מסמך היסטורי רב-חשיבות שחובר ערב קבלת העצמאות והוקרא על-ידי דוד בן-גוריון בטקס הכרזת העצמאות, ביום שישי, ה"א באייר תש"ח, 14 במאי 1948.
ההכרזה היא בת 655 מילה ומתחילה במילים: "בארץ-ישראל קם העם היהודי".
היא כוללת שלושה חלקים: החלק הראשון, ההיסטורי, סוקר את תולדות העם היהודי מאז ימי הקדם שלו בארץ, דרך תקופת הגלות, הרדיפות והשואה עד לשובו לארץ-ישראל, ואת זיקתו למכורתו בכל אותם דורות; החלק השני, האופרטיבי, דן בהקמת המדינה ומוסדות השלטון שלה; החלק השלישי הוא החלק ההצהרתי, המבטא את חזון העם וה"אני המאמין" שלו באשר לדמות המדינה – אופיה, יעדיה וערכיה מבחינה חברתית ומדינית.
בין הדגשים בהכרזה: עלייה יהודית, מדינה יהודית, קיבוץ גלויות ופיתוח הארץ לטובת כל תושביה. בהמשך נאמר בה, שהיא "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". ועוד: המדינה "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".
במילות הסיום של ההכרזה נכתב: "מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948".
סמוך להשלמת המגילה פרץ משבר בשל תביעת החברים הדתיים של המועצה לכלול את שם שמיים בהכרזה. לכך התנגדו כמה מחברי השמאל. דוד בן-גוריון הציע את הנוסח "צור ישראל" שהתקבל על דעת שני הצדדים.
לאחר סיום הקראת ההכרזה, חתם עליה ראשון דוד בן-גוריון, ובעקבותיו חתמו כל שאר הנוכחים, 26 במספר, לפי סדר הא"ב. בטקס לא נכחו 10 מ-37 חברי המועצה – 9 שלא יכלו להגיע מירושלים הנצורה ואחד ששהה בחוץ-לארץ. הם הוסיפו את חתימותיהם במועד מאוחר יותר.
אל הטקס הוזמנו ראשי היישוב היהודי, ותיקי התנועה הציונית, רבנים, עורכים ועיתונאים. הוא החל בשעה 4 אחר-הצהרים ונמשך 32 דקות בדיוק. את ההמנון "התקווה" בסיומו ניגנה התזמורת הפילהרמונית.
בשנים הבאות נבחן לא אחת מעמדה המשפטי של הכרזת העצמאות, ובעיקר החלק השלישי שלה, שבו התחייבויות ברורות לגבי דרך התנהלותה של המדינה. בעוד שבעיני "האבות המייסדים" הייתה להכרזה משמעות ותוקף משפטיים, והיא נתפסה כמעין חוקה של המדינה, שחוקים רגילים מן הראוי שיתבטלו במקרה של התנגשות איתה – קבעו כמה פסקי דין של בית המשפט העליון שאין לראות בהכרזת העצמאות משום חוקה פורמאלית. ועם זאת, במקרים שחוקים של הכנסת אינם חד-משמעיים ויש להם מקבילות ברורות בהכרזת העצמאות, ניתן להעדיף את הנוסח מתש"ח.