

- אינך מבין זאת בעצמך?

- לא...

- אם השתיים ימשיכו לבוא, לא אתפלא אם כמה חברה יעזבו את העדה.

- זה אִיוּם? חקר חנן.

- לא. זאת עובדה. הגיעו אלי ידיעות מספר המחזקות את השערתי זו.

- זה כבר משהו אחר, הרהרו אלי צריפי וחנן, כל אחד בתוככי עצמו. – העניינים מחמירים אם כן, הרבה יותר משניתן לשער... לא פשוט. לגמרי לא פשוט.

                                                                                  *    *    *    *          

באותו זמן עצמו התדפקו גילה ודורית על דלת הקומונה – דירת המגורים של המדריכים. יואל לא נמצא אותו זמן במקום, אך מוליק, מרכז הקן, הבטיח שהוא צריך להיכנס בכל רגע, שכן הלך לחנות המכולת הסמוכה כדי לקנות חלבה (סיפרו עליו, על מוליק, שאין לקקן גדול ממנו בעולם כולו, וכנראה, כך הרהרו גילה ודורית, שאף יואל "נדבק" ממנו) ומיד יחזור.

יואל הופתע בראותו את שתי המצפות לו. הוא הביא עימו גוש חלבה "בריא" והציע נתח הגון ממנו לשתי הבנות.

הללו דחו את הצעתו באדיבות וביקשו לשוחח עימו ביחידות. יואל יצא עימן החוצה ושם, בלי הקדמות רבות, הודיעו לו כי הגיעו למסקנה שעליהן לעזוב את העדה, עקב המצב שנוצר.

יואל ניסה לשכנען כי החלטתן פזיזה, ובכלל, מן הראוי שיופיעו בפני מועצת העדה. אך השתיים הודיעו לו שהחלטתן נחושה, וזו לא רק החלטתן הן. גם ורה ואלונה שוקלות עזיבה.

- והכל בגלל הצטרפותן של ליאורה ורותי? מה, אתן מוצאות בהן שהוא רע כל כך?

- אתה לא תוכל להבין זאת, אמרה גילה. אבל, עובדה היא, שמעולם לא הגיעה עדת "סלע"  לשפל המדרגה כבתקופה האחרונה, מאז הופיעו שתי אלה.

יואל ניסה ללכת בדרך ה"אי אכפתיות". הוא הודיעו לשתיים שבעצם כל העניין אינו נוגע לו, ושלמעשה הינו מדריך בלבד, ואינו מעוניין "לשבור את הראש בבעיותיה הפנימיות של העדה, ואם יש להן בעיות, שיפנו למועצת העדה שלהן".

הייתה זו דרך מוטעית, אלא שיואל גילה את הדבר במאוחר. השתיים הבינו דברים כפשוטם, ברכוהו לשלום והסתלקו להן.

כשנכנס לקומונה, חמוץ כמלפפון משומר בן שנתיים, שאלו מוליק: - אתה נראה כמו חצי מת, קרה משהו? – אה, שום דבר, ענה כאילו באי-איכפתיות, - שתי בנות עזבו את העדה שלי...

גילה ודורית לא היו חברות "חשובות" בעדת "סלע" – מעולם לא מילאו תפקידים של ממש בעדה ובקן, אך משהודיעו, רשמית, על עזיבתן, עורר הדבר גל התרגשות אף מחוץ לעדת "סלע". כל הקן כמעט עסק בפרשה. חברי העדות השונות דשו בעניין ונתנו לו פירושים מפירושים שונים.

המשבר הלך והחריף. פעולת מוצאי שבת לא התקיימה, שכן האוויר היה רווי מתח כל כך, עד שיואל החליט שלא להסתכן. לאחר כמה שירים "צולעים" הודיע, שעקב סיבות שאינן תלויות בו, עליו לנסוע בדחיפות לתל אביב. הוא השיג את מבוקשו: חברי העדה קמו  ממקומותיהם, והחלו להתפזר. גפרור המחלוקת לא הצית את אבק השריפה שריחף באוויר.

כשיצא מהקן והתקדם לעבר הרחוב הראשי שמע שמישהו קוראת לו. הוא היפנה את ראשו וראה את כרמלה הג'ינג'ית. היא רצה בעקבותיו והשיגה אותו בדיוק מתחת לפנס הרחוב. פניה האדמוניות היו משולהבות יותר מתמיד, עקב הריצה המאומצת, אם כי הקצרה.

- יואל, אני רוצה לדבר איתך...

- ובכן, גם כרמלה..., אמר לעצמו. לא היה לו ספק באיזה עניין היא רוצה לשוחח עימו. לאחר השיחה הקצרה והפסקנית עם גילה ודורית היה מלא פחד: עוד כמה שיחות מסוג זה והוא יכול "לסגור את העסק", הוא שנחשב בגרעינו ובתנועה למדריך  ממדרגה ראשונה.

- מתי נוכל לעשות את זה? דחקה בו כרמלה.

- אני ממהר עכשיו, הבהיר. – בואי מחר בערב, ב-8 למסעדה של עובדיה אלפנדרי, שם אני אוכל ארוחת ערב.

- תזמין בשבילי כוס מים? חקרה כשחיוכה הישן והממזרי מעט נראה שוב, לאחר ימים ארוכים של היעדרות.

משך כל אותו יום ראשון בשבוע היה יואל מעוצבן ומתוח.  מדי פעם ניסה לנחש מה רוצה כרמלה לומר לו, אך תמיד חזרו מחשבותיו והתלכדו סביב משפט אחד: "או אני – או הן".

כרגיל היה בא לאכול בשמונה וחצי. הפעם הקדים בהרבה וכבר בשבע וחצי היה במסעדה.

- אדון יואל לא מרגיש טוב, הילדים בתנועה הרגיזו אותו? חקר עובדיה אלפנדרי, מעשה כומר מוודה. – אולי אתה רוצה תה עם לימון? אתה נראה לא טוב...

יואל דחה את ההצעה באדיבות והזמין מנת חומוס ושתי פיתות. משום מה נדמה היה לו שהאוכל גרוע מתמיד. אפילו הפיתות, שתמיד נראו לו כתפארת האפייה הישראלית, דמו לפתע פתאום לבצק מיובש וחסר טעם.

עובדיה אלפנדרי ניגש אליו כממתיק סוד:

- בחורה, מה?

יואל חייך נוגות והשיב משהו מבולבל ומתמשך בנוסח: אהה... לא חשוב... שטויות. אך אלפנדרי לא הניח לו. הוא הסיט את אחד הכיסאות הסמוכים והושיב עצמו בתוכו, נכון לפצות את פיו ב"שוטפת". אלא שפתאום קם ממקומו והחל מתרחק לעבר הדלפק. היה זה בראותו את כרמלה הג'ינג'ית נכנסת למסעדה. עובדיה אלפנדרי זכר אותה מ"ארוחת המלכים" הראשונה של יואל במסעדתו ונדמה היה לו שהוא מבין הכל: אין ספק שזאת הבחורה שיואל מצפה לה בדריכות כה רבה.

- בתיאבון, אמרה כרמלה.

- תודה יש, שיקר יואל, - מה שלומך?

כרמלה השקיעה עצמה בתוך הכסא הסמוך והביטה נכחה. יואל הפנה את ראשו לעבר עובדיה אלפנדרי והזמין פעמיים קפה תורכי. בעל המסעדה חייך מתחת לשפמו ואץ למלא את ההזמנה.

- אתה בטח מתוח לדעת מה אני רוצה לומר לך, לא? שאלה כרמלה.

- פחות או יותר.

- זה בעניין ליאורה ורותי...

- מיד הבינותי.

השתררה שתיקה מעיקה. יואל הפסיק את לעיסת הפיתה וסקר את כרמלה. היא חיפשה, כך נראה היה לו, מילים מתאימות לפתוח בהן.

- תראה יואל ... אמרה לפתע, כאילו התגברה על מכשול גבוה. – המצב הנוכחי אינו יכול להימשך. מוכרחים לעשות משהו.

יואל נשם לרווחה. אם כן, היא אינה מעיינת בעזיבה לפי שעה.

- מאז שהופיעו ליאורה ורותי אני מהרהרת בעניין. חשבתי שהן תעזובנה אחרי שתי פעולות, אך כנראה שהן עקשניות ורוצות להישאר בעדה. מה אתה היית עושה במקומי במקרה כזה?

- לכל היה יואל מוכן, רק לא לשאלה זו. באמת, מה היה עושה? עד כה לא ניסה להעמיד עצמו במקומם של אנשי עדת "סלע". הוא נראה מהורהר ואפילו מבולבל בחפשו תשובה כלשהי.

- פעמיים קפה בבקשה, אמר עובדיה אלפנדרי והניח לפניהם שני ספלונים מצועצעים גדושים בשחור-השחור הזה.

- אני ביקשתי רק מים..., אמרה כרמלה.

- הקפה של עובדיה טוב יותר, השיב יואל וקירב את הסוכר.

- גם מרק הפירות שלו טוב? שאלה כרמלה כממתיקת סוד. - עד היום אני מזדעזעת בזכרי את כאבי הבטן שחטפתי בעקבות אותה ארוחה.

שתו את הקפה. כרמלה העירה ליואל, שהיא מקווה כי הפעם לא ביקש מבעל המסעדה שיכניס חומר משלשל, או סם אחר למשקה.

- אני לא ביקשתי, אמר יואל, - נקווה רק שהוא לא הכניס משהו ביוזמתו הפרטית.

כרמלה דחפה באצבעותיה את שני הספלונים לאחת הפינות ומבלי להתחשב שקודם לכן הציבה שאלה ליואל, ועדיין לא קיבלה עליה כל תשובה, אמרה:

- יש לי הצעה כיצד לפתור את המשבר סביב קבלת ליאורה ורותי. אתה שומע אותי?

- בטח שאני שומע, נעלב יואל, ואכן, כולו הפך לאוזן גדולה, אם כי מבטו היה נעוץ במשקע השחור שנותר בשני הספלונים.

- העצה שלי היא כזאת: שתי הבנות החדשות יתקבלו לתקופת מועמדות כפולה, ורק אם יוכיחו, משך כל התקופה הארוכה, נאמנות תנועתית ופעילות מספקת, יאושרו כחברות – זה אלף. ובית: אלי צריפי יתפטר מתפקידו במועצת עדה, לאחר שאפשר לומר שהוא אשר גרם לכל התסבוכת.

- אני לא חושב שזה צודק, אמר יואל.

- אולי. אבל זה יעשה רושם טוב על כמה חבר'ה המושפעים תמיד מתמרונים פוליטיים. נדמה יהיה להם שהתפטרותו נובעת מהתנגדותם העיקשת לפעולותיו בעניין זה.

- את למשל? עקץ יואל.

- דווקא לא. אולי יעניין אותך לשמוע שהיום נפגשתי עם ליאורה ורותי. אף אחד עוד לא יודע. שוחחתי איתן שעה וחצי ושוכנעתי שהן רוצות באמת ובתמים להצטרף לעדה. שמע מה שסיפרה לי ליאורה ותבין מדוע. ליל שבת אחד, כך סיפרה היא, הוזמנתי למסיבה פרטית, אינטימית ואקסקלוסיבית, בביתו של בחור מסוים, שאביו החרשתן נמצא עכשיו בחו"ל. האווירה הייתה עליזה מאוד, ומרגע לרגע עלה מצב הרוח מעלה-מעלה, בעזרתם האדיבה של כמה בקבוקי משקה חריף. פתאום כבה האור וכל מיני קולות החלו להישמע בחדר. ברגע הראשון חשבתי שאירע קצר, או משהו כזה, אך כעבור רגע נוסף הבינותי שהחשכה הייתה מתוכננת. כל העסק החל לא למצוא חן בעיני וכאשר הרהרתי מה עלי לעשות הרגשתי פתאום, לחרדתי הנוראה, שיד שמנה ושמנונית מתחילה ל"טייל" עלי. מה יש לדבר, הצווחות שלי הדליקו איכשהו את האור והתברר לי כי היד המפלצתית שייכת לטיפוס מעונב ומטורזן בן 35 לכל הפחות. באותו רגע החלטתי סופית: עלי למצוא לעצמי חברה מתאימה יותר.

- ואת הכינות לה קבלת פנים "חמה" מאד בעדה, העיר יואל.

- אני קצת מצטערת, באמת, השיבה כרמלה הג'ינג'ית. - אבל מה יכולתי לעשות? חשבתי שהשתיים מחפשות הרפתקאות ותו לא. קורה שטועים, לא? הן כבר מבקרות יותר מחודש ואחרי השיחה שלי איתן היום, נדמה לי שהשד אינו נורא כל כך...

- אלי צריפי יתמוטט כאשר ישמע אותך אומרת דברים אלה, העיר יואל בחיוך.

- אין דבר, זה מגיע לו, חתיכת שוויצר אחד...

עוד שעה ארוכה ישבו השניים ליד השולחן המלבני בפינת המסעדה "אצל עובדיה". ישבנו ותכננו כיצד להעלות את עדת "סלע" על הפסים מהם גלשה בעקבות בואן של ליאורה ורותי. כרמלה הבטיחה שהיא תדאג לכך שכל הבנות שהתנגדו קודם לכן להצטרפותן של השתיים ישנו דעתן, אם כי הביעה ספקות באיזו מידה תצליח להחזיר את גילה ודורית. מצד שני, היא דרשה מיואל שישוחח עם אלי צריפי ויניעו להתפטר מתפקידו במועצת עדה, למרות שקיבלה את דעתו שמבחינה הגיונית אין לצעד זה כל יסוד.

אותו ערב, כשעלו חברי עדת "סלע" על משכבם והרהרו, מי יותר ומי פחות, על המצב בעדתם, לא שיער איש מהם שג'ינג'ית אחת הדרה ברחוב שטראוס 39 א' הצילה באותו יום את העדה מהתפוררות.

                                                                              *    *    *    *

אלי צריפי היה מופתע.

- אתה באמת חושב שאני רוצה להיות במועצת עדה? שאל את יואל שהסביר לו, בפגישה שנערכה בעת ההפסקה הגדולה בבית הספר התיכון, כי אפשר להתגבר על כל הקשיים אם יתפטר מתפקידו, כפי שמתנים זאת מספר חברים, יותר נכון חברות. – או. קיי. אני מודיע על התפטרותי בפעולה הקרובה, בסדר? – אמר מיד, להפתעתו של יואל.

כשהתכנסו לפעולה ביום שלישי, יומיים לאחר פגישתם של כרמלה ויואל במסעדה, הייתה הקרקע מוכנה לשביתת נשק.

- חברה, פתח יואל והמשיך ללא הקדמות – משך החודש האחרון הייתה האווירה בעדה עכורה, מסיבות שאיני צריך להסבירן. בימים האחרונים הגיעו מספר חברים לדעה שאי אפשר עוד להמשיך בדרך זו, וכולכם ודאי תסכימו איתי, שאכן כך הוא הדבר.

- אולי תפסיק למתוח אותנו, ספר מה העניינים! קרא גיורא.

- העניינים פשוטים וברורים, המשיך יואל.  - מתברר כי ההתנגדות לאישור מועמדותן של ליאורה ורותי פחתה מאד בימים האחרונים. מדובר על פשרה שהושגה בתיווך של... אני מרשה לעצמי לא לומר את השם לפי שעה.

כל הבנות, פרט לאפרת, הסכימו לפשרה. אפרת, חברתה הטובה של כרמלה בעבר העירה ש"אני לא יודעת בעד מה מכרת את עצמך, אבל זאת פשוט מכירה עצמית". היא הבהירה לכרמלה כי שתי הבנות החדשות  אינן נראות לה גם לאחר הפשרה, ועניין עזיבתה, אם הן תצטרפנה, אינו אלא שאלה של זמן.

יואל המשיך בדבריו: אני מציע שניגש ישר להצבעה. לפי דרישת כמה חברים אני מציע שתקופת המועמדות של ליאורה ורותי תהיה כפולה מן הרגיל. מישהו מתנגד להצעה?

ישי, כמו חברים אחרים, לא תפס בדיוק מה מתרחש סביבו. הוגי התוכנית לא טיפלו כלל באוהדי הבנות החדשות מתוך הסיבה הפשוטה שהללו ודאי וודאי שיצביעו עבורן. הוא ביקש הסברים מיואל.

- אני חושב שאין צורך להסביר, התפרץ אלי צריפי, - הכל ברור...

- נכון, אמרה כרמלה וכמה זוגות עיניים ניפנו אליה. עובדת הסכמתה לדברי אלי צריפי נראתה תמוהה.

- מי בעד לאשר את מועמדתן של ליאורה ורותי? קרא יואל. שלוש עשרה ידיים הורמו.

- מי נגד? רק אפרת התנגדה.

- נמנעים? היו שישה.

אלי צריפי קם על רגליו. הוא היסה את הנוכחים, שחלק גדול מהם לא הבין בדיוק מה התרחש בדקות האחרונות, לבד מהעובדה ששתי הבנות החדשות אושרו כמועמדות.

- חברה, אמר בקולו המחוספס קמעא, - אני שמח שהוחלט לקבל את שתי האורחות שלנו.

- אנחנו כבר לא אורחות, העירה ליאורה.

- נכון... אבל עכשיו תרשו לי לומר משהו: אני מרגיש את עצמי אשם, במידה רבה, במה שאירע בחודש האחרון. רק אני גרמתי לכל התסבוכת שהתרחשה כאן.  משום כך אני מבקש שתרשו לי להתפטר מתפקידי במועצת העדה.

                                                                              *    *    *    *

מאוחר יותר באותו ערב, לאחר  שרבים הביעו פליאה על התפטרותו של אלי וביקשו למנעה, ניגשה כרמלה הג'ינג'ית אל חברה המתפטר ולחצה את ידו.

- אין דבר אלי, ניחמה אותו, - העיקר ששתי הבנות "בפנים".

- מה קרה שהפסקת להתנגד להן? שאל אלי צריפי בחיוך.

- יואל שכנע אותי, אמרה – הוא בחור רציני. ראית איך הוא הוציא את העגלה השקועה שלנו מהבוץ?

- אני מתחיל לקבל את הרושם שאת עזרת לו פה ושם, אמר אלי צריפי בקרצו קלות. – לא?

- מה פתאום? היתממה כרמלה. – אתה הרי יודע שאיני מחבבת ביותר את שתי החברות החדשות שלך.

תקרית ליאורה ורותי הגיעה לקיצה. השתיים קנו חולצות כחולות, הופיעו בכל פעולה ואט-אט נשכח העניין ופגה המרירות. אולם גילה ודורית לא חזרו לעדה. ככה זה תמיד: כשנוטשים, אפילו לזמן מה, קשה מאד כבר לחזור.

 

 

 

 

 

 

קבוצת הכדורגל של "הפועל" רמות דן אינה נמנית על קבוצות הצמרת בכדורגל הישראלי. בדרך כלל היא מוצאת את עצמה, בסוף כל עונה, בראש הרבע האחרון של הטבלה ה"לאומית", ופעם אף הצליחה לתפוס את המקום השביעי מבין 12 הקבוצות, מה שגרר אחריו משתה בן יומיים רצופים ב"אצל עובדיה", בניגוד למשתים הרגילים הנמשכים יום אחד בלבד. אולם, נחטא לאמת אם לא נספר שבעונת 1956 תפסה הקבוצה את המקום הראשון (!) בטבלת הליגה. העובדה, שהיה זה אחרי המחזור הראשון, וכל המשחקים האחרים נדחו בגלל גשם, לא יכולה, כמובן, לגרוע מחשיבות ההישג, כפי שמנסים לעשות כמה  ממתנגדי הקבוצה, הלוא הם אוהדי הקבוצות האחרות.

הקדמה קצרה זו לא באה אלא מתוך מגמה אחת: לספר על משחק הכדורגל הבינלאומי שנערך ברמות דן באחד מימי החורף הנאים של סוף חודש שבט ושבו צפו, בין ארבעת אלפים רמות-דנים משולהבים, גם כעשרים מחברי עדת "סלע", שבאו למקום במאורגן, צעקו וצווחו במאורגן, וכמעט שהיכו את השופט במאורגן, כפי שעוד יסופר.

בעדת "סלע" לא חסרו מעולם אוהדי כדורגל, מכסי, למשל, ידע את כל שמות השחקנים מהליגה הלאומית, ליגה א', ב', ג' ו-12 הליגות לנוער; כושי, לעומתו, היה מומחה בקנה מידה בינלאומי: הוא דיבר על שחקני "ארסנל" האנגלית או "ספרטק" ו"דינמו" הרוסיות, כאילו היו אחיו, או לפחות בני דודיו.

ואם כבר מדברים על בני דודים הגיע הזמן להזכיר את מעמדו המיוחד של גיורא: זוטא, חלוצה המרכזי, הנמוך והזריז כשד של קבוצת "הפועל" רמות דן היה  בן דודו החוקי ובכל שיחה כדורגלנית לא שכח גיורא לציין עובדה בסיסית זו שש עשרה פעמים.

אבל נחזור למשחק הבינלאומי. עוד שבועיים לפני שהגיעה לארץ הקבוצה היוגוסלבית הנודעת "בלגרד קרילה" כבר ידעו יודעי דבר ברמות דן שיש סיכוי סביר שהקבוצה האורחת תשחק במושבתם. החישוב היה פשוט: כמה חודשים קודם לכן השאילה הקבוצה המקומית את כדורי וזוטא ל"הפועל" תל אביב,  לקראת משחקה עם קבוצה קפריסאית ותנאי אחד התנתה עמה: כאשר תביא קבוצת "הפועל" תל אביב קבוצה מחו"ל, יערך  משחק אחד שלה ברמות דן, נגד "הפועל" רמות דן כמובן.

ואכן, כך בדיוק התגלגלו פני הדברים והכדור. מודעות גדולות שכיסו חצאי קירות בישרו לתושבי רמות דן על האירוע הספורטיבי הבינלאומי הראשון העומד להתקיים ביישובם. תוך יומיים אזלו כל 4,000 הכרטיסים, למרות שכל תינוק  במושבה יודע, כי ביציעים הסובבים את המגרש אין מקום ליותר מ-1,500 צופים, וגם זה במקרה של הצטופפות מסוימת.

אנשי "סלע" רכשו כרטיסים במיטב כספם. כולם, פרט לשניים: גיורא, שקיבל מזוטא "קופון", הלוא הוא תלוש חינמי המשמש ככרטיס כניסה, ואיציק, שטען כי משחקי כדורגל הינם בזבוז זמן משווע, ולגבי דידו אין זה משנה אם הקבוצה הנגדית היא מבלגרד או משעריים.

                                                                                 *   *    *    *

כשהופיעו ה"סלעים" ליד שער מגרש "הפועל" כבר הייתה לידו צפיפות ראויה לשמה. היה זה אמנם שלוש שעות לפני פתיחת המשחק, אך גיורא, מעשה מומחה וותיק הציע להקדים, והצדק, מתברר, היה איתו.

היציעים כבר היו גדושים ברובם והדוחק בכניסה דמה לחומה אנושית. – לתת ידיים! צעק אלי צריפי, שלמרות "התפוטרותו" ממועצת עדה נשאר המנהיג. – לתת ידיים  ולהתקדם לעבר הטריבונה הצפונית.

השיטה עזרה. ארבעים הידיים לפתו בחוזקה זו את זו ואפשרו התקדמות שהייתה אומנם איטית, אך הבטיחה מפני נחשלות ואובדני חברים. היה זה בראש ובראשונה לטובתן של בנות העדה, שכן ידוע שבמגרשי כדורגל מדוחקים ומצופפים איך הנימוס משחק תפקיד כלשהו, ורשתו נקרעת ללא הפוגות על ידי שחקני החוצפה, הרעש והדוחק, ואף בנות חווה אינן ניצלות מפורענות זו.

בטריבונה הצפונית, שכל כולה לא היה אלא עפר מוגבה מכוסה בדלי סיגריות ושאריות נייר מהמשחק הקודם, ניתן היה עוד למצוא כמה מקומות פנויים. אלי צריפי וחנן ניגשו להשליט סדר; הציעו לפלוני להחליף את מקומו ולשבת ליד פלמוני, ולאלמוני לזוז קצת ימינה, וכך עד שיצרו "מרחב מחייה" לחברי העדה. כשתפסו הללו את מקומותיהם הם היו ישובים בצורה מוזרה: לא אחד לצד השני, אלא אחד מעל השני. גיורא למשל תפס לו עמדה בשורה העליונה. היה עליו לצפות ללא הפוגות במבצעי דודנו, ובניגוד לאחרים, לא היה מוכן לוותר אפילו על מבצע זעיר ביותר של מישהו מהשחקנים שראשו של היושב לפניו, עלול במקרה להסתירו.

כך ישבו, בשמש החורפית הנעימה אך החמימה יתר על המידה לפרקים, משך שלוש שעות. המגרש התמלא עד שדומה היה לכוורת רעשנית ונדמה היה שעוד מעט והחומות מקיפות אותו ילכו בדרכי אחיותיהם מיריחו. אך בטרם שהדבר קרה התייצבו שתי הקבוצות ליד קו האמצע והשופט לימד איש נמוך קומה וקרח כיצד לבעוט כהלכה בכדור.

- מי זה הקרח הזה? שאל יובל שין את יובל גימל, שראייתו הייתה משופרת משלו.

- חמור, הרי זה ראש המועצה המקומית שלנו, אדון צוקרמן, הבועט את בעיטת הפתיחה...

בעיטתו של ראש המועצה לא הייתה מוצלחת ביותר. הוא בעט קדימה, והכדור,  משום מה, עף ימינה, אך אחד השחקנים האורחים מיהר בעקבותיו – והמשחק החל. דורון הסביר לניצה, חברתו, את הרכבי הקבוצות:

- שלנו: בשער – פנחס; מגינים – מלמדוביץ ושפושניק; בלם – כדורי; רצים – ארזי ושירזי; חלוצים – גול, סעדיה, זוטא, סבסטופולסקי ובינגלר. שלהם: קראתי בעיתון, אך אני לא זוכר בדיוק. השמות של כולם נגמרים באיץ', חוץ משל השוער שנמגר באוץ'.

באותו זמן חקרה רותי, שזה לה המשחק הראשון שהיא רואה, את ישי, מדוע בין השחקנים מתרוצץ כל הזמן פרצוף אחד, לבוש בגדים שחורים.

- זה השופט, זרק ישי קצרות ולא הסיט את עיניו מהתקפת המקומיים, שעברה לראשונה את קו האמצע.

- קדימה זוטוק! צעק גיורא ממרום שבתו, בעוד ששאר אנשי העדה לא הרשו לעצמם להשתמש בכינויי הקטנה וחיבה לגבי החלוץ המרכזי שלהם, והסתפקו בקריאות קצובות "זוטא, זוטא..." אליהן הצטרפו חיש מהר רבים מהסובבים אותם.

רבע שעה חלפה. המקומיים מחזיקים מעמד. – הישג בינלאומי ממש! זהר כושי, - "בלגדר קרילה" ניצחה לפני כחודש את "דינמו" זאגרב בתוצאה המכרעת 1:7 ואת "ספרטק" בלגרד בתוצאה 2:3 קדימה גול!

ואולם, בדקה ה-20 כבר הייתה התוצאה 0:2 לטובת האורחים. שני איצ'ים מהחלוצים היוגוסלבים הכניסו גולים מפוקפקים ביותר, שרק שופט עיוור, כמו זה שנע במגרש, עשוי היה לאשרם.

- עוד גול כזה ואני הולך הביתה, איים חנן. - אני לא מוכן לראות איך  שלנו מפסידים שנים עשר אפס.

- אסור להתייאש, העירה כרמלה הג'ינג'ית שעקבה בהתעניינות אחרי הנעשה במגרש. היא הייתה ידועה כאוהדת כדורגל מושבעת, כמוה כאביה וכאימה.

- מזה יצא משהו, אני אומר לכם... התרגש גיורא כשדודנו חצה את קו האמצע ודהר לעבר שער ה"אויב". שני ז'לובים יוגוסלבים ניסו לחסום את דרכו, אך זוטא, כדרך שנהג "לשגע" את הגדולים שרדפו אחריו בהיותו ילד, בשכונה, "שיגע" את שני האיצ'ים והתכונן כבר לבעוט לעבר שערו המתקרב והולך של האוץ', כשלפתע תפס אותו אחד הז'לובים בחולצתו והפיל אותו ארצה.

- פנדל! זעקו 4,000 פיות. – פנדל,. פנדל, פנדל!

השופט הורה באצבעו לעבר נקודת ה-11 מטר. הטריבונות כמעט ושקעו תחת עומס השמחה המתפרצת. ניסיונם של היוגוסלבים להסביר לשופט שהוא שוגה, נדחה על ידי האחרון, ולו רק מתוך הסיבה שהוא לא הבין רבע מילה בשום שפה זרה.

דממת מוות השתררה במגרש כאשר התייצב זוטא מול הכדור והשוער. הוא רץ במהירות אל הכדור ו ... את ההמשך תוכלו לקרוא בספר דברי הימים של הכדורגל ברמות דן.

מכל מקום – השאגות והצריחות שנשמעו במגרש אחרי ריצתו הנ"ל של זוטא, עוררו חששות כבדים מעבר לגבול, מרחק 17 ק"מ. כן, ועוד דבר: ישי, קיבל באותו רגע את הנשיקה הראשונה בחייו, מרותי שישבה לשמאלו...

בתוצאה המכובדת 1:2 לטובת היוגוסלבים התחילה המחצית השנייה. גיורא שביקר בהפסקה בחדרי ההלבשה הביא את הבשורה, כי במחצית השנייה יתקעו שחקני רמות דן ארבעה גולים לפחות, בעקבות טקטיקה מיוחדת וסודית, אותה החליט להפעיל מאמנם.

אלא שגם למאמן היוגוסלבים היה כנראה מה לומר, ומכל מקום הטקטיקה הסודית שלו הייתה יעילה יותר. לא עברו אלא עשר דקות מהמחצית השנייה והתוצאה כבר הייתה 1:4.

- הם עוד יתאוששו! הבטיח גיורא חזור והבטח. אלא שככל שהתקדם השעון כן גבר לחצם של האורחים דווקא.

ואז בא השער החמישי, שכמעט עלה לשופט בשיניו, אם לא בדברים חיוניים הרבה יותר בגופו. כל עיוור במגרש ומסביבו הבחין בנקל שהאיץ' המרכזי נמצא בנבדל נורא, כל עיוור חוץ מהשופט שפסק שער, בעקבות בעיטת פצצה של האיץ' ההוא ממצב נבדל ברור, כאמור.

- "השופט הביתה", "משקפיים לשופט", "בוז" וכו', היו רק כמה מקריאות האהבה שנשלחו לעבר הלבוש שחורים במגרש. ומדיבורים למעשים: - חברה, בוא נלמד אותו לקח! קרא גיורא וממרום גובהו התדרדר בכיוון למטה, כשהוא גורר אחריו את מכסי, כושי, כרמלה ואחרים ושועט לעבר הגדר הנמוכה המקיפה את המגרש.

מה קרה בשניות הבאות – לא ברור בדיוק. מכל מקום, בעקבות גיורא נוצרה שיירה ארוכה של דורשי נקם, וביניהם אפשר היה לגלות טיפוסים מוכרים כמו כושי, דן, שני היובלים ואפילו כרמלה ודורית שאף הן נסחפו בזרם.

הגדר הנמוכה לא עמדה בפני גיורא וחובבי הכדורגל האחרים, אך לעומת זאת התעקשו שלושה שוטרים רכובים על סוסים לבלמם, ולא אפשרו להמון המתפרצים להתקדם. יתר על כן, לפתע פתאום גילו המתפרצים כי בעצם הם כבר מאחורי הגדר, עד כדי כך שהשופט יכול היה לשרוק שוב במשרוקיתו ולחדש את המשחק.

                                                                                 *    *    *    * 

עשר דקות לפני הסיום ביצעו חלוצי רמות דן התקפה נפלאה. זוטא תעתע במגיני האורחים, מסר לסעדיה, זה החזיר לזוטא שהעביר מיד לבינגלר. הלה נפל, אך על הכדור לא ויתר ומסרו לסבסטופולסקי שעמד בלתי מכוסה. זה ניסה לבעוט לשער, אך ברגע האחרון מסר את הכדור לגול. כאן געשו היציעים פעם נוספת.

- גול, תן גול! זעקו אלפי פיות. גול חשש שלא יצליח והעביר בזריזות את הכדור לזוטא. הלה, מבלי להסס, בראותו שהוא מוגן היטב, החזירו לגול, והאחרון, שוב בלי היסוסים – העבירו לזוטא. המשחק בין השניים נמשך עוד כחצי דקה, כשהקהל הרב מוכן לטרוף את שני השחקנים הגרועים מאז ומתמיד, בשל טיפשותם והססנותם הרבה.

את העסק "חתך" מגן האורחים. הוא פשוט שם רגל, והמשחק בין השניים הסתיים, אלא שרגלו של המגן הייתה עקומה כנראה, שכן כתוצאה ממבצעו פרפר הכדור ברשת קבוצתו ... 5:2.

- לשמור על התוצאה הנהדרת עד לסיום! דרשו המוני הצופים, אך האורחים סברו אחרת ובחמש הדקות האחרונות החדירו עוד שני כדורים לרשתו של פנחס וחתמו את התוצאה – 7:2.

כשהסתיים המשחק הייתה ההרגשה הכללית טובה למדי. "בלגרד קרילה", הייתה קבוצה טובה והחדרת שני כדורים לרשתה היה מבצע הראוי להתכבד. באשר לשבעת השערים שנפלו בצידו השני של המגרש – בכך הסכימו כל אנשי "סלע" שערכו סימפוזיון על המשחק באותו ערב, בפעולה – אין בכך ולא כלום, מה גם שאין ספק כי היוגוסלבים שילמו לשופט, או לכל הפחות הבטיחו לו טיול לארצם על חשבונם...

 

 

 

 

 

עוד שבועות רבים לפני חג הפורים החלה התכונה לקראתו בקן רמות דן. כבכל שנה התכנסו נציגי העדות, כחודש לפני החג, על מנת לקבוע מה יהיה תוכנה וכיוונה של מסיבת פורים, שכן זאת לדעת: בקן רמות דן הייתה מסורת נאה של מסיבות פורים ולמרות שבעיני המבקר מהחוץ נראו ה"מספרים" ספונטניים בהחלט, הרי שהללו הוכנו בקפדנות רבה מראש, כדי למנוע ביזיונות וכישלונות.

וכך, ביום חורפי נאה, ימים מספר לאחר ט"ו בשבט, התכנסו נציגי העדות כדי לקבוע סופית מה יהיה הנושא המרכזי של המסיבה. את עדת "סלע" ייצגו כרמלה הג'ינג'ית ואיציק, שזה לא מכבר נבחר לוועדת התרבות של העדה.

הפגישה הייתה סוערת למדי, שכן ההצעות היו רבות ומגוונות. כל עדה והצעתה שלה: עדת החמישיות הציעה שהקן כולו יתחפש ל"אפריקה המתעוררת"; השישיות דגלו בתחפושת או"מית דווקא, כלומר שכל עדה תתחפש לעם מסוים במסגרת עצרת האו"ם; "סלע" הציעה מפגש עדות בארץ, כלומר שכל קבוצה ועדה בקן תופיע בבגדי עדה שעלתה מאחת הארצות ותגיש תוכנית מתאימה; חברי הגרעין, העסוקים תמיד, הביעו את דעתם שאין צורך בתחפושת "עדתית", כיוון שממילא אין להם זמן להכינה ומוטב יותר שכל חבר יתחפש כרצונו.

הוויכוחים הלכו והשתלהבו. מוליק ויואל המדריכים לקחו בהם חלק פעיל וכיוונום באפיק הרצוי להם. את הצעתם הכינו עוד בקומונה, אך לא העלוהָ מיד, מתוך החשש שהיא תידחה כמו הצעות רבות אחרות. אולם, לאחר שהקרקע הוכשרה לדבר זרקו את הצעתם לחלל החדר הקטן בו נערכה הפגישה: הקן יתחפש ל"שוק פרסי". כל עדה תקבל מקצוע מסוים של אנשי השוק וכמו כן יהיו עדות שמתפקידן יהיה לגלם דמויות סוחרים שבאו מארצות רחוקות.

תחילה לא זכתה ההצעה לתומכים רבים, אך לאחר ששני המדריכים הסבירו את האכזוטיות שבתוכנית שוכנעו יותר ויותר ממשתתפי הפגישה שייתכן כי דווקא הצעה זו היא המתאימה.

לבסוף, בתום שלוש שעות של ויכוחים, הורמו הידיים. עשרה מתוך שניים עשר הנוכחים תמכו ב"שוק הפרסי". שני חברי הגרעין נמנעו. הוחלט לגשת לאלתר להקמת ה"שוק הפרסי".

                              *    *    *    *          

עדת "סלע" קיבלה על עצמה לגלם את דמויותיהם של אורחים לא רגילים במקצת אפילו במסגרת ה"שוק הפרסי" – שבט של אוכלי אדם. הרעיון היה של כרמלה הג'ינג'ית, שהסבירה בפעולה הראשונה לאחר פגישת נציגי העדות:

- אישרו לנו להתחפש לנציגים רחוקים ואכזוטיים של ארץ מעבר להררי חושך הבאים למכור את מוצריהם ב"שוק הפרסי". אני מציעה להפתיע את כל הקן ולהופיע כאוכלי אדם פרימיטיביים. אין ספק שאז נזכה בפרס...

דבריה עוררו גל התרגשות מובנת. כל אחד ידע שעל אוכלי האדם להופיע במינימום של לבוש והימים בהם נחוג חג הפורים, מאז ימי המן, הם  כידוע ימי חורף קרים בדרך כלל.

- נקווה שיהיה יום לא קר ביותר, הרגיעה כרמלה הג'ינג'ית את החוששים.

אט-אט שוכנעו המהססים. נבחרה ועדת ביצוע מיוחדת להוצאת העניין אל הפועל בהשתתפות כרמלה כמובן, גיורא וכושי.

- אתה לא תצטרך להתחפש, זרק חנן לעבר כושי.

- בטח שלא, הסכים כושי, - אבל כדי להיות אוכל אדם עלי לטעום משהו. מוכן לנדב איזו יד?

הימים חלפו בזה אחר זה ומסיבת הפורים התקרבה בקצב משגע. כל עדה ועדה שמרה על תוכניתה המפורטת בסודי סודות, אך רמזים על התחפושות השונות הסתננו בכל זאת החוצה. כך למשל נודע, למרות הכחשותיהם הנמרצות, שחברי עדת השישיות מתכוננים להתחפש לאסקימוסים המוכרים עורות דובים ב"שוק הפרסי".

- לאלה יש שכל, אמר כושי באחת הפגישות של ועדת הביצוע. – הם מגינים על עצמם כהוגן בימים קרים אלה ...

עדת "סלע" לא נסוגה מתוכניתה ה"חשופה". סוכם שכל חברי העדה, בלי יוצא מהכלל, יבואו לקן כשעה לפני תחילת התוכנית ובאחד החדרים הצדדיים ימרחו את גופם במשחה שחורה וסמיכה. כולם חויבו למצוא בגדי ים שחורים כזפת וברגע מסוים של הערב, לאחר שחברי העדות האחרות ימלאו כליל את הקן, יתפרצו אנשי "סלע" לקן בצעקות פראיות, כשחרבות עקומות בידיהם ויעוררו מהומה של ממש.

- זה לא מספיק. בעד הופעה כזאת לא יתנו לנו אפילו רבע פרס, הביע כושי את דעתו.

שני חבריו לוועדת הביצוע היו תמימי דעים איתו וכך, לאחר מחשבות מרובות, נולדה התוכנית שעוד זמן רב אחר פורים דובר בה נכבדות, וגם לא כל כך נכבדות, בקן רמות דן ואפילו מחוצה לו.

וזה דבר התוכנית: על אחד מחברי העדה יוטל שלא להתחפש. אותו ברנש יוכנס לתוך סיר ענק שהקניבלים יביאו איתם בהיכנסם לאולם המרכזי של הקן, ומבלי להרבות בדברים (לאחר הצעקות הפראיות שעליהן לא הסכים כושי לוותר בשום פנים) ידליקו בתוך הקן מדורה וישפתו עליה את הסיר הגדול, כדי לערוך "קומזיץ". כל אותו זמן לא ידע איש בקן מה אוצר הסיר ויש להניח כי כאשר יתברר שאוכלי האדם מתכוננים, תוך כדי קניות ב"שוק הפרסי" ,לסעוד מעט את ליבם בצַיִד שצדו בדרך, לא יהיה גבול להפתעה והדרך לפרס הראשי, כך נראה, תהיה סלולה.

עתה עמדו בפני אנשי העדה שלוש בעיות נכבדות: א) מהיכן מוצאים סיר ענק? ב) האם יסכימו מוליק ויואל שהקניבלים ידליקו מדורה בתוך הקן? ו-ג) הבעיה המסובכת ביותר: מי יֵשב בתוך הסיר? ...

שתי הבעיות הראשונות מצאו את פתרונן במהירות רבה למדי. היה זה שוב אלי צריפי שהציל את המצב. יום אחד הופיע וסיפר כי מצא סיר מתאים – בתל אביב... מנהל מסעדה קואופרטיבית אחת מכיר את אביו והוא הבטיח לספק סיר של 150 ליטר, חבית ממש, יום אחד לפני פורים.

גם בעיית המדורה נפתרה. מוליק הסכים, באופן יוצא מהכלל, להדלקת מדורה בתוך הקן, בתנאי שהיא תובער על גבי פח, כך שהרצפה לא תשחיר.

עתה נותרה רק בעיית המועמד ה"סירי". תוך כדי דיון בנושא נפלה עינו של גיורא על ישי הצנום.

- ישי! קרא גיורא בשמחה, - אין מתאים ממנו!

ישי ניסה להתנגד, אך התנגדותו נשברה מול גל השמחה וההתלהבות שפקד את הכל, מה גם שהובטח לו כי הסיר יהיה על האש רבע דקה בדיוק ונוסף לכך הוא פטור מהתחפושת.

                             *    *    *    *

הגיע יום מסיבת פורים בקן. היה זה יום גשום וסגרירי מאין כמוהו. חברי עדת "סלע" שלחו מבטים מודאגים אל-על. תלבושתם הקיצית-קיצונית במסיבה לא תאמה בדיוק את מזג האוויר החיצוני.

- אז נקפא רבע שעה, מה יש? צעק כושי בכעס, כאשר מישהי הציעה, עקב המצב, להתחפש לעם "לבוש" יותר.

כשבא הערב פסקו קצת המטרות, אם כי הקור היה עז למדי. חברי עדת "סלע" התכנסו באחד החדרים, נעלוהו היטב, והחלו להתאפר. המלאכה לא הייתה קלה. קילוגרמים רבים של צבע מיוחד נמשחו על גופותיהם. את הפתעת הערב, ללא ספק, היווה גיורא, הוא החליט להתחפש לכושית דווקא. אומלל למדי היה ישי, שהסתובב בחדר מחוסר עבודה וכל הזמן שלח מבטים בלתי סימפטיים ביותר לעבר הסיר הענק שניצב בפינה.

אותו זמן עצמו התחילו להתאסף בקן ראשוני המתחפשים. היה זה מחזה מרהיב: האולם הגדול סודר ככיכר השוק, כשליד הקירות ניצבים הדוכנים השונים ובמרכז פנס גבוה המחליף אורותיו נוסח ברודווי, משום מה... היה זה פרי עבודתו של חיליק, החשמלאי של הקן וחבר הגרעין, שהתעקש להראות את כוחו, ולו גם על חשבון האמת העובדתית הצרופה.

התחפושות היו מוצלחות למדי. עדת "עופר" – כיתות ח' – התחפשה כולה לסוחרי דגים. היא תפסה את אחד האגפים, הביאה עימה מטען רציני של דגים, ואפילו לוויתן באורך של שני מטר, עשוי קרטון, במקרה.

החמישיות היו סוחרים ערבים מהודרים שמכרו שטיחים ובשמים שונים; השישיות כאמור – אסקימוסים; השביעיות, הלוא הם חברי עדת "סלע" – ששש... עוד לא יודעים, ואילו חברי הגרעין התחפשו ל...קבצנים. הם טענו שבכל שוק הגון נמצא מספר רציני של קבצנים ואי לכך תפסו עמדות שונות, קשקשו בקופסאות צדקה, ובכו בקולות צרודים להפליא.

צריך, כמובן, גם להזכיר, את שני המדריכים. הללו התחפשו למפקחים בשוק, מטעם העירייה. בתוקף תפקידם ערכו בדיקות בכל הדוכנים, טעמו פה ושם במקום שניתן היה לעשות זאת, ודאגו שכל הבעיות ייפתרו בטרם ייווצרו.

כחצי שעה לאחר שכל השאר כבר מילאו את הקן, עדיין לא ראו את קצה אפה של עדת "סלע".

- למה הם חושבים את עצמם? התרעמו שני קבצנים באחת הפינות.

- הדגים עוד יתחילו להסריח לנו עד שהם יבואו, טענו הצוציקים מכיתה ח' שהתמלאו עוז לאחר ששמעו את דברי חברי הגרעין.

אך לפתע, שכחו הכל את טענותיהם וטרוניותיהם. הדלת הראשית נפתחה וכעשרים אוכלי אדם, שחורים כפחם, התפרצו פנימה כשהם נושאים איתם עצמות שונות,     חרבות מבהיקות ו... סיר עצום.

המתפרצים התקדמו לעבר הכיכר המרכזית, הניחו על הרצפה פח בגודל של מטר על מטר בערך וחיש מהר הבעירו מדורה. הכל הביטו בהם בהתעניינות מהולה בהערצה: הקור היה עז ואלה הופיעו כשרק בגדי ים לעורם.

- הביטו על גיורא, כמה שהיא נחמדה, קרא מישהו.

גיורא נפנה אל הדובר בכעס, והצביע נוסח "נו-נו-נו" על הסיר הגדול. צחוק רועם ליווה את מעשהו.

- קהל נכבד מאד, אורחי ה"שוק הפרסי"! פתח ואמר כושי שאחז בידו עצם עצומה. – אין גבול לשמחתנו לרגל פגישה זו עימכם, נציגי הציביליזציה האסקימוסית, הערבית, הקבצנית וזו של מוכרי הדגים. כיוון שכך, ברצוננו לערוך קומזיץ קטן ולכבד גם אתכם...

אותו רגע הונח הסיר על שלוש אבנים גדולות ואש עליזה ריצדה מתחתיו.

- עוד מעט ... עוד מעט ... הבטיח כושי.

חברי העדה, בני שבט אוכלי האדם התחילו לרקוד סביב הסיר הגדול. ריקודם הלך ונעשה סוחף ומלא דבקות מרגע לרגע, כשהם פולטים צעקות משונות. בעיקר הצטיין בכך גיורא, שניצל כהלכה, מסתבר, את השכלתו בתחום זה, אותה קנה במגרשי הכדורגל.

- מה יש להם בסיר? שאל מוליק, את יואל.

- לא יודע, שיקר יואל שהתחיל לחשוש פן ייצלה ישי בפנים.

ולפתע טראח ... הסיר נטה אל צידו ומכסהו נפל. ומי "נשפך" מתוכו אם לא ישי הלבקן שהיה מבוהל עד מוות ולבן כפי שלא היה מימיו.

- חמורים, נבלים, אתם שכחתם אותי... כמעט שנשרפתי...  צעק בקול חסר נשימה.

הייתה זו טענה צודקת. חברי העדה, שנסחפו בריקוד הקניבלים, שכחו כי הבטיחו לישי להורידו מהאש תוך רבע דקה מאז ששמוהו, אלא שחברי הקן בטוחים היו שצעקותיו של ישי אינן אלא חלק מהתוכנית והם ליוו אותן במחיאות כפיים סוערות.

אחר כך נמשכה התוכנית כסדרה. העדות השונות הגישו את תוכניותיהן, אבל לכל היה ברור מי יזכה בפרס. ואכן, ועדת השופטים בהרכב נציג אחד מכל עדה וכן מוליק, מרכז הקן, החליטה פה אחד שהפרס מגיע לעדת "סלע". וכך אמר מוליק, בדברי הסיכום של ועדת השופטים:

- נראה לנו שעדת "סלע" השקיעה מאמצים רבים במיוחד בתחפושתה. לציון מיוחד ראויים גיורא שהתחפש לכושית שמנה וישי שלא חשש ל"התבשל" בתוך הסיר... תחילה הוצע אומנם לפסול את הופעת עדת "סלע" משום שאחד מחבריה  - ישי – בא לא מחופש, אך לבסוף שוכנענו כי אי תחפושתו היא-היא תחפושתו בעצם... אי לכך החלטנו להעניק לעדת "סלע" את הפרס, שהוא נכבד יותר מהמקובל עד כה במסיבות פורים: כרטיסי קולנוע לכל העדה, לסרט שיבחרו.

                            *    *    *    *

מאוחר יותר באותו לילה דלקו האורות בכל חדרי האמבטיה של בתיהם של אנשי עדת "סלע". ה"סלעים" עשו מאמצים נואשים להוריד מעל גופם את הצבע השחור, אלא שגיורא, שהביא את הצבע, לא טרח לציין כי רק בעזרת סבון מיוחד ניתן להורידו בנקל.

אחדים, כך מסתבר, כמעט והגיעו לידי ייאוש, לפני שהצליחו, בעזרת סבון רחצה רגיל, להיפטר מגונם השחור. רק ישי ישן בשקט ובמנוחה, מבלי לדעת כיצד מתייסרים חבריו. מסתבר, שלא הפסיד ביותר כאשר הסכים להצטמצם בתוך הסיר הענק.

אימו, לעומתו, הייתה מלאת דאגות באותו לילה. לא רק בגלל שהקיש על הדלת בשתיים לפנות בוקר, מה שגרם לה נדודי שינה עד אז; אלא בעיקר משום שלאחר שנרדם, שמעה אותו מתהפך מצד לצד וקורא: חם לי... חם לי... כבו את האש...

 

 

 

השמועה חלפה כברק. היה זה בפעולת אמצע השבוע כאשר יואל, שנראה עוד קודם לכן ממתיק סוד עם חברי מועצת העדה, בישר לכל הנוכחים את החדשה ה"טרייה": הוחלט "לשדך" את עדת "סלע".

מנהגו של עולם הוא, שעם הקמת "מסגרת" בשביעית, ואפילו קודם לכן, מצטרפות אליה כמה וכמה עדות, ולעיתים מגיע מספרן אפילו לחמש או לשש. אולם, הפעם הייתה המסגרת המוצעת בעלת מבנה אחר, אם כי מבחינת מספר החברים הסיכום היה מעודד בהחלט. לפי ההצעה הייתה צריכה המסגרת להקיף שתי עדות בלבד: את עדת "סלע" מרמות דן ואת עדת "הנגב" מקן מזרח בתל אביב. שתי העדות יחד מנו קרוב ל – 70 חברים, מספר נאה לכל הדעות.

אלא שכדרך כל שידוך, היה על הנוגעים בדבר לראות אלה את אלה. גם בתחום זה היה ליואל פתרון: - במוצאי שבת אתם נוסעים לתל אביב, לפגישה עם הפרטנרים שלכם, הבהיר. – הפגישה כבר סודרה.

ניתנה האמת להיאמר שחברי עדת "סלע", לאחר הפתעת הרגעים הראשונים, קיבלו את ההודעה ברוח צוננת בהחלט והיו לכך שתי סיבות לפחות. ראשית – עדת "הנגב" היא עדה גדולה מאד ובמידה ש"סלע" תתאחד עימה, קיימים כל הסיכויים שהיא תיבלע על ידה ממש. ושנית – לעדת "הנגב" יצאו מוניטין לא כל כך סימפטיים. אמרו עליה שהיא עדה רעשנית, תוקפנית, לא יציבה ועוד כל מיני מרעין בישין המצויים בעולמה של התנועה.

הוסיפו לכל האמור קשרים מסוימים שהיו לעדת "סלע" עם עדת "הצבי" מחיפה, קשרים שנקשרו עוד בטיול חנוכה לנגב, והרי לכם דילמה חמורה: האם לקבל את הצעת מזכירות התנועה בדבר ה"שידוך" עם עדת "הנגב", או לחפש אפשרויות טובות יותר (או שהן נראות כאלה) בכוחות עצמיים, מה שיביא, לכל הדעות, לסיבוכים לא קטנים.

הוויכוח היה ממושך. להצעת המזכירות בדבר קשירת הקשר עם עדת "הנגב" היו מחייבים ושוללים. בראש הראשונים עמד אלי צריפי, בעוד שכרמלה הג'ינג'ית עמדה בראש האחרונים, וטענה ניצחת בפיה: רק אנחנו בעצמנו נקבע את גורלנו. אנחנו צריכים להכיר עדות רבות אחרות לפני שנקבל החלטה סופית בנידון.

אולם, בסופו של דבר כתמיד, ניצחו אנשי הפשרה. אלה העלו את הרעיון הפשוט והאמיתי שהפגישה עם עדת "הנגב" אינה עדיין סוף פסוק, והנסיעה לתל אביב איננה חתימה על שטר כלשהו שה"נישואין" בין שתי העדות אכן יקומו.

וכך, מצאה עצמה עדת "סלע" נדחקת, בשעת מוצאי שבת מוקדמת, אל אוטובוס דחוס שמגמתו – תל אביב. תקרית משעשעת אירעה לאחר שרוב חברי העדה כבר עלו לאוטובוס. הנהג, כרגיל, הכריז "לא לעלות יותר", כאשר כחמישה מחברי העדה  עדיין היו בחוץ. כל מאמציהם של חברי "סלע" שכבר נכנסו לשכנעו כי העדה נוסעת כגוף אחד, לא הועילו. הוא טען שעליו לקחת נוסעים גם בדרך ואין הוא יכול למלא את האוטובוס בנוסעים כבר בתחנת המוצא. הפתרון נמצא בדרך פשוטה למדי: התברר כי ה"שולמן", זה שבידיו נמצא הכסף לתשלום דמי הנסיעה של העדה, נמצא בחוץ. אי לכך נפתחה הדלת והחמישה, ביניהם דן, שבידיו היה ה"אוצר", נדחקו פנימה לקול תשואות סוערות של חבריהם.

- נו, נו, תהיה לנו כבר נסיעה, נאנחה זקנה אחת בינה לבין עצמה...

                               *    *    *    *

הנסיעה הגיעה לקיצה חיש מהר. כיוון שמסלול האוטובוס עובר לא הרחק מקן מזרח של התנועה, לא היה על חברי עדת "סלע", אלא לצעוד דקות מספר עד שהגיעו אל הקן.

היה זה בניין נאה למדי, שהוקם, כנראה, לא מכבר, ואורות ניאון בהירים בקעו מתוכו.

- יש להם תנאים טובים משלנו, אמר איציק.

- כדאי אולי "להשתדך" איתם, אם כן, אמר גיורא בזלזול. גיורא היה אחד המתנגדים החריפים לזיווג עם עדת "הנגב" וצידד בכל כוחו בחיזוק הקשרים עם עדת "הצבי" מחיפה. חורצי לשון טענו כי הסיבה לכך היא, שבטיול לנגב הכיר נערה מסוימת מעדה זו, אם כי גיורא הכחיש את הדבר בכל פה, וטען שרק עתיד העדה לנגד עיניו.

לפני הקן התגודדו כמה עשרות ילדים קטנים באי סדר משווע. דן שאל אחד מהם כיצד יוכלו למצוא מישהו מעדת "הנגב".

- אני חושב שאף אחד מהם עוד לא בא, אמר הזאטוט ומסתבר שלא טעה. בדיקה קצרה בקן ובסביבותיו גילתה לאנשי עדת "סלע" כי מארחיהם, איתם היה עליהם להיפגש בשעה שבע וחצי בדיוק, אינם נראים עדיין בשטח הקרוב או הרחוק, למרות שהשעון נפרד זה מכבר מהשעה היעודה.

- הא לכם עסק, התמרמרה כרמלה הג'ינג'ית – כבר בפגישה הראשונה הם לא מופיעים...

בשעה שמונה עוד לא נראה קצה אפו של מישהו מעדת "הנגב". חברי "סלע" הרגישו עצמם כמרומים לכל דבר, וההצעות שריחפו באוויר היו ברורות למדי – "לקפל את הזנב" ולחזור לרמות דן.

אלא שברגע האחרון ממש, טרם שגמלה בהם ההחלטה הסופית, הופיעו הסנוניות הראשונות של עדת "הנגב". הן באו בצורת ארבעה בחורים גבוהים, נפילים ממש, שהשתאו למראה חברי עדת "סלע".

- הקדמתם לבוא, אמרו הנפילים. – לנו אמרו שהפגישה אתכם תתקיים בשעה 9.

- ולנו מסרו שהיא בשעה שבע וחצי, אמר ישי, באלט הדק שלו, שהיה רווי כעס.

אלא שכאן קרה דבר מוזר, שהפיג במהירות את המתיחות: אחד הנפילים, בשמעו את ישי, התקרב אליו, בחן אותו מקרוב וללא אומר ודברים טפח בחוזקה על כתפו, עד שישי, שלא היה בחור מגודל כלל ועיקר, כמעט וכרע תחתיו.

- מה... מה אתה רוצה ממני... הפליט, אך ברגע שלאחר מכן לחץ בחמימות את ידו של הטופח. והייתה לו סיבה מספקת לעשות זאת: הלה היה, לא פחות ולא יותר אלא בדיוק, בן דודו שמריהו.

- מתי נכנסת לתנועה? חקר שמריהו – הרי תמיד היית "ילד טוב של אמא", בבית...

גילוי הסודות מהחדר לא נעם לישי והוא מיהר להחליף את נושא השיחה. מכל מקום, הפגישה הלבבית והמפתיעה בין שני הדודנים, יצרה קשר הדוק ראשון בין שתי העדות. ואם נוסיף לכך שארבעת הנפילים טענו, וחזרו וטענו, כי לאנשי "הנגב" נמסר שהפגישה היא בתשע, לא פלא כי מצב רוחם של חברי עדת "סלע" השתפר במידה מסוימת סמוך לשעה שמונה וחצי.

באותה שעה כבר היה מספר לא מבוטל מחברי עדת "הנגב" בקן ולידו. עד מהרה התברר כי לא אחד ולא שניים מכירים חברים מהעדה האחרת ואין לכם דבר נעים יותר מאשר להיפגש עם מודע בשעה כזו.

כמה דקות לפני תשע, כאשר רוב חברי עדת "הנגב" כבר הופיעו, חשו אנשי עדת "סלע", לראשונה, מה פירוש הדבר להיות במיעוט. הם ממש "טבעו" בים אנשי "הנגב" הסובבים אותם.

- ההרגשה לגמרי לא נעימה, העירה כרמלה הג'ינג'ית באוזני דן שעמד לידה.

- ומה רצית, שכל העדות שנתאחד איתן יהיו קטנות מאיתנו? היקשה דן.

חיש מהר הכירו חברי "סלע" את "האיש החזק" של עדת "הנגב" – האלי צריפי שלהם. היה זה בחור צנום ומתולתל  שיער שנשא את השם הלא רגיל בהחלט – חסן.

- חברה, קרא בקול, - האולם לרשותנו. אתם מתבקשים להיכנס פנימה. כרגיל, עברו דקות ארוכות עד שהחלה נהירה אמיתית לאולם. קודם לכן עוד החליפו הנוכחים בחוץ אינפורמציה על משחקי השבת בליגות השונות וכפי שניתן היה לשער הבהיר גיורא, כבר בתחילת השיחה בענייני כדורגל, בה לקח כמובן חלק, שזוטא המצטיין אינו אלא בן דודו החוקי.

האולם המרכזי של קן מזרח היה למעשה חדר מאורך וצר, שרק אופטימיסט מושבע יכול היה להשוותו לאולם. אלא שעובדה זו לא הפריעה ליצירת הווי תוסס בתוכו. כשהיה האולם מתמלא עד אפס מקום (ואת זה הצליחו לעשות גם חמישים-שישים נוכחים) היו הנמצאים בתוכו מרגישים עצמם כגוש אחד, מה שתרם כמובן להעלאת המוראל.

באותו ערב היה הדוחק רב עוד יותר. לפי ספירה מהירה שערך דינדוש, הסטטיסטיקאי של עדת "הנגב", נוכחו באולם, כאשר הצטופפו בו חברי שתי העדות, 91 חברים, והרי זה מספר נאה לכל הדעות.

עדת "סלע" ישבה במרוכז, כאילו רצתה להוכיח שלמרות מספרה המצומצם אין לזלזל בה. רק דורון וניצה היו "תקועים" בקצה אחר של האולם. כיוון שנכנסו מאוחר במקצת, לא מצאו כבר מקום ליד שאר חברי העדה, ונאלצו להתמקם בינות לכוחות "אויבים". מדי פעם שלחו מבטים עורגים לחבריהם, משהו בנוסח "אל תשכחו אותנו" והרגשתם הכללית היה מזופתת למדי. אין זה מן הדברים הקלים לשבת בפעולה, או בפגישה מעין זו, כשאינך מכיר איש מהיושבים סביבך. מזלם הגדול היה שיכלו לדבר זה עם זו.

לאחר שהכל תפסו מקומותיהם היסה חסן את הנוכחים וברך בשתיים-שלוש מילים קצרות את האורחים. תוך כדי כך סקר בקצרה את תולדות עדת "הנגב" והביע את המשאלה שהפגישה תיצור קשר של ממש בין שתי העדות.

- ועכשיו נשיר קצת, סיים את דבריו. – אחר כך נתחיל בתוכנית.

הייתה זו התחלה פושרת למדי שלא הבטיחה גדולות. חברי עדת "סלע" היו מאוכזבים ברובם, למרות שלא קיוו ליותר ממה שקיבלו. אלא שהערב רק התחיל, ולעולם אין לדעת כיצד עלולים דברים להתפתח.

                               *    *    *    *

השירה לא נמשכה זמן רב ועד מהרה והשיחות הפרטיות החליפו אותה. אנשי "הנגב" שוחחו ביניהם ואנשי "סלע" ביניהם ואין מושיע, עד שקם חסן ממקומו, ובעודו רומז משהו לבחור שמנמן בעל שיער מקורזל שישב לידו, הודיע כי בשעה טובה ומוצלחת עומדת התוכנית האמנותית להתחיל.

השמנמן קם על רגליו הקצרות ומדבריו הסתבר שהוא החידונאי של "הנגב" ושאיפתו הגדולה ביותר באותו רגע היא לערוך תחרות בין "מומחי" שתי העדות.

ההמשך היה רעשני מאוד. משך כעשרים דקות נקבעו בשני המחנות טראסטי המוחות, וזאת לאחר מאבקים פנימיים לא פשוטים באשר לאיוש הכוחות השכליים המתאימים. הצוות של עדת "סלע" כלל חמישה אנשים כנדרש: איציק – מומחה מפורסם לחידונים; ישי – שגם לו היו יד ורגל בעניין; גיורא – האחראי למדור הספורט; כרמלה – שהרבתה כל כך לצעוק ולהציע, עד שנבחרה בעצמה ולליאורה – שאמרו עליה שאין דומה לה בתחום הספרות והאמנות.

מול צוות משובח זה התייצבו חמשת חברי עדת "הנגב" – ארבעה בנים ובת אחת, עירית שמה, שהייתה משכמה ומטה נמוכה מכל הבנות שנמצאו אותה שעה בקן, אך פרט לעובדה זו, כך אמרו, היא בהחלט "על הגובה".

השמנמן, ששמו היה בנצי כפי שהסתבר מיד, שלף מכיסו פיסת נייר מאורכת והודיע קבל עם ושתי העדות כי הוא מתחיל בחידונו. השאלות הראשונות עסקו גיאוגרפיה והנוהג שנקבע אפשר להעביר שאלה מקבוצה אחת לשנייה, במקרה שהראשונה אינה יודעת להשיב עליה.

- כל לחישה מצד אחת העדות תגרום לאובדן הנקודות ולהעברת השאלה לקבוצה הנגדית, הבהיר בנצי.

השאלה הראשונה הופנתה לעדת "סלע", האורחת: אילו שתי ערים באפריקה ובאסיה נקראות באותו שם?

דממה מוחלטת. דורון ידע את התשובה והחל כוסס את ציפורניו. אבל, אל חשש: ידו של ישי, יד צנומה וקצרה, הורמה. תשובתו הנכונה זיכתה את עדת "סלע" בשתי הנקודות הראשונות. שתי הערים: טריפולי בלוב וטריפולי בלבנון.

השאלה הבאה הופנתה לצוות של עדת "הנגב". בנצי ביקש לדעת באיזו עיר בירה של מדינה גדולה אין לתושבים זכות בחירה בבחירות הכלליות. צוות "הנגב" היה במצב לא נוח. לא פחות מ-65 מחברי העדה ביקשו תשובה נכונה, ומיד, אך זו לא באה. בנצי חיכה קצת ואחר כך, בשוויון נפש מעושה, העביר את השאלה לצוות של עדת "סלע. איציק נתן את התשובה הנכונה: לתושבי וושינגטון, בירת ארצות הברית אין זכות בחירה בבחירות הכלליות לנשיאות בארצם.

המצב, מבחינת עדת "סלע" היה יותר ממעודד. הניצחון היה כבר כמעט בכיס, אך רק  כ מ ע ט, שכן מחצית השעה הבאה שינתה את התמונה מקצה אל קצה. בתום השאלות בגיאוגרפיה, ידיעת הארץ, ספורט וספרות היה המצב 29:32 לטובת עדת "הנגב" וכשהסתיים גם מחזור השאלות במוסיקה גדל הפער עוד יותר –  36:41.

לקראת סיומו של החידון חלה התפתחות דרמטית. השאלות בתחום התיאטרון היו קשות אמנם, אך ליאורה שלטה בהן כשחקן המופיע באותו תפקיד בפעם האלף, והפער בין שתי העדות הלך והצטמצם משאלה לשאלה. המתח הגיע לשיאו כאשר נשאל הצוות של "סלע" שאלה נוספת בשטח התיאטרון, כשהתוצאות היו 53:55 בלבד לטובת עדת "הנגב". ליאורה, שגם הפעם קלעה למטרה, השוותה את התוצאות וזכתה לתשואות חמות מצד כל חבריה וחברותיה לעדה. אפילו אותן בנות, שחודשים מספר קודם לכן היו מוכנות לטרפה חיים בעבור רצונה להצטרף לעדת "סלע" - סלחו לה על הכל: על יהירותה, על הופעתה הגנדרנית ועל דברים אחרים שחושבים אותם בלב, אך אין זה נאה להשמיעם בפרהסיה.

המצב היה עדין. היה צורך דחוף לקבוע מי היא העדה הזוכה, שכן תוצאת תיקו אינה יאה במקרה זה, כשכל עדה רוצה להוכיח לצד שכנגד שהיא עדיפה עליו מבחינות רבות ככל האפשר.

- טוב חבר'ה, אני אשאל כל צוות עוד שאלה אחת, אמר בנצי – ונקווה שאחד הצוותים יֵדע יותר מהשני ויזכה את עדתו בניצחון. השאלות שלי תהיינה בתחום המוסיקה.

- מתנגדים! קראה כרמלה ספונטנית. יש לעדה "הנגב" מומחה למוסיקה בצוות ואין זו חוכמה...

- אתם דורשים בוודאי שהשאלות תהיינה בתחום התיאטרון? שאל רפי, אחד המצטיינים בצוות של עדת "הנגב", בסרקזם בולט.

- כן, בהחלט! הבהירה כרמלה. – השאלות הרגילות האחרונות בחידון היו בתחום התיאטרון, ולכן גם שתי השאלות הנוספות צריכות להיות בתחום זה.

את המצב הציל בנצי, שהחליט למרות התנגדויות בודדות מצד חבריו, לשאול שתי שאלות נוספות בענייני תיאטרון דווקא. השאלה הראשונה הופנתה לעדת "סלע": "כמה מחזות כתב שיקספיר?" כאן הוברר כי אפילו ליאורה אינה יודעת פרט סטטיסטי זה. בנצי חיכה דקה תמימה והעביר את השאלה לצוות השני. גם לו לא הייתה תשובה.

- 35 מחזות, נתן בנצי בעצמו את התשובה, - 9 דרמות, 10 טרגדיות ו – 16 קומדיות. עתה הכל היה תלוי בשאלה האחרונה בהחלט, לצוות של "הנגב". היית זו שאלה קלה עד להדהים: איזהו המחזה העברי שהוצג מספר רב יותר של פעמים?

כל אחד ואחד באולם ידע, שמדובר ב"הדיבוק", ואכן תשובת הצוות לא איחרה לבוא. עדת "הנגב" גברה על יריבתה בתוצאה 57:55, אלא שבאותו רגע החלו ההתרחשויות לקבל אופי בלתי מבטיח בהחלט. אלי צריפי התרומם וזרק לחלל האולם ששתי השאלות האחרונות היו בלתי שוות בהחלט, כפי שניתן היה לשער שהן צריכות להיות.

- אתה רוצה לומר, פנה, כשהוא מאדים כפי שלא האדים מזה זמן רב, אל בנצי – ששתי השאלות היו על אותה רמה?

- כן... השיב בנצי – אני לא מבין את סיבת הרוגז. זו שאלה בענייני תיאטרון וזו שאלה בענייני תיאטרון.

חברי עדת "סלע" היו משולהבים לחלוטין. כולם כאחד קמו להגן על הצדק שנפגע. לעומתם, איחדה פטריוטיות לא פחותה את עדת "הנגב". ההתפוצצות הייתה עלולה לחול בכל רגע. את המצב הציל יואל, המדריך, זמן קצר לפני סיומו החוקי של החידון הוא נכנס לקן, יחד עם מדריך עדת "הנגב", שהיה חבר גרעינו. כשהתחילה המהומה סביב שתי השאלות הנוספות, התערב ואמר: - אני לא מבין על מה כל הרעש. עדת "סלע" מזמינה בזה את עדת "הנגב" לרמות דן, לתחרות גומלין, כשאת החידון יערוך איש "סלע". או-אז יובהר לנו מי היא העדה המנצחת בשתי התחרויות גם יחד.

הייתה זו פשרה שהושגה בעיתה, אך כפי שיסתבר מיד, לא לאורך זמן. הניצוץ שהוצת לא כבה, והאווירה נשארה מתוחה כשהייתה, למרות ה"סולחה", שאפשרה להמשיך בתוכנית.

ה"מספר" הבא בתוכנית היה פיליטון שהוקרא על ידי אחת הבנות מעדת "הנגב" ושעסק בקורות העדה בטיול חנוכה לנגב. כשהסתיימה קריאתו הגיעה תורה של עדת "סלע" להראות במשהו את כוחה. כושי ומכסי, הצמד חמד הידוע בענייני הומור למינהו, הודיעו שהם יחקו כמה ממנהיגי המדינה. חברי עדת "סלע" ידעו כבר בעל פה כל מילה בנידון אך כפי שניתן לשער, לא התנגדו להופעת השניים, אלא להיפך, השקיטו את שכניהם בששש... שורקני כדי לאפשר לשני הארטיסטים שלהם לפצות את פיותיהם.

ניתנה האמת להיאמר שחיקוייהם של השניים לא היו מוצלחים ביותר. אי לכך החלו כמה מאנשי "הנגב" לרטון בסתר ואפילו בגלוי, עד שהשניים התקשו להתגבר על הרעש הכללי. הם ביקשו פעם ופעמיים שקט, וכשמבוקשם לא ניתן להם, הודיעו בכעס כי אין הם מעוניינים עוד להופיע בפני חברי העדה המארחת.

- חברה, בואו הביתה, קרא כושי, - לא מצאנו את הכתובת הנכונה...

המאורעות בדקות הבאות התרחשו בקצב מהיר. כמה מחברי עדת "סלע" קמו ממקומותיהם, נכונים לקבל את הצעתו של כושי. אחרים עדיין היססו, ישבו במקומותיהם, ספק יושבים, ספק מתחילים להתרומם.

-   חברה, חברה, לא צריך להתרגש. היה זה שוב קולו של יואל, שניסה כמנהגו להשכין שלום, אלא שהפעם לא עלה הדבר בידו. אף אלי צריפי הצטרף לעמדתו של כושי, וכשהביע אותה בקול היה בכך משום סוף פסוק של המפגש. למרות שלא היה לו כל תפקיד רשמי בעדה, עדיין הוא שקבע במקרים רבים כיצד יתגלגלו פני הדברים.

-   כולנו נוסעים הביתה, קרא אלי צריפי פעמיים ושלוש לעבר חברי העדה. אלה לא היססו עוד והחלו לפלס להם דרך החוצה. חסן, "האיש החזק" של עדת "הנגב" עשה ניסיון פיוס אחרון, בהציעו שכושי ומכסי ימשיכו בהופעת החיקויים שלהם, והוא, אישית, אחראי שאיש לא יפצה את פיו. אולם, ניסיון זה נידון לכישלון מראש. חברי עדת "סלע", ממורמרים עוד מ"תקרית החידון" לא היו מוכנים לפשרות ולוויתורים. הם נפגעו עד עומק נשמתם מיחסם של חברי עדת "הנגב", וייחסו את הדבר, בשיחות שניהלו מאוחר יותר, לגאוותם המופרזת של מארחיהם, שנבעה לדעתם מגודלה וכוחה של עדתם הגדולה.

אלא שהדיונים על העניין כולו היו אותה שעה בבחינת "והיה באחרית הימים". מבלי להרהר הרבה הגיעו כל חברי העדה לדלת היציאה ונתקלו במשב אוויר צונן ונעים שחדר מהחוץ. אוויר משיב נפש זה היה לגביהם כסמל: סמל ההיחלצות מהאוויר המחניק והמעיק שהיה באולם הצר והצפוף.

- עוד לפני שנסענו ידעתי שמכל עסק לא ייצא כלום, אמרה כרמלה הג'ינג'ית, שעה שחברי העדה צעדו לעבר תחנת האוטובוס.

גם גיורא סבר כך והזכיר שאף הוא התנגד, בעת השיחה שקיימו, אם לנסוע לפגישה או לא, אל ה"שידוך". שאר החברים הצטרפו אף הם לדעה, שהפגישה הייתה עניין מיותר בתכלית, שכן לשתי העדות יש קווי אופי שונים לחלוטין ומדרך הטבע ברור היה שכל העסק נידון לכישלון.

- אני לא מבין מה הפסימיות הזו, התערב אלי צריפי בשיחה, - מה יש, מה הפסדנו? קלקלנו קצת את השם שלנו? אני לגמרי לא בטוח בזה. הפסיקו להיות זקנות בכייניות, או אולי רווקות זקנות הבטוחות שהפסידו את השידוך האחרון שלהן בחיים... אני לגמרי לא בטוח אם הם לא יתייצבו אצלנו לשם בקשת סליחה.

- ואתה בטח תסכים לסלוח להם! ... התפרץ כושי.

- אולי ... למה לא?... הפשעים שלהם, אחרי הכל, לא כל כך חמורים...

                             *    *    *    *

אלי צריפי טעה, אולם לא לגמרי. בפעולה הראשונה שלאחר התקרית בקן מזרח הופיע דודיק, חברו לגרעין של יואל ומדריך עדת "הנגב". בפיו הייתה הצעת שלום מסוימת: עדת "הנגב" מזמינה את ה"סלעים" אליה שוב, וכל מה שהיה בעבר, יישכח.

- אנחנו לא שוכחים כל כך מהר, הסביר כושי לדודיק. כושי עדיין לא נרגע מכעסו הנורא, תוצאת אי הצלחת הופעתו במפגש.

- עכשיו תורנו לארח אותם, אמר דן, - שיבואו לכאן.

דודיק משך בכתפיו. הוא הביע את ספקותיו, אם חניכיו יקבלו את ההצעה, שכן לפני כל דבר אחר הם רוצים לבטל את הטעם המר שנשאר בפיות רבים אחרי המפגש האומלל.

- מכל מקום, הבטיח דודיק, - אעביר לכם את התשובה דרך יואל.

ארבעה ימים מאוחר יותר הגיעה התשובה: עדת "הנגב" עומדת על שלה. היא אינה מוכנה, לפי שעה, להתארח אצל עדת "סלע".

- מי בכלל צריך אותם, התמלא גיורא רוגז. - אנחנו רצים אחריהם כאילו שהם מי יודע מה. יש עוד עדות בארץ, שאיתן אפשר להתאחד בקצת פחות בעיות. אני מציע להחליט שאנחנו מנתקים כל קשר עם עדת "הנגב".

דעתו של גיורא הייתה דעת הרוב בעדה. כל החבר'ה לא היו מוכנים להמשיך במשחק, בו הם נמצאים, כל הזמן או מרביתו, בעמדת התגוננות. עדת "הנגב", עקב כוחה הרב, הייתה ממילא המתקיפה והלוחצת יותר. ניתוק היחסים, במידה שהיה מועלה להצבעה בעדת "סלע", היה זוכה לרוב מוחלט.

שבועיים לאחר מכן החל העניין להישכח. ועדת ההכשרות של התנועה לא לחצה על עדת "סלע" שתמשיך לקיים קשרים עם "הנגב" וחייהם של ה"סלעים" חזרו למסלולם הרגיל: פעולות, ויכוחים, קצת רכילות וכל דבר אחר כנהוג בעדות תנועתיות מאז ומעולם.

איש לא הצטער על שדבר לא יצא מהפגישה בין שתי העדות. איש, פרט אולי לישי. אומנם הוא לא אמר זאת בגלוי, אך בליבו פנימה שאף להימצא באותו גרעין בו יהיה גם בן דודו שמריהו, שהוא, כזכור, אחד מנפילי עדת "הנגב". ישי, הנמוך והרזה, הרגיש עצמו ליד דודנו המגודל כעכבר שגילה לפתע פתאום כי דווקא החתול הינו מגינו הטוב ביותר ועניין זה אינו דבר של מה בכך בעולמנו המסוכן ורב המדנים.

ל"ג בעומר היה מאז ומתמיד חג עליז ברמות דן ועל כך יש להודות, בראש ובראשונה, לתנועות הנוער. איש כיום אינו זוכר בדיוק מי התחיל במסורת "המדורות הגדולות", אבל עובדה: מדי שנה בשנה, בליל ל"ג בעומר, נערכת ברמות דן תחרות מיוחדת במינה. ארבע תנועות הנוער הגדולות שבמקום מכינות ארבע מדורות ענק, וברגע מסוים נדלקות כל המדורות ביחד. התנועה שמדורתה מתנשאת לגובה רב יותר (לאו דווקא חומרי הבערה, אלא הלהבות) זוכה ביוקרה רבה, ולשמחת חבריה אין קץ ואין גבול.

וזה דבר התחרות: מבעוד זמן, בערך כשבוע לפני ל"ג בעומר, מתחילים חברי התנועות לגרור חמרי בערה אל המגרש הגדול שמאחורי צריף תנועת הנוער הדתית "בר כוכבא". הסכם ג'נטלמני, שימיו כימי מסורת "המדורות הגדולות" קובע שתנועה אחת לא "תסחוב" חומרי בערה ממדורתה הפוטנציאלית של רעותה, כך שאין צורך להעמיד שומרים וזקיפים על הקרשים, הצמיגים הישנים, הארגזים ושאר מיני פסולת, המהווים חומר גלם אידיאלי למדורת ל"ג בעומר. אף אותם ילדים שאינם חברים בתנועות הלוקחות חלק בתחרות הגדולה, למדו כי אין זה מן החוכמה לשים יד על מה שהובא על ידי אחת התנועות למגרש הגדול.

יומיים לפני ערב ל"ג בעומר מתחילה התכונה לקרום עור וגידים. עשרות רבות של חברי כל תנועה עוסקים ללא הפוגות בגרירת חומרי בערה, בעוד שיודעי דבר ומומחים מיוחדים במינם עוסקים בהקמת שלד המדורה עצמה, החייב להוכיח את עצמו משך דקות לא ארוכות, אך גורליות.

מן המודעות הוא שהקמת מדורת ענק הינה מבצע ממדרגה ראשונה. בקן רמות דן היו רק שני אנשים שהיו מומחים אמיתיים בנדון, בעוד שרבים אחרים התיימרו להיות כאלה, אך גרמו לא פעם לביזיונות ולמפחי נפש חמורים. שני המומחים היו יוריק מהגרעין, ואלי צריפי מיודענו, שנוסף לכל מעלותיו, כך סיפרו, אין שני לו בקיום יחסים תקינים עם האש, בכל צורותיה, צבעיה וצרותיה.

כבר שנתיים קודם לכן, כשאלי צריפי היה עדיין צוציק בחמישית, ניתנה לו האפשרות הראשונה להוכיח את כוחו בהכנת המדורה, יחד עם נער בשם עוזי, שהיה אז חבר גרעין. היה זה בעקבות מפלה חמורה שנחל הקן, שנה קודם לכן, כאשר מדורתו לא רק שלא היוותה יריב רציני למדורות התנועות האחרות – היא פשוט התמוטטה ברגע שזרקו לעברה את הלפיד הבוער והמבעיר.

לאלי צריפי היה "סוד מקצועי". בראש המדורה היה מניח קופסה לא גדולה ובה נוזל פלאים. כאשר אחזה האש בקופסה צמחה לפתע המדורה לגובה של חמישה מטר לפחות, וכך התמידה במשך מספר דקות. דקות אלה עשו את הרושם הדרוש על הרמן הזקן, הלוא הוא מנהל הגימנסיה ברמות דן, שמאז ומקדם היה שופט ופוסק יחיד בתחרות ה"מדורות הגדולות". שנה לאחר מכן, כלומר תריסר חודשים בדיוק לפני ל"ג בעומר בו אנו עוסקים הפעם, חזר אלי צריפי על הצלחתו. קופסת הפלאים הוצמדה שוב אל פסגת המדורה המוקמת, ופעם נוספת הסתיים המבצע בניצחון. היה זה, אליבא חברי התנועות השונות יותר מדי: מילא לזכות בניצחונות לסירוגין, אך שני ניצחונות רצופים – כדבר הזה לא נשמע עדיין ברמות דן! ...

וכאן אולי המקום לספר בקצרה על ארבע התנועות הגדולות ברמות דן. ראשית, תנועת "השומרים". תנועה זו הינה הוותיקה ביותר במקום, שלושים שנה כמעט, ובוגריה פזורים בקיבוצים רבים. שלא לזכותה ייאמר שבשנים האחרונות חלה ירידה במספר חבריה ברמות דן.

התנועה השנייה – תנועת "צופיה", שהינה הצעירה מבין התנועות הגדולות במקום. היא הוקמה מיד עם סיום מלחמת העצמאות ולאחר תקופת פריחה קצרה, נעצר גידולה, אלא שעם הזמן היא התבססה והפכה לחלק בלתי נפרד מהנוף התנועתי המקומי.

שלישית במניין היא "בר כוכבא". למרות חילוקי דעות אופייניים בינה לבין תנועות הנוער החילוניות, היחסים בין הראשונה לאחרונות ולהיפך טובים בהחלט ולא פעם נערכים מבצעים משותפים של כל ארבע התנועות, כמו תחרות "המדורות הגדולות" כמסופר לעיל ולהלן.

והתנועה הרביעית – תנועתם של אלי צריפי, כרמלה הג'ינג'ית, יוריק מהגרעין, עמי מ"החותרים", פופיק מ"העמלים" וחבריהם – היא התנועה הגדולה ביותר ברמות דן. נוסף  לכך – אך נסתפק בזאת, שכן באנו הפעם לספר על מדורות ל"ג בעומר, האווירה סביבן, והמתח שאפף מדי שנה  את התחרות עצמה.

בצהרי "היום הקובע", הוא ערב ל"ג בעומר, מגיעה התכונה לידי שלדי המדורות המוקמות לשיאה. ארבע חרוטי העץ צומחים במהירות מסחררת. במיוחד בולטת בגובהה הקונסטרוקציה המסובכת והמורכבת שהקימו אנשי "צופיה".

יוריק ואלי צריפי נתנו כל אותו יום הוראות לכמה "בנאים"-עוזרים כיצד לבנות את שלד המדורה שלהם. הם העיפו מדי פעם מבטים בולשים לעבר שלוש ערימות העצים והפסולת האחרות, וביקשו לגלות "סודות מקצועיים" אפשריים. אם לומר את האמת, לא היה אלי צריפי בטוח כלל ועיקר בניצחון הפעם. גונבו לאוזניו שמועות שהתנועות האחרות גייסו אמצעים מיוחדים במינם כדי לזכות הפעם בתחרות. אחת משמועות אלו סיפרה שחבר תנועת "בר כוכבא" נסע כביכול לחיפה וקיים התייעצות ממושכת עם מדען נודע בטכניון, אך אלי צריפי לא התפתה להאמין לסיפור פנטסטי זה, בעוד שכמה מחבריו לתנועה היו מוכנים להישבע שהסיפור נכון מראשיתו ועד סופו.

סמוך לשקיעת השמש דמה המגרש הגדול לכוורת הומייה. מאות רבות של חברי התנועות, וביניהם רבים מהשכבות הצעירות, שהם צעקנים וקרקרנים מטבע גילם, הסתדרו מסביב לחבלים הלבנים שהקיפו את הריבוע הענק שבמרכזו היו ארבע המדורות. כל תנועה עמדה בסמוך למדורה "שלה". עדת "סלע" ניצבה בצידו הצפוני מזרחי של המגרש, כשהחבריה משוחחים על דא והא, אך מידי פעם חוזרת השיחה ועוסקת במדורה.

- נקווה שאלי צריפי לא יאכזב גם הפעם, אמרה כרמלה הג'ינג'ית.

- אומרים שיש לו פטנט חדש, גילה ישי, בעוד שגיורא פסק בביטחון: - הפטנט הישן מספיק טוב, לאחרים אין גם אותו.

- אל תהיה כל כך בטוח, התערב בשיחה דורון, שעמד כל העת בקצה השורה, מחזיק בידה של ניצה. תנועת "השומרים" הביאה מאחד הקיבוצים שלה חומר בערה חדיש ומצוין, אומרים ש...

אלא שדורון לא סיים את המשפט, שכן לפתע נשמעה המולה מדאיגה מכיוון המדורות, כאילו פרצה שם מריבה עזה: חמש דקות לאחר מכן ידעו הכל מה הייתה סיבת הצעקות: קופסת הפלאים של אלי צריפי שהונחה על הקרקע ליד המדורה, טרם תלייתה במקומה – נעלמה... ויוריק האשים את חברי התנועות האחרות בהעלמתה.

המוראל ירד פלאים.

- אין לנו שום סיכויים להצליח, במצב זה, אמר גיורא ואילו כושי, שהיה מהיר חמה הציע: - עלינו להימנע, באופן הפגנתי, מהדלקת המדורה שלנו.

אלא שארבעת מרכזי התנועות ברמות דן שהתכנסו, בעמידה, למועצת חירום, החליטו שלא להפר את מסורת התחרות עקב התקרית. מוליק,  מרכז הקן, תמך בהצעה תוך הדגשה, שלאחר ל"ג בעומר הוא דורש בירור של ממש, אך היה זה רק לאחר שהחליף כמה מילים עם אלי צריפי.

עמוס, מרכז תנועת "צופיה" ברמות דן, שהשנה הוטל עליו לארגן את המבצע, היסה בקושי את הנוכחים. – חברים, חברים, קרא, - אנחנו רוצים להתחיל.

- בואו הביתה, חבל על הזמן, בין כה הפסדנו מראש, קבע ישי. - בחיי שלא צריכים לעבור על זה בשתיקה.

                        *    *    *    *

האות ניתן.

ארבעה נערים, לפידים בידיהם, ניגשו על עמוס, שהצית בזריזות את לפידיהם. לקול שריקתו מיהר כל אחד מהארבעה אל מדורת תנועתו והעלה בה אש. דומיית מוות השתררה במגרש. לא פחות מאלף עיניים עקבו בהתעניינות גוברת והולכת בנעשה בארבע המדורות. המדורה ה"זריזה" ביותר הייתה זו של תנועת "בר כוכבא". תוך דקות מספר הגיעה האש למרום גובהה, בעוד ששאר המדורות היו עדיין ב"חיתוליהן".

- לא רע, לא רע, ציין הרמן הזקן בפנקסו. ניתן להם בעד זה ציון 7, לא – אולי אפילו 8 ... לבסוף כתב בפנקסו 7.5, אלא שלא היה זה, מתברר, סוף פסוק באשר למדורה זו.

בינתיים, גבהו ועלו גם שלוש המדורות האחרות. מדורת "שומריה" בערה בקול רעש מוזר, כאילו הוסקה בחומר דלק לא ידוע. הקונסטרוקציה של "צופיה" הבטיחה אף היא גדולות. לאחר כעשר דקות של בעירה לא הגיעה עדיין האש לראש המבנה, שהיה גבוה בהרבה משאר המדורות.

- אני חושב שהפעם תיקח "צופיה" את המקום הראשון, חיווה מכסי את דעתו, בכוססו במרץ את ציפורניו. – המדורה שלנו חלשה מאד... בלי הקופסה אין לנו סיכוי.

בין כה וכה הגיעה מדורת "שומריה" לשיאה. הרמן הזקן רשם במרץ: "שומריה" – 8, לא 8.5... "צופיה" – 8 וחצי... אפילו 8 ושלושת רבעי... רגע, הביטו מה הולך אצל "בר כוכבא": לפתע פתאום "צמחה" המדורה ועלתה מעלה-מעלה, כאילו מישהו שפך עליה דלק מלמעלה. 9 וחצי! ציין הרמן הזקן בפנקסו - לא רע, לא רע... את מדורתם של אלי צריפי ויוריק זיכה הרמן ב-7.5 נקודות, לא יותר.

- "הגביע הוא שלנו" - נשמעה שירה מכיוון ריכוזם של חברי תנועת "בר כוכבא". המתח עלה. מדורת "שומריה" זכתה אצל הרמן הזקן לרבע נקודה נוסף – 8 ושלושת רבעי, בעוד שמדורתם של אלי צריפי ויוריק שיפרה אף היא במשהו את מצבה העגום – והגיעה  ל-8 נקודות.

- איזה ביזיון, איזה ביזיון ..., נאנח גיורא.

- אלי צריפי – ה ב י ת ה ! אלי צריפי – ה ב י ת ה, קראו חברי עדת השישיות במקהלה. אלי צריפי התקרב בינתיים אל חבריו, בעוד מדורתו מתמידה בגובהה הבינוני.

- מה יהיה אלי? שאל דן.

- לא יודע, לא טוב... איך אמר דה גול פעם: הפסדנו את הקרב, אך לא הפסדנו את המלחמה.

- בשנה הבאה נמצא מישהו חדש, טוב ממך, קרא לעבר אלי צריפי, מרכז מועצת העדה של השישיות.

- הביטו מי מדבר, השיב לו אלי. – אתה אפילו גפרור לא מדליק מבלי שהמכנסיים שלך נרטבות.

ואז, כהרף עין, אירע הנס. שלהבת אש ירקרקה-כחלחלה זינקה לפתע מתוך המדורה שאלי צריפי ויוריק זכו לכה הרבה חרפות בגללה, והתעלתה הרבה מעל שאר המדורות האחרות, שנראו לידה כננסיות.

- 10 ... אפילו 10 וחצי ... ציין הרמן הזקן בפנקסו. היה זה שיפוט הוגן. הכל הסכימו לו. לאיש לא היה ספק, שאלי צריפי זיכה, זו השנה השלישית ברציפות, את תנועתו במקום הראשון בתחרות "המדורות הגדולות".

אלי ניגב את הזיעה מעל מצחו. המלחמה הסתיימה בניצחון.

                             *    *    *    *

שלושה ימים מאוחר יותר פגש אלי צריפי ברחוב את הרמן הזקן, מנהל הגימנסיה.

- שמע בחור, אמר הרמן, - אתה מוכרח להסביר לי. אומרים שהקופסה שלך מחוללת נפלאות במדורה, אם כך, כיצד קרה מה שקרה, מבלי שהייתה כל קופסה?

- אני לא יכול לספר לך, אתה הרי השופט, ניסה אלי להתחמק.

- אתה יכול, בין כך הייתה זו הפעם האחרונה ששפטתי אצלכם. בחורף הבא אני      יוצא לפנסיה והמנהל החדש יקבל על עצמו, בין השאר, גם לשפוט בתחרות "המדורות הגדולות".

- טוב ... התרצה אלי, - אז הפטנט הוא כזה. בתחתית המדורה אנו מניחים קופסה הרמטית הגדושה בתערובת של נוזלים דליקים שונים. בחלקה העליון של הקופסה ישנו שסתום הנפתח רק כשהטמפרטורה בסביבות הקופסה היא 300 מעלות. כשפורץ הנוזל בעד הפתח שנוצר הוא מגיע לגובה 10 מטר, ותוך כדי התרססותו באוויר הוא נדלק. זהו זה.

- ומה תפקידה של הקופסה שאתם תולים בראש המדורה? התפלא הרמן הזקן.

- אה, גיחך אלי צריפי, - שום דבר... זה סתם כדי "לבלבל את האויב". לפיכך, כשסחב מי שסחב את הקופסה, לא הדאיג אותי הדבר כלל. אני מתאר לעצמי עד כמה הוא התאכזב כשמצא כי סחב פחית נפט רגילה...

 

 

 

 

מי היה מאמין עליו? זה מתאים אולי לנערות רגשניות בנות 15, אבל לו? אילו הייתם מספרים זאת לכרמלה הג'ינג'ית ולכושי קודם לכן, לפני שביקרו בקומונה, היו צוחקים לכם ישר בפרצוף. אבל אחרי ששהו משך שעה וחצי בקומונה – שינו דעתם בנידון.

אולם, למה נקדים מאוחר למוקדם? ראשון-ראשון ואחרון-אחרון. וכך התרחשו הדברים: יום אחד ביקש יואל מכרמלה הג'ינג'ית ומכושי שיבואו לבקרו בקומונה בשעה 6 אחר הצהריים, כיוון שהוא רוצה להטיל עליהם תפקיד כלשהו בקשר למסיבת חג השבועות בקן. השניים כרגיל,  ניסו קצת להשתמט, אך כשיואל עמד על שלו, ונוסף לכך הבטיח, שהמעמסה לא תהיה רבה, נכנעו.

וכך, באותו יום שני בשעה שש פחות משהו התדפקו על דלת הקומונה. כיוון שתשובה לא באה ניסה כושי לדחוף את הדלת – והנה היא בלתי נעולה.

      - ניכנס פנימה ונחכה, הציע כושי.

-  לא יפה סתם להתפרץ, אמרה כרמלה, אך לבסוף נכנסה גם היא. הקומונה הייתה מורכבת מחדר בינוני, הול ענק וכוך, שאופטימיסטים מסוגם של מוליק ויואל כינו אותו בשם מטבח. הסדר, בזאת הבחינו כרמלה וכושי מיד, היה מן הקומונה והלאה, אך הדבר לא הפליאם. הן כמעט חוק הוא, ידעו, שמדריך קומונה המסדר ומטפח את מקום מגוריו, משהו במבנה הנפשי שלו פגום.

נכנסו לחדר. על אחת המיטות מונח היה "הקפיטל" של קרל מרכס, עב עמודים וכרסתן כתמיד. המיטה השנייה הייתה מסודרת ברישול רב, וקצה סדין ירקרק הציץ מתחת למרבד הדהוי.

- כבר שש, אמרה כרמלה – והוא איננו. מאיתנו הוא דורש תמיד לדייק.

הסתובבו זמן מה בחדר עד שמצאו מקומות ישיבה.  כרמלה על המיטה, ליד מרכס. כושי  ליד שולחן הכתיבה המיושן, העמוס בערבוביה של ספרים וניירות שונים.

במרכז השולחן מונח היה פנקס שחור וגדול מימדים. באקראי קֵרבו כושי אליו ופתחו. באותו רגע זינק כל דמו לפניו. בעמוד הראשון של הפנקס כתוב היה:

- כרמלה... פלט כושי בקול חנוק. – כרמלה...

- מה קרה? נבהלה כרמלה ונטשה את מרכס באחת. כושי הזמינה לשולחן בתנועת יד. התרגשותו לא פגה עדיין.

- הביטי, אמר, - תראי מה שמצאתי. היומן האישי של יואל...

כרמלה תפסה מיד את גודל הסכנה. יואל הזמינם לקומונה ומשום מה התאחר. והם, במקום לחכות לו כחניכים ממושמעים, מציצים ביומנו הפרטי.

      - סגור את היומן מיד! ציוותה, - השתגעת? אין לך מה לעשות?

 כושי מילא את הוראתה, אך לא לאורך זמן. חמש דקות לאחר מכן, כשליואל לא היה עדיין זכר, אם לא להביא בחשבון את יומנו הפרטי, אמר כושי: - אל תעשי את עצמך צדקנית. את רוצה כמוני לראות מה כתוב ביומן, נכון?

- לא! השיבה כרמלה, שבסתר ליבה "מתה" ממש לדפדף מעט ביומנו האישי של מדריכהּ. פתאום שמעה את עצמה אומרת לכושי: - אם אתה רוצה להציץ בפנקס, עשה זאת. אני לא יודעת מכל העסק, וחוץ מזה, הלוואי שיואל ייכנס ויתפוס אותך  על חם...

                      *    *    *    *

רבע שעה מאוחר יותר בלעה כרמלה כל מילה מהיומן, בדיוק כמו כושי. השתלשלות העניינים מרגע שכושי החל לעיין בעמודי היומן עד שכרמלה הצטרפה אליו הייתה דרמטית וקצרה. הוא הפליט קריאות תדהמה מסקרנות כל כך, עד שכרמלה "נשברה" והחליטה להציץ בעמוד או בשניים...

עיניהם של השניים חלפו על פני השורות הישרות, הכתובות בכתב יד מדויק, קטן כלשהו, הדומה לזה של אלפי צברים אחרים:

13.12 – יורד גשם מאז הבוקר. אין לי חשק לעשות דבר. פטפטתי עם מוליק עד 10, אלא שהוא נסע לתל אביב ועזב אותי לאנחות. ארוחת בוקר לא אכלנו, בגלל שהיה לנו קר לצאת מהשמיכות. אני בטוח שהערב לפעולה לא יבוא אפילו כלב.

מעניין מה עושה עכשיו רינה.

18.12 – קיבלתי מכתב מרינה. יופי, חוץ מהסוף, במקום שהיא כותבת כי בשבוע הבא היא יוצאת לטיול לנגב עם יוחקה. הבחורה הזאת היא פשוט חסרת מוסר ואחריות! אני בכלל לא יודע בשביל מה אני כותב לה לפעמים מכתבים...

15.1 – היום אכתוב קצת על החניכים היקרים שלי בעדת "סלע" – מחמלי נפשי, אלה שרצו להלעיט אותי בחומר משלשל כשהופעתי כאן לראשונה, וחבריהם החמודים.

- סגנון עוקצני, ציינה כרמלה.

- אולי לא תפריעי! התרגז כושי, - חבל על כל רגע.

ובכן, נתחיל כמובן באלי צריפי. אני פשוט לא יודע מה הייתי עושה בלעדיו. כל עדת "סלע" לא שווה חצי גרוש בלי אלי צריפי. עם עשרה בחורים כמוהו אפשר היה לכבוש את סיני בשש שעות במקום בשישה ימים (דימוי אולי לא מוצלח ביותר – י.א.). אני מנבא לו עתיד גדול...

ג י ו ר א – בחור מגושם ולא חכם ביותר, אבל נחמד. לא גורע ולא מוסיף.

נ א ו ו ה – בת נחמדה וקצת מתוסבכת. סובלת מהשד יודע מה. מעניין, היא קצת דומה לרינה. רק היום שמתי לב לזה. בעיקר הסנטר ונקודת החן משמאל.

י ש י – אממה קטן אממה ממזר. נמצא בתנועה מעט מאד זמן, אבל התאקלם מצוין. הלבקן הכי לבן בעולם, אבל זה לא מפריע לו כנראה. גם לי לא.

כ ר מ ל ה – קודם כל ג'ינג'ית. אחר כך עוד פעם ג'ינג'ית. רגזנית כמו כל הג'ינג'ים. חוץ מזה בחורה נחמדה, ואומרים שהיא אפילו ממשפחה טובה, של ספורטאים לשעבר. מסכנה, קצת גבוהה יותר מידי. בטח תתקשה בתפיסת חבר...

- ראית... ראית... סיננה כרמלה בזעם, - מי הרשה לו בכלל לטפל בעניינים הפרטיים שלי?

- ומי הרשה לך להציץ ביומן הפרטי שלו... ששש, אמר כושי, תוך קריצה רבת משמעות.

- חכה... תיכף נראה מה הוא כתב עליך, אמרה כרמלה ושערה הג'ינג'י כאילו הפך מג'ונג'ן יותר מרוב כעס. ואכן, הבא בתור, כשרק הפכו את העמוד, היה כושי.

כושי, כתב יואל, הוא בחור עליז ולעיתים נדמה לי שזה הכל. לפעמים הוא מופיע, יחד עם מכסי, בקטעים היתוליים וזה די תינוקי, אבל אני החלטתי שלא להעיר. מה אכפת לי? לא חושב שייצא ממנו משהו...

- 1:1? שאלה כרמלה.

- לא. שתיים אפס לטובתו...

אחרי כושי לא המשיך עוד יואל בתיאור מעלותיהם, בסוגריים ובלעדיהם, של חברת עדת "סלע". הוא ציין "מספיק להיום" וזהו. היום הבא ביומן היה שבועיים וחצי אחרי קודמו.

- עבור כמה עמודים, נראה מה הוא כתב מאוחר יותר, האיצה כרמלה, שחששה לבואו הפתאומי של יואל וחידדה את חוש השמיעה שלה, כדי להקדים רפואה למכה.

כושי דפדף והגיע ל-1 במרס.

היום אתאר, כתב יואל, את סדר יומי, מהבוקר עד הערב: קמתי בשש וחצי, כלומר רציתי לקום בשש וחצי אבל התעוררתי בשבע ורבע, ועד שנזכרתי מה עלי לעשות כבר היה שמונה. בשמונה וחצי הצליח מוליק לזרוק אותי מהמיטה וטוב שעשה זאת, שכן אחרת הייתי ישן עד הצהריים.

בתשע כבר הייתי אצל גרינשטיין במועצת הפועלים בעניין ההקצבה החודשית. גרינשטיין אמר מחר, אבל אחד כמוני אי אפשר לדחות למחר, אחרי שבחמישים אתמולים קודמים שמעתי תשובה דומה. כשיצאתי ממנו בעשר וחצי היה לי הצ'ק, אבל לא היה לי קול. ניגשתי למתקן האופניים כדי לראות מה שלום הטרנטה שלנו. והנה פלא, האופניים היו מתוקנים, אבל המתקן רצה שש לירות ולי הייתה רק אחת, וגם היא הייתה דרושה לי מאוד. הציל אותי בנו הקטן של המתקן, שהסתבר כי הוא חניך הקן ב"עמלים". הוא אמר לאבא שלו שאני האיש הכי חשוב בכל התנועה. מתוך נימוס (ומחוסר שש לירות) נענעתי בראשי לאות חיוב והמתקן קיבל את הבטחתי שאשלם, כשהזאטוט ערב לי.

בעשרה ל-11 באתי לגימנסיה כדי לבקר את עדת "סלע". נחמדים כרגיל, חוץ מאלה שלא נחמדים. כולם היו שם, חוץ מאיציק, שכרגיל המשיך את הוויכוח המתמטי עם המורה גם בהפסקה.

ארוחת צהריים אכלתי עם מוליק במטבח הפועלים. באחת וחצי חזרנו לקומונה לשנת הצהריים. קמתי בארבע והלכתי לקן. ועדת תרבות. לא ועדה ולא תרבות. אכתוב על זה בהזדמנות. בשש – מרכז מחנה. על סדר היום: א) גדר לקן. ב) הקמת מגרש כדורסל בחצר הקן. ג) פורים. ד) שונות. אחרי שעתיים של דיון התגברנו על א.

חצות – כתיבה ביומן. מספיק ליום אחד, לא?

העבירו דף.

4.3 – איזה עולם מחורבן. נמאס לי – הלוואי שאיזה אוטובוס היה דורס אותי. לא, התחרטתי.

5.3 – עולם כביר. קיבלתי מכתב מרינה. היא תבוא לבקר אותי בליל שבת. פנטסטי – יחי הכל!

8.3 – לא האמנתי שהיא תבוא, אבל היא באה. בשש בערב דפקה על דלת הקומונה, ובלי לקבל רשות – פתחה את הדלת ונכנסה. כמעט שקיבלתי שבץ מרוב התרגשות. אפילו מוליק התרגש. בערב הלכנו  לקן, לליל שבת. היה די נחמד, למרות שהתוכנית לא הייתה איי-איי-איי. אני חושב שעשיתי עליה רושם די טוב. היא ראתה שיש לי עמדה חזקה מאוד, לא פחות מאשר למוליק.

אחרי ליל שבת נסענו לתל אביב. היה יופי. אני לא חושב שיש מקום ביומן לעניינים כאלה. מי יודע – אולי פעם יציץ לתוכו מישהו שלא מורשה לעשות זאת.

- אני חושבת שכדאי להפסיק, אמרה כרמלה – יואל יכול להיכנס, ראינו מספיק.

-  נשמע שהוא מתקרב, ואז נפסיק, אמר כושי והמשיך לעלעל בפנקס. בין ה-11.3   ל-5.5 הייתה הפסקה חסרת פשר, כך שכושי וכרמלה היו כבר קרובים מאוד לסופו של היומן. ואכן, התברר כי אחרי  ה-5 במאי יש בסך הכל עוד שני דפים כתובים. הרשימות האחרונות ביומן העלו מחדש את המתח. התברר להם, לשני ה"מציצים" כי לא מן הנמנע שמדריכם יעזבם תוך זמן קצר. וכך כתב יואל ביומנו ב-8 במאי:

- היום יש לי הפתעה עבורך, יומני. יתכן מאד שבקרוב איאלץ להיפרד ממך, או להמשיך במקום אחר – לא ברמות דן. העניין הוא כזה: הגרעין שלי, גרעין "אשבול" עולה לחצי שנה להיאחזות כלנית והוחלט להחזיר את מחצית האנשים העוסקים בהדרכה. אני נמנה על מחצית זו, לשמחתי. עכשיו אוכל לראות את רינה יותר מאשר פעמיים בחודש.

ה-10 במאי סיפק אינפורמציה נוספת בקשר לאותו עניין, דבר שריתק כמובן את כושי וכרמלה מרגע לרגע. יואל כתב כי התוכנית היא להגיע להיאחזות ב-10 ביוני, כך שיש להניח כי בתחילת יוני יסיים את תפקידו בקן רמות דן.

אבל יומיים לאחר מכן, ברשימה הלפני אחרונה, המופיעה ביומן ציפה לשניים סופו של העניין. וכך כתב יואל:

- איזה עולם מטומטם! פעם אומרים דבר אחד ולמחרת הופכים אותו. שבוע לפחות מדברים ומטרטרים בעניין היאחזות כלנית ולבסוף – שום דבר. הוחלט שלא לוקחים לשם את המדריכים. מסתבר שהתנועה עשתה רעש נורא במוסדות הצבאיים וטענה שלקיחת המדריכים פירושה חורבן של קנים שלמים.  מזל שלא סיפרתי על כך דבר בקן. רק מוליק צחק ממני והזכיר לי כי בשבוע שעבר הזהיר אותי שמכל העסק לא יצא דבר וחבל להתלהב. הבחור הזה מרגיז אותי. למה תמיד צודק הוא ולא אני?

עוד רשימה קצרה ולא חשובה והיומן – תם, כלומר לפי שעה, אלא שכושי וכרמלה הגיעו לסוף הדרך. כושי סגר בעדינות את היומן, ניגב אינסטינקטיבית את ידיו במכנסיו, כאילו עשה מעשה לא כשר ביותר (ואולי עשהו באמת?) ופנה אל כרמלה. בין השניים התפתח הדו שיח הבא, שכולו שאלות, בו פתחה כרמלה:

- נו?

- מה את רוצה לשמוע?

- מה דעתך?

- מה פתאום את שואלת?

- מה יש, אסור לשאול?

- אני אמרתי שאסור לשאול?

- אז למה אתה לא עונה?

- לענות, על מה?

אלא שכאן נקטעה "שיחת סימני השאלה". קול צעדים נשמע מבחוץ וחיש מהר נראה יואל כשהוא נושם ונושף.

- אוף! האופניים האלה יכולים להוציא אפילו בחור שקט כמוני מהכלים, סינן.        – דווקא היום החליטו להתפנצ'ר. מחכים לי הרבה זמן?

- לא, גם אנחנו איחרנו, כיזב כושי, - בסך הכל אנחנו יושבים פה איזה שש או שבע דקות.

- טוב, אז ניגש לעניין המסיבה...

מה שקרה הלאה, זה באמת לא חשוב. השלושה החליפו דעות והעלו הצעות ביחס למסיבה הקרובה ורק אחד – שתק. היה זה היומן השחור של יואל ששכב בשקט על שולחן הכתיבה המיושן, בינות לספרים ולניירות שונים. יומנים, כידוע, הם שומרי סוד מופלגים ואף  יומנו של יואל לא היה שונה משאר אחיו.

                              *    *    *    *                      

חלפו שבועיים. החיים זרמו במסלולם הרגיל. עדת "סלע" החלה לטוות את הקשר עם עדת "הצבי" בחיפה ולשמחתו של גיורא לא היה קץ. סוף השנה החל מציץ מאחורי הכתלים וריח החופש הגדול הורגש באוויר. לכאורה – הכל שקט, סולידי, כמו שצריך להיות, אלא שמתחת לפני השטח התבשלה "דייסה" רצינית מאוד.

הכל התחיל מזה שיום אחד באה ורה לבקר אצל חברתה הטובה אלונה. דיברו על הא ועל דא ועל הבחינות הנוראות שהמורה לפיסיקה נותן, עד שפתאום שאלה ורה את חברתה הטובה: - אלונה, את בטוחה שאת יודעת לשמור סוד?

אלונה כמעט שנעלבה ווֶרה מיהרה לפצות אותה וסיפרה:

- אל תשאלי איך אני יודעת. יואל כותב יומן וכמה מהחברה ראו אותו!

- לא! קראה אלונה, - אני לא מאמינה! מי ראה את היומן?

- את זה אני לא יכולה לספר, אמרה ורה, - אבל מה שאמרתי לך זוהי אמת לאמיתה. אני רוצה לקוות שזה יישאר בינינו...

- איזו שאלה!

אבל אלונה החזיקה מעמד יומיים בלבד. בשיעור לציור סיפרה בסוד את העניין לנאווה, שאומנם אמרה כי היא בטוחה שכל העסק אינו אלא רכילות מכוערת, אבל בסיכומו של דבר האזינה לו בדריכות.

נאווה הייתה דווקא שומרת סוד. ארבעה ימים שמרה על הסוד המרעיש ונראה היה שלא תעבירה הלאה. אך מה עושה השטן? מזמן לביתה את חנן, שבא לשאול את המחברת לאנגלית ותוך כדי שיחה שהם גילגלו, חקרה אותו אם שמע את הסיפורים האחרונים על יואל. וכשהתברר שלא – היא סיפרה לו על היומן, והוסיפה שאומנם אלונה ביקשה ממנה שלא להעביר את העניין הלאה, אבל היא בטוחה שאחד כמו חנן הוא מהימן ואפשר לסמוך עליו.

לאחר מכן ידעו כבר כולם. הידיעה התגלגלה ככדור שלג הולך וגדל, והקיפה את כל חברי העדה. חנן סיפר את ה"סוד" ליובל שין וזה, כמובן התקשה להסתיר מידיד נעוריו בעל השם הזהה – יובל ג. – אינפורמציה כה חיונית. הסיפור הגיע גם לליאורה והאחרונה, בעת שיעור משעמם בספרות העבירה על פתק את כל פרטיו לרותי, שכנתה לספסל. מסתבר שהנוסחה הייתה שונה במקצת מזו שיצאה מוֶרה. וכך כתבה ליאורה לרותי:

אני הולכת לספר לך משהו בומבסטי. האם הלב שלך לא חלש במקרה? בקיצור – מסתבר שיואל כותב יומן אינטימי ומדי פעם מזמין מישהו מהעדה ומראה לו מה הוא כותב. מה דעתך על זה? מעניין למה הוא לא מזמין אותנו. האם משום שאנו חברות חדשות יחסית בעדה?

בסופו של דבר ידעו כל חברי העדה, ולא רק הם כי יואל המדריך כותב יומן. הגרסאות היו רבות, והאחת מוזרה מהשנייה. ליואל, כמובן, נזהרו שלא לספר דבר, אך מוליק קלט משהו ואחרי חקירה קצרה הבין את אשר אירע. מסתבר שהוא עצמו לא ידע שיואל כותב יומן.

באותו ערב, כשחזר לקומונה פקד על יואל להתיישב בכסא וניגש לחקירה מקיפה:

- האם אתה כותב יומן אישי?

יואל ניסה להכחיש.

- האם ידוע לך שכל חניכי הקן מדברים אך ורק  על היומן שלך?

- מה?! התפרץ יואל, - מהיכן הם יודעים שיש לי יומן אישי?

- זאת אומרת שיש לך...

- יש, אז מה?!

הקיצור – מוליק הסביר ליואל שאין עוד מקום להתחמקויות. מישהו הציץ ביומנו ויש לאתרו. יואל, לאחר רגעי התדהמה הראשונים, שיתף פעולה. הם החלו לחשוב בהגיון כיצד יכול היה מישהו מהחניכים להגיע ליומנו הפרטי של יואל, שהיה, דרך קבע, טמון עמוק – עמוק בתוך מזוודתו, ששכנה כבוד מתחת למיטה.

- אולי השארת אותו פעם בחוץ, שאל מוליק, - ומישהו נכנס וראה?

- לא! השיב יואל בתקיפות והסמיק לפתע, כשהרהר כי כל סודותיו הכמוסים היו עתה גלויים.

מוליק המשיך בחקירתו: - האם היה מישהו מהחניכים שלך בקומונה בזמן האחרון?

- היו, אמר יואל. – כושי וכרמלה, לפני כשבועיים. זהו... אני מתחיל להיזכר. אני איחרתי בגלל האופניים הטרנטיות והם חיכו לי פה כמה דקות.

- ואיפה היה היומן, כשבאת?

- על השולחן ... אני נזכר. באותו יום השארתי אותו על השולחן.

- נו, אז עכשיו הכל ברור... רק זה היה חסר לנו. מה, לא אמרו לכם?

- מה לא אמרו?

- בסמינר ההדרכה אמרו לנו במפורש: מדריך, אסור לו לנהל יומן פרטי, ואם הוא בכל זאת מנהל אותו, עליו לדעת להחביא אותו היטב, לכל הרוחות.                                *    *    *    *                        

בפעולה שהתקיימה במוצאי שבת של אותו שבוע הורגש בעליל שמשהו קרה. חברי עדת "סלע" לא ידעו עדיין שיואל יודע על השמועות אודות יומנו, שכן, כאמור, נזהרו שלא יגונב אליו שמץ מכל העניין, אך מאידך ברור היה להם שבסופו של דבר תתפוצץ הבועה ששמה "יומנו של יואל".

יואל נראה עליז מתמיד בתחילת הפעולה. כששרו – השתתף בשירה במרץ האופייני לו, ואולי אף יותר. כששיחקו – לקח חלק פעיל במשחקים, כשהוא מעיף מידי פעם מבטים לעברה של כרמלה.

כרמלה ישבה מכונסת בתוך עצמה. מאז אותו רגע בו לחשה אפרת על אוזנה "סוד כמוס", בדבר יומנו של יואל, חשה כי עולמה מתמוטט עליה. "ידעתי שזה יהיה הסוף", הרהרה, מבלי יכולת לעשות משהו.

המשחקים הגיעו לסיומם. חנן מסר מספר ידיעות אינפורמטיביות על הנעשה במרכז מחנה ורשות הדיבור ניתנה ליואל, שהיה צריך להעביר את הפעולה העיונית.

יואל נראה כמי ששוקל את דבריו בזהירות. הדומיה הייתה מוחלטת. כשפצה את פיו הייתה ההפתעה שלמה:

- אספר לכם סיפור, אמר. – חכו עד לסופו ותבינו את כוונתי. לאלכסנדר מוקדון היו שני משרתים נאמנים, שמתפקידם היה לדאוג לכל מחסוריו. אולם כלל היה נקוט בידו: כאשר התנהלו באוהלו התייעצויות אסטרטגיות הוציא ממנו את כל הנוכחים פרט למצביאים, ואפילו שני משרתיו הנאמנים ביותר לא הורשו להישאר. אולם פעם, לא השגיח בהם כשהחלה ההתייעצות והם נשארו בירכתי האוהל ועסקו בתיקון מגנו.

למחרת היום ידע כל המחנה העצום במה דנה התייעצות המצביאים. אלכסנדר מוקדון הורה להלקות כל אחד מהם עשרים מלקות ולאחר מכן להוציאם להורג. לפני ביצוע פסק הדין, הזמינם לאוהלו ושאל: היודעים אתם מדוע שפטתי אתכם בחומרה כה רבה? כן, ענו השניים, כשהם מוכים ופצועים. אנו מכירים באשמתנו הנוראה. ומהי אשמתכם? המשיך אלכסנדר מוקדון לשאול. אשמתנו – שנשארנו באוהל, כאשר היינו מצווים לעזבו, והאזנו לדברים שלא היינו מורשים לשמוע. לא! קרא אלכסנדר מוקדון, לא בעבור זה הענשתיכם. האשמה שנשארתם באוהל רובצת עלי, שלא השכלתי לסלקכם. אתם נענשתם משום שפציתם את פיכם, שכן אילו היה מתברר לי כי נשארתם באוהל, אך ידעתם כיצד לנצור את לשונכם, לא הייתי נוגע בכם לרעה.

השתררה דומיה ארוכה. יואל סקר את כל הנוכחים. עיני אחדים היו מושפלות, בעוד שכמה שלחו מבטים לא אכפתיים, כביכול, לעבר התקרה.

- מי היו השניים? – הפר אלי צריפי את השתיקה.

- אתה שואל אותי? השיב יואל בשאלה, - אין בכוונתי לומר זאת. אם הם רוצים, הם יכולים לומר זאת בעצמם.

- כושי ואני היינו בקומונה, אמרה כרמלה הג'ינג'ית בקול נמוך.

- והצצתם ביומן?! קרא אלי צריפי בקול רועם, כשהוא פונה לכושי, - אמור לי, כן או לא?

- קצת...

- ועכשיו, אמרי לי את כרמלה: האם את הפצת את העניין? המשיך אלי צריפי, כשקולו עדיין בשיאו.

הייתה דומיה. כולם היפנו מבטיהם אל כרמלה הג'ינג'ית. היא לא ענתה. רק נענעה את ראשה משמאל לימין וחוזר חלילה – מספר פעמים.

ההמשך היה מפתיע לא פחות ממה שקדם לו: כושי הודה כי הוא "סיפר בסוד" על היומן לוֶרה. ורה הכחישה תחילה שסיפרה לאלונה, והסכימה לבסוף לנוסחה ש"אולי רמזתי לה משהו על כך". קיצורו של דבר – הכל היה ברור ומחוור. לא נותרה אלא השאלה העדינה והמסובכת – מה יֵעשה בשניים?

- אני מציע שיואל יבחר להם עונש, אמר גיורא.

- עונש? התפלא יואל, - מה פתאום עונש? מי אני – אלכסנדר מוקדון?...

- אבל מגיע להם עונש, אמר אלי צריפי.

- אהה, שטויות, ניסה יואל לבטל את כל העניין, - בואו, ניגש לפעולה העיונית. אני חושב שכבר די מאוחר.

כשהסתיימה הפעולה וחברי עדת "סלע" התפזרו לבתיהם, השיג יואל את כרמלה הג'ינג'ית, שהלכה יחידה ומכונסת בתוך עצמה, טפח על שכמה ואמר לה:

- לא נורא כרמלה, שמענו על אסונות גדולים יותר.

- יואל, אני מבקשת סליחה... גמגמה כרמלה. – אני מתה ממש מבושה.

- לא צריך להגזים,. אמר יואל, - אחרי הכל, אין לי כבר יומן.

- מה פירוש אין יומן? איפה היומן שלך?

- שרפתי אותו... אני כבר עוד מעט בן 19 ולא מתאים לי לכתוב יומן. פניה של כרמלה אורו, לא רק בגלל שבאותו רגע עברו תחת פנס רחוב. נראה היה שהתאוששה מעט. היא אמרה: - אתה יודע יואל, אני שמחה שכל העסק נגמר כפי שנגמר. פעם נוספת הוכח כי הבנים הם רכלנים יותר גדולים מהבנות, ואם נחזור למלקות של אלכסנדר מוקדון ולעונש החמור יותר - אני מקווה שברור לך כי הן הגיעו רק לכושי...

 

 

 

 

 

 

 

 

משחקים צופיים הם, כידוע, עניין לילדים קטנים, אך לעיתים מוצאים גם הגדולים יותר עניין לא מועט בהם. אחרי ככלות הכל: טוב מעט להשתעשע, בלי להרהר בבחינה הקרובה בתנ"ך, באנגלית או בתלמוד, או בוויכוח האחרון שהיה בעדה, ביחס להתנהגות החברים בליל שבת של לפני שבועיים.

כשבא יואל והציע לערוך משחק צופי של עדת "סלע" על שפת הים, במקום פעולה באחת השבתות, קיבלו הכל את הצעתו בהתלהבות. מאז היו בחמישית, ואולי בכיתה ח', לא שיחקו, כמדומה, במשחק צופי ראוי לשמו, ו"טוב לפעמים קצת למתוח את האיברים" כדברי איציק, הלמדן שבחבורה.

- חברה, לא לשכוח להביא בגדי ים, קרא גיורא, בעוד שדן אמר: - מה פתאום בגדי ים? בין כה לא רואים שום דבר בחושך...

                              *    *    *    *

השבת חלפה וחברי עדת "סלע"  צעדו בכיוון לשפת הים. בין המושבה לשפת הים הפריד מרחק של כ-3 ק"מ. אלא שהליכה בחברותא, תוך כדי החלפת בדיחות, רכילות מעודכנת וסתם פטפוטים,  מקצרת כידוע כל מרחק. סמוך לשעה שמונה החלו לדשדש בחולות הלבנים והעמוקים, כלומר, הם היו כבר קרובים מאוד לחוף עצמו.

אלי צריפי שהיה ממונה על תכנון ועריכת המשחק קבע את ראשי שתי הקבוצות. היו אלה כושי וגיורא. כושי ניסה תחילה לסרב, אך הצעקות שהתעוררו בנוסח "מה אתה עושה בעיות מזה", השתיקו אותו. שני ראשי הקבוצות הפילו גורל, וכשגיורא זכה, בחר הוא את הנציג הראשון לקבוצתו, את הטוב ביותר, כמובן. הבחירה נפלה, כרגיל, על אלי צריפי, שמלבד היותו פיקח כשד וחרוץ כנמלה – היו לו גם רגלי סוס מרוץ ומוח תכססני של גנרל פרטיזנים.

הגיע תורו של כושי לבחור. ה"מספר החזק" הבא היה דן, אך כושי לא בחר בו. הוא אמר: - טוב, אז אני בוחר את יואל.

ההפתעה הייתה שלמה. עם יואל, בקבוצה אחת, החיים יש להניח, קלים קצת יותר. גיורא ניסה להתנגד. אך כשיואל הבהיר כי לדעתו הבחירה חוקית, שכן גם הוא מבקש לשחק, ככל השאר, חזרה הבחירה למסלולה הרגיל.

רבע שעה לאחר מכן היו שתי הקבוצות ערוכות ומוכנות. כרגיל – קודם נבחרו הבנים, המצטיינים בריצה ורק אחר כך הבנות. את איציק, שהיה חלש בכל פעילות גופנית, כמעט ושכחו, ולבסוף צורף לקבוצתו של כושי.

השטח אותר ונקבעו מרכזי שתי הקבוצות. קבוצתו של גיורא קיבלה את החצי הצפוני של שטח החול, המכוסה פה ושם בעצי תאנה עבותים ובשיחים נמוכים, בעוד שכושי ואנשיו התמקמו בחלק הדרומי. הכביש המוביל לשפת הים, ממזרח למערב, היווה את קו האמצע, קו הגבול בין שתי ה"מדינות הלוחמות". חוקי המשחק היו אותם חוקים שגורים מקובלים: לכל קבוצה עיגול בקוטר של 10 מטרים ובאמצעיתו דגל – ממחטה של אחד החבר'ה. תפקיד כל קבוצה "לסחוב" את הדגל מהעיגול הנגדי, ולהביאו ל"חוף מבטחים", מעבר ל"קו הגבול". כל נגיעה ב"אויב" בטריטוריה שלו הופכת אותו לשבוי לאלתר. זה הכל. עתה לא נותר אלא להתחיל במשחק.

בקבוצתו של כושי נבחרו יואל, כושי דורון וישי לקבוצה המתקיפה, בעוד ששמונת הנותרים נקבעו כשומרי הדגל. דורון היה מוכן, יש להניח, להישאר יחד עם ניצה ליד הדגל, אך כושי פסק שעליו להיות מתקיף, וניצה אמרה: - לך דורון, פה ב"עזרת הנשים" של ההגנה לא תעזור הרבה, מה שהעליב מאוד את שאר השומרים, כפי שניתן לשער.

המתקיפים של הקבוצה השנייה היו גיורא, אלי צריפי, דן, חנן וכרמלה הג'ינג'ית. כרמלה, מאז ומתמיד, הייתה ידועה במומחיותה הרבה בתחום הצופי, כך שבחירתה לתפקיד מתקיפה הייתה טבעית ביותר. אלי צריפי חילק הוראות: - המגמה שלנו, קודם כל, לפגוע בכוחו של היריב. לשם כך לא נעבור במשך חצי השעה הראשונה את הכביש אלא נארוב להם, ומיד כשיחצו את שטח ההפקר "נצוד" אותם. וכך היה. אלא שקרתה תקלה. חצי שעה חלפה ושום מתקיף מהקבוצה היריבה לא הראה סימן חיים כלשהו.

- העסק די מדאיג אותי, אמר אלי צריפי. – אני חשוב שעלינו לצאת להתקפה. יותר לא נוכל לחכות.

בחצי השעה בה ארבו אלי צריפי ושות' ליריביהם עשו הללו את דרכם סחור-סחור בכיוון למטרתם. הם צעדו בזוגות: כושי ויואל, דורון וישי. דובר שסמוך לקו המטרה יתפזרו ויתקיפו בעת ובעונה אחת.

הלילה היה בהיר, כלילה טיפוסי של אמצע-סוף תמוז. ירח פגום קמעא החל לגלות את פרצופו במזרח.

- עלינו לחדור לעיגול לפני שאור הירח יתחזק, ציין כושי.

- פסס ... לחש יואל. – מישהו בקרבתנו.

הארבעה נצמדו לחול. משמר של הקבוצה היריבה בהרכב יובל ש. + יובל ג. עבר לא הרחק מהם, אך מכיוון שהשניים ניהלו ויכוח מתמטי, הם לא היוו, כפי שניתן לשער, סכנה מרובה לתוקפים.

באותו זמן עצמו חדרו מתקיפי הקבוצה השנייה לטריטוריה ה"אויבת". המזל לא האיר להם פנים: דן נפל מיד בשבי. פטרול מקומי לכד אותו, לאחר שהוא נפל ממש לידיו.

- אין לי היום מזל, ציין דן בצער בולט. למרות שהיה זה משחק ותו לא, לקחו המשחקים את העניין ברצינות רבה, שלא כפי גילם, ואולי דווקא משום כך.

ארבעת המתקיפים הנותרים ידעו שדן נתפס. בלילה אפשר לקלוט דיבורים ממרחקים גדולים. כל אחד מהם התקדם בגפו, כשהמטרה – עץ התמר הבודד, שלצידו היה העיגול.

בינתיים הצליחו מתקיפי קבוצתו של כושי להתקרב אל העיגול הנגדי. – אני מתפרץ מימין, אמר כושי ליואל, - עשה אתה רעש כהלכה ואני – בפנים. ההפתעה הייתה שלמה. המגינים ששמעו את הרעש שעורר יואל רצו לעברו, אלא שתוך כדי כך, בהיותם כבר לידו, היה עליהם לשנות את הכיוון, שכן התפרצותו של כושי סיכנה את הדגל מהצד השני.

בשתי הדקות הבאות הייתה שם מהומה רצינית. שישה מגינים התרוצצו כעכברים במלכודת וניסו להגן על דגלם. כושי פרץ ונסוג; יואל פרץ ונלכד; דורון הצליח להגיע עד העיגול כמעט, אך דרכו נחסמה על ידי נאווה, ולפי כללי המשחק הצטרף אף הוא ליואל ה"שרוף".

נשארו רק כושי וישי. השניים שכבו מתחת לעץ, כחמישים מטר מהעיגול ותכננו כיצד יצליחו לחדור למטרתם.

- אני מציע דרך פשוטה, אמר ישי, - פשוט ללכת לתוך העיגול...

- רואים שלא היית בתנועה, ולא שיחקת במשחקים צופיים, השיב כושי. אך ישי, לא השתכנע. הוא קם ממקומו, ובטרם הצליח כושי להפליט מילה, החל צועד לעבר העיגול.

כושי לא איבד אף רגע. הוא זינק לעבר העיגול, ובמרחק של כ-20 מטר ממנו "שבר" ימינה ונסוג. מיד לאחר מכן התקרב בריצה מכיוון אחר. אותו זמן התקדם ישי, שקט ושלו לעבר הדגל, ומבלי שאיש חשד בו חדר לעיגול.

- איפה הדגל? שאל. השאלה הקפיאה את דמם של המגינים. – איך נכנסת? קרא יובל שין. – ירדתי במצנח! השיב ישי.

- ראיתי אותו מתקרב, אך הייתי בטוחה שהוא משלנו... אמרה נאווה. בעוד המגינים מתקשים לעכל את הצרה שירדה על ראשם, בדמותו של ישי הצנום והלבקן, היה גם כושי בתוך העיגול. הוא ניצל את המהומה סביב ישי, והצטרף אליו.

- עכשיו עומד לפנינו השלב הכי קשה, אמר כושי לישי. – צריך גם לברוח מכאן, עם הדגל.

                            *    *    *    *

בצד השני "לא הלך" למתקיפים. אלי צריפי ניסה לחדור והוברח; גיורא – נפל בשבי; חנן הגיע עד למרחק של 30 מטר מהעיגול והתחבא בין השיחים, אך לא ראה כל אפשרות להמשיך בהתקדמות; מצבה של כרמלה לא היה טוב יותר.

אך נחזור לכושי ולישי. הדקות חלפו בזו אחר זו. הדגל היה אצל אחד משני המתקיפים  והמגינים לא ידעו בדיוק אצל מי.

ואז החל הבלגן הגדול ביותר באותו משחק. ישי התכופף, החל להתפתל ולצווח: - אמא! עקץ אותי! עקץ אותי! צעקותיו היו מרות וחדות, והיה להם גוון אמיתי בהחלט.

- אני הולך למות, ייבב ישי, - זה בטח נחש ארסי... צעקותיו היו כה מחרידות עד שהמגינים מיהרו אליו.

- זאת סתם "הצגה", אמרה נאווה, - אני לא מאמינה.

- הלוואי שהיה עוקץ אותך, אז כבר היית מאמינה, נאנח ישי.

העניין הלך והחמיר, כשצעק ישי כי הוא עומד למות תוך שתי דקות, ושימסרו לאימו שהוא אהב אותה עד הרגע האחרון... אז האמינו כבר הכל, אפילו נאווה הספקנית.

- צריך למהר לקחת אותו לבית חולים, אמר יובל שין, - אחרת הוא ימות ו... יובל שין לא גמר את המשפט, שכן באותו רגע נמלט כושי מהעיגול.

- ידעתי שזו מתיחה! קראה נאווה, בואו, נרדוף אחריו!

- אל תעזבו אותי! ... ייבב ישי, אך איש לא שם לב אליו. הכל יצאו לרדוף אחרי כושי ולא נותר לישי אלא להזדקף, לנגב את מצחו המיוזע בממחטה ששימשה כדגל, ולעשות את דרך הניצחון לעבר השטח שלו...

המשחק הסתיים. עוד דקות ארוכות לאחר מכן התנהלו ויכוחים בין חברי עדת "סלע", אם הטריק שנקטו כושי וישי היה הוגן. למרות שישי "גנב את ההצגה", היה התכנון רובו ככולו של כושי, וקשה היה להאשים אותו בחוסר מקוריות והעזה...

שתי הקבוצות התאספו ליד קו האמצע ופנו לעבר שפת הים.

- אני לא הבאתי בגד ים, אמר חנן.

- גם אני לא, גילה איציק.

- בכלל לא מוכרחים בגדי ים, חזר דן אל אמרתו מהפעולה הקודמת, - אנחנו כבר אנשים מבוגרים ולא צריכים להתבייש.

- אבל אנחנו עוד ילדות קטנות ומתביישות, השיבה לו נאווה.

- אלה שאין להם בגדי ים יתרחצו במרחק רב מהשאר, פסק יואל. הוא סקר את החבורה הצועדת לים כשלפתע שאל:

- איפה, בעצם, אלי צריפי?

ואכן, אלי לא נראה בין הצועדים. ההתקפה של קבוצתו של גיורא שוחזרה, אך איש לא יכול היה להיזכר מתי נראה אלי צריפי לאחרונה.

- אנחנו חוזרים! קרא יואל. –  עלינו לחפש אותו! מי יודע, אולי הוא נפל לאיזה בור, או משהו כזה...

נשמעו אמנם כמה ריטונים כנגד דחיית הרחצה בים, אך הכל הכירו בכך שיש לברר מה עלה בגורלו של אלי צריפי.

כל העדה חזרה למקום המשחק והחל בילוש וחיפוש מדוקדק שלא הביא לכל תוצאות. העצבנות גברה, וכשכושי הפליט: "אח, אלי צריפי בטח מבשל איזו דייסה.  אחד כמוהו לא הולך לאיבוד", כמעט שרצו לטרוף אותו.

- בעצם גם כרמלה הג'ינג'ית חסרה, התברר פתאום לגיורא. – גם היא הייתה איתו בהתקפה.

העסק נעשה מסובך יותר, אך לא בלי נופך רומנטי. אלי צריפי וכרמלה? רעיון לא רע, אבל מוזר. אולם לפי שעה הם, בפשטות, לא היו בנמצא.

השעה הייתה קרובה ל-11 בלילה כשהוחלט להפסיק בחיפושים, גם הקריאות הרמות ביותר לא הביאו לתשובה.

- הם בטח חזרו למושבה. פסק דן, - שום דבר אחר לא יכול לבוא בחשבון.

אבל, מסתבר, שדבר אחד בהחלט בא בחשבון. מבין השיחים התגלו לפתע השניים כשהם, לא פחות ולא יותר, צועדים יד ביד.

- מה קרה לכם, הזדעק יואל, איפה הייתם?

- מה, חיפשתם אותנו? התפלאו השניים. – כששמענו שנגמר המשחק, החלטנו להגיע קצת קודם לים, וכל הזמן התפלאנו למה אתם לא מגיעים.

- ולא שמעתם את הצעקות שלנו? שאל יואל.

- צעקות? מה פתאום? לא שמענו שום דבר.

- נו, באמת יואל, אמר דן, אתה רוצה שהם ישמעו כמה צעקות עלובות במצב כשלהם?

- איזה מצב? קרא אלי צריפי, - רעש הגלים בטח הפריע, ובכלל – לא שמענו ודי... אלא שאפילו באור הקלוש ששפך הירח, ניתן היה לראות כיצד אלי צריפי מסמיק עד מאחורי אוזניו.

 

 

 

 

 

 

עוד לא הספיקה עדת "סלע" לעכל את החדשה הטריה – בדבר חברותם של כרמלה הג'ינג'ית ואלי צריפי – והנה ניחתה על ראשם ידיעה נוספת באותו תחום.

הימים – ימי סוף שנת הלימודים. על אף שלא כל חברי עדת "סלע" למדו בבתי ספר תיכוניים, הרי שהשפעת סוף השנה הייתה ניכרת בעֵדה. גרמה לכך, ראשית, העובדה שהרוב, בכל זאת, היה גימנזיסטי, ונוסף לכך שעיקר ה"כוחות" היו מבין הלומדים. כך או כך, עד שלא הסתיימו הלימודים והבחינות התנהלו חיי העדה שלא כסדרם. פעם הייתה זו בחינה בכימיה שדלדלה את שורות הבאים לפעולה, ופעם אחרת מסיבת הסיום של הכיתה, שביטלה את הפעולה שהייתה צריכה להתקיים במועד מקביל.

אבל משהסתיימו הלימודים והבחינות, והכיתה השביעית הייתה מאחורי גוום של רוב חברי העדה, הורגש בעליל כי אכן הגיע הקיץ האמיתי. וכמנהג קיץ – החלו המחנות למיניהם. כמה מחברי העדה יצאו, כמדריכים, למחנות חניכים, בעוד שהשאר קיבלו מדי יום כמעט אינפורמציה נוגדת על הקיבוץ שאליו יֵצאו למחנה עבודה.

בעצם זה היה "נוהג" מקובל: רק במקרים בודדים יצאו החניכים לאותו משק, עליו נאמר להם בתחילה. בדרך כלל רבו השינויים והחילופים, וכך היה גם במקרה שלנו.

תחילה דובר שעדת "סלע", יחד עם ה"פרטנרית" שלה, עדת "הגפן", יצאו למשק ג. בגליל; אחר כך בא יואל וביטל הכל במחי יד; לפי דבריו יוצאים דווקא לקיבוץ ד. בנגב, ומבלי עדת "הגפן" (אנחה עמוקה מפי גיורא ...). עוד יומיים חלפו והתברר כי יש, בכל זאת, סיכויים שגם עדת "הגפן" תצא לקיבוץ ד., אלא שסיכויים אלה לא החזיקו מעמד אלא ארבעה ימים. באחת הפעולות בישר יואל כי סוף-סוף ישנם בידו התאריך המדויק ושם המשק אליו תצא העדה, וזאת באופן סופי ומוחלט: קבוצת א. בעמק הירדן, ושוב בלי עדת "הגפן".

שבוע שלם חלף מבלי שמקום מחנה העבודה ישתנה. הכל כבר הסתגלו לרעיון שיבלו חודש מחייהם הצעירים בקבוצת א. ואף נכנעו לעובדה שבמקום א י ן בריכת שחייה, אלא שהייתה להם נחמה פורתא – הכנרת אינה רחוקה ביותר מהמקום.

ואז, ששה ימים בדיוק לפני תאריך היציאה, בא שוב שינוי: הוחלט סופית שעדת "סלע" עם עדת "הגפן", תצא למשק ג. בגליל, ולא היה צריך להיות פיקח במיוחד, כפי שהיה גיורא בפעולה, כשנמסר על כך, שטען: - הרי זה המשק אליו היינו צריכים לצאת בהתחלה...

משום מה נדמה היה לחברי העדה שהפעם זה סוף פסוק באמת. ואכן, הם לא טעו. הם עסקו בקדחתנות בהכנת חפציהם למחנה העבודה, שאלו מזוודות ותרמילים כמנהג ובכלל, דבר לא העסיקם זולת מחנה העבודה. הרגשתם הכללית הייתה משופרת בהחלט: משק ג. שוכן בדיוק על הירדן, שהוא כידוע מקום אידיאלי לשכשוכים ולהתזות מים, הקרויים בלשון בני אדם – שחייה. נוסף לכך – הרי עמדו לצאת עם עדת "הגפן", השותפה שלהם לעתיד לבוא בהקמת גרעין, והם היו סקרנים לדעת מה טומנת בחובה פגישה זו, והאם ימצאו שתי העדות שפה משותפת.

                             *    *    *    *

אלא שערב אחד, ארבעה ימים לפני היציאה למחנה, וליתר דיוק ביום חמישי, ישבו כושי, גיורא ומכסי ופטפטו כרגיל על המחנה הקרוב. ואז, לפתע, חל שינוי רציני במהלך מחשבותיהם ובדיבוריהם של השלושה.

הכל התחיל מזה שדורית שעברה במקום, זרקה לעבר השלושה:

- מה, אתם יושבים כמו בטלנים!

- לא מוצא חן בעיניך? התעניין גיורא.

- סתם שאלתי, התנצלה, כביכול, ומיד המשיכה: - ישי אינו בטלן כמוכם! הוא מנצל את הזמן הפנוי שלו טוב יותר!

- ישי?! התפלאו השלושה.

- כך בדיוק! לא שמעתם עדיין?

- בחיי שאני לא מבין על מה היא מדברת, קרא מכסי. – אולי תגלי לנו את "הסוד הכמוס" על ישי.

- זה כבר בכלל לא סוד, אמרה דורית. - כולם כבר יודעים שהוא וליאורה חברים...

אילו הייתם באים ומספרים לחברי עדת "סלע" שנפוליון החליט להיות חבר של וֶרה, או נניח של נאווה, היה הדבר מפתיע אותם פחות מהשמועה אודות ישי וליאורה. היו אתם השופטים: וכי קל ל"עכל" את הדבר? ליאורה הינה בחורה נאה, תמירה ומלאה, שמאז שזוכרים אותה, תמיד כרוכים הבנים אחרי שמלתה, ואילו ישי – לא די שהוא נמוך, צנום ולא יפה ביותר, אלא שהוא גם לבקן שבלבקנים.

אבל – עובדה: ישי וליאורה חברים. תחילה פגשו אותם ניצה ודורון בקולנוע; אחר כך התברר לרותי, חברתה הטובה של ליאורה, כי ישי מרבה לבקר בבית חברתה, והשיא היה, כשאחרי אחת הפעולות, שבוע לפני שדורית גילתה לשלישייה הנ"ל את הסוד שכבר לא היה סוד, שאלה ליאורה בקולה המתחנחן, לאחר שסיימו ללקק את הגלידה המסורתית: - מישהו אולי הולך הביתה בכיוון שלי? ובאורח פלא התברר שישי עומד לעשות כן, למרות שהכל ידעו כי הוא גר בצידה המנוגד דווקא של המושבה.

למחרת היום בו נודע לכושי דבר החברות החדשה, החליט לפעול. כשצעדו הוא וגיורא ל"ליל שבת" בקן, אמר לפתע:

- אתה יודע גיורא, אני חושב שאעשה משהו בעניין של ישי וליאורה.

- מה אתה יכול לעשות?

- אני לא אתן לישי לרוץ אחריה.

גיורא לא הבין תחילה, וכושי הסביר לו את תוכניתו וסיבותיה: - הם לא מתאימים. ליאורה זאת, סתם אוהבת שרודפים אחריה ועל ישי – חבל. היא פשוט מסובבת לו את הראש. הערב אשוחח איתו על זה...

גיורא לא התלהב במיוחד מדבריו של כושי, אך החליט לצאת בעקבותיו כדי לראות איך הוא מטפל במקרה החמור של ישי.

"ליל השבת" הסתיים בשעה מוקדמת מן הרגיל. התוכנית הייתה חלשה למדי, והורגש כי העדות הבוגרות עסוקות יותר בהכנות למחנות העבודה שלהן, מאשר בהכנת תוכנית ראויה לשמה לליל השבת. עוד לפני השעה 10 החלו חברי עדת "סלע" להתפזר. הזוגות ניפנו והלכו להם לדרכם, וגם, זו הפעם הראשונה, צעדו ישי וליאורה יחד, בגלוי. היה זה מחזה מוזר במקצת, אבל איש לא פקפק בעובדה, שהוא מ ו צ ג. השניים נעלמו מאחורי עיקול הדרך וכושי אמר לגיורא ולמכסי שהצטרפו אליו: - בואו, נלך.

- אתה רוצה לעקוב אחריהם? שאל גיורא, שלא היה שלם עם תוכניתו של כושי.

- לא בדיוק, הסביר כושי. - ברגע מסוים אני רוצה להחליף כמה מילים עם ישי.

השלושה החלו צועדים בעקבות הזוג. כדי לא לעורר חשד, שמרו על מרחק הגון מהם – כ-100 מטר. נראה היה שהשניים צועדים לעבר ביתה של ליאורה. הם התווכחו בחום על נושא כלשהו, והוויכוח הלהיב את שניהם במידה רבה.

שעה ארוכה לאחר מכן הגיעו לקרבת ביתה של ליאורה. הבית עמד על גבעה קטנה, במרחק מה מהכביש, ומדרכת בטון צרה הובילה אליו. תחילתה של המדרכה הייתה בארבע מדרגות משופשפות, שעל אחת מהם התיישבו ליאורה וישי, בהמשיכם את שיחתם. 

- אנחנו נכנסים לפעולה, אמר כושי. – גיורא, עליך יהיה לשוחח עם ליאורה, כשאקח הצידה את ישי.

- בסדר, אמר גיורא. אמנם התוכנית, כאמור, לא נראתה בעיניו ביותר, אך להחליף כמה מילים, ויש להניח שלאורך זמן, עם ליאורה, הוא היה מוכן בהחלט.

השלושה התקרבו למקום מושבו של הזוג. כושי, מופתע כביכול, הפליט:

- הה, הביטו את מי אנו רואים כאן ... גם גיורא ומכסי עשו עצמם כמופתעים. כושי ניגש ישר לעניין. הוא פנה לישי ואמר:

- ישי, בוא רגע הצידה, אני מוכרח לומר לך משהו חשוב.

- מה העניין? ביקש ישי לדעת.

- אני לא יכול לספר כאן, אבל העניין חשוב ביותר, ותצטער מאוד אם לא תרצה לשמוע אותו.

ישי קם ממקומו בחוסר חשק, כשהוא זורק לעבר ליאורה משהו מסוג "אני גומר איתו וכבר חוזר", והצטרף לכושי ולמכסי שפנו הצידה. גיורא, כמתוכנן נשאר עם ליאורה.

- ישי, אמר כושי, אחרי שהתרחקו כ-30 מטר, - מה העניינים איתך?

- איזה עניינים?

- עם ליאורה...

- מה יש? ממתי זה אכפת לך?

- חביבי, אתה עוד לא מכיר אותי טוב, אמר כושי, - אתה עוד קצת "ירוק" בעדה. אני לא נותן לחבר שלי סתם ככה להתדרדר...

- אני לא מבין על מה אתה מדבר.

- אתה מבין טוב מאוד... עליך להפסיק עוד הערב את הקשרים עם ליאורה.

- תגיד, השתגעת... אתה לא נורמאלי? - היו אלו המילים היחידות שישי הצליח לומר.

- אני נורמאלי בהחלט, אמר כושי. – מי שקצת לא בסדר זה  א ת ה! אתה לא מבין שהיא מנצלת אותך, רוצה שתרדוף אחריה כאילו היית ילד קטן? הכוונות שלה לא רציניות.

- מאיפה אתה יודע?

- שמע, שמע... אני מכיר את הסוג הזה. אוהבת להראות שהיא יודעת הרבה על תיאטרון, ומבקשת שתחליף לה ספר בספריה, כיוון שהיא לא מרגישה טוב... נכון?

- זה הספיק לי, בהחלט! פסק ישי – תודה רבה לכם, בעצם רק לך כושי, על העצות. הוא רצה לחזור אל ליאורה, אלא שכושי ומכסי חסמו בפניו את הדרך.

- אתה לא חוזר! קבע כושי. – זה מוחלט אצלנו!

- אני לא שואל אתכם מה לעשות! קרא ישי וכהרף עין עלה בליבו הרהור, שאותו כושי העומד מולו ומפריע לו לחזור אל ליאורה, היה אך שבוע קודם לכן ידידו הטוב ביותר, ויחד הרי "סחבו" את הדגל במשחק הצופי.

קול הויכוח משך את ליאורה למקום, וגיורא נשרך בעקבותיה. היא ביקשה לדעת במה דברים אמורים, אלא שאיש לא התכוון לספר לה זאת.

- אה, שום דבר, אמר ישי, כשהוא משתדל לשמור על קור רוח. – בואי ליאורה, אני גמרתי כאן.

- אני חושבת שהגיע הזמן שאלך הביתה, אמרה ליאורה, במתחה את זרועותיה, כמי שמתגעגעת למגעה של המיטה הרכה. – לילה טוב לכולכם, וגם לך ישי, הוסיפה כאילו הרגישה צורך לציינו במיוחד.

- לילה טוב, אמר כושי, - ואנחנו נשמור על ישי, את לא צריכה לדאוג ...

- אתה סתם גועלי... השיבה ליאורה ופנתה לעבר ביתה.

אחרי דקה נעלמה דמותה בקצה המדרכה הצרה.

                             *    *    *    *

- חבל על המאמצים שלכם, אמר ישי, כשפנו ללכת, - וחוץ מזה – זה לא הוגן!

- כוונתנו לעזור לך, לא יותר, אמר כושי.

- אני לגמרי לא בטוח... השיב ישי.

- מה אתה רוצה לומר בזה? אמר כושי בעצבנות מה.

- שום דבר מיוחד, אתה פשוט מקנא...

- מקנא בך?

- אולי...

- אתה מדבר כמו תינוק, התרתח כושי, אך בתוך-תוכו הוא ידע כי ישי צודק. אוף! ממש מרגיז עד כמה שהוא צודק! כמה השתדל לקשור קשר כלשהו עם ליאורה? מה לא עשה? שוחח איתה על תיאטרון, החליף עבורה ספרים בספרייה!... כלום: קול קורא במדבר, ועכשיו בא צוציק זה, ובלי בעיות הופך לחבר שלה!

הגיעו ליד ביתו של כושי, והוא עמד להיכנס פנימה, בעוד שישי ומכסי המשיכו הלאה. ישי אמר לפני שנפרדו: - אני מקווה שיותר לא תעשה לי בושות כאלו.

- עשיתי מה שעשיתי – לטובתך...

- אז אל תעשה לי טובות.

כושי הרהר רגע ארוך ואחר כך אמר: - בסדר. לא אתערב יותר, אבל אני מבטיח לך שתתחרט. אתה לא מכיר את הבחורה הזאת.

כושי נכנס לביתו והשניים המשיכו בדרכם. לאחר כמה דקות הגיעו לביתו של מכסי וישי המשיך לצעוד בגפו. הוא הרהר במצבו: הוא, הנמוך, הלבקן, והמכוער הצליח להשיג את מה שלא עלה בידי רבים אחרים. אין ספק שכושי מקנא. לא פעם דיברו על כך שהוא היה מוכן להקריב את ראשו, אילו הסכימה ליאורה להעיף מבט אחד לעברו, ואילו לו, לישי, "הולך" איתה...

אבל, מסתבר שהאופטימיות שלו הייתה מופרזת, ומה שלא פחות חשוב, אם כי מדכא באותה מידה, מוקדמת.

 

 

 

אחד החוקים בלתי כתובים שהיו קיימים בעדת "סלע" אמר, כי למחנה העבודה חייב לצאת כל אחד, כך נהגו במחנה העבודה שנערך בסוף החמישית, כך נהגו שנה לאחר מכן, ואף הפעם לא הייתה כל מגמה לסטות מהנוהג המקובל.

ואכן, שלושה-ארבעה ימים לפני מחנה העבודה נראה היה שהכל יֵצאו, ומכל מקום לא הודיע איש על אי יציאתו. אלא תמיד יש הפתעות. במוצאי שבת, יומיים לפני היציאה למחנה, הכריז לפתע איציק שהוא אינו יוצא. תחילה היה מי שחשב שאיציק מתלוצץ, אך האחרון חזר והכריז כי אין בדעתו לצאת למחנה, מסיבות שאותן הוא שומר לעצמו.

התנהגותו זו של איציק נראתה מוזרה ביותר, ומועצת העדה התכנסה לישיבה דחופה, בהזמינה את איציק. מלבד איציק וחברי מועצת העדה נוכח בחדר גם יואל. דן פתח בהבעת תמיהה על התנהגותו של איציק וביקש ממנו יסביר את פשרה.

- העניין פשוט מאד, אמר איציק, - ואני רוצה לדבר דוגרי: לאחר מחשבות ממושכות הגעתי למסקנה שאיני מוצא עוד את דרכי בעדה, לגבי העתיד, ובכלל... אי לכך אני חושב שלא יהיה זה מעשה הוגן מצידי לצאת למחנה העבודה ואחר כך, אחרי כל הכיופים ו"החיים" שמחנה זה מספק, להודיע על עזיבה. נדמה לי שעכשיו הזמן המתאים ביותר.

השתררה דממה מעיקה. שלושת חברי מועצת העדה ויואל המדריך היו  נדהמים. איציק נחשב תמיד לחבר "בטוח" וכשדיברו, לא פעם, על עזיבות ונשירות, היה הוא האחרון שאפשר היה לייחס לו מעשה מעין זה.

- אני חושב שהצעד שלך פזיז, אמר דן בקול רפה.

- לגמרי לא, השיב איציק.

יואל נטל את רשות הדיבור ואמר: - אני מציע לאפשר לאיציק ש ל א לצאת למחנה העבודה. אחרי שיהיה במשך חודש ללא החבר'ה, יוכל לדון טוב יותר בדרכו העתידה. נדמה לי שזו הדרך היחידה לפתור את הבעיה כעת. אני מציע, נוסף לכך, שדבר ממה שנאמר כאן לא יגיע לאוזני מישהו מהעדה, עד לאחר מחנה העבודה.

- אני  מצטרף להצעתו של יואל, אמר דן, וגם שני החברים האחרים של המועצה נהגו כן. איציק, מצידו, הבטיח שלא לפעול כל פעולה עד לסיומו של מחנה העבודה.

כמה דקות לאחר שאיציק יצא, אמרה כרמלה לדן: - מי היה מאמין עליו, על איציק. ואבא שלו עוד מזכיר מועצת הפועלים. בטח לא יהיה לו נעים עכשיו.

- אני לגמרי לא בטוח, השיב דן. – בימינו אפילו ההורים ה"חלוציים" ביותר אינם כה חלוציים כאשר המדובר הוא בבניהם.

- אתה מדבר מתוך ניסיון? חקרה כרמלה.

- כמובן... נדמה לי שמתוך ניסיונו של איציק...

                             *    *    *    *

ביום השני בבוקר נעצרה משאית האוטוקר הגדולה של קיבוץ גליל העמקים ליד קן רמות דן. כל חברי עדת "סלע", פרט לאיציק, כבר המתינו לה.

- איך זה שהאוטו בא הפעם בזמן? – התפלא גיורא. – בפעמים הקודמות נתנו לנו לחכות הרבה זמן עד שהואילו לקחת אותנו.

- חביבי, קיבוץ גליל העמקים זה קיבוץ של יאקעס, השיב הנהג הקרח וגבה הקומה – אצלנו שעה זה שעה...

חיש מהר הועלו כל החפצים והמטלטלים ומשאית הענק השאירה מאחוריה ענן עשן שחור, ולא עברו אלא כמה דקות, וגם רמות דן נשארה מאחור.

שעתיים מאוחר יותר התנשפה המשאית ברחובות הדר הכרמל שבחיפה, בדרכה לאסוף את עדת "הגפן". איש לא ידע בבירור כמה יֵצאו למחנה מעדת "הגפן", והבעיה למי יהיה הרוב המספרי במחנה העבודה הטרידה לא מעט את מכסי וכושי, שערכו לעצמם חישובים מוזרים.

כשנעצרה המשאית ליד הקן החיפני היה ברור כי הרמות דנים הפסידו. לפחות ארבעים מחברי עדת "הגפן" נדחקו לארגז המשאית, כאילו אנשי "סלע" אינם קיימים כלל. עיניו של גיורא התרוצצו במהירות. היכן ה י א? כשלא גילה אותה, אפילו לאחר שהמשאית זהה ממקומה, פנה אל שכנו, יצור שמן בעל בלורית אנטי ספרית ושאלו כיצד הוא יכול למצוא את זיוה.

- לא מכיר אף אחת בשם זיוה, השיב השמן. – אני מקריית ים הדרומית, מעדת "מעיין", ורק לפני חודשיים התאחדנו עם עדת "הצבי" וביחד קוראים לנו עדת "הגפן". היא בטח מ"הצבי".

מאוחר יותר התברר לגיורא כי מזלו לא שפר עליו. זיוה, כך נאמר לו, תגיע למחנה רק בשבועיים האחרונים שלו.

- לא הולך לי, הרהר גיורא בינו לבין עצמו, כשהוא משקיף, באדישות מאולצת, לעבר נוף הגליל שטס בכיוון הפוך לכיוון נסיעתה של המשאית. אחרים, לעומת זאת, התעניינו יותר בנעשה בפנים ארגז המשאית. תחילה הייתה כל אחת מהעדות מסוגרת בתוך עצמה, אך לאחר כחצי שעה של טלטולים משותפים, נפרצו סכרי ההתבדלות והחלו להירקם הקשרים הראשונים.

                            *    *    *    *

השבועיים הראשונים חלפו. החיים התנהלו לפי כל כללי מחנה העבודה המקובלים: עבודה, רחצה בירדן הסמוך למשק, מסיבות עם המשק ובלעדיו, קשרים הדוקים עם חברי עדת "הגפן" אך לא פחות מכך גם סכסוכים איתם, זה "התחיל" עם זו ועוד כהנה וכהנה, כשם שקורה בכל מחנה עבודה, בכל קיבוץ, בכל שנה.

מצב הרוח הכללי היה שפיר בהחלט. נראה היה לחברי עדת "סלע", ששני המחנות הקודמים בהם השתתפו, לא הגיעו לרמתו של המחנה הנוכחי. אולם, לא הכל סברו כך. טלו למשל את ישי, מצב רוחו היה בשפל המדרגה. כשיצא למחנה היה אפו בכוכבים, ואילו שבוע לאחר מכן כבר חרש באפו את שבילי המשק. הסיבה? מה השאלה: ליאורה כמובן. כל עוד נסעו למחנה העבודה ישבו עדיין האחד ליד השנייה, אך כשהגיעו למחנה היא פשוט התעלמה ממנו וחסל.

- לא רצית לשמוע לעצתי, אמר כושי לישי, כשהוברר לו מה אירע.

- אני לא רוצה לשמוע אותה גם עכשיו, השיב ישי קצרות ולא המשיך עוד את השיחה.

הייתה זו שעת ערב. רוב חברי מחנה העבודה כבר סיימו את ארוחתם, והיו מפורקדים על הדשא הענק שממול לחדר האוכל. הייתה זו שעה נעימה מאין כמוה: רביצה על הדשא, כשהבטן מלאה, והגוף נח לאחר יום העבודה, אין חביבה ממנה על חברי מחנות העבודה מאז ועד היום, ולא רק עליהם.

אותה שעה עצמה, במרחק של כ-200 קילומטר מהדשא הגדול של גליל העמקים ברחוב שטראוס 39 א' ברמות דן, ישבו סביב שולחן מטבח מלבני ארבעה אנשים: שני מבוגרים ושני ילדים, כשעיני כולם נשואות אל כמה עמודי נייר, שבידי אבא כרובי, הלוא הוא אביה של כרמלה הג'ינג'ית. יתר הנוכחים במטבח הצר היו כמובן אמא כרובי, ושני אחיה של כרמלה: דוביק בן השתיים עשרה וחצי ואילנה בת העשר וחצי.

- הפעם קיבלנו מכרמלה מכתב ארוך מאד, אמר כרובי האב, וכאשר כרובי האם סיימה לשטוף את הכלים והספיגה את ידיה במגבת המטבח, הוא החל לקרוא, בקול רם ואיטי, את מכתבה של הבת המצויה במחנה העבודה:

- לאמא, אבא, אילנה ודוביק שלום.

- למה אני תמיד אחרון ברשימה?  התאונן דוביק.

- שתוק ותן לשמוע, אמרה אילנה.

- הפעם אכתוב לכם על סדר היום שלנו במחנה העבודה. כפי שכבר כתבתי, שלשום נדמה לי, אנחנו גרים באוהלים הודיים גדולים, לא הרחק מבתיו הקיצוניים של המשק – שמונה שמונה באוהל.

- היא לא כותבת אם בנים ובנות יחד, העירה אמא כרובי.

- שכחת איך זה היה במחנות שלנו? התפלא אבא כרובי. אני ממשיך: - בדרך כלל אנו צריכים לקום בשש וחצי בבוקר, אבל האמת היא שזה קשה מאוד, בגלל שמדי לילה, כמעט, אנו הולכים לישון נורא מאוחר. אבל בבוקר, בכל זאת, אנחנו קמים  ויוצאים לעבוד בענפים השונים. אני נחשבת לאחת הוותיקות ביותר במטעים. משך 12 ימי העבודה שחלפו לא הזנחתי את המטעים, תפוחים ושזיפים, אפילו ליום אחד. על העבודה עצמה במטע אין הרבה מה לכתוב, בגלל שאתם בטח יודעים איך זה: בדיוק כמו אצלנו בחצר, רק פי 5000 יותר גדול.

מה שאני רוצה כ ן לספר לכם, זאת דרך מקורית ומיוחדת שגילה אחד מהחבר'ה כאן, במחנה העבודה, כדי להתגבר על התהפוכות הרבות המאפיינות את בטני העובדים במטע – אנחנו זוללים כאן בלי סוף תפוחים ושזיפים (וקצת פחות גם ענבים ואפרסקים) והמעיים של רוב חברי החברה כבר הפכו "משוגעים" עקב התפריט הבלתי רגיל. בקיצור, מה יש לדבר: בני המעיים התחילו לעשות צרות, מה גם שאחרי רוב הפירות שאוכלים, עוד שותים מים בכמויות לא מבוטלות.

ואז בא אותו גאון, הלוא הוא כושי שלנו והמציא "רצפט" המחסל בבת אחת את כל כאבי הבטן, העצירויות והשלשולים; אתה רוצה לזלול פירות – בבקשה, יש רק לדעת איך ומתי לאכול כל פרי. א) אסור להתחיל את היום בתפוחי עץ. זה כבד מדי. ב) שזיפים, ענבים או אפרסקים – זה בסדר גמור. מותר אפילו לשתות מים אחריהם. (אני רואה לנגד עיני איך שאמא מתפלצת לשמע הדברים). ג) כדי לאזן את המצב בבטן, יש צורך חיוני לאכול, אחרי השזיפים + המים, לפחות שלושה תפוחי עץ הגונים. דבר זה ימנע רצרצות מיותרות. ד) יש להקפיד על איזון – תמיד לאכול תפוחי עץ אחרי פירות נוזליים וחסל סדר כאבי בטן.

תתפלאו, אבל הפטנט הוא מצוין. נדמה לי רק, שמכל העסק המשק עוד יפשוט את הרגל, כי אנחנו טורפים לו את כל הפירות...

זה בקשר לעבודה. כפי שכתבתי, הרי שאני ועוד כ-15 חבר'ה לפחות עובדים כל יום במטע. השאר עובדים בשאר הענפים של המשק ודי מבסוטים, מי פחות ומי יותר.

את נאווה מתחו אתמול בצורה פנטסטית. שלחו אותה לעבוד במטבח ושם נתנו לה עבודת בירור מוזרה: אמרו לה שיש צורך להפריד בין שני קילו אורז וקילו סוכר שהתערבבו. אז כמו שאתם שומעים, המסכנה הזו ישבה שלוש שעות והפרידה בין גרגירי הסוכר לגרעיני האורז, ורק כשגמרה, התברר לה שמתחו אותה. מאז – אלי צריפי החכם כתמיד צוחק ממנה כל הזמן וטוען שאילו היה לה קצת יותר שכל, או לפחות זיכרון טוב לגבי שיעורי הכימיה, אז הייתה ממיסה את כל התערובת, מקבלת את גרעיני האורז על ידי סינון ואת גרגירי הסוכר על ידי אידוי.

אבל, נחזור לעניינים שלנו. הבטחתי לכם לכתוב על סדר היום שלנו ואני ממשיכה: אנחנו גומרים לעבוד כל יום, בשעה שלוש אחר הצהריים. בדרך כלל מספיקים קצת לנוח אחרי הצהריים. באוהלים חם מאוד, ולכן אנחנו לוקחים סדינים והולכים לרבוץ על הדשאים של הקיבוץ. על הדשאים אפשר להישאר עד חמש בערך, ואז באים אלפי ילדי הקיבוץ ואי אפשר לחשוב עוד על שינה. אחר כך בא תור ארוחת הערב. על האוכל כבר כתבתי לכם, אבל דבר אחד שכחתי: מדי ערב נותנים פה לאכול פודינגים שוקולד, ממש תאווה לחיך. אפילו אני, שברור לי כי בעצם זה לא פודינג כי אם דייסה, מריקה לפעמים יותר מצלחת אחת. אני מקווה אמא שלא תיזכרי לי "חטא" זה של אכילת דייסה, כשיגיע החורף ותנסי שוב להאביס אותי בדייסות.

הלאה: אחרי ארוחת הערב מגיע זמנן של פעולות תרבותיות וחברתיות שונות. לפעמים אנחנו משתתפים באירועים של המשק (סרט למשל), אך בדרך כלל, הפעולות הן עצמיות שלנו. קשה להגיד שהפעולות עומדות, בדרך כלל, על רמה גבוהה, וייתכן שהדבר נובע מהעובדה שאנחנו משני (בעצם שלושה) מקומות, והליכוד החברתי אינו חזק עדיין דיו.

האירועים האמיתיים מתחילים רק מאוחר יותר, ב-10 בלילה. יש כאלה המנסים לשכב לישון, אך בדרך כלל לא נותנים להם. הסיסמה הכללית היא – "אין לישון!" בקיצור -  עושים שמח עד מאוחר נורא בלילה.

יש כמה חברה שהם מעין ועד "אין לישון!" והם מכריזים מלחמה גלויה על המסכנים שרוצים לשכב לישון בזמן. לוֶרה למשל הכניסו לפני כמה לילות צלופח חי למיטה, וכשהיא הרימה את השמיכה כמעט וקיבלה שבץ. מאז גם היא מוכנה לאחר בנשף, העיקר שלא יכניסו לה צלופחים למיטה...

אני חושבת שבזאת אסיים הפעם. השעה מאוחרת למדי והחברה עורכים עכשיו קומזיץ. את התרנגולות נתן המשק, כדי שהן לא יגיעו לסיר בדרכים אחרים. זה מזכיר לי את הבדיחה אודות אמריקני אחד, שבזמן בחינה במשפט בינלאומי נתבקש לכתוב על הדעות האנגלית והאיסלנדית בקשר לסכסוך הדיג בתחום המים הטריטוריאליים של איסלנד. כתב אותו נבחן: איני יודע מהן הדעות של האנגלים או של האיסלנדים, ומשום כך אכתוב את דעתם של הדגים בנידון...

כאן אסיים באמת. בקרוב אכתוב לכם שוב.

                                                שלכם – כ ר מ ל ה.

 

 

 

 

 

 

מחנה העבודה הפך לנחלת ההיסטוריה. שוב היו בבית, ברמות דן – ובקן. הבית המיושן לא השתנה. דור הולך ודור בא – והקן קלוף הטיח לעולם עומד.

התחילו הלימודים בשמינית. אפילו ישי הגוץ והלבקן היה כבר תלמיד שמינית. קצת קשה להאמין – אבל עובדה. חזרו אט-אט לפעילותם התנועתית הרגילה. עתה ידעו הכל שאיציק נשר. כשהסתיים מחנה העבודה אי אפשר היה עוד להסתיר את האמת המעציבה. היה זה גיורא שנתקל באיציק ברחוב ושאלו מדוע אין הוא מראה את פרצופו בקן. תשובתו של איציק הותירה את גיורא בפה פעור, ולא רק אותו. המהלומה הייתה כבדה. איציק עזב! כאילו נפגע אחד משורשי העץ ששמו עדת "סלע". אבל, כדרך מהלומות – הייתה מכה, ולאחר זמן החלה להישכח. לפתע נדמה היה שאיציק עזב מזמן מזמן.

בין כה וכה הגיע ראש השנה החדשה. עדת "סלע" כמנהגה, עמדה לערוך קומזיץ, אך מסיבות לא ברורות, שמאוחר יותר התבררו, הוחלט לקיים את המסיבה בבית פרטי. אלי צריפי הסכים להעמיד את דירת הוריו לרשות העדה. – ההורים שלי נסעו לבית הבראה, ונורא משעמם, הסביר.

- אני לא מבין מדוע לא המשכנו במסורת המקובלת, התרעם גיורא.  – מדורה זה הרבה יותר טוב ממנורות חשמל.

- חכה בסבלנות ותבין, השיב לו כושי.

                             *    *    *    *

הגיע ערב המסיבה. אלי צריפי, בעזרת כרמלה כמובן, הפך את דירת הוריו למתקן תנועתי למדי. השניים סילקו מהסלון את כל הרהיטים, ובמקומם מילאו את החדר המרווח בכיסאות מכיסאות שונים, שאספו בבית ואצל השכנים. כיוון שאפילו כך לא הגיע מספר הכיסאות למכסה הנדרשת, ביקר אלי צריפי בקן, ובחוזרו היו איתו שניים מהספסלים הוותיקים והמוכרים.

סמוך לשעה שמונה וחצי היה הכל ערוך ומוכן למסיבה. המקרר החשמלי היה גדוש ב"דברים טובים", הסלון מכוסא ומואר, ו"בעלי הבית" – ממתינים לאורחים.

ראשונים הגיעו כושי ומכסי. הם נשאו עימהם מזוודה מאורכת, שיותר מאוחר התברר שאין היא כלל מזוודה, אלא דווקא טייפ רקורדר חדיש.

- הכל בסדר? שאלה כרמלה.

- ההקלטה – בומבה! ביאר לה כושי.

- ששש... אסור שמישהו יֵדע עד הרגע המתאים, אמר אלי צריפי, - אני שומע צעדים.

היה זה ישי, ומיד לאחריו הגיעו ניצה ודורון – זוג, כמו תמיד. אין האחד זז ללא השנייה.

ברבע לתשע כבר הייתה למעלה ממחצית העדה בביתו של אלי צריפי. יואל עדיין לא הגיע, וכן ליאורה, למגינת ליבו של ישי, שקיווה כי לא הכל אבוד.

עשר דקות חלפו, כולם ישנם, פרט לדן.  התברר כי השפעת תפסה אותו דווקא בצהרי אותו יום, ובוויכוח עם הרופא, אם מותר לו (לדן) לקחת חלק במסיבה או לא, ניצח הרופא שטען כי חום של 39.8 הוא סיבה מספקת שלא להשתתף במסיבה.

- אני חושב שכדאי לשבת, אמר יואל. – מישהו מתנגד? לא היו  מתנגדים וחיש מהר לא נשאר כיסא פנוי אחד לרפואה. אפילו ספסל וחצי התמלאו.

אלי צריפי מחא כף אל כף והיסה את הנוכחים:

- ששש ... אני אומנם מארח, אבל זה רק במקרה...

- אני רוצה לדעת למה המסיבה פה, ולא בחוץ? חזר גיורא על שאלתו.

- היה לנו צורך בזרם חשמלי, זאת כל מה שאוכל לומר לך עכשיו, השיב אלי צריפי. – אחר כך תדע יותר.

אחרי דברי הקדמה קצרים של אלי צריפי, החלה תוכניתה הרגילה של המסיבה. שרו שוב את כל השירים הישנים, כמו למשל:הוא היה מפוזמק עד העצם / כי נתנו לו נקניק בקופסה / הוא חייך לה קלות, אך בעצב / את זיכרה הוא נשא במסע. (צריך היה פעם לתפוס את מחבר המילים ולערוך איתו חשבון קצר, הרהרה כרמלה בינה לבין עצמה).

כרגיל – הגיע גם תורו של הכיבוד. כרמלה הג'ינג'ית, בעזרתה של נאווה, הכינה, מסתבר, מעדנים של ממש, עד שגיורא הלקקן שכח את כל תלונותיו בעניין מיקומה של המסיבה.

ואז – בשעה עשר ורבע לערך הגיע הרגע הגדול, לפחות מבחינתם של כושי ומכסי. אלי צריפי שוב מחא כף אל כף, וכיוון שהכל ידעו שהוא עושה זאת כאשר ברצונו לומר משהו, הרי שנשתתקו מאליהם.

- יש לנו הפתעה קטנה היום, אמר אלי צריפי, - ואני מקווה שגיורא סוף-סוף יבין...

כושי ומכסי הכניסו לחדר את הטייפ רקורדר. הכל עקבו אחריהם בעיניים מתעניינות. לחידוש מעין זה בתחום הגשת התוכנית לא ציפה, מסתבר, איש.

- חברה, במקום להקדים הקדמות, אחבר את הזרם למכשיר, פתח כושי ואמר, - אבל בכל זאת אומר שתי מילים: יש לנו כאן תוכנית שאולי לא תהיה ברורה בשניות הראשונות. בקשתנו היא קצת סבלנות.

- יאללה, נראה מה שיש לכם שם, קרא גיורא בחצי פה. חציו השני של פיו היה עסוק אותה שעה בלעיסת פיסת טורט הגונה.

הזרם חובר וכושי לחץ על כפתור, אחר כך הסיט מנוף זעיר, ועתה לא נותר אלא לתת למכשיר לשאת את דברו. השתררה דומיה בת עשר שניות, עשרים שניות.

- נו?! קרא חנן, אך בטרם סיים את טרונייתו הקצרצרה, בקע מתוך המכשיר קול מוסיקה מוכרה. רגע היו כולם מופתעים, ואחר כך קראה רותי, כמו בסיפור על בגדי המלך החדשים:

- הרי זו מוסיקת הפתיחה לשידורי "גלי צה"ל"...

- נכון מאד, אז מה? שאל כושי.

המוסיקה נחלשה. קריין הכריז: ערב טוב חיילות וחיילים. אנו חוזרים ומביאים לכם את לוח משדרינו לערב זה, והערב נתחיל בתוכנית של גרעין נח"ל...

- מי מנחש מה הולך כאן? שאל כושי והפסיק את המכשיר. – המנחש זוכה בפרס, מתנת חברת "אטריה". אתה רוצה לומר משהו, ישי?

- אולי זאת הקלטה מוצלחת על איזה גרעין נח"ל, שכדאי לשמוע אותה.

- תשובה יפה, אבל זה לא זה, השיב מכסי.

- יש עוד ניחושים? חקר כושי.

- אולי זאת תוכנית על הגרעין של יואל, העלתה ניצה רעיון.

- אני חושב שגם האולי הזה לא נכון, השיב כושי.

- אז אולי תגלה לנו את האמת, התרעמה ליאורה (וכושי היה מרוצה שהיא כועסת. כך היא נראתה נחמדה יותר).

- בסדר, אמר כושי. – גבירותיי ורבותי! אתם מוזמנים לערוך, יחד איתנו, קפיצת דרך מסוימת. היום 8 בספטמבר. הבה נראה מה יהיה ב-8 בספטמבר של השנה הבאה. לשם כך יהיה עלינו לערוך ביקור ב...

מכסי, לחץ על הכפתור.

- חיילות, חיילים ומאזינים. לאחר סקירת לוח משדרי הערב אנו עוברים לתוכניתנו הראשונה לערב זה – ביקור בבסיס הטירונים של הנח"ל (ברקע נשמע קול חיילים הולכים, מקשקשים בכלי האוכל שלהם. הקריין המשיך) החלטנו להיפגש הפעם עם כמה מחברי גרעין "אגוז", המורכב מבני נוער מהערים חיפה, טבריה ורמות דן ...

- גם כן עיר – רמות דן... הפליט גיורא.

- שתוק... תן לשמוע, השתיקו אותו עשרה לפחות.

- כיוון שרמות דן חוגגת בימים הקרובים  מלאות 30 שנה להיווסדה, המשיך הקריין, - החלטנו לראיין הפעם אך ורק חיילים מיוצאי יישוב זה. אנו עוברים אל חדר האוכל המרווח של הבסיס, פה ניפגש עם כמה מהנחלאים (ברקע המולת חדר אוכל גדול). סלח לי, מה שמך?

- אלי צריפי.

- בן כמה אתה?

- 18 וקצת.

- מה אתה יכול לספר על החיים כאן?

- חברה ששש ... אולי לא תפריעו, אתם לא רואים שמקליטים. החיים פה די בסדר. הלוואי שלא יהיה יותר גרוע.

- מה התפקיד שלך?

- מרכז הגרעין.

- ומי זאת הבחורה שעומדת על ידך, הייתי אומר – הג'ינג'ית...

- זאת ...  נו, איך אומרים, החברה שלי.

-  מה שמך?

- כרמלה.

- כמה זמן את והחבר שלך חברים? אני יודע שהשאלה קצת עדינה, אבל בכל זאת...

- איזה שנה ורבע.

- אולי את מוכנה לספר לנו איך זה התחיל?

- זה היה בלילה...

- זה תיאור כללי  מדי.

- אין לי מה להוסיף...

- אני  מודה לך חיילת כרמלה. סיפקת לנו באמת חומר מגוון ומעניין.

                             *    *    *    *          

חמש הדקות הבאות היו מוקדשות לשני היובלים, שהם, כפי שהתברר מהשידור, אלופי בסיס הטירונים בשחמט. הראיון כלל שיחה ממושכת בין השניים על מסעיו של הסוס השחור, שהסתיימה, כרגיל, במריבה, היכן בדיוק עמד הסוס לפני ארוחת הערב אתמול.

הסרט המשיך להסתובב. איש, פרט לכושי ולמכסי שהכינו את התוכנית, ערכו אותה ואף הקליטוה, לא ידע בדיוק מתי יעלו אותו בחכה.

הפסקה קלה, ומיד לאחריה קול שירה נמוך, כאילו עלה מהבטן. השיר – "אני רעב, בטני  מתכווצת מרעב".

- סלח לי, מה שמך בבקשה.

- גיורא.

- אולי אתה מוכן לספר לנו על האוכל כאן?

- לא.

- למה?

- אני והאוכל לא נמצאים ביחסים טובים.

- אתה מוכן להסביר את דבריך.

- בסדר, אבל אני אגיד על מה שיש לי על הלב, וגם מתחתיו, בבטן.

- או. קיי., התחל.

- טוב, אז זה ככה. האוכל פה לא מספיק. מה אני יכול לעשות – זאת עובדה. הנה, אתאר בפניכם מה אכלנו אמש בארוחת הערב: סלט, חביתה, גבינה צהובה, ריבה, זיתים, גבינה לבנה, קפה עם חלב.

- ומה הרע בארוחה כזו, היא נראית די טובה?

- זאת ארוחה זאת? כדי שיהיה לי כוח להתאמן אני צריך לפחות שלוש ארוחות כאלו, אבל מוכנים לתת לי רק שתיים, באישורו של מפקד הבסיס...

- מה יש לך לספר על חיי החברה בבסיס?

- הו, יש דברים די מעניינים. הנה למשל סרטי הקולנוע. שלשום, למשל היה סרט מעניין. שכחתי מה שמו, אבל אכלו שם... כל מנה – בומבה.

- האם אתה רוצה למסור משהו להוריך, דרך גלי האתר?

- כן... שגמרתי כבר את החבילה ששלחו לי.

- ומה עוד?

- זה הכל. סלח לי, אנחנו הולכים עכשיו לאכול...

הקריין המשיך: - עכשיו חיילות, חיילים ומאזינים, ברצוני להציג בפניכם את האטרקציה של גרעין "אגוז" ובסיס הטירונים כולו, את החיילת, שזכתה בתואר לו נכספו בוודאי חיילות רבות אחרות – מלכת היופי של הבסיס. הרשו לי להציג בפניכם את החיילת ליאורה...

- אה... זה מעניין מאוד, אמרה ליאורה, - של מי הרעיון, כושי, שלך?

- אני לא יכול לגלות "סודות מקצועיים", השיב כושי.

- קודם כל אתאר בפניכם את החיילת ליאורה, המשיך הקריין, - שזכתה כאמור בתואר הנכסף של מלכת היופי הבסיסית. ובכן, החיילת ליאורה היא בחורה נחמדה, בגובה בינוני, שערה נוטה לבלונדיני, ועיניה כחלחלות. אך מדוע נרבה במילים. ניתן לה לומר את דברה. אמרי לי בבקשה החיילת ליאורה – מה הייתה הרגשתך, כשנבחרת כמלכת היופי הבסיסית.

- הרגשה טובה.

- את מוכנה להסביר ולהרחיב את דבריך?

- בבקשה, תראה: אני בחורה יפה, ויש הטוענים שאפילו יפה מאוד, אז מה הפלא שבחרו דווקא בי כמלכת היופי של הבסיס?

- אני  מבין. חן-חן לך החיילת ליאורה. תודה רבה. באמת אין גבול לענווה שלך...

- אמרת משהו?

- כן... אני מאחל לך כל טוב.

- תודה רבה כושי, זה באמת היה נחמד מצידך, אמרה ליאורה בשלחה מבטים יורקי להבות לעברו של כושי. - חשבתי שאתה יותר בן אדם ממה שהנך.

- באמת לא צריך להתרגז, אמרה כרמלה הג'ינג'ית, המפייסת הנצחית. – זוהי תוכנית היתולית, וצריך לקבל אותה בתור כזו. אני מציעה לך ליאורה שלא לקחת אותה ללב יותר מדי.

- אבל זה מרגיז...

- גם אני התרגזתי, אבל לא התפרצתי, אמר גיורא.

- אצלך זה היה משהו אחר...

- אולי כדאי שנפסיק? שאל כושי, שכיבה עוד קודם לכן את המכשיר.

- מה פתאום להפסיק, קרא ישי, - זאת תוכנית נחמדה. אני חושב שכדאי להמשיך. . המסכן – לא ידע שהסיפור שלו דווקא עומד על קצה לשונו של הטייפ רקורדר...

כושי לחץ על הכפתור והתוכנית נמשכה. קולו הרגוע והעמוק של הקריין נשמע שוב: - עכשיו מאזינים יקרים, יש לי הכבוד להציג בפניכם את החייל לדוגמא של הבסיס, אך קודם, כמנהגי, אתאר אותו פחות או יותר. ובכן, המדובר בחייל שגובהו מטר וחצי לכל היותר, שערותיו בהירות-בהירות, והרובה  נראה כאילו הוא אחיו הבכור.

- אני חושב שהכוונה אלי, התפרץ ישי.

- שמו של החייל בו אנו עוסקים הפעם הוא ישי, המשיך הקריין בדבריו, - והוא כאמור החייל לדוגמא של הבסיס. מיד נברר מה פירוש הדבר.

- מתי אתה קם כל בוקר?

- בארבע וחצי.

- ומתי מתעוררים חבריך.

- בשש.

- אני לא מבין... מדוע אתה קם מוקדם יותר?

- העניין פשוט. אני קם מוקדם יותר כדי להכין את הכל. אני, לא כמו כולם, מנקה את הרובה שלי שעה, ומצחצח נעליים חצי שעה.

- למה אתה עושה זאת?

- עניין של טבע כנראה.

- מִסדרים נוספים היו לך?

- לא, אף פעם כמובן. בעצם – פעם אחת היה. זה היה בגלל שאני מצחצח את הנעליים יותר מדי.

- לא ברור.

- העניין היה כך: היה לנו ממכף אחד שעל האף שלו הייתה  מין... איך אומרים זאת, נניח יבלת, בולקלה. אתה מבין, חטוטרת על האף והוא לא אהב, כמובן, להביט בחטוטרת האפית שלו. אז פעם, כששלח מבט לעבר הנעליים המצוחצחות שלי, השתקף האף שלו מתוכן כמתוך ראי. זה נורא הרגיז אותו והוא העניש אותי.

- מה היה העונש שלך?

- לא חשוב...

- בכל זאת.

- טוב, הוא אסר עלי להשתתף בטכס בחירת מלכת היופי של הבסיס. אתה מבין, אני הייתי משך הרבה זמן חבר של מלכת היופי...

                              *    *    *    *

הסרט הגיע לסיומו. כושי לחץ על אחד הכפתורים והסרט החל לעשות דרכו ב"רברס", ומיד לאחר מכן נמשכה התוכנית. לא נלאה אתכם בפרטים. עוד שלושת רבעי שעה לפחות "ניצלו" חברי עדת "סלע" בכבשנם של כושי ומכסי. השניים לא חסכו בעקיצות ובהצלפות, וחיסלו חשבונות ישנים ולא כל כך ישנים. לחובתם יאמר שלא תמיד נהגו בטקט, כמו למשל במקרה של ניצה ודורון, כשהחליטו משום מה שהזוג "גמר" וראיינו כל אחד ממנו בנפרד, תוך כדי השמעת "מחמאות" הדדיות. אולם, אין להתעלם מכך שהתוכנית הייתה מעניינת וחברי העדה ישבו סביב מכשיר ההקלטה וקלטו כל מילה שפלט רמקולו.

ברבע לשתיים עשרה בדיוק הכריז הקריין: - בזאת הננו מסיימים את תוכניתנו "הערב עם גרעין נח"ל" שנכתבה, נערכה, בוימה וקוריינה בידי צדף כרמיאלי. הערב נפגשנו עם כמה מחברי גרעין "אגוז", שכפי שמסתבר לא היה קשה לפצח אותם, על מנת לשמוע מפיהם על חייהם הצבאיים.

- יש למישהו הערות? שאל כושי.

- למה לא הוזכרו כל חברי העדה, כולל מכסי ואתה? ביקש גיורא לדעת. – זה לא פייר.

- יכולות להיות שלוש סיבות לפחות. אחת: שכחנו, פשוט שכחנו, לספר על חבר זה או אחר. שנייה: יהיו בוודאי כאלה שיעזבו ולא יגיעו לבסיס הטירונים. ושלישית: היה לנו רק סרט אחד – שעה וחצי משני הצדדים ולא כולם נכנסו.

- ומתוך איזה מהסיבות שהזכרת, השמטת את עצמך? שאלה ליאורה, שלא יכלה עדיין לסלוח לכושי על מה שעולל לה.

- לא השנייה, מכל מקום...

חצות.

שנה חדשה החלה. השנה הקודמת הסתיימה, ואיתה גם סיפורה של עדת "סלע". סיפורם של אלי צריפי וכרמלה הג'ינג'ית, חנן, מכסי וכושי, שני היובלים, ורה ואלונה, דורון וניצה, גיורא, עופרה, אפרת, רותי וליאורה, דן נאווה, ציפי, אליהו וישי; סיפורו של יואל, המדריך הצעיר, שנכנס כטירון והוכיח כי אינו טירון כל כך; סיפורם של העוזבים שדרכם נפרדה מדרך העדה; סיפורו של הקן התנועתי שעדת "סלע" הייתה חלק בלתי נפרד ממנו; סיפורם של המחנות, הטיולים, ההכנות לקראתם והזיכרונות שלאחריהם; סיפורם של עשרים ושניים חברי עדת "סלע", עשרים ושניים צעירות וצעירים, שכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו, וכולם יחד עולם בפני עצמו; סיפורם של תעלולים, של מתיחות, של אהבות ראשונות – אהבות בוסר ואהבות אמת; סיפורה של העדה שקראו לה "סלע".

תם הסיפור. מראש השנה עד ראש השנה. הקרוסלה של "קראו לה סלע" עשתה סיבוב מלא.