ברוב מדינות העולם קיים מוסד ביקורת ממלכתי, בלתי תלוי, שתפקידו לבקר את המינהל הממשלתי וגופים ציבוריים אחרים, ולהעריך את פעולותיהם. כבר ב- 1949 חוקק חוק מבקר המדינה, לפיו הוקם מוסד ביקורת המדינה בישראל. מאז 1971 משמש מבקר המדינה גם נציב תלונות הציבור, והוא מהווה כתובת לכל אדם שנפגע על ידי גוף ממלכתי וציבורי הנתון לביקורת מבקר המדינה, להגיש תלונה נגדו.
חוק מבקר המדינה נותן בידי המבקר סמכויות רחבות, הן מבחינת סוגי הגופים העומדים לביקורתו הן מבחינת היקפה ועומקה של הביקורת באותם גופים. החוק בנוסחו המקורי, כלל בתוכו שני יסודות: האחד - הביקורת במשמעותה המסורתית - ביקורת סדירות וחוקיות; והשני - ביקורת החיסכון והיעילות. בתיקון לחוק משנת 1952 ניתוספה ביקורת על טוהר המידות. עם השנים הורחבה הביקורת גם לבחינת האפקטיביות של פעולות הגופים המבוקרים. החל משנות ה-80 עוסקת הביקורת מדי פעם גם בהערכת תוצאותיהן של פעולות הממשל ומדיניותו. בד בבד עם התפתחות זו הורחבו גם תחומי הביקורת, והיא הוחלה על גופים נוספים, כגון תאגידים ממשלתיים, רשויות מקומיות, חברות בת של גופים מבוקרים, מוסדות להשכלה גבוהה, קופות חולים, קואופרטיבים לתחבורה ציבורית, ועוד.
בשנת 1973 הטילה הכנסת על מבקר המדינה, בחוק מימון מפלגות, את הביקורת על החשבונות השוטפים של הסיעות בכנסת ועל חשבונותיהן בתקופת הבחירות לכנסת ולרשויות מקומיות.
חוק יסוד: מבקר המדינה ( 1988), מהווה גולת כותרת לקביעת מעמדה של ביקורת המדינה בישראל. חוק זה, משתלב עם חוקי היסוד האחרים, ומבסס את מעמדו החוקתי של מבקר המדינה, במיוחד בכל הנוגע לאי תלותו. מבקר המדינה נבחר בידי הכנסת בהצבעה חשאית לתקופת כהונה אחת בת שבע שנים. במילוי תפקידיו אחראי המבקר בפני הכנסת בלבד ואינו תלוי בממשלה; הוא שמחליט על הנושאים בהם תעסוק הביקורת בכל שנה, להוציא מקרים שהוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת, הכנסת או הממשלה, מבקשות ממנו להגיש חוות דעת. תקציב המשרד נקבע לפי הצעתו, מאושר בנפרד מתקציב המדינה בידי ועדת הכספים של הכנסת, ואת הדוח על ביצוע תקציב משרדו מגיש המבקר לוועדה לענייני ביקורת המדינה. כמו כן, הוא עצמאי באשר לגיוסם ולפיטוריהם של עובדי משרדו.