בימים אלה ראה אור הספר ימי הרדיו שלנו: 40 השנים הראשונות, 1972-1932, פרי עטו של ההיסטוריון, המחבר הבלתי נלאה וידיד הבלוג ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור. מוטקה, עיתונאי ושדרן בזכות עצמו, שגם עמד בראש תחנת רדיו (היה מפקד גלי צה"ל בשנים 1978-1974), בא לא רק מִיֶּדַע אלא גם מאהבה, ואהבתו לרדיו ולימי הרדיו שלנו מורגשת בכל עמוד בספר.

הספר מגולל בהרחבה את תולדות שידורי הרדיו בארצנו, מאז שידוריה של תחנה שרק מעטים שמעו עליה – 'רדיו תל אביב: תחנה ארץ-ישראלית למשלוח' (זה היה המינוח הראשון ל'שידור') – שפעלה בשנת 1932, ועד לראשיתה של הטלוויזיה הישראלית, כשנדמה היה כי ימיו של הרדיו ספורים, והטלוויזיה תביא לסגירתו. 

הראשון שהזכיר בארץ ישראל את הרדיו – אמנם לא בשם המפורש אלא בהגדרה 'תלגרף בלי חוטי ברזל' (wireless) – היה אליעזר בן-יהודה בעיתונו הצבי. הנה מה שכתב בגיליון העיתון מיום ט"ז בתמוז תרנ"ז (16 ביולי 1897; ההפניה בעמ' 9 אינה מדויקת):

 

ואכן, המהנדס האיטלקי גוליילמו מרקוני (1937-1874) נחשב עד היום ראש וראשון לממציאי הרדיו (אף שהיו גם אחרים שפעלו במקביל לו), ובעבור המצאתו זו גם קיבל את פרס נובל בפיזיקה ב-1909.

מתי באמת נזכרת המילה 'רדיו' לראשונה בעברית? נאור לא התייחס לכך בספרו, ולפיכך בדקתי בעצמי באתר 'עיתונות יהודית היסטורית'. ככל שבדקתי, כתר הבכורה מוענק לעיתון הצפירה, שראה אור בוורשה. ב-25 בפברואר 1920 (עמ' 2) ציטט העיתון ידיעה שהתפרסמה בעיתון הבריטי 'דיילי טלגרף', 'כי נשלחה רדיו-טלגרמה' ממוסקווה ללונדון.

אכן, לא מדובר כאן עדיין על שידורי רדיו כפי שאנו מכירים, אבל המילה נכנסה לראשונה לטרקלין השפה העברית. ברוך הבא רדיו!

מיד עם תחילת שידורי הרדיו של ממשלת המנדט, ב-30 במארס 1936, פרצה סערה. הקריינים ב'שעה העברית' (היו גם 'שעה ערבית' ו'שעה אנגלית') השתמשו, אבוי, בצירוף המפורש 'ארץ ישראל' והערבים כעסו. האחראים בממשל הבריטי נבהלו והוראה יצאה לאנשי השעה העברית, שלא לומר עוד את השם המלא אלא להשתמש רק בראשי התיבות א"י. להצדקתם טענו הבריטים כי שמה הרשמי של ארץ ישראל המנדטורית הוא פלשתינה (א"י).

כמובן שההקפדה הבריטית המשונה, לומר רק א"י ולא ארץ ישראל, הייתה חסרת משמעות ותוקף והוגבלה רק לפרסומים רשמיים (מטבעות, בולים, חוקים ותקנות). בשיח הציבורי ובעיתונות התקופה, כמו גם בשירי הזמר שהושרו בפי כל, לא הייתה שום מגבלה וכמובן שלא הייתה יכולה להתקיים שום צנזורה אפקטיבית. ובכל זאת, אזכור מחויך לאיסור המנדטורי המגוחך יש ב'אַיָּה', שיר האהבה החיילי שכתב נתן אלתרמן, כנראה ב-1940. 

איה היא בת מושב יפת-צמות וירוקת-עין, וחיילי הגדוד – מתנדבי היישוב לצבא הבריטי – הנמצאים בניכר, מתגעגעים לדמותה הקורנת, שמזכירה להם גם את א"י. כל מי ששר את 'איה', בלחנו המלהיב של מרדכי זעירא, ידע היטב כי א"י היא ארץ ישראל...

אַי, אַי, אַי, אַיָּה, אַי – 

כָּךְ זוֹכְרִים (כָּךְ זוֹכְרִים) שָׂדֶה וּבַיִת

וְקוֹרְאִים לָזֶה בִּשְׁמֵךְ.

הנה שושנה דמארי, שתזכיר לנו את השיר:

התוכנית הייתה משעשעת, מרתקת, נשכנית ומרגיזה – לצד המחמאות היו גם נעלבים לא מעטים, שהרימו קולות זעקה עד לב השמיים. ב-1959 אף איימו חברי הכנסת של המפד"ל (המפלגה הדתית-לאומית) שיצביעו נגד תקציב משרד ראש הממשלה (שקול ישראל היה אז חלק ממנו) בגלל התוכנית הפוגענית ותבעו לסגרה לאלתר. 

והנה פיסת נוסטלגיה, שיר הנושא של התכנית ששרה רֶמָה סמסונוב (הסרטון הקצרצר, ששודר בערוץ הראשון, הוכן על ידי בני עוּרי לכבוד שמונים שנות שידור בעברית; יש עוד 29 כמוהו):

באולפן הרדיו בירושלים ישבו המנחה והמתמודד, במקום כלשהו בארץ הוחבא 'מטמון' ולרשות המתמודד הועמד סכום עתק בימים ההם – אלף לירות! המתמודד אמור היה להגיע אל 'שומר המטמון' בדרך של פיצוח כתב החידה המפותל, שהיה גדוש ברמזים ובהתחכמויות, וזאת בסיוע המאזינים שביקשו בתמורה חלק מעוגת המטמון או ניאותו לספק את המידע בחינם. ביטויים כמו 'עשר לירות עבור ידע אישי', או 'סטודנט מסתמך על "מדריך ארץ ישראל" של וילנאי', היו שגורים בפי כל. לאחר המסע הארוך ופתרון החידה שהוגבל בזמן, התבקשו המאזינים להגיע אל השומר, שהמתין באתר היסטורי ברחבי המדינה – או אז התפתח מירוץ מותח נגד הזמן, האם יצליח מישהו להגיע בתוך הדקות הספורות שנותרו עד סיום התכנית אל המטמון. איכשהו זה תמיד הסתדר, ואז היה עוד מספיק זמן כדי לספר את הסיפור שמאחורי כתב החידה, שהיה קשור בתולדות ארץ ישראל בכל הזמנים. התוכנית – שנפתחה בצלילים מרוממים מתוך 'אאידה' של ורדי – שודרה לראשונה ב-1961 ונמשכה עד 1965.

ואין זה עדיין הכול: בשנים 1977-1975 שודרה גרסה מצולמת של 'מחפשים את המטמון' בטלוויזיה הישראלית, בהנחייתו של המגיש הוותיק יצחק שמעוני, ובין כותבי כתב החידה היו מרדכי נאור, מאיר שלו ואריה יצחקי. והנה, דווקא התכנית בטלוויזיה לא הצליחה לשחזר את הקסם המיוחד שהיה בתכנית הרדיו, ולאחר שידור 21 תכניות פינתה את מקומה.

אבל עוד קודם לכן היו בתחנה הצבאית הברקות שזכו לאהבת המאזינים. כזאת הייתה התוכנית 'משפחת שמחון', ששודרה בשנים 1964-1962 והייתה מעין 'אופרת סבון' ישראלית ראשונה. אלה היו פרקים קצרים (12-10 דקות) על חיי משפחה ישראלית בורגנית באותם ימים: נח שמחון, איש עסקים תל-אביבי שבעברו היה חלוץ, רעייתו צפירה שהיא עקרת בית, בנם גבי, קצין בצבא הקבע, ובתם נאוה, תלמידת תיכון. 

– יש אוכל. 

הנה תזכורת קצרה. ההומור קצת עבש וכבר לא כל כך מצחיק כפי שהיה לפני שישים שנה, ובכל זאת נעים להיזכר:

והיו עוד להיטים כדוגמת 'פול טמפל' – תסכית (זו הייתה המילה לפני שנולד ה'הסכת') בן שלושים דקות על בלש אנגלי רב-מעללים, שביים ראובן מורגן ושודר ב-12 עונות בין השנים 1968-1963. אני עוד זוכר מילדותי את צלילי הפתיחה מורטי העצבים של התכנית, ואת המתח, שלא לומר הפחד, מצליל חריקת הדלת של איזה מחסן עזוב ('סטיב', צעק פול טמפל לאשתו, 'היזהרי!'). השחקן בצלאל לוי היה פול טמפל ונילי קינן הייתה רעייתו-שותפתו, והיו עוד שותפים רבים.

תחום הספורט נהנה אז מבלעדיות על שידורים ישירים ממגרשי הכדורגל. מה שסייע לפופולריות של שידורים אלה הייתה הגשתו הפנומנלית של נחמיה בן-אברהם, שהחל את הקריירה הרדיופונית שלו ב-1947, עוד ב'קול ירושלים' המנדטורי. 

וכמובן הייתה התעמלות הבוקר של מורה הספורט הירושלמי מיכאל בן-חנן (אביו של האלוף במילואים יוסי בן-חנן), שכבר בדצמבר 1945 החל לשדר את הוראותיו ('ואתם, המתעמלים בבית, היכון') בליווי פסנתר (מאיר הרניק, שהקים את מקהלת 'שירו שיר', היה הפסנתרן). 

התכנית שודרה לאחר מהדורת חדשות הבוקר, ולמי שמתגעגע הנה פיסת נוסטלגיה שתחמם את לבו:

והיו החידונים בשידור חי, שהנחו שמואל (שמוליק) רוזן ('קפד ראשו'), ומי שיהיה לימים יו"ר הכנסת שבח וייס. חידונים אלה שודרו ממקומות שונים בארץ בנוכחות קהל. 

במיוחד זכור לטוב החידון 'טובים השניים', ששודר בשנות השישים בהנחייתו של מרדכי פרימן, ובו נדרשו ארבעה מתמודדים להפגין את ידיעותיהם בנושאי עומק, כמו מיתולוגיה יוונית, מוזיקה קלאסית, מלחמת העולם השנייה או כתבי שלום עליכם. כל נושא שודר במשך שלושה שבועות ובכל תכנית נפלט מתמודד אחד, עד שנותרו השניים... 

ככל שחיפשתי, דווקא תכנית ייחודית זו, שהיו לה מעריצים רבים, לא נזכרה בספרו של נאור.

שלא כמו בטלוויזיה, שהמופיעים בה חשופים לעיני כל ודמותם מוכרת לכל הצופים, הכוכבים הגדולים של הרדיו היו מוכרים רק בשמותיהם ולא במראם. שמותיהם של קרייני החדשות משה חובב וראומה אלדר (אחותו) היו ידועים לכל אדם בישראל, אך ספק אם מישהו יכול היה לזהותם ברחוב...

אז כך נראה משה חובב:

וודי אלן תיאר את 'ימי הרדיו' שלו, בניו יורק של שנות הארבעים, בסרט שנשא שם זה. הגרסה המקומית, ימי הרדיו שלנו, מרתקת לא פחות.