מבט חדש על עזיז דומט - מדור תרבות וספרות, "הארץ", 21.4.23
אור חדש על עזיז דוֹמֶט
גילויים חדשים על המחזאי הפלסטיני, שהיה אוהד הציונות, שמו הוזכר כמועמד לפרס נובל, סייע לגרמניה הנאצית וסיים את חייו במחנה הריכוז דכאו. ומה חושבים עליו הפלסטינים כיום?
מרדכי נאור
לפני 100 שנה בדיוק, בחודשי החורף והאביב של שנת 1923, נערך ביישוב היהודי מה שניתן לכנות – "פסטיבל עזיז דומט". האיש, ערבי נוצרי מחיפה, משורר ומחזאי באירופה, היה באופן מפתיע למדי אוהד הרעיון הציוני ושיבתם של היהודים לארץ ישראל. באותם ימים הוא זכה להצלחה גדולה בארצות אירופה דוברות הגרמנית ומחזותיו הועלו שם על בימות רבות.
ב-1922 כתב מחזה בשלוש מערכות על קרב תל חי וגיבורו, יוסף טרומפלדור, שהסופר אביגדור המאירי, איש הקשר שלו עם היישוב היהודי הקטן דאז (כ-70 עד 80 אלף נפש) הגדירו כ"דרמה הארצישראלית הראשונה". דומט הגיע לביקור ממושך בארץ ממקומות מגוריו בגרמניה ובאוסטריה, ושהה כאן מסוף 1922 ועד אמצע 1923.
עזיז דומט היה ללא ספק "עוף מוזר": פלסטיני אוהב ציון והציונות. סמוך להגיעו לארץ, בדצמבר 1922, השתתף – כערבי יחיד – בקבלת פנים שערכו יהודי חיפה לד"ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית שהגיע לביקור בארץ ואך ברך אותו, מה שגרר אחריו גינויים נמרצים בעיתונות הערבית.
בינואר 1923 מלאו שני היומונים העבריים של העת ההיא, "הארץ" ו"דואר היום", ידיעות ופרטים על דומט ומחזהו החדש "יוסף טרומפלדור", שאותו הקדיש לנציב העליון היהודי- אנגלי הרברט סמואל. ב-3 בינואר ערך זיגפריד (צדוק) ון-פריזלנד, אחד מנכבדי ירושלים היהודית ומראשי ההנהלה הציונית, מפגש ספרותי בביתו ועזיז דומט הקריא במשך כשלוש שעות את המחזה על טרומפלדור שנכתב בגרמנית. ב"דואר היום" דווח: "הדרמה עשתה על הנוכחים רושם עז... גם מצִדה הספרותי-בימתי וגם מצדה הציוני-המדיני... [זהו] רושם נעים של הבנה ישרה ועמוקה ורדיפת-שלום עליונה". עוד נמסר בידיעה כי שניים מהמשתתפים, יו"ר הקק"ל מנחם אוסישקין וד"ר יוסף קלוזנר, "הביעו את דעתם הטובה על הדרמה והודו לו להסופר על ההנאה הרבה שגרם להם".
שומעיו של דומט התרגשו לשמע הדרמה שיצר: מגיני תל חי, ובראשם טרומפלדור נעזרים בערביי הסביבה, שבראשם עומד השיח' עבד אל-רעוף, ושניהם נופלים בקרב, כשהתוקפים אותם הם צוענים חמושים...
בימים ההם התפתחה דרמה קטנה סביב הקראת המחזה. בשבועון הספרותי "אספקלריה" כתב העורך קדיש יהודה סילמן ביקורת על המחזה "יוסף טרומפלדור", כפי ששמעו מפי מחברו עזיז דומט. לדעתו של סילמן כישרונו של דומט הוא "בינוני". אביגדור המאירי שכבר הוזכר יצא בהתקפה חריפה במיוחד ב"דואר היום" על סילמן, והאשימו בכך שאין הוא מכיר את מכלול יצירתו התיאטרלית של דומט, ולא שמע כנראה על הצלחות מחזותיו באירופה. ובכלל, איך אפשר לבקר כתב יד של מחזה לפני שהועלה על הבמה?
העיתונות המשיכה לעסוק בעזיז דומט ובמחזהו על טרומפלדור. סופר כי מר המאירי יתרגם בקרוב את המחזה לעברית והוא אמור לעלות על בימת התיאטרון העברי בתל אביב ואף תיאטרון "הבימה" במוסקבה מגלה בו עניין. הוזכרה גם אפשרות שהמחזה יועלה גם באנגליה וכן יהווה בסיס לסרט ראינוע.
דומט הרבה לסייר בארץ. באחת מרשימותיו של אביגדור המאירי על ידידו הערבי, הוא סיפר שלקראת כתיבת הדרמה "יוסף טרומפלדור", ערך דומט תחקיר בקרב חלוצים יהודים על פרשת תל חי ונפילת טרומפלדור. בימי חג הפסח של שנת 1923 ערך דומט סיור בכמה מהמושבות היהודיות ממזרח ומדרום לתל אביב: בתוך ימים אחדים סייר בפתח תקווה, ראשון לציון, נס ציונה, רחובות ומזכרת בתיה. בשבועון ההסתדרות הציונית "העולם" דווח ב-4 במאי 1923: "בימי חג הפסח בא לפתח תקוה המשורר הערבי עזיז דומט, הידוע בחיבתו ליהודים (והוא מחבר הדרמה 'יוסף טרומפלדור') הוא סייר את כל כרמיה ופרדסיה ויצא לסייר גם במושבות יהודה... המושבות עשו על המשורר רושם יפה מאד".
* * *
לאחר מכן נעלם דומט לכמה שנים. ידוע כי הניסיונות להעלות את "מחזה התוגה" (טרגדיה) "יוסף טרומפלדור" בעברית לא צלחו. לעומת זאת הוצג המחזה ביידיש בפולין וזכה להצלחה. עשרות שנים מאז נעלמה דמותו של דומט, "המחזאי הערבי-ציוני" כפי שכונה, עד שגילה אותו מחדש בשנות ה-50 פרופ' יעקב לנדאו, שכתב עליו מאמר בכתב העת "שיבת ציון". פרופ' לנדאו היה מורי באוניברסיטה העברית בשנות ה-60 והוא שחשף אותי לפרשת חייו המיוחדת של עזיז דומט וסופו הטרגי (ועל כך להלן).
עם השנים פורסמו על דומט מחקרים וכתבות בעיתונות ובאינטרנט, אך דומה ששלושה פרקים בחייו ואודותיו נעלמו מרוב הכותבים ואני שמח לספר עליהם.
הנושא הראשון קשור להופעתו מחדש של עזיז דומט לאחר מאורעות תרפ"ט-1929. דומט היה בוודאי מאוכזב מאי העלאת מחזהו "יוסף טרומפלדור" בתיאטראות בארץ, באנגליה וברוסיה, ואולי בשל כך להטו הציוני החל להצטנן. במקביל הוא הותקף ללא הרף על ידי מנהיגים פלסטינים ובעיתונות הערבית.
העיתון הגרמני החשוב "ברלינר טאגבלאט" כתב באותם ימים כתבות בגישה פרו-יהודית על המצב בארץ ישראל בעקבות מהומות הדמים של 1929 שבהן נהרגו על ידי הערבים יותר מ-130 יהודים ונפצעו מאות. כדי לאזן את התמונה פנתה מערכת העיתון לעזיז דומט וביקשה שיציג את הצד הערבי. בשלהי 1929 הוא היה פחות אוהד לצד היהודי מבעבר. את ההתפרצות הערבית הסביר במצוקה גוברת והולכת של הערבים, בשל העלייה היהודית, שגורמת לאבטלה ולרעב בקרב האוכלוסייה הערבית. לדעתו, דווקא בשעה קשה זו ראוי להעלות על הבמה בגרמניה את מחזהו "יוסף טרומפלדור", שכולו קריאה לפיוס בין העמים, ואשר מי שמסכסך ביניהם הם הבריטים, שליטי הארץ.
הרמן סוויט, כתב "הארץ" בברלין, הגיב על דברים אלה והעלה ספק ביחס ליושרו של דומט. מצד אחד הוא כותב כי העלייה היהודית מרוששת את הערבים, ובה בעת הוא מפאר את הלאומיות היהודית במחזהו על טרומפלדור. המסקנה: "אין אנו יכולים לקבל את דבריו ברצינות". העיתון "דואר היום" ידע לספר כי דבריו של דומט הושמעו במפגש שבו נכחו 16 אנשים: 15 סופרים, עיתונאים ואישי ציבור יהודים ועזיז דומט. הלה סיפר לנוכחים כי הוא דובר מעט עברית ובתו שגדלה בחיפה דוברת עברית רהוטה. דומט קרא במשך שלוש שעות את מחזהו על טרומפלדור. הוא הדגיש את הקשר ההדוק בין השיח' הערבי לטרומפלדור, ויש אף סיפור אהבה בין השיח' לאחת מהנשים הצעירות בתל-חי. במחזה מופיע גם קצין צרפתי, הרוצה את רעת שני הצדדים, ממש כמו הבריטים ב-1929.
אף בדיווח זה חבש דומט שני כובעים: הוא הסביר למשתתפי הדיון שדעתו על יחסי שני העמים, היהודים והערבים, מצויה במחזהו. במקביל הציג עמדות לאומיות-פלסטיניות וראה בפעילות ההסתדרות הציונית אסון לארץ, ברצותה לזרז את התנחלות היהודים על חשבון הערבים.
* * *
הנושא השני מחזיר אותנו יותר משבע שנים לאחור. אין הסבר הגיוני איך נעלם מהחוקרים והכותבים מאמר מפורט של דומט, הכולל את עיקרי ה"אני מאמין" שלו בתחום היהדות והציונות. המאמר פורסם בחתימתו בעיתון "הארץ" ב-6 בפברואר 1922.הוא נקרא "ריב ציון" ומערכת העיתון ציינה כי מר דומט הוא "מגדולי המשוררים הערבים בימינו" ומטרתו היא "לחבר את הרוח האירופי עם הרוח המזרחי. חזיונותיו [מחזותיו] עשו לו שם באירופה ובעולם".
דומט הישווה את המאבק המתפתח בארץ ישראל בין הערבים ליהודים לקרב איגרוף, שיגרום לשנאה אשר תימשך שנים, אם שני הצדדים לא ישכילו "לעצור בעוד מועד בעד הרעה". בדו- קרב המתפתח הציב עצמו דומט בצד היהודי, וכך כתב: "רואים אנו את צאצאי העברים מזה, אשר לכדו את ארץ כנען בראשונה בימי יהושע מיד התושבים, ואשר גם כיום אדיר כל חפצם להשיב אותה אליהם, אמנם בדרך שלום; ואת ילידי הארץ, האיתנים שזופי השמש, מזה, אשר כאבותיהם הקדמונים מואב, עמלק ואדום, רצונם אדיר גם הוא לבלתי תת את הבאים מרחוק להיאחז בארץ".
יש מקום להתאונן על כך – המשיך דומט - ש"רוב הערבים מדמים בנפשם כי מלחמה להם, בעוד אשר היהודים הבאים לשבת בארץ באים אל אחיהם בני שם לא בחרב ולא במחשבת-מלחמה, כי אם באהבת אחים נאמנה ובכל הטוב והברכה אשר בעקבותיה". ועם זאת, היהודים שוגים בתחום ההסברה, משום שהם מפרסמים את תוכניותיהם בעברית בלבד והיה רצוי וחשוב להפיץ את דבריהם בערבית, "בקרב עם הארץ, להודיעם דרכיהם ומחשבותיהם".
"לצערי", כתב דומט, "יש רבים בתוך הערבים אשר המילים ציון וציונות כמו זרות נחשבו להן וגם יחזו בן רעות". אף אם איחרו היהודים להסביר את עמדותיהם, מן הראוי שיזדרזו ויעשו זאת עתה.
והוא ממשיך: בין שתי הקהילות בארץ ישראל כרויה תהום, המתגלה מדי פעם מחדש בבוא עולים יהודים חדשים. מדי פעם, כשמגיעה אונייה ובה עולים, עוברת הידיעה בקרב הערבים בעיר החוף: "הנה הציונים עולים עלינו!" ואז נזעק המון משולהב לנמל. ומן הצד השני, תיאור היהודים הכמהים לארץ והמבקשים לרדת בחופה, לירי ממש: "ומן האניה עולה קול זמיר הבאים, משתפך כתפילה, מוגש כקרבן ראשית על אדמת ארץ-אבות. רוח אלהים הלוהטת בקרבם, אשר משכה ואשר קִבצה אותם בכח אדיר וחזק מכל הארצות ותביאם עד הלום, נשקפת מעיניהם כזוהר האביב הנעים. השחוק המיוחד המרחף על פניהם, מבטא עליצות נפשם, אות שאר רוח הוא גם לנער הפורח באבו וגם לזקן הבלה". הבאים יודעים כי קשה תהיה דרכם במולדתם. המלחים הערבים שנשלחו להורידם לחוף מביטים בהם בזעם, אולם הדבר לא מרתיעם, "ואל תוך הארץ פנימה יחרפו נפשם לחדור... כאילו יחושו יד אלהים מרחפת על ראשם להגן עליהם". דומט סיים את מאמרו בדברי הנחמה והתקווה של הנביא: "אל תִירא כי אני אתך. ממזרח אביא זרעך, ממערב אקבצך. אומַר לצפוןתֵּנִי ולתימן אל תכלאי. הביאי בָּנַי מרחוקובנותַי מקצה הארץ" (ישעיהו, מ"ג, 6-5).
דומה שאף תועמלן ציוני לא היטיב לתאר את העלייה היהודית לארץ בצבעים כה עזים כעזיז דומט...
הנושא השלישי נוגע לתרגום המחזה לעברית. רבים הביעו את תמיהתם שמאז נכתב בגרמנית לפני יותר מ-100 שנים הוא תורגם ליידיש אך לא לעברית. מתברר שהדבר אינו מדויק. לפני למעלה מעשרים שנה יזמה בתיה גיא, מנהל בית "השומר" בכפר גלעדי, תרגום לעברית, במטרה להציג את הדרמה "יוסף טרומפלדור" על בימת אחד התיאטראות. המתרגם היה מיקי שפר והנוסח העברי נשלח לכמה תיאטראות. שום מנהל או במאי לא הרים את הכפפה...
* * *
בשנות ה-30, עד כמה שידוע, הסתלק דומט לגמרי מתמיכתו בשאיפות הציוניות. הוא נרתם להסברה הפלסטינית, פעל כמה שנים בעיראק ואף סייע שם לשגריר הגרמני-נאצי וב-1939 הגיע לגרמניה והועסק על ידי הממשלה הגרמנית כקריין בערבית ברדיו ברלין. לא ברור באלו נסיבות הורעו יחסיו עם השלטון ובמהלך מלחמת העולם השנייה הוא נכלא במחנה הריכוז דכאו, שם מת ב-1943. כמו בדרמה שלו "יוסף טרומפלדור", דומט הערבי מת לצידם של יהודים שהיו כלואים כמוהו בדכאו.
מעצמה עולה השאלה: מה מקומו של דומט בהיסטוריוגרפיה הפלסטינית? לאחרונה פורסם מאמר עליו, פרי עטו של הפעיל הפוליטי ואיש התקשורת ע'אזי אבו-ג'יאב, תושב עזה לשעבר, שבו מתואר עזיז דומט כנאמן לבני עמו, כמי שגורש מהארץ על ידי הבריטים בשל פעילותו הפוליטית בקרב הפלסטינים, ומודגש בו שדומט הרבה לפרסם בעיתונות האירופית מאמרים בזכות העמדה הפלסטינית וכי עמדתו הפרו-ציונית, במשך כמה שנים, הייתה מטעמים אופורטוניסטיים מתאימים לשעתם, שאין בהם כדי לפגוע בהישגיו למען בני עמו.
ואולי הגילוי המעניין ביותר במאמרו של אבו-ג'יאב הוא, שבשנות השיא שלו כסופר ומחזאי, היה עזיז דומט מועמד לפרס נובל לספרות!
(תודה לאפרת ולדניאלה ממוזיאון "השומר" בכפר גלעדי, על סיוען באיתור תרגום המחזה "יוסף טרומפלדור" לעברית)
