עבודתי בתחנה בתקופה הראשונה (מקיץ 1971 ואילך) הייתה תובענית במיוחד והיא השתרעה על פני רוב שעות היממה. נהגתי לצאת מהבית בהרצליה בשבע בבוקר, להגיע לתחנה לפני שמונה, ולהישאר בה עד הלילה, לרבות גיחות לתל-אביב, לפגישות שונות – בצה"ל ובמשרד הביטחון, ועם אמנים, אנשי רדיו, גופים ומוסדות, כדוגמת אקו"ם. לעיתים נערכו הפגישות בירושלים, והיו קשורות ליחסים האמביוולנטים של גל"ץ עם קול ישראל: יחסי עבודה מצד אחד, תחרות עד זוב דם כמעט, מצד שני.
כשלושה שבועות לאחר תחילת עבודתי הסדירה נפל עלינו משה דיין. לאמיתו של דבר אנחנו היינו אלה שפנינו אליו. הדבר היה שבועות אחדים לפני ראש השנה תשל"ב, וכמנהג הימים ההם, לקראת יום העצמאות וראש השנה נהוג היה להכין "ראיון משולש כפול". שלושה מראיינים – מפקד גל"ץ והעורך הראשי של "במחנה", סגן-מפקד גל"ץ ועורך "במחנה" – נפגשו עם אישיות בכירה, צבאית-ביטחונית או מדינית, והתוצאה הייתה משדר בן שעה בגל"ץ וראיון מקיף, מלווה תמונות, ב"במחנה". המרואיינים היו אישים פוליטיים בכירים, בדרגה העליונה ביותר, כדוגמת ראש הממשלה גולדה מאיר, שר החוץ אבא אבן, שר האוצר פנחס ספיר, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל (עד סוף 1971 – חיים בר-לב, ומ-1 בינואר 1972 – דוד אלעזר). בגל"ץ הדפנו כל הזמן פניות של שרים ובכירים אחרים, כדוגמת ראשי הערים הגדולות, לשתף גם אותם ב"ראיון המשולש". עמדנו איתנים כצור ולא אפשרנו "להוריד את הרמה". הראיון הראשון שבו עמדתי לקחת חלק היה עם שר הביטחון משה דיין. פנינו ללשכתו ולאחר ימים אחדים הגיע סירוב לא אדיב במיוחד, משהו בנוסח שלשר אין זמן, או "לא עכשיו". בלענו את העלבון וחיפשנו מרואיין אחר.
בטרם מצאנו מועמד חלופי, חזר אלינו דיין, והפעם, ככל הנראה, שלא מרצונו. הדברים התגלגלו כך: באחד מימי חמישי אחר-הצהריים הופיע דיין בטקס הסיום של מחזור נוסף בפו"ם, בית-הספר לפיקוד ומטה של צה"ל. הוא נשא שם נאום תקיף, ובין השאר אמר: "עלינו לראות את עצמנו גם בשטחים המוחזקים כממשלת קבע, לתכנן ולבצע את כל הניתן ולא להשאיר אופציות פתוחות לימי השלום – שמא ירחק יום זה".
הנאום עורר מהומה פוליטית ותקשורתית אדירה, שכן הממשלה בראשות גולדה מאיר נהגה לעמעם את נושא השטחים ככל האפשר. דיין היה זקוק לבמה שבה יסביר את דבריו ויפרק את המוקשים שפיזר. ביום שישי בבוקר הגיעה אלינו שיחת טלפון בהולה מלשכתו: בקשתכם לראיין את השר מאושרת. השר מבקש שהראיון יתקיים עוד היום.
בלענו בפעם השנייה את העלבון ויחד עם זאת שמחנו שיהיה בידינו ראיון סקופיסטי. דיין, כידוע, לא היה "צמחוני", והנחנו שיביע דעות שיעוררו עניין רב בישראל ומחוצה לה. התארגנו במהירות וב-12 בצהרים היינו שלושתנו – לבני, אני, ויוסי אשכול, עורך "במחנה" – בלשכתו של דיין בקריה. זו הייתה לי הפעם הראשונה לראיין את דיין. הוא נראה מתוח ומעט קצר רוח. לפני הראיון שאל כמה זמן מוקצב לראיון. אמרנו ש-50 דקות והוא העיר: 50 דקות, טוב. הראיון אתי יימשך בדיוק זמן זה. אחרי 50 דקות על השעון אפסיק, אפילו באמצע המשפט. ברור היה שהוא התכוון שלא נערוך את דבריו ולא נקצרם.
לפני תחילת הראיון שאל אותו לבני אם הוא מעוניין לראות את השאלות. דיין שלח בו מבט נוזף מעינו האחת ואמר: לא, אני רוצה להיות מופתע. הראיון היה שוטף; שאלנו את השאלות שהכינונו מראש, כל אחד בתורו, כאשר ללבני שמורות השאלה הראשונה והאחרונה ושאלות נוספות במהלך הראיון. דיין ענה במהירות וברהיטות, מבלי לעצור אף פעם אחת. בעצם הייתה פעם כזו. בערך במחצית הראיון הוא נשאל לגבי הפעלת "נשק יום הדין" במקרה של סכנה חמורה לישראל. דיין עצר את השידור, עשה בידיו תנועות של לאו מוחלט ואחר-כך סימן שאפשר להמשיך. בהקלטה לא הייתה אפילו מלה אחת בנושא או בסירוב להתייחס אליו.
באחת וחצי אחר הצהריים חזרנו לתחנה. לבני הלך לדרכו; יוסי אשכול המתין לקבל ממני את ההקלטה, כדי לפענחה ולהדפיסה במהירות האפשרית, ואני לא ידעתי לאיזו מנהרה ארוכה ואפלה אני נכנס. יותר משלוש עשרה שעות נמשך העינוי הסיני הזה, שמעולם לא חוויתי כמותו. זה התחיל מהעברת עותק של סרט ההקלטה למדפיסה (המלה קלדנית טרם נולדה). בזריזות שיא של שעתיים היא הדפיסה את הראיון בכמה עותקים. נהג המתין לה והעביר עותק אחד לצנזורה ועותק שני לדובר צה"ל. אני, בינתיים, ישבתי עם טכנאי ועברנו על ההקלטה. לא היה הרבה מה לעשות. פה ושם הוצאנו רעשים, והיו שניים שלושה גמגומים קצרים של דיין וההפסקה שהוזכרה בעניין "נשק יום הדין", שבהתייעצות עם לבני הוחלט להשמיטם, מתוך הנחה שתיקונים זעירים מעין אלה לא יכעיסו את המרואיין.
בערך בשש בערך הגיע העותק של הצנזורה, עם כמה תיקונים. אילו הייתי חדש לגמרי במקצוע הייתי בוודאי נבהל: לתקן את שר הביטחון? אבל מניסיוני בעיתונות הצבאית למדתי, שהצנזורה רשאית לתקן מה שהיא קובעת, וזכרתי מקרה שהיא חתכה לגזרים בבשר אחד מנאומיו של בן-גוריון הגדול.
עד שבע היה הראיון מתוקן ומוכן לסיבוב הבא: ההערות של דובר צה"ל. אלה בוששו לבוא, ורק בעשר הודיע לי הדובר, אל"ם יוסי כלב, שאו-טו-טו, זה בדרך. אין לי מושג, וגם לא היה לי אז, מה גרם לעיכוב. ניחוש לא פרוע: החומר הועבר לבדיקת גורמים נוספים, אולי אפילו לידי דיין עצמו. כך או כך, רק ב-23.30 הביא נהג את החומר. עיני חשכו. היו שם אולי חמישים תיקונים. לפעמים היה צורך להשמיט משפטים שלמים, לפעמים מלה או שתיים. סיכמתי עם יוסי כלב שהוא יהיה זמין בטלפון, ושעה שלמה התווכחנו על מילים ורבעי משפטים, עד שהסכמנו על קיצוצים מינימאליים בעיניו שהיו מקסימאליים בעיני. רק בשלב זה הכנסתי את התיקונים לסרט, וכשהכל הסתיים ישבתי להאזין לראיון מתחילתו ועד סופו. הקיצורים גרעו ממנו שלוש דקות.
מצאתי עוד כמה שיבושים קלים, שנגרמו בשל הקיצורים והחיבורים על גבי הסרט, וגם הם תוקנו. בשלוש לפנות בוקר הסרט הערוך היה מוכן לשידור. הגעתי הביתה בשלוש וחצי, עשרים שעות לאחר שיצאתי ממנו בבוקר יום האתמול. הייתי מותש לגמרי. ישנתי כמו בול-עץ עד 12 בצהריים, כשלאה העירה אותי כדי להאזין לראיון ששודר בגל"ץ. האזנתי לו במיטה.
דיין חזר על חלק מדבריו בפו"ם, והוסיף להם נקודות חדשות, שמקצתן לא מצאו חן בעיני חוגים בישראל, ואחרות הרגיזו בוודאי את המצרים. הוא חזר על עמדתו כי גבול הקבע אינו מחייב את הימצאות צה"ל על תעלת סואץ, אך על המצרים להיות מסוגלים לקבל נוכחות ישראלית תמידית בשארם א-שיח'. התבערה, שכדי לכבותה נערך הראיון, לא כבתה. להיפך. ביום ראשון היא נמשכה ביתר שאת. אנחנו, בתחנה, דווקא היינו מרוצים. המהומה הגדולה יוחסה כמובן לדיין, אך גם לנו. אבל אני לא הצלחתי לעקוב אחר ההתפתחויות האלה, משום שביום ראשון בבוקר הייתי "אאוט" לגמרי, מה שהזכיר לי, מבלי שהתנסיתי בכך מעולם, "הֶנגאובר" לאחר שתיית משקאות חריפים. קמתי בבוקר מסוחרר לגמרי. בקושי עמדתי על רגלי. נסחבתי לקופת חולים ונבדקתי על-ידי רופא. הוא הרגיע אותי שכל האברים, הלב ולחץ הדם תקינים, אבל כנראה התאמצתי יותר מדי בזמן האחרון, ועלי לנוח לפחות ארבעה או חמישה ימים. הנהנתי בראשי ואמרתי לו שאשתדל. ברור היה לי שאין כל סיכוי שאבצע את הוראתו. העבודה בתחנה לא אפשרה חופשה ארוכה שכזו. הצרה הייתה, שעוד לפני החזרה לעבודה, ביום שני, היה עלי לנסוע לגליל לחתונה של אחייניתי איריס והבטחתי להורי שאקח אותם אתי.
ביום שני אחר-הצהריים השתפר מעט מצבי ויצאנו לדרך – לאה, אנוכי וההורים. את שלושת ילדינו השארנו אצל הוריה של לאה בהרצליה. הורי לא ידעו דבר ממה שקרה, ולא היה קץ לגאוותם על ששמעו אותי, לראשונה ברדיו, מראיין את משה דיין. אבי שאל אותי איך דיין התנהג, ואם בראיון הוא היה קר ומנוכר כפי שהוא משתקף בציבור. אמרתי לו שכן.
ככל שחלפו השעות השתפרה הרגשתי. הדרך לגליל, החתונה, והדרך חזרה, עברו בשלום, להוציא כמה סחרחורות קלות שבאו והלכו. למחרת בבוקר נסעתי לתחנה והכל התחיל מחדש – הריצות, ההאזנות לתוכניות, הישיבות, והמשבר הבא, שבא מוקדם מהמצופה. הפעם לא היה זה משבר בריאותי, אלא הרבה יותר מכך.

 
עם יצחק לבני (מימין) והרבה חוטים באולפן גל"ץ

כחודשיים לאחר שנכנסתי לתפקידי הודיע לי יצחק לבני שהוא עומד לצאת לסיור ממושך במזרח הרחוק. הופתעתי משלושה טעמים: ראשית לא ידעתי דבר על תוכניותיו אלה; שנית, המזרח הרחוק היה בעת ההיא, סתיו 1971, מעבר להררי חושך; הטעם השלישי היה הבעייתי מכולם. שאלתי אותו מי ינהל את התחנה בזמן שהוא לא יהיה, ותשובתו המיידית הייתה: מה זאת אומרת? אתה הרי נשאר… אם להודות על האמת, הייתי אחוז אימה: רק חודשיים בתפקיד, וכבר עלי לקפוץ ראש למים עמוקים וסוערים, שכרישים טורפים משייטים בהם באין מפריע. עד אז, מבחינתי, לבני היה צוק גיברלטר, ואני שייטתי בחסקה סביבו. ופתאום – עצמאות מלאה.
חלפו יומיים או שלושה והוא נעלם לחודשיים. בתנאי הקשר של הימים ההם, אם הצלחנו להתקשר אתו טלפונית פעם בשבוע או בעשרה ימים, זו הייתה הצלחה גדולה. כל עול התחנה הוטל על כתפי הצרות. נסעתי לירושלים והשתתפתי לראשונה בישיבות הוועד המנהל של רשות השידור; הלכתי לפגישות האישיות עם קח"ר (פ"א בשפה הצבאית), כדי להציג בפניו מדי יום חמישי את תוכנית השידורים שאמורה להתחיל בעוד עשרה ימים; נפגשתי יותר עם עורכים ומפיקים, עיתונאים ואישי-ציבור.
החודש הראשון עבר בשלום. הצלחתי לדווח ללבני שהספינה עדיין שטה, ולא ידעתי ש"המפץ הגדול" ממתין מעבר לפינה. זה קרה ללא שום הודעה מוקדמת, באחד מימי החמישי בשעה 11 ורבע בלילה. נתן דונביץ' שידר כרגיל את תוכניתו "בוא נדבר" בשידור חי. מאזינים עלו וירדו, השיחו את אשר את לבם, ודונביץ' בקולו הסמכותי, שאל, ענה, פתר בעיות, לפעמים התרגז – לרוב על הבירוקרטיה הישראלית שכבר אז הייתה במיטבה, ולעתים על מאזין טרחן. למאזין אחד מחולון הייתה טענה כלשהי נגד חבר הכנסת ישראל ישעיהו, שהיה נמוך קומה, בעל רעמת שיער מתנפנפת שהזכירה את זו של בן-גוריון. ישעיהו היה – למי שכבר שכח - בן העדה התימנית. אותו מאזין אמר את המשפט הבא: מר ישעיהו לא מצליח בתפקידו, בגלל שהוא הנגטיב של בן-גוריון… דונביץ' עצר אותו מיד ואמר לו שזו דרך-דיבור שהוא אינו מוכן לסבול, ואף הוריד אותו מהשידור. אני הייתי באותו לילה בהצגה, ונודע לי על המשפט הבעייתי הזה רק למחרת בבוקר. לאמיתו של דבר איש לא חשב שהפרשה תתנפח לממדים מאיימים, כפי שאכן קרה.
בשבע בבוקר, זמן קצר לפני שיצאתי מהבית, צלצל הטלפון. נתבקשתי על-ידי טולקה, קצין חינוך ראשי, להתייצב בלשכתו בשמונה בדיוק. יותר הוא לא היה מוכן להגיד. דהרתי לקריה, התייצבתי בלשכתו ושאלתי מה קרה. הקח"ר "שטף" אותי חמש דקות תמימות: אמרתי ללבני אלף פעמים, שהשידורים החיים האלה יורידו אותנו שאולה. אם יום אחד יחליטו לסגור את התחנה, זה יהיה בגלל השידורים החיים. הנה, הבט מה קרה אתמול: נתן דונביץ' שוחח עם מאזין, ונאמר שם שישראל ישעיהו הוא הנגטיב של בן-גוריון. אתה מבין לאיזה צרה נכנסתם, נכנסנו, ואתה במיוחד? יושב-ראש הכנסת, ראובן ברקת, טילפן לי אחר חצות והתלונן. ישעיהו רותח. אני החלטתי: אין יותר שיחות בשידור-חי עם מאזינים, ובכלל, כדאי שתצמצמו את השידורים החיים, המסוכנים כל-כך. כשלבני יחזור נערוך בירור ונראה מה עושים. בינתיים, תן הוראה להפסיק כל שיחה טלפונית עם מאזינים. מותר לכם רק לראיין בטלפון מרואיינים מאוזנים ומנוסים כמו עיתונאים, סופרים ואישי-ציבור ורצוי, ככל האפשר, לא בשידור חי.
בדקות הראשונות הייתי אובד עצות. מה עושים? אחר-כך התעשתתי והפעלתי את כלל מס' 1 שלמדתי בגלי-צה"ל בשבועות הספורים שבהם עבדתי בתחנה: המהירות מן השטן. יש להאט את הקצב, לדחות מה שאפשר. אמרתי לטולקה: אנחנו מדברים בלי לדעת מה באמת קרה. צריך לשמוע זאת מנתן דונביץ'. טולקה חשב רגע ואמר שיש משהו בדברי. הוא שוחח בטלפון עם דונביץ', שאחרי עשרים דקות בערך הגיע לפגישה.
דונביץ' היה לי לעזר רב. לזכותו עמדה העובדה שהוא סילק מיד את המאזין מהשידור. בנוסף לכך היו לו מוניטין של עיתונאי ותיק ומהימן, וחוץ מזה, כאיש בעל-גוף בלטה נוכחותו בחדר, בעיקר ליד טולקה נמוך הקומה. ובכלל, אני הייתי רק מפקד תחנה-מחליף. דונביץ' הביא אתו גם את המכובדות של עיתון "הארץ" שבו עבד.
טולקה נרגע מעט, אך לא שינה את החלטתו לגבי הפסקת השידורים החיים בהשתתפות מאזינים. אמרתי לו, שלי אין בעיה, אך אני לא יכול לבצע שינוי כה קיצוני בעבודת התחנה ללא אישורו של לבני. באותו ערב אני ממילא חייב לשוחח אתו, ואני מציע לדחות את ההחלטה עד לאחר שבת. טולקה הסכים להצעתי בחוסר-רצון בולט, ורק לאחר שהבטחתי לו שאעשה כל מאמץ שהיום ומחר (ימי שישי ושבת) יהיו כמה שפחות שיחות עם מאזינים, סיכמנו שאתקשר אתו ביום ראשון, מיד בבוקר.
בערב שבת יצרתי קשר טלפוני עם לבני. הוא כמובן השתולל ואסר עלי בכל לשון של איסור לבטל את השיחות עם המאזינים. והיה לו גם נימוק, שלא חשבתי עליו: התוכנית של דונביץ', כמו שאר התוכניות האזרחיות, היו באחריות הוועד המנהל של רשות השידור, לפי חוק רשות השידור תשכ"ה-1965, ולא הייתה כל אפשרות לבטלה או לשנות את הפורמט שלה באמצע השנה. פשוט אסור. וחוץ מזה, בעוד שלושה שבועות הוא חוזר ממילא, ואז ידון בעניין עם קח"ר.
לא זכור לי בדיוק מה אירע באותו סוף שבוע. טולקה, מכל מקום, היה טרוד בימים הבאים בנושא אחר מתחום הממלכה שלו, אולי בקשר להתנהגות פרועה של חברי אחת הלהקות הצבאיות, שמספרן בתחילת שנות השבעים הרקיע שחקים. מכל מקום, לא השתדלתי במיוחד ליצור אתו קשר ביום ראשון בבוקר, וכששוחחנו ביום שלישי או רביעי, יכולתי כבר לומר לו שלבני ממילא חוזר תוך כשבועיים. הבטחתי לו גם שאני מקפיד אישית על התקשרויות טלפוניות עם מאזינים, ועובדה, מאז יום שישי שעבר לא הייתה שום תקלה נוספת.
לבני חזר, שוחח עם טולקה, והכל חזר לקדמותו. בעצם, טולקה דרש שנערוך בירור כמה עולה לרכוש מכשיר מיוחד, היוצר "דילֵאיי" (delay) בשידור. מכשיר זה הקליט את השידור וגרם לפער של כעשר שניות בין ראשית שיחתו של המאזין הטלפוני עם המראיין לבין הכניסה לשידור עצמו, כך שבמקרה של התפרצות או שימוש במילים לא יפות, ניתן היה להוריד את המאזין מהקו. מכשיר כזה היה מקובל בחלק מהתחנות בארצות-הברית. רוב השדרים בתחנות התנגדו לכך בתוקף, בטענה שקיומו מסרס את הספונטאניות של השידור, ומוטב שידור-חי אמיתי עם מעט תקלות מאשר שידור מעוקר עם אפס תקלות. גם אנחנו, בגל"ץ, חשבנו כך.
מה שהציל אותנו היה מחירו של המכשיר, משהו בסביבות אלף דולר. בסכום כזה בנו בגל"ץ חצי אולפן, ולא בנו אותו כי לא היו אלף דולר. הנושא חזר ועלה גם בשנים הבאות, ובכל פעם היה מי שציין שמכשיר-הפלא המעכב את השידור יוכל למנוע תקלות. עד סיום עבודתי בתחנה, בקיץ 1978, הוא לא נרכש.
לבני חזר באמצע דצמבר 1971 ואני נשמתי לרווחה. הספינה לא טבעה, והוא אפילו שיבח אותי על צורת הניהול שלי ועל שלא ביטלתי את ההתקשרויות הטלפוניות. מיד בשובו נכנס בכל המרץ האופייני לו לארגון "ערב שירי משוררים", מופע שלא היה כמותו עד אז בארץ.
אבל זה כבר סיפור אחר.

(מתוך ספר בכתובים על ימי גל"ץ שלי)