נתן א., הצופה לבית ישראל
נתן א., הצופה לבית ישראל
מרדכי נאור
ביום שישי, 5 בפברואר 1943 – לפני 80 שנה - נפל דבר בארץ ישראל של הימים ההם: המשורר נתן אלתרמן, שפרסם טור שירי-אקטואלי זה יותר משמונה שנים בעיתון "הארץ" בשם "רגעים" – "עבר דירה" והחל לפרסם טור דומה בעיתון "דבר". עקב מיקומו – הטור השביעי של העיתון בעמ' 2, ניתן לו השם המתבקש: "הטור השביעי".
לא תהא זו טעות לקבוע שאיש לא העריך אז עד כמה תהיה הצלחתו של "הטור השביעי" גדולה. במהלך 22 השנים הבאות פורסמו כ-700 טורים, שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות והחיים בארץ ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל. מעמדו של אלתרמן כמשורר מן השורה הראשונה קיבל, ללא ספק, חיזוק מתרומתו השירית-אקטואלית, ושום בעל טור דומה בעיתונות – והיו כאלה – לא הצליח אף להתקרב אליו. יתר על כן, קרוב ל-300 השירים האקטואליים שפרסם אלתרמן במדור "רגעים" ב"הארץ" לא עוררו התעניינות יתרה, ואף המשורר עצמו לא העריכם במיוחד, בעוד ששירי "הטור השביעי" הפכו לנודעים, וכמה מהם זכו לתהילה, כדוגמת "מגש הכסף".
אלתרמן לא היה הראשון שפרסם בעיתונות טורים שיריים-אקטואליים, אך משעה שהחל לפרסם ב"תוספת ערב" של העיתון "דבר" את "הסקיצות התל אביביות" שלו בסוף יולי 1934, נפתח פרק חדש בתולדות סוגה (ז'אנר) זו. אלא שהוא לא התמיד בכתיבתו ב"דבר" ולאחר שלושה חודשים "נחטף" על ידי "הארץ". הוא כנראה לא יכול היה לעמוד בפיתוי: להעביר את שיריו האקטואליים ל"הארץ" ולקבל במקביל משרה קבועה של "מתרגם הטלגרמות". עבור התרגום קיבל שכר ואילו את הטורים המחורזים, תחת הכותרת "רגעים", כתב ללא תמורה. כאמור, הוא לא העריכם במיוחד וחתם עליהם בכינוי הלא-מחייב "אגב".
הטור הראשון של "רגעים" ראה אור ב-7 בנובמבר 1934. בשנים הבאות התפרסמו הטורים פעם או פעמיים בשבוע, לא במועדים קבועים ולעיתים רק פעם בשבועיים או חודש. הטור האחרון ראה אור ב-1 בינואר 1943 ולאחר מעט יותר מחודש החל פרק "הטור השביעי" בחייו של אלתרמן.
מדוע עבר אלתרמן מ"דבר" ל"הארץ": לכך יש יותר מתשובה אחת. יחסי המשורר עם עורך הארץ, גרשום שוקן, היו מתוחים זה מכבר. אלתרמן ביקש לפרסם קובץ משירי "רגעים" ושוקן דחה אותו. בסוף 1942 ביקש אלתרמן העלאת שכר כ"מתרגם הטלגרמות" משום ששכרו היה בין הנמוכים בקרב אנשי המערכת. שוקן השיב לו בשלילה ואלתרמן פנה ל"דבר" והתקבל שם בזרועות פתוחות. מאוחר יותר היכה שוקן על חטא, בתארו את נסיבות עזיבתו של אלתרמן: "הוא עזב את העבודה ב'הארץ' משום שלא נעניתי להעלות את משכורתו... היה זה, כמובן, אחד המחדלים החמורים בקריירה שלי כעורך עיתון".
אולם תהיה זו טעות לקבוע שמעברו של אלתרמן ל"דבר" היה רק מסיבות חומריות. אלתרמן היה בדעותיו קרוב יותר ל"דבר" הפועלי, האקטיבי מבחינה לאומית, מאשר ל"הארץ" הבורגני-ליברלי והמתון. המעבר, אפוא, היה טבעי מבחינתו. יש גם לזכור ש"דבר" היה בעת ההיא הנפוץ בעיתוני היישוב היהודי ובעל השפעה רבה, בהיותו מקורב להנהגה המדינית והביטחונית.
עם ראשית הפרסום של "הטור השביעי" נפרד אלתרמן מהאנונימיות שליוותה את חתימתו בטוריו ב"הארץ". את "אגב" הסתמי למדי החליפה חתימה מזוהה יותר אִתו: נתן א.
אלתרמן, יותר מכל יוצר ואיש רוח אחר ערב קום המדינה ובדור הראשון שלה, נחשב למזוהה עם האתוס של זיכרון השואה, המאבק, גבורת הלוחמים ובניית המולדת. שירים כמו "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי", "מגש הכסף", "מכל העמים" (שירו הקנוני הראשון על השואה, שפורסם עוד ב"רגעים" ונכלל בספרי "הטור השביעי"), "מרשימותיו של כלב" (על חיפושי הנשק שערכו הבריטים), "מסביב למדורה" (מחווה לפלמ"ח במלאות לו שבע שנים) ועוד הרבה – היו חלק מהסיפר הלאומי.
הטורים, מדי יום שישי, עמדו במרכז השיח הציבורי בסופי השבוע ולא רק בהם. הם הוקראו בעצרות, בימי זיכרון ומנהג קבוע של שחקנים וקריינים בעת ההיא היה ל"דקלם" אותם. פרסומם של הטורים השיריים בארבעה כרכים, בשנים 1962-1948, העצים אותם עוד יותר.
איך הגיע אלתרמן אל הנושאים שעליהם כתב? דומה שהוא נקט בשיטות עיתונאיות: אסף מידע מפרסומים בעיתונים, מאנשים שהגיעו אליו ומסרו לו פרטים, וגם מיֶדע אישי. ככל שחלפו השנים הוא הוזמן יותר ויותר לאירועים, כמו הגעתה של אוניית מעפילים, או פריקת נשק סודית עבור צה"ל ברציף מרוחק בנמל חיפה. המזמינים קיוו שהתוצאה תהיה טור-שירי וכך היה לא אחת.
דוגמה טובה להשגת מידע יש בסיפור הבא: בקיץ 1945 נסעה קבוצה גדולה של חברי המשמרת הצעירה של מפא"י ברכבת מחיפה לתל אביב. ליד טול כרם נעצרה הרכבת מול מקשה של אבטיחים, שנער ערבי שמר עליה. הצעירים היהודים פשטו על המקשה ומילאו את הרכבת באבטיחים. איזה, בתו של יצחק שדה, הייתה במקרה ברכבת והיא סיפרה על כך לאביה, שאמר לה: "בואי נלך אל נתן". התוצאה: שיר נוקב בשם "מקרה פעוט" (17.8.1945), שבו גינה המחבר את התנהגות הצעירים, סירב לראות בביזה האמורה "מקרה פעוט" וחריג, וסיים בארבע שורות תוכחה: "אם מטפחים אנו חזון-גדולות אוטופי, / גם בקטנות חובה לנגוע לפרקים. / ואל נאמר שהמקרה הוא מיקרוסקופי... / במיקרוסקופ, אַחַי, נגלים החיידקים".
אבל אלתרמן זכור יותר בשל שירי העידוד, הנחמה וההמרצה שלו בעת המאבק להקמת המדינה, מלחמת העצמאות ושנותיה הראשונות של המדינה הצעירה. הוא כתב בהתלהבות על פתיחת הכנסת הראשונה, על הישגים בחקלאות וירד לפרטים, כמו הישגה של "סתוית", פרה מכפר גלעדי שהייתה אלופת הארץ בתפוקת החלב, או העגבניות הראשונות שצמחו בערבה. הוא ליווה את קליטת העלייה הגדולה ואת אישי המדינה, בתחומי המדינאות, התרבות והאמנות בחייהם ובמותם, וכתב בהערצה על אלברט איינשטיין, לאחר פטירתו ב-1955.
לא רבים יסכימו אתי, אך לעניות דעתי היה נתן אלתרמן מחשובי ההיסטוריונים של "המדינה שבדרך" ושל המדינה שקמה בתש"ח. הוא סקר בדרכו המיוחדת אירועים, מבצעים צבאיים, מאבקים חברתיים ופוליטיים ואת האפופיאה הגדולה של קיבוץ הגלויות. כיוון שעשה זאת שבוע אחר שבוע, המסה שהצטברה מעניקה לחוקרי הזמנים ההם שפע של התייחסויות ונקודות מוצא למחקריהם. לא אחת האשימו את אלתרמן שהיה "כותב מטעם" ואף, רחמנא לצלן, "משורר חצר", בכתבו טובות על בן-גוריון. יש לדחות גישה זו מכל-וכל: אלתרמן היה משורר מטעם עצמו, וכל מה שחשב, כתב.
הוא היה איש צנוע וסרבן ראיונות מוחלט. עד כמה שידוע, רק פעם אחת דיבר על עצמו ועל טוריו. היה זה במסיבה שנערכה לכבוד הופעת הכרך הראשון של "הטור השביעי" שאותו כינס באביב 1948. דבריו היו בגדר התנצלות: "מדי שבוע אני נותן את רשות הדיבור לאחד הטורים השבועיים שלי. עכשיו הם רואים כיצד ניתנה רשות הדיבור לי, ושמחים הם לאֵידי, שכן עושה אני את הדבר גרוע מהם...".
שירי "הטור השביעי" נתפסים בדרך כלל כביטוי לקונצנזוס הלאומי של ימי המאבק ערב קום המדינה ובשנותיה הראשונות. יתר על כן, אלתרמן נחשב, בטוריו, לאחד ממעצביו של קונצנזוס זה. הדבר אינו מדויק לגמרי, שכן לא אחת ראו אור טורים "חתרניים" וביקורתיים, ושלוש דוגמאות יוכיחו זאת.
כבר בראשית דרכו הפתיע אלתרמן כשיצא – ועוד ב"דבר" ההסתדרותי - נגד החינוך הדוגמטי בתנועות הנוער הסוציאליסטיות של הימים ההם, שנחשבו ליקירות "ארץ ישראל העובדת". כבר שֵם השיר, "אילוף ילדים" ("דבר", 16.4.1943), מעיד מה חשב המשורר על החינוך המוענק לילדים ובני נוער באותן תנועות נוער. מדריכים צעירים, מלאים מעצמם וגדושים באמיתות סוציאליסטיות, מרביצים את תורתם בילדים רכים, וכדברי המשורר: "אין עוצר! ונמשך המשחק ונמשך! / כי מוליך המדריך – וקדימה בסך! / כי בלשון בני אדם (הנשכחת כעת) / איך קוראים למחזה? השחתה ודבר חטא! / אבל פה, בלשוננו, לחֵן וִיפִי-תואר / קוראים גם לזה / תנועת נוער!"
שיר חריף ונוקב בהרבה נכתב בנובמבר 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות. שמו, "על זאת" לא רומז על חומר הנפץ שהוטמן בין שורותיו.
אלתרמן תיאר בשירו ג'יפ צבאי הנוסע ברחובה של עיר ערבית כבושה. אחד מנוסעיו, "נער עז וחמוש", מבחין בשני ערבים – זקן ואשה. ההמשך: "והנער חייך בשיניים-חלב: / אנסה המקלע... וניסה / רק הליט הזקן את פניו בידיו.../ ודמו את הכותל כיסה".
מה לעשות עם המידע החמור הזה? שאל המשורר ומיד ענה: "זה צילום מקרבות-החֵרות יקירים./ יש עזים עוד יותר. אין זה סוד. / מלחמתנו תובעת ביטוי ושירים.../ טוב! יושר לה, אם כן, גם על זאת!"
בהמשך שירו קבל אלתרמן כי "מקרים עדינים" מעין אלה שתוארו בשירו, "אשר שמם, במקרה, רציחה" מתקבלים במדינה הצעירה בנעימה של ויתור וסליחה, בנימוק שבסך הכל אלה רק "פרטים בפרק הפאר" של הישגי צה"ל הצעיר. לאלה המפארים את המלחמה ואת הלוחמים ומתעלמים ממעשי הזוועה, הוא אמר שיש צורך ביד ברזל, וצריך להעמיד לדין צבאי את כל אלה שלחצו על ההדק וגרמו לרצח חפים מפשע.
השיר החריף הזה נפסל על ידי הצנזורה הצבאית, ורק לאחר לחץ של מערכת העיתון וגורמים נוספים – הוא אושר לפרסום. הגדיל לעשות ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, שתמך בעמדת אלתרמן, ואשר הורה להדפיס את השיר על גבי 100 אלף גלויות ולשגרו לכל חייל בצה"ל. בן-גוריון כתב לאלתרמן: "אין טור משוריין בציוד צבאנו העולה עליו [על טורו של אלתרמן] בכוחו הלוחם".
השיר השלישי הוא מתקופה מאוחרת יותר, מ-1955. באותה תקופה סער הוויכוח על ה"סלקציה" שהונהגה בקרב עולים חדשים. בעוד שבראשית ימי המדינה התקבל כל עולה – אפילו הוא חולה, נכה או זקן – בשמחה, לאחר כמה שנים הוחלט על העדפה לעולים צעירים, בריאים וכשירים לעבודה חקלאית וכן למשפחות שאין בהן ילדים רבים. כיוון שבאותה תקופה העלייה הגיעה ברובה ממרוקו, נתפסה ה"סלקציה" כמכוונת נגד יהדות זו.
אלתרמן קרא בעיתון שבמרוקו ערכו רופאים ישראליים בדיקה למועמדים-לעלייה ואחד מהם, דוד דנינו, התבקש לרוץ, ונתגלה "קלונו". הוא סבל מצליעה... אלתרמן הנרעש כתב את השיר "ריצתו של העולה דוד דנינו", ובו הוקיע את ה"סלקציה" וגייס לעזרתו את היושב במרומים: "ואל עליון שמע! וכה אמר לו אל: / רוץ, רוץ, עבדי דנינו... רוץ כי לא תמעד. / אתך אני! אם זה החוק לישראל, / יכול נוכל לו שנינו כאחד".
וגם זאת: אלתרמן, שהיה מעריצו של בן-גוריון, יצא נגדו בטוריו בעת שדעותיו ומעשיו לא נראו בעיניו: כך היה בעת פירוק הפלמ"ח, שביתת הימאים הגדולה וראשית היחסים עם גרמניה. המשורר לא היסס לכתוב דברי-ביקורת על מנהיג המדינה.
כל טורי "רגעים" ולאחר מכן "הטור השביעי" בשמונה וחצי שנותיו הראשונות היו מחורזים. משלהי 1951 ואילך החלו להופיע טורים בפרוזה ולקראת שלהי שנות החמישים גדל מספרם עד שהחליפו כליל את השירים. בתחילת 1962 ראו אור שני טורים מחורזים ולאחר מכן חזרו הטורים בפרוזה, עד האחרון שבהם באוקטובר 1965.
הברק שציין את הטורים המחורזים דהה בטורים שבפרוזה והמשורר, ללא ספק, חש בכך. בעוד שבמשך שנים הקפיד אלתרמן לכתוב טור מחורז כמעט מדי שבוע, המרווחים בין הטורים בשנות השישים הלכו וגדלו ומספרם פחת משנה לשנה.
בשנות חייו האחרונות (1970-1967) פרסם אלתרמן מאמרים בעיתון "מעריב" וגם היה מעורב יותר ויותר בפעילות פוליטית, כתומך נלהב של "ארץ ישראל השלמה". רבים זוכרים אותו בשל כך ונוטים לשכוח, ולפעמים להשכיח, את תרומתו העצומה בשירה, בתרגום, בפזמונאות, במחזות שכתב ולענייננו: בטורים האקטואליים המחורזים שלו.
פרופ' דבורה גילולה, שערכה בשנים 2017-2009 את ששת הכרכים של המהדורה המוערת של "הטור השביעי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), היטיבה לסכם את התרומה הייחודית של אלתרמן בטוריו: "דומה שבזכות שירי 'הטור השביעי', בראש ובראשונה אלה שפורסמו עד קום המדינה, הפך אלתרמן ל'גיבור תרבות' אמיתי לא רק בקרב קהל קוראי השירה המובהקים, אלא גם בקרב הציבור הרחב, ולמשורר הישראלי המוכר ביותר, הפופולרי ביותר והמשפיע ביותר בין בני דורו".
בשנים מאוחרות יותר קמו לאלתרמן, בעל הטור המחורז, ממשיכים ומחקים, אך כולם כאחד לא הצליחו להיכנס לנעליו הגדולות ונאלצו להודות, מי במוקדם ומי במאוחר, שאלתרמן היה רק אחד.
