סיכום שנותי בגלי צה"ל, הארץ, 30 ביוני 1978
מאת מרדכי נאור
יום רביעי
זה שלושה שבועות אני נמצא במצב מיוחד במינו: בתוך זמן קצר אסיים את עבודתי כמפקד גלי צה"ל, אך להוציא מתי-מעט, איש אינו יודע זאת ועלי לתפקד כאילו כל עתידי בתחנה לפני. לאחר ארבע ורבע שנים כמפקד גלי צה"ל, ועוד כשלוש שנים כסגן המפקד, החלטתי שבאה העת לפרוש. בתפקידים אחרים יש קדנציה במילוי התפקיד. אצלנו אין. החלטתי כי לאחר יותר מארבע שנים ראוי לסיים.
המועמד הטבעי הוא סגני, צבי שפירא, וכשהודעתי בתחילת החודש לממונה עלי, קצין חינוך ראשי תת-אלוף אבנר שלו על רצוני לפרוש, המלצתי עליו. לשמחתי התקבלה המלצתי והחל תהליך ממושך, בדרגים הבכירים, לאישור העניין.
היום העניין אינו מובטח עדיין. אמנם הסיכויים טובים, אך יש עיכובים. חדרי התחנה הומה כרגיל. נכנסים ויוצאים ללא הרף. אני חסיד מושבע של שיטת "הדלת הפתוחה" – מי שרוצה להיכנס מוזמן לעשות זאת בכל שעה. עובדים באים להתייעץ על תוכניותיהם; לעיתים אני נעזר במכשיר ההשמעה שבחדרי, כדי להאזין לקטע בעייתי באחת התוכניות המוקלטות.
עורכת "האוניברסיטה המשודרת", תרצה יובל, מבקשת שאאזין לכמה הרצאות מאחד הקורסים שישודרו בשנה הבאה. התעורר בליבה ספק ביחס לדרך ההרצאה של המרצה והיא מבקשת את חוות-דעתי. "האוניברסיטה המשודרת" היא אחת ההפתעות הנעימות של השנה האחרונה. התכוונו להגיש הרצאות ברמה גבוהה, והנחנו שהן יגיעו לקהל מצומצם ומובחר. להפתעתנו נעשתה התוכנית להיט (היא משודרת פעמיים ביום – אולי משום כך) ועל פי סקרים מאזינים לה רבבות.
בערב מתקשר עיתונאי ומבקש לדעת אם נכונות השמועות על פרישתי הקרובה. אני נאלץ להכחיש בחצי-פה. החלטתי שאסור לנו לפרסם את דבר סיום עבודתי וזהות מחליפי. עד כה, תודה לאל, לא דלף הסוד החוצה, ואף בתחנה עצמה יודעים על כך רק יחידים ואלה נוצרים את לשונם.
יותר מאוחר אני מוצא מעט זמן לתחביב, שכבר הפך כמעט למקצוע: תולדות ארץ-ישראל. אני משלים כתיבת רשימה לעיתון "עתמול", העוסק בעברה של הארץ. העורך, שלמה שבא, לוחץ עלי ולך הסבר לו שראשי נתון עכשיו לעניינים אחרים. אבל הבטחה היא הבטחה וסמוך לחצות אני מסיים את הכתיבה.
יום חמישי
העבודה של מפקד גלי צה"ל משתרעת לעיתים על פני רוב שעות היממה. בתחנה המשדרת 24 שעות ביממה, 364 ימים בשנה (להוציא את יום כיפור בלבד), עשויה שיחת טלפון להעיר אותי בארבע לפנות בוקר בעניין חשוב יותר או פחות. לפי גישת "הדלת הפתוחה" שאני דוגל בה, אני סבור שיש לאפשר לכל עובד (ותיק או מתחיל) לברר כל דבר אצל הסמכות הבכירה ביותר. איני כועס על עובד, ויהיה זה צעיר החיילים המשרתים בתחנה, המתקשר אלי בשעות הקטנות של הלילה, כדי לשאול שאלה שאפשר לבררה ביום המחרת. ייתכן כי בכך מנע אותו עובד תקלה.
היום – ארוך למדי. לפני הצהריים, בתחנה, פגישות עם עובדים שונים ושיחה ממושכת עם סגני, המפקד המיועד כפי שאני מקווה, על תוכניותיה של התחנה בעתיד, כפי שהן נראות לי. בצהריים, שיחה עם קודמי בתפקיד, ועתה מנכ"ל רשות השידור, ייצחק לבני, המשתתף באחת התוכניות שלנו. התעוררה בעיית תיאום בינינו ובין קול ישראל ואנו מוצאים לה פתרון. מאז התמנה לבני למנכ"ל רשות השידור פחתו בהרבה המתחים בין גלי צה"ל לבין הרשות, אשר הוא עצמו סבל מהם לא מעט.
אחר הצהריים – פגישה עם קצין חינוך ראשי ודיון על נושאי עבודה שוטפים. זו פגישה שבועית המתקיימת מדי יום חמישי ובה אני מציג בפניו את תוכנית המשדרים שלנו לשבוע שלאחר הבא. בינינו שורר שיתוף-פעולה מלא ונעים לעבוד בדרך זו.
לפנות ערב – דיון אצל סגן שר הביטחון מרדכי ציפורי. מפקד גלי צה"ל הוא חבר ב"ועדת הסברה" חדשה, המיועדת לתאם את פעילותם של גורמי ההסברה השונים הפועלים במערכת הביטחון על כל שלוחותיה. משם – לספריה העירונית החדשה של תל-אביב ("בית אריאלה"), אל טקס חנוכת ארכיון העיתונות על שם אייזיק רמבה. בשבע וחצי בערב – פגישה נוספת עם קצין חינוך ראשי. יש סיכוי טוב שמינויו של צבי שפירא יאושר, ואוכל לצאת ל"חופשת שחרור". אני מגיע הביתה עם האות של מבט לחדשות בטלוויזיה.
אחר כך, הצצה ראשונה בספרו החדש של יצחק בן-נר, "קישונה" – ספר ילדים על ילדי מושב בעמק. לא זו בלבד שבן-נר הוא סופר מן השורה הראשונה, אלא הוא גם אחד מעובדינו הבכירים והופעת ספר או סיפור חדש שלו היא תמיד בבחינת חג בתחנה.
יום שישי
אגב ספר חדש: יש לי חג קטן משלי. הבוקר קיבלתי עותק ראשון של ספרי "ההעפלה". זה ספר יסוד (כך אני מקווה) בתחום האמור וב-150 עמודיו ניסיתי לדחוס את תולדותיו של מפעל אדירים שהתקיים משך 14 שנים (1948-1934). הספר הופיע בהוצאה לאור של משרד הביטחון, שתהיה מקום עבודתי הבא לאחר סיום תפקידי בגלי צה"ל. אני עתיד לקבל תפקיד של יועץ בכיר למנהל ההוצאה לאור, בתחומי הכתיבה והעריכה.
בעת ביקור במשרדי ההוצאה אני נכנס לשוחח עם מנהלהּ, שלום סרי. אנו קובעים סופית, שאם לא יחולו שינויים מפתיעים אכנס לתפקידי החדש ב-1 באוגוסט.
בגלי צה"ל העבודה כרגיל: יש לכתוב מכתבים, לענות על שאלות ולשוחח עם עובדים. אחד מהם, מהבכירים שבחבורה, בא לשוחח אתי על תוכניות שהוא מציע לשדר בשנה הבאה. הסוד – מתברר – שמור היטב.
בדרך הביתה, בצהריים, אני נעזר כרגיל בשירותיה הטובים של תוכניתנו "גלגלי צה"ל". זו אחת התוכניות המצליחות ביותר של התחנה, ובעזרתם של אלי ישראלי הנמצא במסוק ויתר המדווחים אני – כרבים אחרים - מצליח לנווט את דרכי בסבך התנועה של יום שישי בצהריים.
אחר הצהריים –חילוץ עצמות בגינה. הדשא גדל פרא בשבועות האחרונים ובעזרת המכסחת המוטורית של איציק שכני אני מקצץ את כל מחלפותיו. בערב – טלוויזיה, וניסיון נואש להתגבר על שפעת הנייר של עיתוני סוף השבוע.
שבת
השבת מוקדשת למשפחה. זו סבלה לא מעט מאב ה"נשוי" כמעט כל שעות היממה לעבודתו, זה שבע שנים. בעתיד הקרוב ישתנה המצב. בבוקר אנו נוטלים את שני ילדינו הצעירים (יעל בת השמונה וחצי ואמיר בן ה-14 וחצי) ונוסעים לבקר את הורי, המתגוררים כיום בקיבוץ נחל-עוז, יחד עם אחותי, גיסי וילדיהם. הבת הגדולה, נטע בת ה-18 וחצי, אינה משתתפת עוד במסעות משפחתיים אלה. היא טרודה בבחינות הבגרות ומתכוננת לגיוסה הקרוב.
בקיבוץ (שבו היינו אשתי לאה ואנוכי חברים לפני 20 שנה) אנו מבלים שעות מספר, ובמהלכן מבקש ממני רכז התרבות המקומי ייעוץ בעניין חג ה-25 המתקרב וספר חצי היובל שיופיע לקראת המאורע.
בערב – שוב בענייני תולדות ארץ-ישראל. אני נוסע לפארק אפק בפתח-תקווה, שבו נערכת חזרה גנראלית של המופע "מחריש ראשונים לחג ה-100", שיועלה בשבוע הבא במסגרת חגיגות ה-100 ל"אם המושבות". גם לי כמה מניות במופע זה. נראה כי ניסיוני בטיפול בחומר הקשור לתולדות הארץ הביא לכך, כי פנו אלי וביקשו שאהיה אחראי על הצד ההיסטורי – איסוף החומר, שמירה על מהימנות ובעיקר עבודה צמודה עם הכותב (פוצ'ו) ועם הבמאי (שי לביא).
החזרה הגנראלית, כמקובל, מבולבלת ולא מוצלחת, אך נראה כי לפנינו הצלחה גדולה. התפאורן דב בן-דוד שחזר את "פתח-תקווה הקטנה" בלב הפארק וההופעות ההמוניות (250 משתתפים) מרשימות מאוד.
יום ראשון
בבוקר – ישיבת תכנון. ראשי המחלקות, קצינת הארגון, האחראי לשידורים, סגן המפקד ואנוכי, מתכננים את השבוע שלאחר הבא. האם תהיה זו הישיבה האחרונה שלי? נראה לי שכן. בצהריים מגיעה הידיעה כי אושר מינויו של צבי שפירא למפקד גלי צה"ל. אנו מחליטים לכנס אסיפת עובדים כללית למחרת היום, ולדווח על ה"מהפך". האמתלה לכינוס האסיפה: פרטים ראשונים על תכנון שידורי הקיץ.
לפנות ערב נפגשים צבי שפירא ואנוכי עם קצין חינוך ראשי תא"ל אבנר שלו ומסכמים את נושא החילופים. בשבע וחצי אנו פונים איש איש לביתו, כדי לא להחמיץ את שידור גמר גביע העולם בכדורגל. הפייבוריטית שלי, הולנד, משתדלת מאוד, אבל השופט והקורות, ובעיקר הקבוצה הארגנטינית, נוטלים ממנה את הגביע.
יום שני
יופיע או לא יופיע בעיתון? – זו השאלה בבוקר. האם עתה, לאחר שהחילופים אושרו, נקרא עליהם בעיתון לפני שהודענו לעובדים? "הארץ" בידי ואין בו רמז לעניין. גם לא בעיתוני בוקר אחרים ובעיתוני הצהריים. אין ספק, ההפתעה תהיה מושלמת.
לפני הצהריים – ישיבה מרתונית במשרדו של קצין חינוך ראשי. על הפרק: ממצאים ראשונים של סקר-האזנה שנערך בין 1,200 חיילי צה"ל. כמתנת פרידה אין דבר טוב מזה. אמנם הממצאים ראשוניים, כאמור, אך התמונה מרנינת-לב. אנחנו על המפה, כפי שאמר טל ברודי, ובצורה מרשימה מאוד.
בשלוש אחר הצהריים מתכנסים כל עובדי התחנה לשמיעת פרטים על "תכנון הקיץ". במקום זה אני מספר להם כי ב-1 ביולי הקרוב איעשה למפקד גלי צה"ל במילואים, וצבי שפירא היושב לשמאלי, יקבל את הפיקוד. ההפתעה רבה. כמה אנשים אומרים, שחשו ש"קורה משהו", אך הכל מודים שהופתעו. מתחילה הפרידה, שתימשך בוודאי ימים לא מעטים.
מיד לאחר האסיפה אני מטלפן ליצחק לבני, ומספר לו על החילופים. אף הוא מופתע. הוא סבור כי צבי שפירא הוא בחירה טובה. על דעת שנינו, ה"וואֶטרנים", מוסכם כי תחנת גלי צה"ל תהיה בשנים הבאות בידיים נאמנות.
לפנות ערב ובערב עובד הטלפון בביתי שעות נוספות. ההודעה על החילופים פורסמה לראשונה ביומן הערב של גלי צה"ל ובעקבותיה נמשכו צלצולי הטלפון עד חצות הלילה: קרובים ומכרים מודאגים מבקשים לדעת אם קרה משהו חמור שהכריח אותי לפרוש. אני מרגיע אותם. מצלצלים קציני צבא, עובדי גלי צה"ל שלא היו באסיפה, והידיעה הגיעה אליהם. וכמובן עיתונאים. המון שאלות.
שואלים אם אני עוזב בעצב. בהחלט כן, אני עונה. כיוון שהיו אלה, מבחינתי לפחות, שבע השנים הטובות ביותר בחיי. אם כך – מדוע לעזוב? ממשיכים לשאול. כיוון שאני חסיד הרוטאציה, ומשתדל לא רק נאה לדרוש.
יום שלישי
הידיעה על הפרישה מתפרסמת בעיתונים. רבים חושבים שדעתי נטרפה עלי. מי עוזב בימינו, מרצונו, תפקיד כל-כך חשוב? אני אומר להם את הדברים השחוקים על רוטאציה והצורך לרענן ולחדש. אחדים משתכנעים. אחרים לא.
בצהריים מקליט אותי מיכאל הנדלזלץ לתוכניתו "הלילה" ומבקש ממני לסכם את שנותי בתחנה. אנחנו משוחחים כרבע שעה ומעלים על קצה המזלג הישגים ובעיות. היו גם קשיים? הוא שואל. ועוד איך! אני משיב...
בערב – הצגת הבכורה של המופע בפתח-תקווה, בנוכחות ראש הממשלה מנחם בגין. ההצלחה, כצפוי, רבה והקהל מקבל את התמונות ההמוניות, הריקודים וקטעי המשחק, בהתלהבות.
בדרך הביתה, במכונית, אני שומע את עצמי ברדיו באמצע הדברים. במשפט השלישי אומר מי שהיה מפקד גלי צה"ל בארבע השנים האחרונות: "היו לי הרבה ימים טובים, לא מעט ימים קשים, אבל אף לא יום רע אחד". כך בדיוק היה.
