דומה שלא היה עוד מקרה בעולם שמדינה הותקפה מכל עבריה, על-ידי חמישה צבאות, ביום שנולדה. כך בדיוק קרה למדינת ישראל בליל ה-15/14 במאי 1948, שמונה שעות לאחר טקס הכרזת המדינה בתל-אביב.
בצורה מתואמת פלשו לארץ-ישראל חמישה צבאות של מדינות ערביות אלה: מצרים מדרום, ירדן (אז – עבר הירדן) ועיראק שהצטרפה אליה - ממזרח, סוריה ולבנון מצפון ומצפון-מזרח. התוכנית המקורית הייתה להשתלט – באמצעות צבאות עבר הירדן, עיראק, סוריה ולבנון - על חלקה הצפוני של המדינה הנולדת, לכובשו ואחר-כך למוטט את שאר חלקיה. אך התוכנית שובשה בשל רצונו של עבדאללה, מלך עבר הירדן, לתפוס את המרכז ההררי של ארץ-ישראל ובראש וראשונה את ירושלים.
ההערכה בצד הערבי הייתה שישראל הרכה לא תוכל להחזיק מעמד יותר משבועיים. בפועל נכשלה התוכנית הערבית משתי סיבות לפחות: א. הסתלקות עבדאללה מהתוכנית המשותפת; וב. עמידת כוחות ה"הגנה" (צה"ל טרם קם) ויישובי הספר (ובימים ההם כמעט כל יישוב היה בבחינת יישוב-ספר).
שלבה הראשון של הפלישה נמשך ארבעה שבועות והוא לווה בתקיפות קרקעיות, הפצצות אוויריות על ריכוזי אוכלוסייה יהודיים (בעיקר תל-אביב) והפגזות ארטילריות בירושלים. לכוחות הפולשים היו כמה הישגים בכיבוש יישובים יהודיים, אך בסך הכל נבלמה הפלישה, וכוחות ה"הגנה", שהייתה לצה"ל ב-1 ביוני 1948, בלמו את כוחות האויב ברוב הגזרות, ואף יצאו להתקפות יזומות ראשונות. זרימה בהיקף גדול של אמצעי לחימה, ביניהם מטוסי-קרב ותותחים, וכן אלפי מגויסים שהגיעו ארצה במסגרות גח"ל (גיוס חוץ-לארץ, בעיקר פליטי השואה) ומח"ל (מתנדבי חוץ-לארץ, בעיקר מארצות אנגלו סאכסיות), איפשרה לישראל להדוף טוב יותר את חמשת הצבאות הפולשים.
מקרבות עשרת הימים (יולי 1948) ואילך התהפכה המגמה, וברוב המקרים כוחות צה"ל הם שתקפו והצבאות הפולשים היו במגננה. בתחילת 1949 כבר היה ברור שהפלישה נכשלה והדבר בא לידי ביטוי בהסכמי שביתת הנשק, שנחתמו במחצית הראשונה של שנה זו עם מצרים, לבנון, ירדן וסוריה. עיראק סירבה לחתום, אולם הוציאה את כוחותיה משטח ארץ-ישראל.
הפלישה שהחלה בקול גדול, וסיסמתה העממית הייתה "לזרוק את היהודים לים", הסתיימה בקול דממה דקה. בישראל סברו כי הסכמי שביתת הנשק הם מבוא לשלום עם מדינות ערב. דבר זה לא קרה, ובמדינות ערב נשמעו קולות ל"סיבוב שני", כדי למחוק את "חרפת 1948", דהיינו את הפלישה שנכשלה.