אברהם מויאל - והעליה שלפני הראשונה
אברהם מויאל – והעלייה שלפני הראשונה
מרדכי נאור
ככל שאנו לומדים יותר את ההיסטוריה של מדינת ישראל ושל היישוב היהודי בארץ ישראל שקדם לה, אנו מגלים דברים חדשים, או כאלה שנסתרו מעינינו. כזה הוא גם סיפורו של אברהם מויאל, גיבור נשכח בן המאה ה-19, שתרם רבות להקמתו של היישוב החדש מאז ראשית ימי העלייה הראשונה (וגם קודם לכן).
אברהם מויאל (1885-1850) היה אגדה בחייו. הוא נולד במרוקו, עלה ארצה בגיל שנתיים וליפו הגיע בהיותו בן חמש. כל חייו עברו עליו ביפו והוא נחשב למנהיג בעתיד של הקהילה. בעסקיו עשה חיל ומגיל צעיר נחשב ל"בנקיר" (בנקאי), שתחת ידו עברו סכומי כסף גדולים, בהם כל הכספים של הברון רוטשילד לתמיכה במושבות הראשונות, "אליאנס" (כל ישראל חברים) וחובבי ציון – שנשלחו לארץ ישראל. מראשית ימי העלייה הראשונה התמסר לקליטת הבאים ולפיתוח המושבות הראשונות. שיא פעילותו היה בשנת 1885, כאשר שליח חובבי ציון, איל התה והנדבן הנודע קלונימוס זאב ויסוצקי, סייר במשך שלושה חודשים בארץ ולאחר שלמד את נושא ההתיישבות, מינה את מויאל לנציג חובבי ציון בארץ. כתב על כך יצחק בצלאל, בספרו נולדתם ציונים – הספרדים בארץ ישראל, בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית (תשס"ח): "אברהם מויאל הוא תופעה נדירה של פעיל ספרדי ברום הממסד הציוני".
ארבע שנותיו של מויאל (1885-1882) בעשייה בלתי פוסקת למען מושבות העלייה הראשונה, מהן חצי שנה בראש הפירמידה, מעמידות לרשות הקורא בן זמננו תמונה לא מוכרת של ימי העלייה הראשונה ושל התרומה הגדולה של פעילים ציוניים-מזרחיים, לפני שהמילה "ציונות" נולדה. אברהם מויאל היה הבולט שבהם.
פעילותו הציבורית של מויאל למען העלייה והעולים הייתה קצרה, שכן הוא הלך לעולמו בגיל 35 בלבד, לאחר שנפצע ברגלו והטיפול הרפואי בו, בתנאים הקשים של הימים ההם, היה כושל.
כאן המקום לציין, שהוא לא היה היחיד מקרב עולי צפון אפריקה, שנחלץ למען באי העלייה הראשונה ומקימי המושבות הראשונות. יוזכרו לצידו גם שלושת אחיו – יוסף, אליהו ושלום שגאלו קרקעות מחוץ ליפו וברחבי הארץ; בני משפחת שלוש, עולים מאלג'יר, שהיו ממייסדי השכונות נווה צדק ונווה שלום; וחיים אמזלג, סגן קונסול בריטניה ביפו, שנולד בגיברלטר, עלה בצעירותו ובתוקף תפקידו הקונסולרי התגבר על מכשולים שהערימו השלטונות הטורקים וסייע לרכישת קרקעות המושבות פתח תקווה וראשון לציון.
טרום-ציונות נוסח מרוקו
אברהם מויאל לא הגיע במקרה למעמדו ולתפקידו המרכזי בימי ראשית היישוב החדש. הוא קיבל את הדחיפה והעידוד מבית אבא.
ההיסטוריה המשפחתית מספרת כי שורשיה של משפחת מויאל מגיעים ליהדות ספרד בתקופת "תור הזהב" שנקטעה כידוע בגירוש ספרד ב-1492. בני המשפחה נדדו מספרד דרומה לתחומי מרוקו ושם התגוררה המשפחה במשך דורות. כמה מבניה התעשרו, אחרים היו לרבנים גדולים ולא חסרו גם בעלי מקצועות חופשיים. לפי אחת המסורות שהועברו מדור לדור, כבר במאה ה-17 עלו בני מויאל לארץ ישראל, קרוב לוודאי לירושלים. אולם לא נמצאו הוכחות כתובות על כך.
אביו של אברהם מויאל, אהרון, נולד ברבאט ב-1813. מגיל צעיר התגלה כתלמיד חכם שרגליו נטועות בחיי המעשה. בקיא היה בדברי ימי עם ישראל ותורתו והוא אף קיבל את התואר חכם. את אהבתו לארץ הקודש שאב אהרון מגדולי משוררי ספרד.
את תורת המסחר הבין-לאומי למד אהרון מאביו משה, כבר בגיל 16. האב צירף אליו את בנו במסעותיו לארצות אירופה. בגיל 18 נשא לאישה את סעדה לבית עמיאל, נערה נאה ממשפחה עשירה, שהנדוניה שלה, יחד עם סכום כסף גדול שקיבל אהרון מאביו, אִפשרו לו להקים עסק משל עצמו. כך היה גם הוא לסוחר בין-לאומי והִרבה לנסוע לצורכי מסחרו. רוב עיסוקו היה בסחר תבואות ומתכות יקרות. לזוג נולדו ארבעה ילדים: יוסף, אברהם, שלום ואליהו.
כמו אביו סייע אהרון לרבנים ולישיבות. במיוחד הוא עזר לידידו הרב דוד בן-שמעון (המכונה דב"ש) מהעיר סלה, עיר סמוכה לרבאט, שעמד בראש ישיבה גדולה. ידידות זו נמשכה ביתר שאת לאחר שהשניים עלו לארץ ישראל. הם עשו זאת באותה עת לערך – בתחילת שנות החמישים של המאה ה-19.
עוד בטרם מלאו לו 40, חש אהרון מויאל כי חיי החומר המשגשגים שלו מרחיקים אותו משאיפתו העזה להגשים את חלומו – לעלות לארץ ישראל. ב-1851 החל בהכנות להרפתקת חייו. הוא פנה לבני משפחתו ולעמיתיו הסוחרים והציע להם הצעה שבעיני כמעט הכול נראתה דימיונית: קבוצה גדולה של יהודי מרוקו תעלה במשותף לארץ ישראל ותקים יישוב משלה.
ההיענות הייתה מפתיעה ורבים באו להתעניין ואף החלו למכור את רכושם ועסקיהם. ב-1852 יצאה קבוצה גדולה של יהודי מרוקו לארץ, כשהיא נדחסת לתוך ספינת מפרש. לפי כמה מקורות מדובר היה ב-180 איש, אישה וילדים רבים. לאחר שבועות רבים בים סוער, תוך שהם פוקדים בדרך נמלים שונים בים התיכון, הטילה הספינה עוגן בנמל הקטן של עכו. יהודי הקהילה הקבילו ברצון את הבאים ולאחר זמן קצר המשיכה החבורה הגדולה את דרכה – לחיפה.
חיפה של אמצע המאה ה-19 הייתה עדיין עיירה קטנה ויהודיה המעטים קלטו את הבאים. משפחת מויאל בת שש הנפשות – האב אהרון, האם סעדה וארבעה הילדים התמקמו בחיפה, אך לא לאורך זמן. האב אהרון היה איש עסקים ממולח ומחושב. הוא הביא עמו, בצורה נסתרת, הון רב בצורת מטילי כסף, זהב ומטבעות. לאחר בירורים ראשונים בחיפה וסביבתה הוברר לו ולעמיתיו כי רעיון היישוב העצמאי שרצו להקים הוא בלתי אפשרי בתנאי ארץ ישראל של הימים ההם. גם החיים בחיפה לא הבטיחו רבות.
לבסוף הגיע אהרון מויאל למסקנה שמקום מתאים יותר למשפחתו ולו היא העיר יפו, שבה התגוררו כבר כמה עשרות משפחות של יהודים "מערביים". מויאל וחלק מחברי קבוצתו הדרימו ב-1855 ליפו ותקעו בה יתד. הקבילו את פניהם בשמחה עולי מרוקו ואלג'יר שקדמו להם, ובהם בני משפחות שלוש, בן-שימול, מטלון, אבוטבול ושירוזין. סיוע מיוחד קיבלו הבאים מהרב ר' יהודה הלוי מרגוזה, מי שכיהן כרב קהילת יפו במשך עשרות שנים.
המויאלים אומצו ממש על ידי אברהם שלוש, ראש הקהילה ביפו, ותוך שנים אחדות הוא ביקש מאהרון מויאל שיחליפו.
הילד אברהם היה בן חמש כשהגיעה המשפחה ליפו ב-1855. בשלושים השנים הבאות התגורר בה, להוציא תקופה של כמה שנים כשלמד בישיבה בירושלים.
לימודים בישיבה ו"לימודי ליבה"
יפו של העשור השישי של המאה ה-19 הייתה עדיין מוקפת חומה, שבה שער הנסגר מדי לילה. לאחר שנים אחדות נפרצה החומה ונבנו בתים ראשונים ב"עיר החדשה". אחד מחלוצי היציאה מבין החומות היה אביו של אברהם, אהרון מויאל. הילד, ואחר כך הנער והעלם אברהם, חווה על בשרו את הפיכתה של יפו מעיירה נידחת לעיר מזרחית גדלה והולכת. בעוד שבאמצע המאה ה-19 מנתה יפו, לפי הערכות שונות לא יותר מ-5,000 נפש, דור אחד אחר כך, התקופה בה הפך אברהם מויאל מילד לאדם צעיר, הוכפלה האוכלוסייה. גידול ממשי היה גם במספר היהודים – ממאות ספורות לאלף ויותר. אף הנמל הקטן של יפו הפך יותר ויותר לסואן ועברו דרכו רבבות נוסעים בשנה ומטענים בכמות גדולה.
כמו כל ילדי יפו היהודית למד הילד אברהם מויאל בתלמוד תורה שבהנהלת ר' אליהו בן שמול, ולאחר מכן נשלח לירושלים, כדי ללמוד שם בישיבה של ר' יהודה בן-טובו. מגיל צעיר נחשב אברהם כעילוי, והדבר בא לידי ביטוי הן במוסדות בהם למד והן בקרב חבריו ביפו ובירושלים. תמיד הוא היה מסמר הכיתה או הקבוצה. מויאל גם נהג לשבת בחברת מבוגרים ממנו, להאזין לדבריהם ולקנות דעת. הוא היה כל חייו אדם תאב-דעת. הרב היפואי ר' יהודה הלוי מרגוזה קירבו אליו, הרבה לשוחח אתו וראה בו מנהיג לעתיד.
אברהם מויאל הוסמך כרב בישיבה הירושלמית וכן הייתה לו הסמכה לשמש כשוחט וכמוהל. ואכן, במהלך שנותיו ביפו הוא מל מאות ילדים, רובם ממשפחות חסרות אמצעים. נהגו לספר עליו כי לא הסתפק במצוות המילה, אלא נהג להביא את הכיבוד לטקס ובגדים לתינוק. אם היולדת הייתה אלמנה, היה מעביר לה סכום כסף למחייתה.
ואולם, מויאל לא הסתפק בהשכלתו ובידע התורניים שלו ולמד ערבית וצרפתית אצל מורים פרטיים, ששכר למענו אביו בירושלים וביפו. בשתי שפות אלה שלט באופן מלא. ניתן לומר כי אביו דאג להקנות לו, לצד לימודיו התורניים, "לימודי ליבה", כדי שיוכל להצליח גם בעולם העסקים.
את ההתמחות שלו בעולם המסחר קנה בבית אביו וחושיו המחודדים סייעו לו להפוך לאיש עסקים הקשור עם חברות זרות כבר בשנות העשרים שלו. עם השנים הסתעפו עסקיו לבנקים בחו"ל והוא ייצג אותם בארץ. מויאל קיים עסקי מסחר ענפים עם סגני הקונסולים ביפו, בייחוד עם סגן קונסול צרפת - בהיותו נתין צרפתי. העובדה שאחיו הבכור יוסף מויאל היה סגן קונסול ספרד ביפו ולאחר מכן סגן קונסול פרס, תרמה אף היא לביסוס מעמדו.
ביפו ומחוצה לה הוא נחשב ל"בנקיר", בנקאי. יכול להעיד על כך זלמן דוד לבונטין, אחד מראשוני העלייה הראשונה, שבדרכו ארצה ב-1882, עוד לפני שהחל גל עלייה זה, ביקר באלכסנדריה של מצרים. בתארו את תושביה היהודים של העיר, סיפר: "רבים מאתם ידעו תכונת הארץ הקדושה, תושביה, יבולה ופריה, וימסרו לי ידיעות אחדות שהביאו לי אחר כך איזה תועלת, ואף כתבי תעודה נתנו על ידי לאנשים נכבדים באה"ק, כמו לסי'[ניור] חיים אמזלג, סגן קונסול לממשלת בריטניא ביפו, להבנקירים סי' אברהם מויאל ביפו, ולירו וברגהיים בירושלים".
התעניינותו במה שייקרא בעתיד "ציונות" החלה בגיל צעיר מאוד. למעשה, יסודות הלהט היהודי-ציוני שלו הונחו בבית אביו וחוזקו על-ידי אישים כדוגמת ר' יהודה הלוי מרגוזה ור' יהודה אלקלעי, ממבשרי הציונות שהתגורר שנים אחדות ביפו ובירושלים. אברהם הצעיר התלווה אליו בסיוריו ביפו, בביקוריו במקווה ישראל, ולמד ממנו על ההתפתחויות האחרונות בעולם היהודי באירופה. הרב אלקלעי היה אחד הראשונים שהטיף להתיישבות חקלאית של יהודים בארץ ישראל ואין ספק כי מויאל הצעיר הושפע ממנו במהלכיו הבאים.
רב נוסף שהשפיע עליו היה ר' דוד בן שמעון (המכונה דב"ש), מנהיג העדה המערבית בירושלים, שהיה מיודד עם אביו עוד ממרוקו. אברהם מויאל היה מבאי ביתו ואף הוא הנחיל לו מהידע הרחב שלו ומאהבת העם והארץ. מויאל לא שמר את דעותיו לעצמו. סופר עליו שכבר בגיל צעיר הוא הטיף בכל מקום אפשרי, לרבות בבתי כנסת, בעד יציאה לעבודה פרודוקטיבית ונגד שיטת ה"חלוקה". דבריו עוררו לא אחת טרוניות ומחלוקות, אולם מויאל לא נסוג מעמדתו. הוא קרא לחינוך מתקדם, לעבודת כפיים והיו שניבאו לו גדולות וראו בו את יורשו של רבי יהודה הלוי מרגוזה.
עזרה לביל"ויים ולמושבות הראשונות
במשפחתו נהגו לספר שמויאל הצעיר קרא בצימאון ובהתלהבות את ספרו הקדם-ציוני של משה הס רומי וירושלים בתרגומו לצרפתית, ואף תרגם את עיקרי הדברים לחבריו ולבני משפחתו. הוא גם ידע בעל פה כמה משירי ציון הנודעים של המשורר יהודה לייב גורדון (יל"ג) שחי ופעל באותן שנים ברוסיה.
גם את היכרותו עם השכנים הערבים השיג עוד בצעירותו – קודם כל ביפו וגם מעבר לתחומה. על כך יכול להעיד הסיפור הבא: בהיותו כבר בחור יצא פעם עם אביו, שהיה סוחר עם שבטי הבדואים בדרום ובנגב, וראה את ילדי הבדואים רוכבים בחופשיות על סוסיהם. הוא ביקש ללמוד לרכוב. נפל שוב ושוב אך התעקש עד שלמד. על פי בקשתוקנה לו אביו סוסה והוא נהג לבקר בכפרים שסביב יפו, בפרדס מונטפיורי, במושבה שהקימו נוצרים אמריקנים סמוך ליפו ובמקווה ישראל. מויאל יצא גם לבקר בכפרים הערביים עם חבריו בני האפנדים הערבים והנוצרים. כך למד את בעיותיהם ואת אורח חייהם. הניסיון שרכש שם היה נכס יקר לתנועת חובבי ציון בבוא הזמן.
נושאי התיישבות היו קרובים ללבו עוד לפני שעסק בהם בתקופת העלייה הראשונה. סביבתה של יפו הייתה משופעת בניסיונות התיישבותיים של יהודים (מקווה ישראל) ושל לא-יהודים – אמריקנים וגרמנים. אמריקנים ניסו להקים מושבות חקלאיות בסביבות יפו בשנות החמישים והשישים של המאה ה-19, ניסיונות שלא עלו יפה, ואחריהם הגיעו הטמפלרים הגרמנים שהקימו שורה של מושבות פורחות בארץ, ובהן שתיים בסביבות יפו (שרונה ומושבה בתחומי העיר יפו עצמה). ניסיונות אלה עודדו לא מעט יהודים לחשוב ולומר שאם הגויים יכולים ליישב את הארץ, מדוע שלא יעשו זאת בני העם היהודי?
ב-1878 היה אברהם מויאל בן 28 וכבר נודע כאיש עסקים וכפעיל בנושאי התיישבות שבקושי החלה. הוא הושפע מאוד מטקס חנוכת המושבה פתח תקווה בחג החנוכה של שנת תרל"ט (דצמבר 1878), שאליו בא כאחד משלושת הנציגים של יהדות יפו. כשהגיע ב-1879 מנהל חדש למקווה ישראל, שמואל הירש שמו, ביקש ממויאל לטפל בכל הנושאים הכספיים של המוסד, לרבות העברות כספים מהמרכז בפריז לבית הספר הסמוך ליפו. אין תמה אפוא, שלאחר שלוש שנים, ב-1882, כאשר הברון אדמונד-בנימין דה-רוטשילד הסכים לקבל את האחריות למושבות הראשונות על עצמו, הוא קיבל את המלצתו של הירש למנות את אברהם מויאל כנציגו הכספי בארץ. הגורם המיישב הנוסף בעת ההיא, תנועת חובבי ציון, הלכה בעקבות רוטשילד, שהרי מה שטוב לברון טוב בוודאי גם לה. כך הפך איש העסקים הצעיר מיפו, שהיה אז בשנות השלושים הראשונות שלו, ל"שר האוצר" של ההתיישבות היהודית העוברית בארץ ישראל.
מויאל לא הסתפק בכך. הוא טיפל באופן אישי בעולים חדשים שהגיעו ליפו ויש מידע רב על עזרתו לקבוצת ביל"ו שהגיעה ארצה בקיץ 1882, ואחר כך הקימו את גדרה, ולראשוני המושבה עקרון (ששינתה את שמה מאוחר יותר למזכרת בתיה) שעלו ארצה שנה אחת לאחר מכן. יתר על כן, הוא נסע ברחבי הארץ עם ה"עקרונים" בחיפושים אחרי שטחי קרקע מתאימים למושבתם העתידה. בניגוד לעולים אחרים בעלייה הראשונה, שרק בארץ למדו להיות חקלאים, ה"עקרונים" היו איכרים ברוסיה הלבנה והיו להם דרישות מקצועיות בעניין הקרקע. הוא גם התגורר איתם, באוהלים הראשונים שהקימו בשטח שרכש עבורם בכספי הברון רוטשילד ואף חלה שם בקדחת. לפי עדויות בנות הזמן לא אחת נעדר מביתו ומעסקיו במשך שבועות, בהתמסרו להקמת עקרון.
בשלב האחרון גם דאג להקים להם בתים, בעקפו את האיסור הטורקי להקמת מבני קבע במושבות היהודיות.
לא פחות עזר הוא לגדרה – מושבתם של חלוצי ביל"ו – בראשיתה. גם כאן הפעיל את כל הידע שלו בכל הקשור לטיפול במושבה הן לגבי ערביי הסביבה והן באשר לשלטון הטורקי העוין ואף סיפק למתיישבים בהמות עבודה ואמצעים להתקיים. חוקרת העלייה הראשונה שולמית לסקוב, הרחיבה במקצת את היריעה בכותבה: "תרומתו העיקרית של אברהם מויאל לגדרה, בצד ציודה בסוסים, זרעים וחומרים להקלת מצוקת הדיור, הייתה מוסרית: הוא נטע במתיישבים את ההרגשה שמעריכים את פועלם ולא מעט בזכותו הם החזיקו מעמד".
וזה עדיין לא הכל. מויאל גם טיפל במשך יותר משנה במושבה פתח תקווה. זו הוקמה ב-1878, נעזבה אחרי שלוש שנים וחודשה ב-1883. מויאל דאג להקים בה בתים ורפתות, לטעת עצים ולייבש את הביצות סביבה. מראה המושבה והרגשת תושביה שונו ללא הכר.
מויאל גם החל לטפל במושבה הצפונית יסוד המעלה, אך לא הספיק הרבה, שכן מחלתו ומותו הפתאומי קטעו את עזרתו זו.
ויסוצקי מקרב ודוחה
כשהגיע לארץ באביב 1885 שליח חובבי ציון, ה"גביר" קלונימוס זאב ויסוצקי, איל התה הידוע עד ימינו, כדי לעמוד מקרוב על התפתחותן של המושבות הראשונות, הוא התכוון תחילה להקים שתי שלוחות של חובבי ציון בארץ – בירושלים וביפו. לאחר שלא התגבר על "מלחמות היהודים" של העת ההיא, גמלה בלבו החלטה: במקום שני ועדים הוא יטיל את תפקיד הממונה על פעילות חובבי ציון בארץ על אדם אחד – והבחירה שלו נפלה על אברהם מויאל. ניתן להניח כי היו לכך שתי סיבות: הוא גילה ביפואי בן ה-35 אדם כלבבו: שקט, סולידי, פעיל ומקושר עם האוכלוסייה הערבית. חשובים עוד יותר היו קשריו המיוחדים עם ראשי הממשל הטורקי.
יחסי מויאל וויסוצקי ידעו בחודשים שלאחר מכן עליות וירידות רבות. ויסוצקי בחר בו ותמך בו, וביום בהיר אחד התחרט ויצא נגדו. היה לו נימוק משכנע לדעתו: "ס פ ר ד י [הפיזור במקור] הוא ולא מן המדה היא שיהיה איש ספרדי עומד בראש כל העניינים השייכים לחובבי ציון אשר ברוסיה". יתר על כן, באותם ימים הוצע לשלוח מרוסיה "ממונה" שיפקח על מעשיו של מויאל. זה קיבל את הדברים בצורה קשה ושיגר מכתב דחוף לנשיא חובבי ציון, ד"ר ליאון פינסקר: "אקח את החופש לבקש מאדוני לבל סבב אותי בכל עת בהמון עצות מרחוק, או בהרכב אלופים לראשי, כאלה אשר לא ידעו או לא ירצו לדעת את אשר לפניהם, כי בשום אופן לא אקבל אחריות על פעולות אחרים, אשר יפעלו נגד רצוני ופקודתי. אני הנני אחראי לפועלי, אבל לא לפועל אחרים".
מויאל הוסיף תנאי, שהוא מוכן למלא את התפקיד, "אם יאבה אדוני – הכוונה לפינסקר – למלאות שאלתי זו ורצוני זה".
פינסקר סבר שהצדק הוא עם מויאל וויסוצקי נסוג מתביעתו, אחר כך חזר ותמך במויאל, ושום תקף אותו. בין כה וכה המשיך מויאל לעמוד בראש חובבי ציון בארץ ישראל עד שנפגע ברגלו, כנראה מחפץ חד, הטיפול הרפואי בו לא היה כראוי, וכשהוזמן רופא מנתח מביירות נאלץ לכרות את רגלו. לשווא. מצבו של מויאל החמיר מיום ליום והוא נפטר בי"ב בטבת תרמ"ו, 20 בדצמבר 1885, עוד בטרם לו 36 שנים. הותיר אחריו אישה ושבעה ילדים – שש בנות ובן.
הלוויה המונית ביפו
הלווייתו של אברהם מויאל ביפו הייתה אירוע יוצא דופן. דומה שכל היישוב היהודי בארץ, ובוודאי היישוב החדש, היה שרוי באבל כבד. בעיתון הירושלמי חבצלת, נכתבו הרבה מילות צער ועצב: "אבל כבד התאבלה עדת ישראל בקה"ק [קהילת הקודש] יפו, בהובילה לקבורות בראשון לשבוע זה, את הגביר נכבד ומרומם הנודע לשם, סי' אברהם מויאל ז"ל... אבדה גדולה אבדו חובבי ציון, וכל החפצים ברעיון ישוב ארצנו הקדושה, כי היה האיש הזה רב כשרון ורב פעלים ואותם הקדיש להוצאת הרעיון הזה לפעולה. עבד נרצע היה למשרתו הנכבדה ויעסוק באמונה ובתום לב בצרכי צבור...".
לפי התיאורים, כל יפו היהודית, וגם הלא יהודית, התאבלה בעת ההלוויה. כמעט כל החנויות בעיר נסגרו. עשרות רבות של מתיישבים מכל מושבות האזור – ראשון לציון, עקרון, גדרה ופתח תקווה – הגיעו בעגלות ועל סוסים וחמורים, כדי ללוות את המנוח בדרכו האחרונה. הם הצטרפו לאלפי יפואים, יהודים, מוסלמים ונוצרים, שרבים מהם החזיקו בידיהם נרות שחורים. סגני הקונסולים ביפו הגיעו עם הקוואסים (פקידי הקונסוליה שפינו למענם את הדרך, כמקובל בימים ההם). בהלוויה נכחו גם ראשי השלטון, ראש הבלדיה (עירייה) והקיימקאם (המושל). כל הקרואים ליוו את מסע הארון עד בית העלמין היהודי הסמוך לשכונת עג'מי.
מעצמה עולה השאלה: מה היה קורה אילולא קטע האסון את פתיל חייו של אברהם מויאל? לשאלה זו, כמובן, אין תשובה וניתן רק להעלות השערות ולעסוק בתחזיות. ואולם, לא תהא זו טעות לקבוע שלנגד עיניהם של אנשי העלייה הראשונה בארץ, ושל מי שתמכו בהם מרחוק, בכסף ובתמיכה ציבורית, מהברון רוטשילד בפריז ועד חובבי ציון במזרח אירופה, צמח לזמן קצר מנהיג מקומי, שעבר בשמי הארץ ככוכב שביט – האיר וכבה.
שכן, אברהם מויאל היה, קרוב לוודאי, המנהיג הראשון שהוציא היישוב היהודי שזה עתה החל לקום. ולא מנהיג שהכשיר עצמו בגולה, אלא בן הארץ ועוד מבני מרוקו.
הסיפור המוזר על הקמת באר טוביה
אגדת מויאל, האיש הכל-יכול בהתנהלותו מול הערבים והשלטונות הטורקיים, הצמיחה בשנים הבאות כנפיים והגיעה למחוזות הדמיון. כך קרה, שלימים סופר עליו בהרחבה איך הקים את המושבה באר טוביה, אף שזו נוסדה ארבע שנים לאחר מותו...
יוסף אליהו שלוש, שנשא לאישה את פרחה-שמחה, בתו של מויאל, סיפר בספרו פרשת חיי: "מויאל קנה בשביל חובבי ציון הרבה נחלאות ובתוכן את המושבה קסטינה, היא באר טוביה. הודות להשפעתו על הממשלה קִיבל קושאנים, למרות שבאותו זמן היה חל איסור על היהודים להיאחז על הקרקע ובייחוד מחוץ לעיר ועל שטח אדמה גדול. אחרי קניית אדמת קסטינה ראה הא' מויאל להקים מספר בתים ורפתות. אך הממשלה [הטורקית] לא נאותה להרשות כל הקמת בניין שהוא".
ההמשך כאילו לקוח מעלילות מבצעי "חומה ומגדל" חמישים שנה מאוחר יותר. המשיך שלוש ותיאר: "מויאל הזמין נגרים אחדים והקימו חמישים צריפים. העמידו אותם על הכיכר ביפו, עם הרעפים, הווים, המנעולים וכו'. כשבאו המשפחות לארץ פרק את הצריפים וטען אותם על גמלים ואחריהם נסעו לקסטינה המשפחות עם מספר פועלים. אנשיו של מויאל הקימו את הצריפים במשך ימים אחדים בשתי שורות ונכנסו המשפחות כל אחת לדירתה".
לפי הסיפור הזה, שאחר כך הועתק לספרים ולזיכרונות של בני התקופה, המושל הטורקי בירושלים הזמין את מויאל אליו ואיים להעמידו לדין. זה שלח את המושל אל הקונסול הצרפתי שמיהר להגן על נתינו.
כך קמה עוד מושבה בארץ ישראל, אלא שהדבר קרה, כאמור, בצורה שונה וללא מויאל... יוסף אליהו שלוש סיים את תיאורו במילים הנלהבות האלה: "כך פעל הא' מויאל לטובת אחיו מבלי לסגת אחור אף פעם מפני גדולים ושרים. במקום שענייני עמו וארצו דרשו זאת ממנו ורק הודות למרצו הכביר, כישרונותיו וידיעותיו את הליכות הארץ סייע רבות להתפתחותו ולהפרחתו של היישוב היהודי בארץ ישראל".
ד"ר מרדכי נאור הוא סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל. ספרו "המנהיג המזרחי הראשון – אברהם מויאל" הופיע לא מכבר בהוצאת סטימצקי.
