להצלחה, אומר הפתגם הידוע, הורים רבים, והכישלון הוא יתום. שידורי האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, ובעקבותיהם מאות הספרים שהופיעו בהוצאה לאור של משרד הביטחון, נחשבים מאז 1977 לאחת ההצלחות הגדולות ביותר במערכות השידור בארץ ובמו"לות הישראלית. להצלחות אלה היו הורים לא מעטים, ומן הראוי להעמיד דברים על דיוקם.

הכל התחיל ממצוקה מסוימת בה היינו נתונים. תחנת גלי צה"ל זכתה בדרך כלל למחמאות לרוב על השידורים, התוכניות, המוסיקה – וגם לביקורות לא מעטות. בין הביקורות הדאיגו אותנו במיוחד הטענות שהשעות הרבות של המוסיקה הקלה, לרבות השירים הלועזיים ומצעדי הפזמונים, הם מתכון לרדידות תרבותית וזו מאפילה במידה זו או אחרת על ההישגים בתחומי הרוח.

אף שבינינו לבין עצמנו לא סברנו שיש ממש בדברים, חיפשנו להם תשובה ניצחת, כדי "לסתום את הפה לכל המלעיזים", כפי שאמר אחד המשתתפים בדיון שנערך בחדרי בשנת 1976. אילון שליו, מנהל מחלקת החדשות, הציע לשדר סדרות של תוכניות אומר מעולות. אני גיליתי בשבועון שירות השידור הבריטי, הב.בי.סי, כי הטלוויזיה באנגליה משדרת מדי בוקר סדרות של הרצאות בשם "אוניברסיטה לכל".

הנושא, כפי שאומרים, היה על אש קטנה ולא הגיע לידי הבשלה. המפנה היה בחג הסוכות תשל"ז, אוקטובר 1976. באחד הערבים הזדמנתי לסוכתו של ראש עיריית הרצליה דאז, יוסף נבו. כפי שמקובל בביקורים מעין אלה, האושפיזין משוחחים זה עם זה, וכך מצאתי עצמי משוחח עם אדם לא מוכר לי עד אז, רקטור אוניברסיטת תל-אביב, פרופ' שלמה סימונסון. נזכרתי ברעיונות שלנו והצעתי לו, כמעט כירייה מהמותן, שגלי צה"ל ואוניברסיטת תל-אביב יחברו לפרוייקט משותף שייקרא אוניברסיטה משודרת.

פרופ' סימונסון גילה עניין. הוא כתב על פתק את מספר הטלפון של המזכיר האקדמי של האוניברסיטה, אהרן שלוש. דבר אתו, אמר, ובדוק מה אפשר לעשות. אני אומר לו מילה טובה או שתיים. את שלוש הכרתי מן העיתונות וידעתי שלפני כניסתו לתפקידו באוניברסיטה מילא תפקיד בכיר במשטרה, בדרגת ניצב.

למחרת טילפנתי לשלוש. הוא כבר ידע במה מדובר והזמין אותי לפגישה. בתחנה לא סיפרתי לפי שעה דבר. באתי לפגישה ומיד נוצר בינינו קשר מצוין. כיוון שאז כבר עסקתי בתולדות ארץ-ישראל והיה לי מידע צבור על קורותיה של משפחת שלוש הצפון-אפריקאית, מאז עלו אבות המשפחה ארצה בשנות ה-30 של המאה ה-19, החלפנו במשך כחצי שעה פרטים על השלוּשים וחלקם בבניית הארץ. לאחר מכן הסביר לי שלוש כי רעיון האוניברסיטה המשודרת הוא נהדר, אך יש שתי שאלות ובעיה אחת: א. מה אנחנו בדיוק רוצים מהאוניברסיטה? ב. איך יוצג הקשר בין גל"ץ לאוניברסיטת תל-אביב? אשר לבעיה, הוא הסביר לי שבשיחות ראשוניות שהיו לו ולפרופ' סימונסון עם כמה מבכירי האוניברסיטה הועלו הסתייגויות ואף התנגדויות. הטענה העיקרית הייתה שאוניברסיטה מכובדת אינה צריכה לתת יד לשידורים קצרים שתהיה להם, קרוב לוודאי, מראית-עין אקדמית, ודבר זה כשלעצמו צריך להרחיק את האוניברסיטה מהרעיון כולו.

עד כמה הנושא יכול להיות בעייתי למדתי לאחר מספר ימים. לילה אחד, בלכתנו – לאה רעייתי ואנוכי – לסרט, פגשנו את ידידינו מימי הקיבוץ, דסיק ואיתן ברגלס. לאחר הסרט הם הגיעו לביתנו לקפה ועוגה. איתן היה פרופסור נחשב מאוד לכלכלה באוניברסיטת תל-אביב וסגן הרקטור. בשיחת-הרֵעים שהתפתחה עלה עניין האוניברסיטה המשודרת ואיתן הביע התנגדות חד-משמעית לכל מעורבות של האוניברסיטה בשידורים. הוא הציג שני טיעונים מרכזיים: ראשית, אוניברסיטה לא צריכה להתחבר לאמצעי תקשורת. זה ירדד את רמתה האקדמית. שנית, שידורי קורסים ברדיו הם מתכון בטוח לסיבוכים וקשיים. תאר לעצמך, הסביר לי, שאדם נוסע באוטובוס ומאזין לשידור ברדיו על שפינוזה. אחר-כך הוא פונה ומבקש קרדיטציה, כלומר שהשיעור הזה ייחשב לו בסיכום לימודיו.

עניתי לו שהוא רואה צל הרים כהרים וחבל שהוא בכלל מעלה נימוק שכזה. לנו אין כוונה כלשהי שהקורסים שיועברו ייחשבו כחלק ממערכת השיעורים. הראייה שלנו היא אחרת, וכל רצוננו הוא להעשיר באמצעות גלי הרדיו את המאזינים. תרבות והשכלה נטו, נטו, נטו, אמרתי כדי לחזק את עמדתי.

איתן ברגלס לא שוכנע ואני חזרתי אל אהרן שלוש שבישר לי כי מצא בן-ברית בכיר באוניברסיטה: פרופ' חיים שקד, מזרחן ידוע שכיהן באותה עת כדיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב. הלכתי להיפגש אתו ומצאתי איש כלבבי. פרופ' שקד היה איש פתוח, לבבי, מחייך תמיד ובין שאר מעלותיו, מבחינתנו, הייתה העובדה שהוא למד בכיתה אחת בבית-הספר היסודי עם תא"ל אבנר שלו, קצין חינוך ראשי, הממונה הראשי עלינו. בישראל, רבת הקשרים וההקשרים, יחסי רֵעות ולימודים משותפים מעולם לא הזיקו לאיש.

בשלב זה עדיין לא היה ברורה לנו מתכונת השידורים. התייעצתי עם צביקה שפירא והחלטתנו להטיל את האחריות לאוניברסיטה המשודרת – השם הפשוט והישיר הזה היה מן ההתחלה – על תרצה יובל (קודם וגשל). תרצה, בת למשפחה דתית, הגיעה לגל"ץ בעקבות יעקב אגמון, העורך והמנחה הנצחי של התוכנית "שאלות אישיות". היא עבדה בחברת ההפקות שלו, "בימות", והתוודעה לגל"ץ באמצעותו. עד מהרה נקלטה בתחנה וערכה שורה ארוכה של תוכניות אומר נחשבות. בין השאר ערכה את סידרת התוכניות "עולמם של...", ועל אחת מתוכניות אלה, "עולמה של יולדת" קיבלה את פרס רשות השידור.

סידרה אחרת שערכה נקראה "כזו היתה השנה שהייתה". נהגנו לבחור שנה מסוימת בתולדות היישוב היהודי בארץ בטרם מדינה ובמדינת ישראל הצעירה, ותרצה אספה חומר והקליטה אנשים שבלטו באותה שנה. מכיוון שנושאי ארץ-ישראל עניינו אותי במיוחד כבר אז, לא אחת הצטרפתי אליה להקלטות. באחת הפעמים נסענו לירושלים, כדי להקליט את פרופ' אדווין סמואל, בנו של הנציב העליון הראשון, סר הרברט סמואל. הוא סיפר לנו על שנת 1920, התקופה בה אביו החל לכהן והוא היה עדיין קצין בצבא הבריטי. בהתרגשות רבה סיפר, לאחר יותר מחמישים שנה, על נישואיו ל"יפהפיית הדור" כדבריו, הדסה גרזובסקי, בתו של המילונאי הידוע יהודה גרזובסקי-גור, באירוע שהיה ממלכתי ממש.

כששוחחתי לראשונה עם תרצה על האפשרות שהיא תקבל על עצמה להפיק ולערוך את האוניברסיטה המשודרת, היא הייתה מופתעת, וביקשה פרטים על המיזם. הרבה לא יכולתי לומר לה, אלא זאת שהיא תוכל לעצב אותו לפי הבנתה, וכמובן שתזכה לכל העזרה מהנהלת התחנה. היא "נדלקה" על הרעיון ובחודשים הבאים – ובוודאי שבשנים הבאות – הפכה יותר ויותר ל"אמא של האוניברסיטה המשודרת" ולנושאת דגלה. לאחר מותה בטרם עת בשנת 2000, הוחלט בגל"ץ לקרוא את האוניברסיטה המשודרת על שמה של תרצה יובל-אלחנתי (שמה לאחר נישואיה לאמן משה אלחנתי).

אבל אנחנו עדיין בסוף 1976. הלכנו שנינו להיפגש עם פרופ' חיים שקד וה"קליק" בינו לבין תרצה נוצר מיד. היה לה חוש הומור מפותח, מענה לשון חד ותפיסה מהירה במיוחד. פרופ' שקד הסביר לנו שהוא מחכה לשעת כושר כדי להעביר, יחד עם המזכיר האקדמי אהרן שלוש, את אישור שיתוף הפעולה בין גל"ץ לאוניברסיטה תל-אביב בוועדה המרכזת, כפי שנקרא הגוף המנהל של המוסד. העניין לא היה פשוט, מחמת ההתנגדות שעדיין הייתה בתוקפה. אנחנו השתדלנו לא לפרסם יתר על המידה את תוכנית האוניברסיטה המשודרת, הן מחמת עינא-בישא (שמא מישהו ירצה להעתיק את הרעיון) והן כדי לא להרגיז ללא צורך גורמים באוניברסיטה.

לימים סופר, ואני לא בטוח באמיתות הדברים, שנושא השיתוף בין האוניברסיטה לגל"ץ הוחבא אי-שם בתחתית נושאי סדר היום של הוועדה המרכזת, משהו בנוסח "שונות". הנושא נדחה מישיבה לישיבה ודעתנו כמעט פרחה. לבסוף אושר, יחד עם שורה ארוכה של נושאים מנהליים. עם זאת האוניברסיטה עמדה על כך שייאמר בשידורים כי המפעל הוא בשיתוף אוניברסיטת תל-אביב, לא מטעמה או בחסותה.

יחד עם צביקה שפירא ותרצה בנינו את המתכונת. לפי המקובל בסדרות טלוויזיה קצבנו לכל סידרת הרצאות 13 תוכניות, החלטנו שכל תוכנית תימשך 25 עד 30 דקות והדברים יוגשו בצורה פרונטאלית, דהיינו משוחח אחד שיְפַתֵּח את הקורס מתוכנית לתוכנית.

בשלב הזה הלכתי עם הרעיון, שכבר היה חצי מבושל, אל קצין חינוך ראשי, תא"ל אבנר שלו. הסברתי לו את הרציונל, סיפרתי לו על הפגישות עם ידידו מנוער פרופ' חיים שקד, והעליתי על נס נושא היכול תמיד להכשיל כוונות טובות: כסף. אלא שבמקרה שלנו מדובר היה בעלות אפסית של התוכנית. פרופסור או דוקטור יֵשבו באולפן, יבהו בזכוכית וידברו חצי שעה, מבלי שיקבלו אגורה שחוקה.

אבנר שלו נראה ספקן. ראשית, מדוע שאנשי אקדמיה בכירים יסכימו לעשות זאת? אך העיקר היה טמון בשאלתו השנייה: איפה ה"קֶץ'", כלומר המלכודת? הרי לא ייתכן שגל"ץ, התחנה התוססת, המתפארת בחידושיה השכם והערב, תיסוג פתאום לתוכנית רדיו של שנות הארבעים או החמישים?

ייתכן גם ייתכן, עניתי לו. ה"קֶץ'" הוא שאין "קֶץ'". זוהי החלטה מודעת שלנו לייצר תוכנית רדיו סופר-רצינית, ישירה, אינטלקטואלית, איכותית, שהכמות שלה (13 תוכניות לכל קורס) תייצר איכות מסוג חדש, שיאדיר את שם גלי צה"ל בפרט ואת שם צה"ל בכלל.

קיבלתי באותה פגישה את הרושם שאבנר שלו לא שוכנע. מצד שני, לא הייתה סיבה בעולם לפסול תוכנית איכות שכזו, שתעלה פרוטות. הוא נתן לי את ברכת הדרך ואנחנו המשכנו להתלבט איך תהיה התוכנית. אשר להופעה-בהתנדבות של המרצים, הסברתי לו שזה תנאי בל-יעבור, וחיים שקד הבטיח לנו שנמצא ללא ספק פרופסורים ודוקטורים שיהיו מוכנים להיחשף ארוכות ברדיו גם ללא תשלום.

בשלב הבא הלכנו, תרצה ואני, לחפש מועמדים לקורסים הראשונים. העליתי רעיון, שאושר על-ידי פרופ' חיים שקד שקיבל מטעמנו ומטעם עצמו את התואר "יועץ האוניברסיטה המשודרת", להיפגש עם כל דיקני הפקולטות של האוניברסיטה, כדי לגייסם לסייע למפעל הנועז שלנו.

זה היה מסע מפרך. עברנו מאחד לשני ומקצתם לא הבינו מה אנו רוצים מהם. אחד מהם הציע שנהפוך את האולפן לסמינר אוניברסיטאי: מול הפרופסור המרצה תושיבו עשרה סטודנטים, אמר לנו, והם יאזינו לדבריו, יתערבו וישאלו שאלות. ניסינו להסביר לו "מה זה רדיו" והוא המשיך בשלו. בתום המסע היו לנו מספר המלצות ופה ושם קיבלנו רק "כתף קרה". תרצה החלה לאסוף את המרצים. ההיענות תחילה הייתה מעטה, ורק לאחר ששודרה הסידרה הראשונה של חמש תוכניות, החלה הנהירה הגדולה.

בעיה בפני עצמה הייתה שעת השידור. בשלב הראשון התוכנית הייתה לשדר את הקורסים של האוניברסיטה המשודרת חמישה ימים בשבוע (א-ה), בשעה אחת וחצי אחר הצהריים. כשהתברר כי הדבר שובר את רצף התוכניות המוסיקליות, הצעתי הצעה נועזת: לשדר את התוכניות בשש וחצי בבוקר. תרצה התנגדה. היא חשבה שהשעה הזו היא "לא נורמלית". כדי לרַצות אותה, הצעתי לה שהתוכניות ישודרו פעמיים ביום: בשש וחצי בבוקר ובתשע וחצי בלילה, לאחר "מבט" בטלוויזיה. לכך הסכימה.

ההכנות נמשכו חודשים ובאחד מימי הראשון של אוקטובר 1977 הייתה הסידרה הראשונה מוכנה לשידור. לא תלינו בה תקוות מופרזות. ההנחה הייתה שההאזנה תהיה מצומצמת והתנחמנו בכך שהיא תהיה, ללא ספק "איכותית". למאזינים מעוניינים הצענו "צ'ופר" בנוסח הימים ההם: אפשרות לקבל, לפי פנייה, ביבליוגרפיה של ספרים ומאמרים על כל אחת מההרצאות הראשונות. רוב הקורסים הראשונים עסקו בנושאים מרום עולמה של האקדמיה, ללא שום ניסיון ללטף את האגו של המאזין הממוצע: תולדות הפילוסופיה מהרנסאנס עד הבארוק – פרופ' בן-עמי שרפשטיין; ביולוגיה ואקולוגיה ימית – פרופ' לב פישלזון; קוסמולוגיה – פרקים נבחרים במבנה היקום – פרופ' גיורא שביב; יסודות המחשבה היהודית בתנ"ך – פרופ' יוסף בן שלמה; ובעיות מרכזיות בתולדות הציונות –ד"ר יגאל עילם.

באותו יום ראשון של שידורי האוניברסיטה המשדורת ידענו שהצלחנו "בגדול". תוך שעה התקשרו לתחנה עשרות אנשים וביקשו פרטים על השידורים וחומר ביבליוגרפי. השיטפון הטלפוני נמשך גם בשעות ובימים הבאים, ולצד המאזינים שפנו, גדל מספרם של מרצים, שביקשו להשתלב במסגרת השידורים.

היינו שרויים באופוריה ממש. תרצה זרחה מאושר ותכננה את הסדרות הבאות. ואז הגיע פרסום מרושע ב"העולם הזה" ודכדך אותנו לשעה קלה. תחת הכותרת "הרמטכ"ל יפסיק את האוניברסיטה", סיפר "העולם הזה", כי הרמטכ"ל מרדכי גור "הורה לבדוק את הצלחתה של האוניברסיטה המשודרת, תוכנית יוקרתית חדשה של גלי צה"ל. צעדו זה של הרמטכ"ל בא לאחר תלונות רבות של מפקדים בצה"ל, הטוענים כי התוכנית היא בזבוז עצום של כספי הצבא והיא זוכה להקשבה מינמאלית".

בסיפא של הכתבה נאמר, כי "מרבית הסיכויים שגלי צה"ל יקבלו הוראה להפסיק את הפקתה של תוכנית כושלת זו".

פניתי ללשכת הרמטכ"ל ותוך רבע שעה חזר אלי רל"ש הרמטכ"ל בהודעה חד-משמעית: להד"ם. קשקוש מוחלט. הרמטכ"ל סבור שהאוניברסיטה המשודרת היא מפעל נפלא.

נרגענו.

על גלי ההצלחה הזו ניסה לעלות מו"ל ידוע, שפנה אלי והציע להפוך את הקורסים הרדיופוניים לסידרת ספרים. הלכתי להתייעץ עם היועץ המשפטי של משרד הביטחון, והוא הפנה אותי להוצאה לאור של המשרד, ולמנהלהּ שלום סרי. מר סרי שמע אותי ואמר, שלפי החוק, זכות השימוש הראשונה בחומר של מערכת הביטחון היא של ההוצאה לאור שהוא עומד בראשה, והוא מעוניין להוציא את הספרים בעצמו. כך באה לעולם הסידרה המצליחה ביותר של ההוצאה לאור של משרד הביטחון – "אוניברסיטה משודרת".

לאחר כמה ימים הודיע לי סרי שעורך הספרים מטעמו יהיה יואל רפל. את יואל הכרתי היטב עוד מהימים ששנינו עסקנו בנושאי נח"ל. יואל נכנס לנושא בכל המרץ הראוי ובתחילת 1978, בתיאום עם תרצה יובל, הופיעו ספריה הראשונים של ספריית האוניברסיטה המשודרת. בשלושים השנים הבאות ראו אור עוד כ-400 ספרים.

כששואלים אותי מהי השארתי אחרי בגלי צה"ל, אני מציין בראש וראשונה את האוניברסיטה המשודרת. ההצלחה - הן של הספרים והן של השידורים, הנמשכים בהתמדה מאז 1977 - היא מן התופעות המרתקות ביותר של התרבות הישראלית בכלל ושל התקשורת הרדיופונית בפרט.

(מתוך ספר בכתובים על ימי בגל"ץ)