זיכרונות אלה מתש"ח, הם הזיכרונות שלי, מעובדים במקצת ומותאמים ליצירה ספרותית לנוער - ספרי "למעלה על המגדל".
פעם, לפני אלף או אלפיים שנה, החלטתי לכתוב יומן... אחר כך שכחתי אותו ושנים ארוכות הוא נח בשקט במגרה, מחכה ליומו שאולי יבוא. לא מזמן מצאתי אותו. חזרתי וקראתי את זכרונות הילדות. גיליתי כמה דברים ידועים והרבה לא ידועים. גיליתי חברים שגדלו והיו לאנשים חשובים, וחברים אחרים שאינם יכולים לגדול כי הם נפלו במלחמות. היומן הוא אמיתי לגמרי. לא, כמעט לגמרי. שיניתי כמה פרטים ובעיקר שמות.
ה' באייר, 14 במאי
היום התחיל בצורה רגילה והסתיים בצורה לגמרי לא רגילה. לפני הצהריים הוויכוח הרגיל עם חיימוש, המורה לאנגלית. הוא טען שאם נמשיך ללמוד אנגלית בחוסר חשק, כמנהגנו, לא נדע אנגלית לעולם ועד.
בועז הצביע ושאל: "בשביל מה בכלל, ללמוד אנגלית, אם האנגלים, ממילא, עוזבים היום את הארץ?"
חיימוש אמר שדבר אחד לא קשור לשני. "האנגלים עוזבים, אבל האנגלית נשארת שפה חשובה". לא השתכנענו.
כשחזרתי הביתה, בצהריים, סיפר לי אבי כי בארבע אחר הצהריים ישדרו ברדיו את טקס הקמת המדינה היהודית. "ברדיו שלנו, לא של האנגלים", הוא הדגיש.
שעות אחר הצהריים עברו לאט-לאט. חיכינו וחיכינו והשעה ארבע לא הגיעה. אמי אמרה שכדאי ללבוש בגדי חג, בגלל שרק פעם בחיים, אם בכלל, זוכים לחוג את יום יסודה של מדינה, והיהודים חיכו כמעט אלפיים שנים ליום הגדול הזה.
אבי ואמי התרגשו נורא. אני לא כל כך.
סמוך לשעה ארבע ישבנו סביב מקלט הרדיו – אבי, אמי, אני והתאומים. קריינית וקריין פתחו את שידורי "קול ישראל", תחנת השידור של המדינה הנולדת. הם סיפרו לנו על טקס הקמת המדינה המתחיל באותה שעה בתל-אביב.
במשך כל העברת הטקס ישבנו בשקט והאזנו. אפילו התאומים הבינו כנראה את גודל השעה – ושתקו. אני מוכרח להודות שככל שהטקס התמשך, התחלתי גם אני להתרגש. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה, קרא את מגילת העצמאות והסביר כי חוקי ממשלת המנדט מבוטלים. אחר כך חתמו חברי מועצת העם על המגילה, והטקס הגיע לסיומו.
שמה של המדינה – ישראל. בימים האחרונים הועלו הצעות לקרוא לה יהודה, וציון, וארץ-ישראל. לבסוף הוחלט - ישראל. כולם היו רציניים. עיניה של אמי היו לחות. גם אני הרגשתי מחנק מוזר בגרון. כנראה מרוב התרגשות.
אחרי כרבע שעה באו לבקרנו דודי מאיר ודודתי רוחמה. דודי מאיר היה עליז מאוד וקרא: "מה אתם כל כך רציניים? הביאו יין ונברך 'שהחיינו!'." אמי הביאה יין וכוסיות וכולנו שתינו.
"עכשיו יתחילו הצרות האמיתיות," אמר אבי. "כל מדינות ערב יפלשו לארץ ישראל".
"אתה תמיד עם הדאגות שלך", טען כנגדו דודי מאיר. "אומנם המנהיגים הערביים מאיימים שהצבאות הערביים יפלשו, אך לא מוכרחים להאמין להם. הם נוטים להגזים".
"הלוואי", אמר אבי.
בערב הלכתי לקן התנועה. כולם עסקו אך ורק בנושא אחד – הקמת המדינה. "עכשיו אנחנו עוד לא כל כך מבינים את חשיבות העניין", אמר מוסה המדריך. "בעוד עשרים או שלושים שנה נתגאה שזכינו לחיות ביום כזה".
נשמע כמו ציונות? ואולי לא? אולי זה באמת יום גדול? קשה לדעת ברגע זה. נראה מחר. ומה ביחס למדינות ערב – הייפלשו לארץ?
מרדכי נאור ואחותו רחל ב-48': משפחה נרגשת ליד מקלט הרדיו
15 במאי, שבת
השבת הראשונה במדינת ישראל. המדינה כבר גדולה – בת יום אחד!
בבוקר היה לנו אימון במקלות קפא"פ במגרש "הפועל". האימון הוא במסגרת הגדנ"ע, שעד לפני זמן קצר היה בלתי חוקי, ועכשיו הוא חוקי לגמרי וקשור לצבא.
התכנסנו במגרש – בערך מאתיים חבר'ה. שלוש שעות עינו אותנו באימונים נוראיים, עד ש"צמחו" לנו יבלות על הידיים, ולכמה גם "פנסים" בפרצוף. אף אחד לא אשם להם; שיגנו על עצמם טוב יותר בעזרת המקל.
אחרי האימון במקל בא תור ההסברה. הושיבו את כולנו תחת עץ האקליפטוס הגדול שבקצה המגרש. הצל הספיק רק לחצי בערך. בחור אחד לא מוכר הסביר לנו שהמצב די קשה. הוא אמר בערך כך: "היום קרו שני דברים – אחד רע ואחד טוב. הדבר הרע, שהלילה בחצות פלשו לארץ הצבאות הערביים ממצרים, עבר-הירדן, סוריה והלבנון והם רוצים להרוס את המדינה שרק אתמול הוקמה. אבל אל דאגה: הצבא שלנו יהדוף אותם. והדבר הטוב, שבאותה שעה בה החלה הפלישה הערבית, נמסר מאמריקה, כי ממשלת ארצות הברית החליטה להכיר במדינה היהודית. וזה חשוב ביותר, מפני שמדינה חדשה זקוקה שמדינות אחרות יכירו בה ויסכימו לקיומה. העובדה שממשלת ארצות הברית, המדינה הכי חשובה בעולם, הזדרזה להכיר בנו, מחזקת אותנו מאוד". הבחור גמר להסביר ומדריך הגדנ"ע שאל אם למישהו מאיתנו יש שאלות.
ירוחם ביקש לדעת "למה אנחנו מתאמנים במקלות, שהם בכלל לא נשק, אלא סתם מקלות, שטובים אולי לסכסוכים קטנים".
המסביר הסביר שזו רק ההתחלה ועלינו להתאזר בסבלנות. הוא הזמין את כולנו לעבור לקצהו השני של המגרש, כדי לחזות שם בתצוגה של הטלת "בקבוקי מולוטוב", שהם מין נשק מיוחד במינו.
"הנה, רואים אתם, אנו מראים לכם גם דברים הרבה יותר משוכללים".
כולנו, כל המאתיים, עברנו בתהלוכה ארוכה מהקצה הדרומי של המגרש לצפוני. בהיותנו באמצע המגרש בערך עברו מעלינו ארבעה מטוסים שחורים ולא מוכרים. התווכחנו לגבי זהות המטוסים, וכמספר המתווכחים מספר הדעות. אחרי דקות אחדות עברו מעלינו ארבעה מטוסים נוספים.
תצוגת "בקבוקי המולוטוב" היתה מעניינת מאוד. בעצם אלה הם בקבוקי מיץ רגילים, שבמקום מיץ מצוי בתוכם מין דלק. את הבקבוק עוטף אריג הטבול בחומר כימי מסויים. כשזורקים את הבקבוק על המטרה – קיר של בית, משוריין ואפילו טנק – נשפך הדלק על החומר הכימי ומצית אותו במהירות. המעניין הוא שאפילו מתכת נדלקת. הדגימו בפנינו איך "בקבוק מולוטוב" המתפוצץ על לוח פלדה – מצית אותו. הסבירו לנו שזה אחד מסוגי "הנשק הסודי" שלנו נגד הטנקים של הצבאות הערביים.
האימונים וההדגמות הסתיימו בצהריים.
אחרי הצהריים בא בועז לבקרני. הוא סיפר לי שבן-דודו טילפן אליהם מתל-אביב וסיפר שהעיר הופצצה מספר פעמים על ידי מטוסים מצריים.
"אם כך, אולי המטוסים שראינו היום היו מצריים?" העליתי השערה.
"אבא שלי אומר שכן", השיב בועז. ואבא שלו ידע, מפני שאבא שלו קשור ל"הגנה".
20 במאי
היום הופצצנו.
בהתחלה צללו שני מטוסי "ספיטפייר" מצריים על הרחוב הראשי של המושבה וירו על מי שהיה ברחוב. אות האזעקה ניתן זמן קצר בלבד לפני כן. המטוסים פגעו בהרבה אנשים ויש גם הרוגים.
גם אנחנו, בבית הספר, כמעט נפגענו. מטוס מצרי צלל לעבר מגרש "הפועל" הסמוך לבית הספר בשעה שכיתה ו' ראשונה היתה שם בשיעור התעמלות. הכל היה פתאומי כל כך שאפילו אות אזעקה לא נשמע. מחלון הכיתה ראינו את המטוס צולל ברעש עצום ויורה על המתעמלים.
המורה פקד עלינו להישאר בכיתה ולהצטופף מתחת לשולחנות. הוא אמר שלא כדאי לרוץ לחפירה, מפני שהדבר יגרום לצפיפות נוראה ולבהלה.
במגרש הספורט קרה נס גדול. כדורי המטוס פגעו במרחק חמישה מטרים מהכיתה המתעמלת ואף אחד לא נפצע, אבל הילדים נבהלו נורא.
אחר כך היתה התרגשות עצומה בבית הספר והשיעורים לא התחדשו. היו כל מיני שמועות מה יהיה ומה יקרה. המורים התכנסו בחדר המורים להתייעצות ואחרי שעה נשמע צלצול וכולנו נכנסנו לכיתות. המורים הסבירו לנו שלרגל המצב וההפצצות הוחלט להפסיק את הלימודים עד להודעה חדשה.
שמענו את הדברים בשקט. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאף אחד לא שמח על ביטול הלימודים.
22 במאי
...אתמול בבוקר ביליתי כמה שעות אצל בועז ועזרתי להם בבניית המקלט. הם בונים מקלט נהדר: חפירה באורך שלושה וחצי מטרים, ציפוי של פח לקירות התת-קרקעיים וגג הנשען על עמודי עץ עבים. על הגג הם הניחו שכבת אדמה בת מטר אחד לפחות. כמו כן העבירו קו חשמל למקלט והכניסו לתוכו מקרר-קרח. בקיצור: כל הנוחיות...
הבוקר היינו בטיול מעניין. ירוחם גילה דרך גיסו, שהוא קצין בצבא, את מקומו המדוייק של המטוס המצרי שנפל ליד נס-ציונה. לקחנו את האופניים ודהרנו לשם. לפי האינפורמציה היה זה בפרדס, לא רחוק מ"בית הבק" הגדול, על כביש נס-ציונה – בית עובד. במשך כמה שעות סרקנו את כל הפרדסים באזור ולא מצאנו דבר.
כשהתייאשנו כמעט ראינו מכונית צבאית הנוסעת בשביל בין הפרדסים. עקבנו אחריה והיא הביאה אותנו אל המטוס המצרי שהופל. היה זה מחזה מעניין: המטוס, בעת נחיתת האונס שלו, "גילח" שורה שלמה של עצי הדר עד שנעצר לבסוף. הוא נראה שלם למדי וקבוצה של חיילים הקיפה אותו. כמה מהם טיפלו במכשירים שונים ובתחילה ניסו להרחיק אותנו מהמקום. התרחקנו ואחרי רגע חזרנו. הם ניסו שוב, עד שעזבו אותנו לנפשנו.
עקבנו אחרי מעשיהם. הם העמיסו חלקים שונים על טנדר. משהתיידדנו איתם מעט הסבירו לנו כי המטוס נפגע ואין סיכוי לתקנו, אז לפחות פרקו ממנו את כל החלקים והמכשירים האפשריים.
חיכינו עד שהחיילים הסתלקו והתחלנו גם אנחנו במלאכת הפירוק. על אופניים אי-אפשר לשאת משאות כבדים ומשום כך הסתפקנו בכמה חלקים מעניינים במיוחד כמו צנורות אלומיניום, חלקים מחופת הטייס השקופה ומברג גדול.
24 במאי
... היום עלה בדעתי רעיון מצויין, שכבר הוצא אל הפועל. בבוקר הלכתי אל בועז ופגשתי שם גם את ירוחם וחנוך. סיפרתי להם על הרעיון שלי: להרכיב מפת קרבות של הארץ. בבית שלנו יש מפה גדולה של ארץ ישראל, ואני מוכן לתרום אותה לטובת העניין. נדביק את המפה על קרטון, כדי שאפשר יהיה לתקוע בה סיכות. את הסיכות נקבע על המפה במקומות בהם נערכים קרבות. אחר כך נחבר את כל הסיכות בחוט ריקמה צבעוני ובצורה זו נקבל את מפת הקרבות בכל הארץ.
"רעיון טוב", אישר בועז, והאחרים הצטרפו לדעתו.
מיהרנו לביתנו ועל אף מחאותיה של אמי הכנו דבק מקמח והדבקנו את המפה על קרטונים גדולים. אחר כך התחלנו לתקוע את הסיכות. המלאכה היתה מסובכת וקשה במיוחד, אבל אנחנו המשכנו בה עד הערב.
25 במאי
היום סיימנו את הכנת המפה. המדינה שלנו, לפי המפה, די מסכנה. הגליל המערבי שלנו, הגליל המזרחי שלנו, אבל כל הגליל המרכזי מנצרת ועד גבול לבנון – בידי הערבים. בעמק הירדן המצב משביע רצון – הסורים נהדפו. בעמק בית שאן ובעמק יזרעאל – רוב השטח בידינו. מישור החוף כמעט כולו שלנו – חוץ מכמה כפרים ערביים מדרום לחיפה. ירושלים מנותקת. בדרום המצב לא ברור לגמרי. הצבא המצרי מתקדם צפונה. בנגב יש מובלעת יהודית די גדולה, אך רוב השטח בידי הערבים.
אבי אמר שהמפה עושה לו מצב-רוח רע. אמרנו לו שאין ברירה, עליו להתגבר. הוא נעלב ואמר שלא נתערב בעניינים שאיננו מבינים בהם דבר.
(מתוך "למעלה על המגדל" – ההוצאה לאור משרד הביטחון, 1977)
