בשעות הצהריים של אותו יום פשטו על רחובות תל-אביב ושאר מרכזי היישוב היהודי מאות נערים מחלקי-עיתונים שקראו בקול גדול: "ידיעות, מהדורה ראשונה". אלפי אזרחים מודאגים, שמיהרו לרכוש את העיתונים למדו כי פלישה ערבית לא הייתה, אך סערה גדולה התרגשה בכל זאת: עיתון חדש, שנראה כעיתון ותיק וידוע דווקא, בא לעולם. מתחת לכותרת הגדולה, "ידיעות", הייתה כותרת זעירה ושם לא מוכר: "מעריב". מי ששאל את מוכרי העיתונים מהו העיתון הנמכר על-ידם, נענה: "ידיעות", אבל חדש.

 

הבלבול במהלך ה-15 בפברואר היה גדול. אליו נוספה גם העובדה, שבאותו יום עצמו הוציא עיתון הבוקר הארץ, עיתון ערב משלו בשם יום יום, וציבור הקוראים, שרק יומיים לפני כן, ביום שישי 13 בפברואר 1948, היו לו שלושה עיתוני-ערב: ידיעות אחרונות הנפוץ והוותיק (שהופיע מאז 1939), ושני עיתונים בעלי תפוצה זעומה בהרבה: חדשות הערב (המקורב למפא"י) ומברק (של יוצאי לח"י), הופתע לגלות כי המספר עלה לחמישה. הפתיעה גם העובדה שאת ידיעות אחרונות כמעט אי אפשר היה להשיג, ושמועות סיפרו כי בעלי העיתון ובני משפחותיהם עומדים בקרנות הרחובות ומוכרים בעצמם את הגיליונות.

 

מאז ואילך, זה למעלה משני דורות, עדיין לא התקרר "הדם החם" שגרם המהלך, שהוליד ב-15 בפברואר 1948 את מעריב, וכפי שקיוו מייסדיו, הדבר עתיד היה להביא לסגירת שנוא-נפשם, והעיתון בו עבדו – ידיעות אחרונות. אף שעברו שנים כה רבות מאז "הפוטש הגדול", המהלך העיתונאי הדרמטי ביותר בתקשורת של ארץ-ישראל ומדינת ישראל במהלך המאה ה-20, יש תמימות-דעים רק בנושא אחד: כמעט כל העורכים, הכתבים ועובדי הדפוס והמִנהלה, בראשות ד"ר עזריאל קרליבך, עורך ידיעות ביותר מ-8 השנים הקודמות, ערקו מעיתונם והקימו את מעריב, ואליהם הצטרפה גם חברת ההפצה. בכל שאר הנקודות והנושאים הדעות חלוקות: מה היו הסיבות למהלך הקיצוני הזה?; האם זו היתה הפתעה מוחלטת למו"ל של ידיעות?; התסבוכת סביב שם העיתון החדש, ועוד שאלות וקושיות שבעמודים הבאים ננסה להתמודד אִתן.

 

 

 

תחילתו של הסיפור שמונה ורבע שנים לפני כן. בשלהי 1939 החל להופיע בתל-אביב עיתון ערב בשם ידיעות אחרונות. זו הייתה תופעה חדשה, שכן עד אז לעיתוני הבוקר דבר, הארץ, והבוקר היו "תוספות צהריים" שהופיעו בשעות אחר-הצהריים המוקדמות. העיתון החדש לא היה קשור לעיתון בוקר כלשהו, וכן חסר זהות פוליטית שציינה את רוב עיתוני העת ההיא. הוא הבטיח מדי יום שתי מהדורות: מהדורת אחר-צהריים ומהדורת ערב.

 

הניסיון לא עלה יפה ובתחילת 1940 פשט העיתון את הרגל. בין בעלי החוב שלו היה דפוס מוזס, שבעליו, אלכסנדר מוזס, קיבל בתמורה את רשיון העיתון. כעורך העיתון, שמילא את תפקידו עד אז בצורה חלקית, כיהן ד"ר עזריאל קרליבך, עיתונאי ועורך מחונן בן 32 בעת ההיא. אלכסנדר מוזס התייעץ עם אביו יהודה מוזס – תעשיין, יזם נדל"ן ואיש עסקים ידוע בתל-אביב – והרעיון החל להתגלגל: מדוע לא להפוך את העיתון לעסק של ממש? יהודה מוזס גייס לעזרתו בן אחר שלו, נוח, קיבוצניק עד לאותה תקופה, הציע לקרליבך משרה של ממש כעורך ראשי, וידיעות אחרונות בבעלות חדשה יצא לדרך.

 

לטענת קרליבך, הרישיון להוצאת העיתון ניתן במקור לו, כעורך, והוא שהעבירו ב-1940 לידי אלכסנדר מוזס והלה מסרוֹ לרשות חברת ידיעות אחרונות בע"מ.[1] המוזסים ביקשו וקיבלו רישיון חדש מממשלת המנדט וזה הוענק להם על-ידי מושל מחוז לוד (שתל-אביב היתה בתחום סמכותו) ב-15 באפריל 1940. ברשיון שניתן לאלכסנדר מוזס נאמר, כי העיתון יהיה בשתי שפות, עברית ואנגלית. בעברית הוא ייקרא ידיעות אחרונות ובאנגלית Palestine Express. נושאיו יהיו כדלהלן: חדשות, כלכלה, פוליטיקה וספרות. כעורך הופיע שמו של נוח מוזס ולא של קרליבך.[2]

 

הרישיון האמור מעלה כמה תמיהות: מה קרה לשפה השנייה, האנגלית, שהרי לא ידוע על מהדורה אנגלית של העיתון; גם שמו באנגלית של העיתון, פלסטיין אקספרס (כנראה בעקבות דיילי אקספרס הלונדוני) לא נזכר עוד; והעיקר – מדוע הועלם שמו של קרליבך כעורך? ייתכן שכאן נזרע זרע הפורענות הראשון של הפרישה המתוקשרת כל-כך ב-1948.

 

ידיעות אחרונות בבעלות המוזסים ובעריכת קרליבך הפך עד מהרה לסיפור הצלחה.העיתון זכה לפופלאריות רבה, בעיקר בציבור העירוני, ותפוצתו התקרבה לאלה של דבר והארץ, ולעתים אף עברה אותן, במיוחד בימים של ידיעות דרמטיות על קרבות מכריעים במהלך מלחמת העולם השנייה. הגיעו הדברים לידי כך, שב-1946 חשה מפלגת השלטון של היישוב היהודי, מפא"י, שקהל הקוראים הלא-מפלגתי נשמט מידיה, בשל הצלחת ידיעות אחרונות. העיתון נחשב ל"ימני" והצלחתו היתה לצנינים בעיני ראשי מפא"י. הם החליטו להוציא עיתון ערב משלהם בשם חדשות הערב, שהתחרה בגלוי –אם כי ללא הצלחה יתרה –בידיעות אחרונות. בתקופה מאוחרת יותר הודה צבי לוביאניקר (לימים לבון) בישיבת מזכירות מפא"י: "הגענו לעניין [הקמת חדשות הערב] בתקופת הבחירות לקונגרס [הציוני הכ"ב, אוקטובר 1946], כשאחר הצהריים היה הרחוב פתוח להסתה של ידיעות אחרונות…[3] בתחילת 1948 העריך לוביאניקר, כי תפוצתו היומית של ידיעות אחרונות עולה על 20 אלף גיליונות.[4] מרדכי טופל, ממפיצי ידיעות אחרונות עד 13 בפברואר 1948, וממפיצי ידיעות מעריב מה-15 באותו חודש, העיד בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ועל כך להלן), שרק בתל-אביב מכר ידיעות בתקופה האחרונה (לפני ה"פוּטש") 20 אלף עותקים.[5] באותו דיון נקב מוזס במספר 40 אלף עותקים,[6] אולם ניתן להתייחס לנתון זה בזהירות, וקרוב לוודאי שמוזס ביקש להאדיר בדרך זו את נזקי הפרישה של קרליבך וחבריו.

 

לכאורה, הכל זרם למישרין במערכת ידיעות אחרונות: זה היהעיתון מצליח מבחינהעתונאית וכלכלית. קרליבך נחשב לעורך-אמן, ורבבות ציפו למאמריו היומיים הקצרים על ענייני דיומא, לדיווחיו המפורטים מחוץ-לארץ, ועוד יותר מכך למאמרו השבועי שהופיע בימי שישי – תחת החתימה ר' איפכא מסתברא. במאמרים אלה, שהיה בהם "שילוב של הגיון ופאתוס… שסחף את הקורא עד כדי התרגשות עזה, לפעמים עד דמעות…", [7] מיצב קרליבך את עצמו כאחד המרכזיים שבעיתונאי אותו דור.

 

קרליבך היה, בנוסף לכתיבתו הפובליציסטית, גםעיתונאי-שטח מחונן. קוראי המחצית השנייה של שנות ה-40 זכרו עוד שנים רבות את דיווחיו מעצרת האו"ם בשלהי 1947, שקיבלה את ההחלטה ההיסטורית על חלוקת ארץ-ישראל ב-29 בנובמבר 1947.

 

לצדו של קרליבך פעלה חבורה שלעיתונאים, רובם יוצאי עיתוני הימין שכמה מהם אף המשיכו לעבוד בהם. ביניהם היו שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, ד"ר דוד לאזר ודוד גלעדי. הקבוצה הזו, בהתאם לעדויות מאוחרות של חבריה, חשה שלא בנוח בידיעות אחרונות. המו"ל, יהודה מוזס, נהג להתערב בתוכן העיתון, בעיקר בכל הקשור לידיעות כלכליות.

 

מנהל הדפוס חיים קוכמן, שפרש מידיעות אחרונות ועבר למעריב בפברואר 1948, גילה זמן קצר לאחר ה"פוּטש":

 

מר [יהודה] מוזס נתן פקודה לשלוח לביתו ולמשרדו כל בוקר את הגהות הדפוס של  המאמרים שלא בידיעת המערכת ושלא בהסכמתה, ואחר כך היה נותן בטלפון פקודות, מה להוציא ומה לשנות… זה היה מקור לחיכוכים מתמידים… צריך הייתי להוציא כל דבר הקשור במישרין   ובעקיפין בביקורת על נותני מודעות…[8]

 

העתונאי דוד גלעדי חידד את מהות החיכוכים בין קבוצת העתונאים הבכירים בעיתון לבין המו"ל:

 

מעולם לא היתה הרמוניה בין המערכת ומר מוזס. החיכוכים פרצו מפני שהעיתונאי כותב לפי מצפונו, ואילו אנחנו קבלנו הוראות על מה לכתוב ועל מה לא לכתוב. היו הוראות מתמידות בקשר לשמאל וימין… היתה הוראה מתמדת לא להזכיר לטובה את שמותיהם של אישים ידועים ביישוב כגון של מר שנקר [הבעלים של מפעל "לודז'יה" ונשיא התאחדות בעלי התעשייה] ושל מר הופיין [מנכ"ל בנק אפ"ק, קודמו של בנק לאומי] מפני שהיו למר מוזס חיכוכים אישיים עמהם… ההתערבויות כולן נבעו מאינטרסים אישיים ומסחריים של המו"ל.[9] 

 

 

 

לימים הועלה גורם נוסף, שהעכיר את האווירה והוא שהיה, למעשה, "הקש ששבר את גב הגמל", והביא ל"הפיכה". הדבר קשור לדיווחיו של קרליבך מעצרת האו"ם, ערב החלטת ה29- בנובמבר 1947.

 

רשות הדיבור לשלום רוזנפלד:

 

… באחד הימים, בעת ששהה בניו יורק כדי לסקר את עצרת האו"ם, זו שקיבלה את החלטת  החלוקה והקמת המדינה היהודית (והערבית), קיבל קרליבך מברק נזעם מיהודה מוזס: cabling urgent” "Stop (הפסק לטלגרף בהול). זה קרה לאחר שקרליבך שלח מדי פעם את מברקיו הארוכים בתעריף "בהול", כדי שיגיעו בזמן… אבל [הם] גם העלו בהרבה את תפוצת ידיעות אחרונות. קרליבך ראה במברקו של מוזס גם עלבון נורא וגם פגיעה קשה במוסר העיתונאי שלו…[10]

 

גם שמואל שניצר, אב-מייסד נוסף של מעריב מקרב פורשי ידיעות אחרונות, בחר להדגיש את שלוש מילות מברקו של מוזס, כעילה העיקרית לעזיבה ההמונית. במלאות למעריב 50 שנה, כתב שניצר רשימה קצרה בשם "בגלל שלוש מלים" ובו קבע: "מברק בן שלוש מלים שנשלח בשלהי שנת 1947 מבית ידיעות אחרונות בתל-אביב לד"ר עזריאל קרליבך המנוח בלייק סאכסס שבארה"ב, הוא שהיה – לפי הערכתי – הגורם המכריע בהחלטה לפרוש מידיעות אחרונות ולייסד את מעריב".[11]

 

מעניין, אך נושא זה, של המברק, לא עלה כלל בהתכתשות המשפטית שליוותה את פרישת קרליבך ועמיתיו, ואף לא נכללה בעדותו הארוכה של קרליבך עצמו במשפט, שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ושבו תבעו בעלי ידיעות אחרונות להוציא צו-מניעה נגד העיתון החדש והמתחרה (ועל כך, כאמור, להלן).

 

 

בראש מבצע הפרישה מידיעות אחרונות – ה"פּוּטְש" (לפי המילון: ניסיון של הפיכה במדינה. בפי העם: תפיסת השלטון) - עמדו שישה: קרליבך, רוזנפלד, שניצר, לאזר, גלעדי ואריה דיסנצ'יק. האחרון לא היה איש ידיעות, אלאעתונאי בהבוקר, שנודע בכשרונותיו העיתונאיים והמינהליים. הוא הפך עד מהרה לדמות מרכזית במעריב, וכשנפטר העורך הראשי קרליבך ב-1956, היה זה אך טבעי שדיסנצ'יק ייכנס לנעליו הגדולות.

 

קרליבך כינס את ראשי המורדים בביתו ובמקומות אחרים, כגון קפה פילץ על שפת ימה של תל-אביב, ויש לתמוה על שהידיעה על הפרישה הצפויה לא הגיעה למו"ל העיתון, יהודה מוזס. יתר על כן, בסוד העניין היה עשרות:עתונאים בכירים וזוטרים, עובדי דפוס ומִנהלה. אף מפיצי ידיעות אחרונות, חברת דוד טופל ובניו, הצטרפו כאמור אל המהלך הצפוי.

 

קרליבך ודיסנצ'יק פנו אל עורך הדין יצחק ברמן (לימים יו"ר הכנסת ושר האנרגיה) וביקשו ממנו שיסייע בידם בארגון הצד המשפטי של הפרישה הצפויה. כתב ברמן בזכרונותיו:

 

מדי יום לפנות ערב הייתי מבלה עם השניים שעות אחדות בביתו של קרליבך ברחוב יהודה הלוי [בתל-אביב], מתכנן אתם את הצעדים למימוש הפרויקט ובודק את מעמדו החוקי של כל מצטרף, כדי למנוע מלהסתבך בתביעות משפטיות. בין השאר הוטל עלי לפתור שתי בעיות: ראשית, איך להשחיל כדין את התיבה "ידיעות" בשם העיתון החדש… שנית, מלבד החשש מפני הגשת תביעה על הפרת חוזים נגד עובדי העיתון, ידיעות אחרונות יגיש גם תביעה לצו מניעה וימנע בכך מהעובדים להתחיל את עבודתם בעיתון החדש.

 

מתברר, שהתרופה המשפטית הזו, ששמה "צו מניעה", הייתה חדשה בימים ההם והיא נכללה בדיני פלשתינה-א"י רק כמה חודשים לפני כן. "יחד עם עוזר צעיר, עו"ד אבניאל מטלון", סיפר ברמן, "חרשנו את אוסף התקדימים מבתי-המשפט בבריטניה, כדי למצוא שבילים בשתי הסוגיות הללו, שיאפשרו לנו להלך בין הטיפות מבלי להירטב".

 

ראוי לציין, כי ברמן הציע לקרליבך לא להסתפק בתיבה "ידיעות" כשם העיתון החדש, ובכל מקרה להוסיף לה תיבה נוספת, באותיות לא יותר קטנות. קרליבך החליט כידוע על הצירוף ידיעות מעריב.[12]

 

ערב הופעת העיתון החדש התעוררה בעיה קשה, לאו דווקאעיתונאית: עוד לפני שנפל הפור על העזיבה, ועל הקמתעיתון מסוג חדש, שנועד להיות, כדברי רוזנפלד,”עיתון שלעיתונאים" ללא מורא מו"ל, התברר לששת המייסדים כי לצד החלום ניצב במלוא קומתו שברו: המימון שאיננו. "זו היתה בכלל אוטופיה שאפשר להוציאעיתון שלעיתונאים רק בכוח ההתלהבות והידע המקצועי… כדי להוציאעיתון צריך נייר, דפוס, צוות מיומן וצריך מפיצים, מגייסי מודעות וכל מיני אנשי ביניים. בקיצור צריך גב כספי…"[13]

 

החל חיפוש קדחתני אחר משקיע או משקיעים, שיהיו מוכנים לממן את ההרפתקה בתנאי אחד – קשה למדי מבחינתם: שיסכימו לא להתערב בעשייה העיתונאית. זה היה לקח חשוב שהביאו אִתם אנשי ידיעות, לאור ניסיונם הקשה עם מוזס.

 

המשימה לא הייתה קלה. הימים ימי מלחמת העצמאות, העתיד הפוליטי והכלכלי נראה עמום, ואנשי עסקים אינם ששים להצטרף להרפתקאות גם בימים כתיקונם, קל וחומר בעת מלחמה. דיסנצ'יק, שטיפל בצד העסקי של העיתון המוקם, עבר כמה וכמה אנשי עסקים תל-אביביים, קיבל תשובות שליליות בזו אחר זו, וכשנדמה היה שהתוכנית כולה בסכנה, הצליח לגייס את תמיכתו של איש-ציבור אמיד מנתניה דווקא – עובד בן-עמ"י, שהביא עמו גם את בני משפחת שמואל חפץ, קרוביו, ואת כספם. המשקיעים הסכימו לתנאי העיקרי של המייסדים-העיתונאים: השארת השליטה על מערכת העיתון בידיהם, כדי להבטיח שהעיתון החדש אכן יהיה”עיתון שלעיתונאים".[14]

 

לפי עדותם של קרליבך והמצטרפים אליו, בשבועות שקדמו לפרישה הם פנו מספר פעמים למו"ל, מוזס, ותבעו ממנו לשנות את דרכי העבודה בעיתון, כדי שיוכלו להמשיך בעבודתם. כשבוע לפני שעשו את הצעד המכריע, שיגרה קבוצה של חברי מערכת, בראשות העורך קרליבך, מכתב מפורט למוזס, ובו תבעה רפורמה בסדרי העבודה. מוזס לא הגיב. באותו זמן לערך נפגש אתו מרדכי טופל, מחברת טופל מפיצת העיתון, ותבע ממנו להעלות את התשלום לנערים מוכרי העיתונים, משום שידיעות אחרונות משלם את הסכום הנמוך ביותר מבין עיתוני הערב. מוזס דחה את התביעה. תוך כדי השיחה, גילה מוזס לטופל, כי הוא מתכנן להוציאעיתון בוקר, כדי להתחרות בהארץ של שוקן, כפעולת תגמול על שהארץ עומד להוציאעיתון ערב (יום יום). הפנייה למוזס והשיחה עמו חיזקו בקרב ראשי הקבוצה המורדת את התחושה ש"כלו כל הקיצים" ויש למהר ולפעול.[15]

 

 

 

זהו אחד הנושאים הסבוכים סביב ה"פוטש" והקמת העיתון החדש. ד"ר קרליבך, מתברר, היה אדם מסודר, והוא דאג לתימוכין משפטיים למעשה הפרישה. כיוון שלא ניתן להשיג כיום מסמכים בנדון, ושני הצדדים – הן הבעלים והיורשים של ידיעות אחרונות והן מייסדי מעריב – שומרים על עמימות מרבית, לא נותר אלא להסתמך על דבריו של קרליבך בעת חקירת שתי-וערב שערך לו פרקליט ידיעות אחרונות בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ב19- בפברואר 1948:

 

להלן קטע ממנה:

 

  עו"ד הייק: אתה אומר, שקבלת מאת מושל מחוז לוד רשיון להוציא עיתון בשם ידיעות מעריב. הנמצא הרשיון אצלך?

  ד"ר ע. קרליבך: כן.

  עו"ד הייק: לפי הרשיון הגשת את הבקשה ב-5.2.48.

  ד"ר ע. קרליבך: לא. בקשתי הוגשה ב-1938. אז עברתי את בחינות מחלקת החינוך ושאר הפורמליות [בעל רשיון לעיתון נדרש בימי המנדט לעמוד במספר דרישות, כגון השכלה מתאימה, תעודת יושר ועוד).

  עו"ד הייק: אני איני מעוניין בהרצאה. רצוני בתאריכים. רצוני לקבוע שהבקשההוגשה ב-5.2.48.

  ד"ר ע. קרליבך: התיק נפתח ב-1938 ואח"כ נעשו בו שינויים.

  עו"ד הייק: מתי הוגשה הבקשה לשינויים?

  ד"ר ע. קרליבך: בדצמבר 1947 הוגשה הבקשה הראשונה ואילו האחרונה ב-5.2.48. 

  עו"ד הייק: הרשיון ניתן ביום 6.2.48 וקבלת אותו ב-7.2.48?

  ד"ר ע. קרליבך: טלפנו ממשרדי [מושל] המחוז.

  עו"ד הייק: האם הודעת למר מוזס שיש בידך רשיון?

  ד"ר ע. קרליבך: מר מוזס ידע על כך זמן רב קודם לכן.[16]

 

מן הדברים עולה, שקרליבך ועמיתיו היו מצוידים ברשיון ממשלתי (של ממשלת המנדט בתקופת שלטונה האחרונה), כך שמצד זה, לפחות, לא היו צפויים קשיים. עוד עולה, לפחות מדברי קרליבך, שמוזס ידע על ההתארגנות. מכאן אפשר ללמוד אחת מהשתיים: או שהוא לא האמין לאיום הפרישה של קרליבך וחבריו, או שהיה משוכנע שיצליח להסתדר בלעדיהם. עד כמה שידוע, עד יום שישי, 13 בפברואר 1948, היום האחרון לעבודת הפורשים בידיעות אחרונות, לא נעשה על-ידי מוזס כל צעד מכין לקדם את פני הרעה.

 

 

 

אין ספק כי לעוזבים היו שתי שאיפות עזות: להוציא במהרהעיתון-ערב חדש,”עיתון שלעיתונאים", כהגדרתם, ולראות – כתוצאה מכך – בהפסקת פעילותו של עיתונם הישן, שרוב עובדיו, בכירים וזוטרים, נטשו אותו.

 

האם היו להם ייסורי-מצפון על צעדם? התשובה היא חיובית. שלום רוזנפלד הודה כמה וכמה פעמים כי דרך הפרישה לא נראתה בעיניו. "אני עצמי לא אהבתי את זה. חשבתי, וכך גם אמרתי לחברי, שצריך לגשת למוזס ולומר לו: אנחנו באקלים כזה, עם עיתון כזה, לא מסוגלים להמשיך יותר". לדעתו של רוזנפלד טוב היו עושים ה"מורדים", לו ליבנו עם מוזס את יחסי העבודה. אם הדבר לא היה עולה יפה, ראוי היה להיפרד "כידידים או לא כידידים".[17]

 

כשסופר על כך לדוב יודקובסקי, קרוב-משפחה של המוזסים, ומי שהיה לו תפקיד מכריע בשיקום ידיעות אחרונות בשנים שלאחר ה"פוטש", כי רוזנפלד התבטא שצר היה לחבריו ולו לפגוע ביהודה מוזס, ועל כך שהיה מצד הפורשים "המון רצון טוב" כלפיו, הגיב בקצרה: "אבל הם התגברו על הרצון הטוב הזה".[18]

 

גם אורי קיסרי,עתונאי נודע בעת ההיא, עורך העולם הזה וכתב קבוע בהארץ ובידיעות אחרונות, שהצטרף אל חבורת פורשי ידיעות, לא היה גאה במיוחד בפעילות זו שלו. על הופעתו כעד ראשי מטעם מייסדי ידיעות מעריב, כפי שנקרא מעריב בתחילה, במשפט שהוזכר לעיל, כתב בזיכרונותיו: "לא נותר לי טעם משובח מאותה עדות שלי…[19]

 

אולם רוזנפלד, קיסרי, וכן גם דוד גלעדי, שאחרי הפרישה כתב "מאמר יפה ומרגש" על מוזס,[20] נכנעו לדעת רוב חבריהם ושוכנעו, כי העיתון החדש יצליח, רק אם יקום על חורבות העיתון הישן, ובמילותיו של אורי קיסרי –

 

  … תכנון המבצע, שנקרא הקמת מעריב, הכיל פעולת מיקוש להריסת ידיעות אחרונות. כולנו האמנו שבתוך 24 השעות שבהן ימותעיתון וייוולדעיתון,  יוותר יהודה מוזס על האמביציה שלו, ויחזור לעיסוקיו.[21]

 

קיסרי מעמיד לרשותנו את רשימת האנשים שקרליבך הפיץ ביניהם "דף קשר" ב-12 בפברואר 1948, לקראת הפרישה הצפויה: ברל קורלניק (ראש סניף ירושלים של ידיעות), אקשטיין, חיים אפלויג, מרדכי פסקר, אסתר לוי גרצ'ניק, יוסף גשר, שלום טביב, אביעזר גולן, גרשון הנדל, אורי קיסרי, מנחם רבי, דב רוזנברג, נתן גלבוע, המפיצים למשפחת טופל, אריה דיסנצ'יק, חיים קוכמן (מנהל הדפוס), שלום רוזנפלד, דוד גלעדי, דוד לאזר ושמואל שניצר.[22]

 

 

 

במוצאי שבת, 14 בפברואר 1948 (ולפי גרסה אחרת, ביום שישי שלפני כן) שיגר קרליבך מכתב אולטימטיבי ליהודה מוזס. את המכתב המקורי לא ניתן להשיג, ויש להסתמך, בזהירות הראויה, על קטעים ממנו שנכללו במאמר מאוחר של העיתונאי רן אדליסט, לאחר שנפגש עם נוח מוזס ודב יודקובסקי מידיעות אחרונות. במכתבו

כתב קרליבך, בין השאר: "אתה צריך…  [להסתלק] עד מחר בבוקר, עד שייצא העיתון החדש ששמו מעריב-ידיעות… אני מוכן להעמיד פנים כאילו כל מה שנעשה – אתך נעשה. אחרי זה, כל רצונך הטוב לא יהיה שווה ולא כלום… לא נוכל להתפשר אף אם נרצה… שוב אין אתה יכול לשנות דבר… מה שאתה יכול לעשות הוא להציל שארית של הכנסה וכבוד. אני נותן לך את השאנסה [הזדמנות] ואני מתפלל למענך, אבל עוד יותר למען בני משפחתך – שהפעם תהיה נבון".[23]

 

יהודה מוזס עשה באותו ערב שני דברים: ראשית, הוא טלפן לבנו נוח, שהיה במסע-השתלמות בארצות הברית והתייעץ עמו מה לעשות. נוח השיב לו: תחזיק מעמד, אבא, אני חוזר מיד; שנית, הוא נפגש עם עורך דינם של ה"מורדים", יצחק ברמן, והודיע לו חד-משמעית שאינו מקבל את האולטימטום. בסופה של השיחה בת השעתיים אמר מוזס: "אני חייב עוד להקיםעיתון במשך הלילה".[24] כשסיפר על כך ברמן לקרליבך ובכירי הפורשים, הם ביטלו את דבריו כמשוגת-זעם.[25]

 

כל אותו לילה, וכן למחרת היום ובימים הבאים עסק יהודה מוזס בן ה-62 במרץ בלתי-רגיל בהקמת מערכת חלופית. בשלב הראשון ניסה להשאיר כמה מהפורשים, ואף הצליח בכך. אגדות ידיעות אחרונות מספרות, כי רכש את לבם של הנשארים, כולם או מקצתם, באמצעות העלאות-שכר ניכרות והבטחת קביעות בעיתון לכל ימי חייהם. בין השאר השאיר את אביעזר גולן מסניף ירושלים, ואת לזר ראיזמן ראש סניף חיפה. כעורך ראשי הוא מינה את הפובליציסט הרצל רוזנבלום. כך קרה שביום ראשון, 15 בפברואר 1948, לאחר שברחובות הערים הופצו הגיליונות הראשונים של ידיעות מעריב, הופיעו, כביכול משום מקום, גיליונות ידיעות אחרונות כבימים ימימה.

 

קרליבך ואנשיו לא הסתירו את הפתעתם ואכזבתם למראה עיתונם הישן, שבניגוד לכל ציפיותיהם, ראה אור. לימים הודה שלום רוזנפלד: "…הופתענו שידיעות אחרונות המשיך להופיע… לא היינו מאושרים מכך…"[26]

 

הוצאת ידיעות אחרונות ב-15 בפברואר 1948 היתה על גבול הבלתי-אפשרי, משום שהפורשים נטלו עמם כמעט הכל – את רוב אנשי המערכת, המנהלה וההפצה, ציוד משרדי, גלופות, חומרעיתונאי ואפילו את הרומאן בהמשכים. כך קרה, שהפרק הקודם של הרומאן "יולה יוצאת מהמחנה" הופיע ביום שישי, 13 בפברואר 1948, בידיעות אחרונות, והמשכו ביום ראשון, 15 בפברואר 1948 – בידיעות מעריב…[27]

 

בידיעות אחרונות של ה-15 בפברואר 1948 אין משפט ואפילו לא מלה על מה שעבר על העיתון מאז הופיע גיליונו הקודם. רק שם העורך, ד"ר עזריאל קרליבך, נמחק, ולפי שעה לא הופיע שם אחר במקומו.

 

 

 

עורכי העיתון החדש הסתמכו על הרגלו של הציבור לרכוש מדי יום אחר-הצהריים את עיתון הערב ידיעות אחרונות, שמוכריו ברחובות, בדרך כלל נערים יוצאי-תימן, נהגו להציעו בצעקות רמות: ידיעות, ידיעות. קרליבך ואנשיו נטלו את המלה הזו, הגדילוהָ לגודל לא מקובל בימים ההם, ומצידה השמאלי שיבצו את המילים : מהדורה ראשונה. מתחת למלה ידיעות הופיעה, כאמור, בקטן, התיבה מעריב. הגיליון החזיק ארבעה עמודים, בניגוד להיקף של ידיעות אחרונות בזמן ההוא – שני עמודים.

 

עו"ד ברמן גילה לאחר שנים כי כשראה את הגיליונות הראשונים של ידיעות מעריב, עם התיבה "ידיעות" בגדול והתיבה "מעריב" בקטן, חשכו עיניו. הדבר נעשה בניגוד לעצה שנתן לקרליבך בהתאם לתקדימים משפטיים בבריטניה "ובניגוד לכל אזהרותי".[28]

 

אשר לאופיו וייחודו של העיתון החדש, הופיע הסבר בעמוד האחרון (ד')  בטור כפול ארוך, בצד השמאלי. הוא נשא את הכותרת "צורה חדשה" ונפתח בצורה מוזרה-משהו:

 

סוף-סוף הגיעו לארץ מכונות אמריקניות חדשות, ואנו יכולים להגשים את שאיפתנו מזה שנים רבות. אנו יכולים לתת לקוראינו עיתון-ערב ג ד ו ל  [הפיזור במקור], מצוייר, מודפס בבהירות ונוח לקריאה.

 

בהמשך הוסבר, כי תקופה ארוכה, בימי מלחמת העולם השנייה ואחריה, לא ניתן היה להביא את "הציוד המשוכלל הדרוש לעיתון-ערב משוכלל…" ולא נותר לעיתונאי ידיעות אלא להצטער על הליקויים בהדפסה. עכשיו הוא תור ההתקדמות, וכאן הגיע ההסבר לרגע האמת שלו, והפך ל"מנפיסט" (מנשר), הודעה מקובלת בראשו של כלעיתון חדש:

 

כדי להגשים אותה [את ההתקדמות שהוזכרה לעיל], היה צורך בחילופי-בעלים. כל העובדים, הפועלים והפקידים יצאו מבעלות "חברת ידיעות אחרונות בע"מ", הם התארגנו על יסודות שיתופיים – העורך הראשי, חברי המערכת והסופרים, פועלי הדפוס, אנשי המנהלה והמפיצים.

 

העיתון החדש, הבטיחו עורכיו, יהיה ייחודי. תהיה בו –

 

אי-תלות גמורה מהשפעת בעלי הון פרטיים ומן האינטרסים של מפלגות וזרמים.

דבר זה מבטיח את העצמאות הגמורה של המערכת, במידה שאין דומה לה בארץ.

זה עיתון של אנשים מכל שכבות העם - ב ע ד [הפיזור במקור] אנשים מכל שכבות העם.

 

חלקו האמצעי של המניפסט הוקדש לשלל החידושים שיהיו בעיתון החדש, לצד כמה מהמדורים הוותיקים, שאותם נטלו כותביהם מהעיתון הישן, בנוסח שאומץ למעלה מ-60 שנה לפני כן, כשהפך המליץ משבועון ליומון. עורכו בפועל, המשורר י.ל. גורדון, קבע אז שהיומון ימשיך את קודמו השבועי, בבחינת "חדש מלא ישן".[29] 

 

כן נמסר, שהעיתון יופיע מדי יום בשתי מהדורות: אחת אחר-הצהריים, והיא תהיה העיקרית, והאחרת לפנות ערב, שתישא את כותרת המשנה "מהדורה מאוחרת", תכלול חלק מהחומר הקודם, ולצִדו חדשות מעודכנות, רומאן חדש בהמשכים, פליטונים וחומר נוסף.

 

כדי להדגיש את השינוי מהעיתון הקודם, צוין כי "בכל השטחים ילבשו התוכן הידוע והגישה המוכרת צורה חדשה". דוגמה, שבה התפאר העיתון החדש, נגעה למודעות האישיות. "כבעלי עיתון עממי", הכריזו מייסדי מעריב, אנו מתנגדים לכך, שמאורעות פרטיים משפחתיים יתפסו בעיתון שטח שגדלו – כגודל הכיס". בחברה הסוציאליסטית בחלקה הגדול של היישוב היהודי ב-1948, נתקבלת הצגת הדברים הבאים, בוודאי, בהסכמה:

 

אנו סבורים, שבמוות כולם שווים: העשיר שידידים אמידים רבים לו המשתתפים באבל, והבחור העני שנפל במערכה למען עמו; וכן, כל ילד הנולד בישראל יקר לנו במידה שווה, וכן כל זוג צעיר המקים ביתו במולדת. על כן לא נקבל אלא מודעות משפחתיות אחידות.

 

בסופו של המניפסט הובא מתכון לגאולה שלמה, אליבא דעורכי העיתון החדש:

 

… כמו בעבר, כן גם בעתיד נעשה כמיטב מאמצינו לצרף למאבק העם על שחרורו את כ ל בניו, על כ ל פלגותיו, על כ ל שכבותיו – כי רק בדרך הזאת נזכה לגאולה [הפיזור במקור].

 

על המסמך הזה חתמו העורך: ד"ר עזריאל קרליבך; חברי המערכת: דוד גלעדי, ד"ר דוד לאזר, אורי קיסרי, שלום רוזנפלד ושמואל שניצר; הסופרים בארץ ובחוץ-לארץ; פועלי הדפוס, עובדי המנהלה, המפיצים. לא ברורה היעדרותו של אריה דיסנצ'יק, מהדמויות הבולטות של כל המהלך הדרמטי הזה. ייתכן שהשם נשמט בטעות.

יהודה מוזס, לאחר שנרגע מעט מהלם הפרישה, ולאחר שהצליח בכוח העקשנות והאִלתור להוציא את גיליון יום א' כנגד כל הסיכויים, התפנה לבקש סעד משפטי, כדי לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור. ביום שני, 16 בפברואר 1948, פנה בשמו עו"ד י. הייק לשופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב מקס קנטרוביץ', וביקש להוציא צו-מניעה זמני, בדרך של המרצה, "להוציא לאור, לפרסם, להדפיס, להפיץ או למכור"עיתון בשם ידיעות או ידיעות מעריב. לאור זאת, יצא העיתון באותו יום, במהדורתו השנייה, בכותר מעריב, ובידיעה בולטת בעמודהראשון הודגש כי "הצו ניתן בנוכחות ב"כ המבקש בלבד ובהעדר המשיבים".

 

למחרת בבוקר, ה-17 בפברואר 1948, התייצב בפני השופט קנטרוביץ' ד"ר עזריאל קרליבך, כשהוא מלווה על-ידי עורך הדין יצחק ברמן ועוזרו אבניאל מטלון, וביקשו לבטל את הצו מיום האתמול. השופט נענה להם, וקבע שעד "דיון מפורט בכל העניין" שייערך למחרת היום, 18 בפברואר 1948, יופיע ידיעות מעריב ב"צורה כזאת, שהמלה 'ידיעות' תהיה קטנה, בערך כשליש, מגודל המלה 'מעריב'."[30]

 

עוד קבע השופט, כי אין לאיש מונופולין על המלה "ידיעות", כטענת מוזס, ושני השמות – ידיעות אחרונות וידיעות מעריב – "הם שני צרופי מלים שונים זה מזה, ואין לשלול מכל אדם את הרשות להשתמש באחד מהם".[31]

 

ההתנצחות המשפטית העיקרית נערכה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בימים 18 ו-19 בפברואר 1948. הדיווחים עליה לוקים בחסר משתי סיבות: א. פרוטוקול הדיון איננו בנמצא. לפי הידוע בארכיון המדינה הוא היה שמור במשך שנים, אך הושמד, יחד עם חומר ישן אחר, במועד לא ידוע;[32] ב. קיימים דיווחים שוטפים, בעיקר בידיעות מעריב, והרבה פחות מכך בידיעות אחרונות. דיווחים אלה, כמובן, מוטים לצד העיתון שבהם הופיעו. בשאר העיתונים הדיווחים תמציתיים ממש.

 

ב-18 בחודש הופיעו בפני השופט קנטרוביץ' שני הכוכבים הראשיים של הדראמה התקשורתית הזו. ראשון העיד יהודה מוזס, שטען כי כמו"ל של העיתון ראה מתפקידו "לשמור שאנשים יכתבו כמו שצריך לכתוב". הוא גילה כי בזמן האחרון, ערב הפרישה ההמונית, "הרגשתי סבוטז'ה [חבלה] בעיתון".[33] רוב הדיון הוקדש לדברי קרליבך ולחקירה נגדית ממושכת שלו על-ידי עו"ד ידיעות, הייק. עו"ד הייק ניסה להוכיח, באמצעות דברי קרליבך, כי העורך הפורש, יחד עם עמיתיו שעזבו את ידיעות אחרונות, הטעו את קהל הקוראים בנסותם לשוות לעיתונם החדש את צורתו ואף את שמו של עיתונם הקודם. קרליבך, בתשובותיו הרבות, ולעיתים המפותלות, ביקש להוכיח את ההיפך: שהכל נעשה כדין, וכי לא ניתן היה להמשיך ולעבוד בעיתון הישן בשל התנהגותו האדנותית של המו"ל מוזס. חלקים גדולים מפרוטוקול העימות המשפטי הזה הופיע בהרחבה ובצורה חריגה בגיליון ערב שבת, 20 בפברואר 1948, של ידיעות אחרונות.

 

ביום חמישי, 19 בפברואר 1948, נמשך המשפט והופיעו כמה עדים שחלקם תמכו בפורשים ואחרים ביקשו לחזק את ידי המו"ל של ידיעות, יהודה מוזס. העדות המעניינת ביותר הייתה של אורי קיסרי,עיתונאי בידיעות אחרונות ובהארץ, עורך השבועון העולם הזה, ומי שהצטרף אל מקימי ידיעות מעריב. קיסרי סיפר, כי פעמים אחדות ביקש ממנו מוזס לשנות מאמרים ורשימות שכתב. פעם אחת שלח אליו מוזס את בנו נוח, כדי לשכנעו להוציא פסקאות אחדות ממאמר שתקף את ראש עיריית תל-אביב, ישראל רוקח, וזאת לאחר שהעורך ד"ר קרליבך, "הכשיר" – כדברי קיסרי – "את המאמר לדפוס" יתר על כן, מר מוזס הזמין את העד למשרדו וביקש ממנו לגנוז את המאמר לגמרי. בפעם אחרת, הוצא מאמר של קיסרי נגד תקיפי העדה הספרדית על-ידי מוזס, לאחר שכבר היה מסודר ומעומד בבית הדפוס.

 

עו"ד הייק ביקש לדעת מקיסרי, האם אין זה נוהג מקובל שמו"ל קובע את קו עיתונו? למשל, הלורד ביברברוק, המו"ל האנגלי הנודע. קיסרי השיב לו, ככל הנראה, בזעם: "אם אתה משווה את לורד ביברברוק למוזס – אין לנו על מה לדבר". פרקליט ידיעות שאל את קיסרי מדוע עזבו הוא ועמיתיו את העיתון שבו עבדו תקופה כה ארוכה במהירות שכזו. על כך השיב לו קיסרי בהסבר רפואי:

 

  אילו הייתי במקומו של קרליבך, לא הייתי מגלה אותה מידת סבלנות אלא הייתי עוזב את עתונו של מוזס מזמן. זאת היתה מחלת מעי עיוור שיום אחד הגיע לידי התפקעות ומשבר.[34]

 

חיים קוכמן, מנהל דפוס ידיעות שנמנה עם העוברים למעריב, המשיך בקו של קיסרי והביא מספר דוגמאות לפסילותיו של מוזס: אסור היה לתקוף מבחינה מערכתית נותני מודעות גדולים כדוגמת בנק דיסקונט ותה ויסוצקי; ידיעה על ספסרות בקרקעות הוצאה לפי הוראת מוזס מהעיתון ונכתבה מחדש; "קבלתי [ממנו] פקודה להוציא מן העיתון בלי ידיעת והסכמת המערכת כל דבר העשוי לפגוע ב[ספינה של החברה החדשה צי"ם] 'קדמה', שהפסידה כסף צבורי, הואיל ומר מוזס התקשר עמהם וקבל מהם נסיעת חנם בשביל הגרלת הפרסים שלו".

 

לפי עדותו נשלח מר קוכמן כשנה לפני כן על-ידי המו"ל מוזס למשימה "רגישה", שנגעה לשבועון החדש ידיעות אחרונות – לאשה (כיום – לאשה). מתברר שהשבועון הוצא שלא על דעת ד"ר קרליבך, והדבר התבשל בעת שהותו של העורך בבזל, כשסיקר משם את דיוני הקונגרס הציוני הכ"ב. מוזס "נתן פקודה להקימו לפני שד"ר קרליבך ישוב ארצה, כדי שימצא כבר עובדה קיימת", גילה קוכמן. הופעת השבועון המיועד עוררה חששות כבדים ב"עיתון הצהוב" של הימים ההם, עיתון מיוחד. הנחת עורכו, אלכסנדר זאובר, הייתה שהעיתון החדש מבקש לנגוס מקהל הצמאים לסנסציות ולסיפורי-מין וזימה. מוזס שיגר את קוכמן אל זאובר, כדי לבקש ממנו שלא יתקוף את בן-טיפוחיו החדש. סיפר קוכמן לבית המשפט: "מר מוזס הטיל עלי לבוא לידי הסכם עם מר זאובר. [אך] זה האחרון אמר לי: זנות – זו המונופולין שלי ולמר מוזס אין רשות לעשות עיתון דומה ונוסף לכך – במחיר זול יותר".[35]

 

 

 

השופט קנטרוביץ' שמע את נציגי שני הצדדים והודיע כי את החלטתו ייתן לאחר ימים אחדים. ואכן, בבוקרו של יום רביעי, 25 בפברואר 1948, הוא הקריא פסק-דין קצר למדי (כ-1,000 מלה), שכותרו הייתה: "בקשת צו מניעה זמני לאסור פרסום עיתון אחר".

 

בארבע מסקנותיו קבע השופט כי אין לשום אדם רשות לפגוע ברכושו של אדם אחר, והדבר נכון גם לגביעיתון. בית המשפט אינו מתיר לאדם לפרסםעיתון, אם השם שבו הוא משתמש מטעה את הקהל והדבר גורם נזק למבקש. זאת, אף אם לא הייתה כוונה להוליך שולל את הקוראים. וחרף כל זאת, המלה "ידיעות" המופיעה בשם העיתון ידיעות אחרונות, "כשלעצמה איננה קנינה של מפרסמי העיתון, וכאשר בית המשפט נדרש להוציא צו מניעה זמני אין להגיד שהשם ידיעות מעריב מזדהה עם השם ידיעות אחרונות".

 

בגוף ההחלטה החמיא השופט קנטרוביץ' לבא-כוח ידיעות, עו"ד הייק, וקבע כי נשא נאום "שאף משפט בו לא היה מיותר", בו הסביר את העוול שנגרם לעיתונו בשל השימוש המטעה בשם העיתון החדש. השופט כתב, כי המשיבים הוציאועיתון ערב חדש בשם ידיעות מעריב. אילו עשו רק זאת, כלומר אילו הוציאועיתון ערב בכותרת רגילה עם השם ידיעות מעריב, בית המשפט לא היה מתערב. ואולם, מן העדויות השונות עולה, כי ביום א', 15 בפברואר 1948, הופיעו ברחובות תל-אביב מודעות מטעם "ידיעות", שבו הובטח לקוראי העיתון הוותיק כי "סוף סוף יקבל הקהל הרחב עיתון ערב גדול ונוח לקריאה… מהיום בערב נאמר במודעה – יופיע עיתון כפול מן הנהוג: עיתון בן ארבעה עמודים. הוא יכיל את כל המדורות [מדורים] שהתחבבו על הקורא", לרבות הסיפור בהמשכים "יולה יוצאת מהמחנה". על המודעות היו חתומים העורך ד"ר ע. קרליבך והעיתונאים גלעדי, לזר, קיסרי, רוזנפלד ושניצר. מהמודעה הזו, ציין השופט, "אין להבין כי המדובר בעיתון חדש".

 

בהמשך הביא השופט פרטים על הופעת העיתון החדש בשעות אחר הצהריים של ה-15 בפברואר 1948. הוא נקרא "ידיעות" והמלה "מעריב" הופיעה (ביחס למלה "ידיעות") באותיות זעירות. בעיתון החדש היו חלקים שדמו בכל לחלקי העיתון ממנו יצאו קרליבך וחבריו – למשל הרומן בהמשכים שהופיע בידיעות אחרונות. מפיצי ידיעות אחרונות – המשיך השופט – סרבו באותו יום להפיץ את העיתון, ויתר על כן – הם הצטרפו לידיעות מעריב.

 

"כל זה היה עשוי להטעות את הקונה את העיתון", ציין השופט קנטרוביץ', אך למרות זאת הוא הוסיף, שמכמה עדויות התברר לו שהטעות נבעה בראש וראשונה מצעקות הנערים שמכרו את העיתון החדש וצעקו "ידיעות", יותר מאשר מהשם "ידיעות" בראש העיתון. השופט הביע דעתו שב-15 בפברואר 1948 נערכה "התקפה על דעת הקהל", שהיה בכוחה להטעות את הקוראים מתוך חמש הסיבות הבאות: א. הקוראים לא ידעו שמדובר בעיתון חדש של בעלים אחרים; ב.עתונאי ידיעות אחרונות המשיכו לכתוב בעיתון החדש; ג. הבלטת המלה "ידיעות" תוך הצנעת המלה "מעריב", ובלשונו של השופט: "כאילו שלא הובאה בחשבון"; ד. כמה ממדורי העיתון החדש היו "באותה צורה או בהמשך לאלה שנתפרסמו בידיעות אחרונות"; ה. העיתון  ידיעות אחרונות לא הופץ כראוי בגלל הקשיים הפתאומיים שבהם נתקל עקב הסתלקות המפיץ הקבוע שלו.

 

לאור כל האמור נתן בית המשפט צו ארעי להפסקת העיתון החדש, כפי שהודפס ב-15 בפברואר 1948. בהמשך הדיון – ציין השופט – משך בית המשפט בחזרה את התנגדותו להדפסת העיתון הנדון, שבו תהיה הכותרת "ידיעות מעריב" במלואה, תוך הדגשת המלה "מעריב".

 

כיום, כתב השופט לקראת סיכום דבריו, "לא שוכנעתי שהמלה 'ידיעות', המופיעה כחלק מן השם 'ידיעות מעריב' – היא מקור הטעות. המלה 'ידיעות' כשלעצמה איננה קניינם של המבקשים ובשלב זה של המשפט אינני מוכן להגיד שהשם 'ידיעות מעריב' מזדהה עם השם 'ידיעות אחרונות', או שהקורא יתבלבל ולא ידע איזה עיתון שייך למבקשים ואיזה לא שייך להם".

 

השופט קנטרוביץ' הוסיף, שיש הבדל בולט בין שני העיתונים: ידיעות מעריב מופיע מדי יום ב-4 עמודים, בעוד שידיעות אחרונות מופיע בשני עמודים. כן ישנם בין שני העיתונים הבדלים נוספים.

 

לאור כל האמור לעיל פסק השופט כדלהלן: "כדי לשמור על המצב הקיים עד בירור המשפט עצמו, מצד אחד, וכדי למנוע נזק בל יתוקן למשיבים, החלטתי שהצו הנכון יהיה כך:

 

עד כמה שהבקשה היא לצו מניעה להדפסת העיתון באותו השם שבו נתפרסם  ב-15.2.48, כלומר "ידיעות" והמלה "מעריב" כמלה נספחת לתאריך, ניתן בזה צו מניעה. עד כמה שהבקשה היא לצו מניעה להדפסת העיתון בשם "ידיעות מעריב" באותיות שגדלן שווה או שבכל אופן המלה "ידיעות" איננה גדולה מהמלה "מעריב" והמלים נקראות כשם אחד, אין בית המשפט מתערב בשלב זה של המשפט.

 

השופט חייב את המשיבים לשלם לתובע הוצאות ושכר עורך-דין בסך 10 לא"י.[36]

 

עוד באותו יום, וכן למחרת היום יצאו שני העיתונים הניצים בכותרות גדולות, שכל אחת מהן ציינה את הישגיו במשפט: "קרליבך וחבריו נתחייבו לשלם הוצאות המשפט" (ידיעות אחרונות); "אין מונופולין לאיש על השם 'ידיעות'" (ידיעות מעריב). עיתונים אחרים דיווחו על פסיקת השופט קנטרוביץ' בקיצור. 

 

בכך הגיע העימות המשפטי-עיתונאי הזה לסיומו. למרות שניתן היה להבין מדברי השופט קנטרוביץ' שיהיה למשפט המשך, גווע העניין מעצמו. "אף צד לא ערער על החלטות השופט ובכך נסתיימה הפרשה, לפחות מבחינת התערבות החוק", סיכם עורך-דין ברמן ממרחק עשרות השנים.[37]

 

 

העיתונות היהודית בארץ-ישראל ניצבה מופתעת והמומה נוכח "המלחמה התקשורתית" בין שני עיתוני הערב שנפלה עליה בעצם ימי מלחמה של ממש. זהו הסבר אפשרי אחד לתגובות המינוריות של רוב העיתונים – בין אִזכור חטוף לכתיבה תמציתית – בבחינת "קשה לנו לקבוע דעה בעניין". הסבר נוסף קשור לחששעיתונאי מקובל, שעיתון חדש ינגוס מנתח התפוצה של העיתונים הקיימים, ולפיכך כדאי להזכירו כמה שפחות. המועמד הראשון להיפגע היה, כמובן, ידיעות אחרונות, ולצדו המשקיף הרוויזיוניסטי, שכן כמה מבכירי ידיעות מעריב נמנו עם שורותיו בעבר ובהווה, והבוקר הימני. ראוי לציין שבחוגי העיתונות והציבור של המרכז והשמאל הייתה לעיתון החדש תווית רוויזיוניסטית בשל עברם המפלגתי שלעיתונאים כרוזנפלד, שניצר ודיסנצ'יק.

 

מקצת העיתונים הזכירו את כל הפרשה במילים ספורות ממש. כך, למשל, דבר: בגיליון ה-16 בפברואר 1948, תחת כותרת קטנה בתחתית עמוד 4, "מהפכה ב'ידיעות אחרונות'", הופיעה ידיעה על טור אחד, שסיפרה כי כל עובדי ידיעות "עזבו את שירותו של מר יהודה מוזס" ופרסמועיתון-ערב חדש. העובדים מסרו לכתב דבר על סיבת ה"מרד" (כך במקור): "ב'ידיעות אחרונות' לא ניתן למערכת חופש פעולה וחופש דיבור. התנהל מו"מ ממושך, שבו לא הוצגו כל תביעות כספיות". בהמשך הידיעה נאמר כי בעל ידיעות אחרונות אמר לסופר העיתון שהוא ממשיך בהופעת עיתונו ועומד לארגן מערכת חדשה. בימים הבאים לא נזכר עוד הנושא בשום צורה.

 

הבוקר, עיתון החוגים האזרחיים, היה תמציתי עוד יותר. תחת הכותרת "שני עיתוני ערב חדשים בתל-אביב" הוקדשו ב-16 בפברואר 1948 15 מילים בדיוק להופעתם של ידיעות מעריב ושל יום יום מבית הארץ. העובדה שידיעות אחרונות המשיך להופיע – לא נזכרה כלל. בימים הבאים התעלם הבוקר מכל הפרשה.

 

הארץ הקדיש מעט יותר מקום לעניין, אם כי עשה זאת רק ב-17 בפברואר. יום קודם לכן הוא הסתפק בתיאור מחמיא של עיתונו-שלו, יום יום, שהופיע לראשונה ב-15 בחודש, ותיאר אותו בסופרלטיבים יחצ"ניים ממש: "הרוצה לדעת על בוריו את המתרחש בעולמנו ובעולם הרחב, ירגיש חיש מהר שלא בא על סיפוקו אם לא קרא יום יום את יום יום".

 

בימים 18 ו-19 בפברואר 1948 תיאר העיתון בידיעות בינוניות בגודלן את הדו-קרב המשפטי בין שני העיתונים הניצים, וכך הוא עשה גם לאחר מתן פסק-דינו של השופט קנטרוביץ', בגיליון ה-25 בפברואר 1948.

 

הצופה הדתי הקדיש לפרשה את המקום הרחב ביותר. ב-16 בפברואר 1948 הובאה ידיעה גדולה יחסית בעמוד האחרון (4), שנשאה את הכותרת: "שלשה עתונים נתווספו ליישוב בבת אחת". כותרת המשנה סיפרה: "מערכת 'ידיעות אחרונות' נתפרדה מהבעלים וייסדה לה עיתון עצמאי".

הפתיח של הידיעה היה דרמטי ממש:

 

מוכה תמהון ותדהמה עמד אתמול קהל קוראי העתונים בתל-אביב ובערים אחרות, כשלפתע עט עליו מטר של עתוני ערב… ביום אחד נתווספו 2 עתוני-ערב בתל-אביב ובכך גדל מספרם עד לחמישה… אתמול בבוקר נודע על מרד מיוחד במינו בתולדות העתונות בארץ, כשכל חבר העובדים של "ידיעות אחרונות" התמרד נגד המו"ל של העיתון מר י. מוזס, ניתק את הקשרים עמו, והוציא עתון חדש ועצמאי על פי רשיון שהיה לו לד"ר קרליבך זה כבר.

 

בהמשך סופר על הקמת קואופרטיב של אנשי העיתון החדש, שפרשו בשל סכסוך בינם לבין מוזס ב"שאלות השנויים והשיפורים בעיתון". כן נמסר כי "ידיעות אחרונות הישן" ימשיך להופיע במתכונתו הרגילה, ו"למרבה המבוכה הוציא כל עיתון שתי מהדורות [לא מדויק – רק ידיעות מעריב הופיע בשתי מהדורות] והרעש ברחובות מצד הנערים שהכריזו על סחורתם הגדיל את המבוכה".

 

עוד סיפר הצופה שניסיונות תיווך בין הצדדים לא עלו יפה, משום ש"הקרע הוא חמור". כן נמסר על הופעת יום יום, כעיתון-ערב של הארץ. כתוצאה מהפריחה העיתונאית הזו, הורגש בתל-אביב "מחסור" (הגרשיים במקור) בעיתונאים, ובאגודת העיתונאים "'נחטפו' עיתונאים כבכורה בטרם קיץ".

 

הצופה היה העיתון היחיד שהביא שני נושאים נוספים: א. בירושלים החל להופיע באותו יום עצמו (15.2)עיתון חדש נוסף – הקול,עיתון של אגודת ישראל; ב. הפורשים מידיעות אחרונות (חברי המערכת, פועלי הדפוס, עובדי המנהלה והמפיצים) פרסמו הודעה המסבירה את הרקע לפרישתם:

 

אנו מצטערים על הבלבול שנגרם במשך יום אתמול לקהל קוני עתוני הערב. לא  בנו היה האשם, שלא יכולנו להודיע לקהל על השינויים בעוד מועד. כי עד השעות האחרונות התנהל משא ומתן עם מר יהודה מוזס בעל "ידיעות אחרונות" על תביעותינו. תביעות אלה א י נ ן [הפיזור במקור] כספיות ואין להן כל קשר לא לשכר ולא להעלאת שכר, או בדומה לכך. המשא ומתן התנהל על דבר היקר הרבה יותר מכסף – על מעמדה העצמאי של המערכת גם כלפי המו"ל וגם כלפי הציבור.

 הדרישות שהציגה המערכת בשטח ניהול העניינים הפנימיים של העיתון נדחו כולן ע"י מר מוזס, וזה הכריח אותנו לצאת ולייסד במה עצמאית משלנו.

כל הפועלים והעובדים הזדהו עם עמדה זו של המערכת.

 

העובדה שרק הצופה, מבין כל העיתונים, פרסם את ההודעה – אומרת דרשני. קרוב לוודאי שהפורשים ביקשו להציג את עמדתם גם בשאר העיתונים, אולם הם סירבו. יתר על כן: בשני עיתונים בלבד הופיעה ב-17 בפברואר 1948 מודעה מטעם "עובדי 'ידיעות אחרונות' לשעבר", שהסבירה לציבור מדוע נאלץ ידיעות מעריב ביום הקודם להופיע בכותר מעריב. היו אלה, שוב, הצופה, ויחד אתו על המשמר המפ"מי. אשר לעיתון הדתי, אפשר להסביר את פרסום המודעה בקשרים ההדוקים שלו לקרליבך, שנמנה מאז שלהי שנות ה-30 ואף ב1948- עם מערכתו, והרבה לכתוב בו; אשר לעל המשמר, ההסבר פשוט עוד יותר: ידיעות מעריב הודפס ב"דפוס החדש", בית-דפוס תל-אביבי שהיה שייך לקיבוץ הארצי השומר הצעיר, ובו הודפס בראש וראשונה על המשמר.עיתון זה סיקר מעט יותר מרוב העיתונים האחרים את השתלשלות הפרשה ומותר להניח כי את המידע שאבו כתביו מעמיתיהם לעבודה בבית הדפוס.

 

כאמור לעיל, לאחר פסיקת השופט קנטרוביץ' ב-24 בפברואר 1948, שהסירה את האיום מעל המשך קיום ידיעות מעריב, היה הדיווח בעיתונים השונים (למעט ידיעות אחרונות וידיעות מעריב) מצומצם מאוד.

 

 

 

במילים אלה אפשר להגדיר את התייחסות רוב העיתונאים למאבק העז בין שני עיתוני הערב, שהתפתח מה-15 בפברואר 1948 ואילך. שתי דוגמאות מוחשיות, אחת בדיעבד והשנייה בזמן-אמת:  ב-1984, כאשר התראיין משה רון, המזכ"ל הנצחי של אגודת העיתונאים בתל-אביב על זיכרונותיו מתש"ח בהקשר ל"פוטש" ולעמדת אגודת העיתונאים דאז לנושא, אמר רק זאת: "נו, אנחנו אגודה שלעיתונאים, לא של מו"לים. מה יכולנו לעשות?"…[38]

 

העיתונאי שמעון סאמט מהארץ, שהיה לו ב-1948 טור קבוע בשבועון העולם הזה בשם "שאל כאוות נפשך!", נדרש להכניס ראשו לגוב האריות התקשורתי שהוליד ה"פוטש" פחות משבועיים לאחר התרחשותו. קורא בשם יואל בן דוד מתל-אביב ביקש לקבל מענה על השאלה הבאה: "מה טיבה של חבורה זו?", כשהכוונה היא לפורשי ידיעות, והוסיף שאלה שנייה: "מי צודק בפרשה זו?".

 

לאחר שהסביר לשואל בהרחבה ניכרת את מעלותיהם העיתונאיות של קרליבך, ד"ר דוד לאזר, אורי קיסרי, שלום רוזנפלד, דוד גלעדי ושמואל שניצר, ניפנה סאמט לשאלה השנייה ואז אחז בו פיק-ברכיים. וכך כתב:

 

 

"ועדת התגובה", הגוף העליון של עורכי העתונות היהודית בארץ-ישראל נדרשה לנושא זמן קצר לאחר ה"פוטש" והיא כן קבעה עמדה, אלא שזו דנה ברותחין את עיתוני הערב בכללותם, ובמשתמע את "קרב הענקים" ידיעות אחרונות נגד ידיעות מעריב ולהיפך. בעוד שבעבר לא ידוע על ערעור לגבי חברותו של ד"ר קרליבך, כעורך ידיעות אחרונות, בוועדה, והוא אף נחשב כחבר-מייסד שלה בשנת 1942,[40] הרי ששבוע לאחר פרישת קרליבך וחבריו מידיעות, קיבלה הוועדה את ההחלטה הבאה לגבי החברוּת בה: "ב"כ [באי כוח] עתוני הערב לא יוזמנו לישיבות ועדת התגובה (הנימוק: ועדת התגובה היא ועדה פוליטית, ורק עתוני הבוקר מעצבים ומשקפים את המגמות הפוליטיות של דעת-הקהל ביישוב)".[41]

 

נראה, אפוא, שדעת קברניטי העתונות היהודית בארץ-ישראל, עורכי יומוני הבוקר, לא הייתה נוחה מ"מלחמת עיתוני הערב", והיא גזרה עליהם מעין הורדה-בדרגה.

 

 

 

בעוד שציבור הקוראים נתן את אישורו למהלך, וידיעות מעריב הפך תוך כמה חודשים ליומון הנפוץ ביותר ביישוב היהודי ועוד לפני סוף אותה שנה הגיעה תפוצתו ל-32,475 עותקים ביום, הגדולה בארץ,[42] הדעות לגבי הפרישה החפוזה הזו היו חלוקות, והושמעו לא מעט השגות על הצד המוסרי שלה. יצחק ברמן זוכר שלא הכל סברו שדרך הפרישה הייתה נאותה.[43] אפילו ד"ר קרליבך, במלאות שנה למעריב, כפי ששונה השם מאמצע ספטמבר 1948, נזכר איך קיבלו את פני העיתון החדש ועושיו: "בלעג ובשיסוי בעיתונות, בהשמצות בבית המשפט, בצריחות ברחובות, בחרם ובחבלות".[44]  

 

אל תוקפי עיתוני הערב הצטרף בתחילת מרס 1948 המשורר נתן אלתרמן, במדורו הפופולארי "הטור השביעי" בדבר. שמו של הטור המחורז עמד בסימן הימים ההם – "האזור המותקף". וזו הייתה דעתו של המשורר על "מתקפת עיתוני הערב":

 

  בא הזמן

  להטביל את העט במו קסת

  ולציין איך כל-יום, בגלוי ומאֶרֶב,

  פה נפתחת באש מרגמות מרוכזת

  התקפת

  עתוני

  הערב.

 

  התקפה על אזור חיוני וחשוב

  הנקרא:

  עצבי הישוב.

 

  התקפה הפועלת בכל הכלים

  ותוך כֹּשֶר פגיעה מכסימלי,

  ומכה ונמשכת

  גלים-גלים

  שש ושבע שעות ומעלה.

 

  וכיוָן שהמחץ אינו עיוני

  וכיוָן שעתון הוא מנוף ונשק,

   יש לקבול על שרות ציבורי חיוני

  ההופך פה למקור סכנות ונזק.

 

  מסירת חדשות היא חובה ותביעה!

  אך מָרַת-עתונות לחבל בך אצה

  עת מורגש כי תפקיד מסירת הידיעה

  בה מוחלף

  בתפקיד מכירת הסנסציה.[45]

 

דוד בן-גוריון, בעת ההיא יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, ומי שיהיה תוך שלושה חודשים ראש הממשלה הראשון, מצא באותו זמן ממש בידיעות מעריב, כמו גם בידיעות אחרונות, ובוודאי במברק של יוצאי לח"יפגם מסוג אחר: "עד כמה שאני רואה את עיתוני הערב, הם כולם בעלי אופי רביזיוניסטי".[46]

 

אך לא הכל סברו שעיתוני הערב הם שלילה בלבד. בעיתון המשמרת הצעירה של מפא"י, אשמורת, הופיעה ארבעה ימים לאחר ה"פוטש", רשימה קצרה במסגרת טור התגובות "אשמורת שנייה" בחתימת רמון, שדיברה דווקא בזכות תופעת עיתוני הערב. "בראשית ברא קרליבך את ידיעות אחרונות", פתח רמון את רשימתו. "קשה היה לקרוא לייצור הזה עיתון. למעשה היה זה עלון אינפורמציה". בחודשים האחרונים, נכתב בהמשך הרשימה, הולך עלון הערב והופך להיותעיתון ערב, בהיקף של 4 עמודים, והוא עסוק בניגוד לעבר בשאלות חברה, ספורט, יש בו מדור לאשה ועוד. לאחרונה קמו כמה עיתוני ערב חדשים, ציין הכותב, ורובם קשורים לזרמים הפוליטיים ביישוב. על ידיעות מעריב שזה עתה החל להופיע נכתב גם כאן שהוא "פוזל לרביזיוניזם".

 

לעיתון הערב שלושה יתרונות, ציין עוד רמון באשמורת: א. זמן הופעתו, בשעה נוחה לקורא; ב. מחירו הזול – גרוש אחד; ג. הוא קל יותר בתוכנו, המוני יותר ומקובל לומר עליו: "יש בו מה לקרוא".

 

ולבסוף, קביעה נחרצת של הכותב: "בוודאי יימצאו אניני טעם שיגידו כי אלה הם 'גאסען בלעטלאך' [ביידיש: עלוני רחוב]… אך מי יודע – ייתכן כי העתיד לעתוני הערב".[47]

 

עורך אשמורת באותה עת היה שמעון הורן, ודברים זהים על עתידם של עיתוני הערב הוא השמיע בדיון בנושאיעיתונות שהתקיים במזכירות מפא"י באותו שבוע עצמו. לא מן הנמנע שרמון והורן חד הם. וכך אמר הורן בדיון האמור:”עיתון הבוקר איבד בתקופה המודרנית הרבה מחיוניותו… ההשפעה הגדלה והולכת היא לעיתון הערב, פשוטו כמשמעו". דוד זכאי, מעורכי דבר שהשתתף בדיון נזעק בקריאת ביניים: "מדוע אנחנו צריכים לסייע לתהליך זה, להשפעה של 'עיתון הפרוטה', ומדוע עלינו לא להילחם נגד זה?"[48]

 

 

 

תקוותם של קרליבך וחבריו לראות בהפסקת הופעת ידיעות אחרונות לא התגשמה. העיתון המשיך להופיע, ולא החסיר אפילו יום אחד. אפשר להשוות את המשך פעילותו לאגדת עוף החול, שקם מן האפר וחידש ימיו. נכון, זה היהעיתון שאיבד כמעט את כל עולמו החומרי והרוחני, ורבים מקוראיו. אביעזר גולן, שתחילה נמנה עם העוזבים וחזר בו, העיד לימים: "מוזס אסף את כל החלכאים והנדכאים שקראו לעצמםעיתונאים… ופשוט עשינו עיתון רע". [49]

 

כפי שהוזכר לעיל, כעורכו של ידיעות אחרונות שלאחר המפולת נתמנה ד"ר הרצל רוזנבלום, שעיקר כוחו היה בפובליציסטיקה בעלת גוון ימני-רביזיוניסטי. הוא כתב באופן קבוע בהבוקר, והוזעק על-ידי יהודה מוזס ביום בו הופיע לראשונה ידיעות מעריב. מוזס לא הִרבה בדיבורים; הוא הציע לרוזנבלום את העריכה, ודרש תשובה בהקדם, "כי אצלנו בוער הבית כולו". על רוזנבלום הופעלו לחצים שלא להיענות להצעה. בהבוקר ניסו להשאירו באמצעות הגדלת משכורתו; גם קרליבך לא טמן את ידו בצלחת, והוא הזמינו לשיחה בבית קפה תל-אביבי, כדי לשכנעו שלא יסייע למוזס. הוא הסביר לרוזנבלום שלידיעות אחרונות אין שום סיכוי לשרוד משלושה טעמים. ראשית, כול העיתונאים המוכשרים באמת לכתוב בעיתון-ערב של ממש – פרשו יחד אתו, ואין שום אפשרות לגדל תוך זמן קצר דור חדש שלעיתונאים מתאימים למשימה שכזו; שנית, מוזס הוא סוחר יותר משהוא מו"ל שלעיתון, וכשיתברר לו כי המשך הוצאת עיתונו תגרור אותו להפסדים ענקיים, יפרוש מההרפתקה הזו, והאשמה על סגירת העיתון תיפול עליו (על רוזנבלום); סיבה שלישית, שנראתה לרוזנבלום יותר משתי הסיבות האחרות, הוצגה במילים אלה על-ידי קרליבך:

 

עליך לדעת, שעוד זמן רב מאוד לא יהיה בארץ הזאת יותר מעיתון ערב אחד, משום שלעיתון ערב שני לא יהיו קוראים רבים. כיוון שכך, הרי ברור שעיתון הערב הזה יהיה מעריב, שכבר "תפש" 80% מקוראי ידיעות אחרונות ובקרוב יעברו לעיתון הערב החדש גם יתר עשרים האחוזים של קוראיו.

 

בסיום דבריו השיא קרליבך עצה לרוזנבלום: אנא ממך, אל תיכנס עם ראש בריא למיטה החולה הזו המוצעת לך על ידי מוזס.[50]

 

רוזנבלום עמד בלחצים ונתן למוזס תשובה חיובית. הוא נתמנה לעורך והתמיד בכך במשך 38 שנים, עד שנת 1986. תוך כדי כניסתו לעבודה בפברואר 1948, חזר ארצה נוח מוזס, ואף הוא נרתם למלאכת הצלת העיתון. העדרותו מהארץ בימים הקריטיים שלפני ה"פוטש" הכאיבה לו בעשרות השנים הבאות, ולא פעם התבטא, שאילו היה כאן, ייתכן שהיה מצליח למנוע את הפרישה.

 

נוכח מעריב המצליח נחשב ידיעות אחרונות במשך שנים לעיתון המדשדש במקומו, שלא לומר נכשל ונחשל. אולם משפחת מוזס, ובמיוחד יהודה מוזס (עד פטירתו ב-1956), בנו נוח וקרוב-המשפחה דוב יודקובסקי, החזיקו את העיתון בשיניים, ולא נתנו לו ליפול. על יהודה מוזס נהגו לספר שמדי שנה הוא מוכר בניין או מגרש מרכושו הגדול, כדי לכסות את גרעונות ידיעות המפסיד. ועוד סופר, שבמשך שנים סיפק השבועון המצליח לאשה מטרייה פיננסית לעיתון-האב שלו, עד שזה עלה על פסי ההצלחה. הדבר אובחן לראשונה בשנות ה-60 והתברר סופית במהלך שנות ה-70. ידיעות אחרונות, שנושל מהבכורה בשדהעיתונות-הערב ב-1948, הצליח לסלק מדרכו את המנשל, מעריב, ששנים רבות התגאה בכותר-המשנה שלו שהוא "העיתון הנפוץ ביותר בישראל". מאמצע שנות ה-70 ואילך, חזר ידיעות ותפס את המקום הראשון בין העיתונים הפופולאריים בישראל ובין העיתונים בכלל, מבחינת התפוצה לפחות. הוא זכה לכינוי "העיתון של המדינה".

 

הנה כי כן, עקשנותם של אנשי ידיעות אחרונות וחתירתם לעשייתעיתון פופולארי וקצבי, לצד טעויות טקטיות ואסטרטגיות שעשו ראשי מעריב, שלא הבינו את רחשי לב הציבור, והמשיכו במשך שנים בעשייתעיתון אליטיסטי וכבד – כל אלה וסיבות אחרות ביטלו את תוצאות ה"פוטש" לאחר כשלושים שנה.

 

 

כאמור בראשית הדברים, אין ספק כי המהלך שכונה בדיעבד "פוטש" היה מאורע חסר-תקדים בתולדות העיתונות הישראלית.

 

מעריב הקדיש לו במהלך השנים רבבות מילים, לעומת קומץ מילים ממש שראה אור בידיעות אחרונות. כבר בגיליון השישי שלו, ביום שישי 20 בפברואר 1948, הסביר ר' איפכא מסתברא (הוא ד"ר עזריאל קרליבך) "למה יצאנו?". בשלושת המשפטים הראשונים והקצרים של המאמר הקטן – בניגוד למאמרי יום שישי הרגילים שלו שהיו ארוכים פי כמה – מופיעה התשובה כולה:

 

אנחנו יצאנו מידיעות אחרונות מטעם פשוט:

מפני שאנחנו עתונאים ולא – לבלרים.

 

ובהמשך: "מפני שעיתון נעשה ב ש ב י ל הקורא. ולא – על חשבונו. על כן קמנו ויצאנו" (ההדגשה – במקור).

 

בשנים הבאות חזר בדרך כלל הטיעון הזה בגיליונות החגיגיים של מעריב: ביום השנה, במלאות לעיתון 5, 10, 20, 25, 40 ו-50 שנה, וגם בהזדמנויות אחרות. הוצאת העיתון וסלילת דרכו העצמאית ב-1948 הוצגה תמיד כשירות לציבור וכזכות גדולה שנקרתה לעובדיו.

 

בידיעות אחרונות לא צוינו ימי שנה מעין אלה – לא ללידתו של העיתון ב1939- ואף לא ללידתו-מחדש ב-1948. מן המעט שנכתב מתקבל הרושם שמה שקרה היה חמור, אך היו לו גם יתרונות. במלאות לעיתון חמישים שנה הוכן ספר שכלל את העמודים הראשונים ההיסטוריים ובמבוא הובאו דברים קצרים של נוח מוזס:

 

משבר מכאיב פקד את העיתון בעונת ה"פוטש" הידוע, שהתחולל דווקא בפרוס  מלחמת הקוממיות. אלא שמעז יצא מתוק: התחלפות צוות העובדים יצרה  הזדמנות בלתי רגילה להכנסת "דם חדש", להתגבשותו של סגל מערכתי, מינהלי  וטכני רענן, שנאמנותו למפעל ומסירותו לקידום העיתון היו נעלות מכל ספק.[51] 

 

לא אחת נדרשו הצדדים הנוגעים בדבר וחוקרי העיתונות לצד המוסרי של הפרשה. הצד המשפטי, כך נראה, לא טופל – אולי משום שהוא הגיע לערכאות רק לאחר הפרישה, ולא עוד. ואולם בראייה מאוחרת הואר הנושא האמור, משמע: יחסי מו"ל – עיתונאים, וכיצד יש לנהוג במקרה של חילוקי דעות יסודיים ביניהם, בדיוק כפי שקרה במערכת ידיעות אחרונות בראשית 1948.

 

מערכת בתי הדין לעבודה בישראל נדרשה לנושא בתקופה מאוחרת יותר, במחצית הראשונה של שנות ה-90 בפרשת העיתונאית ג'ואנה יחיאל שעבדה ביומון ג'רוזלם פוסט והתפטרה בשל שינוי בעלות וכיוון של העיתון. פסק דינה של שופטת בית הדין האזורי בירושלים, אלישבע ברק, שניתן ב-25 באפריל 1993,[52] נפתח במילים אלה: "הככל העובד העיתונאי? האם הפררוגטיבה הניהולית היא זכות מוחלטת של המעביד?" השופטת ברק ניתחה את המקרה ואשר להיבט העקרוני, היא לא הסכימה לגישה המערבית המקובלת, שנראתה לה "אנכרוניסטית כיום", כי "הבעלים [של העיתון] הוא בעל המאה ולכן גם בעל הדעה… [והוא] שוקל מהו סגנונו והקו בו ינקוט העיתון… ברי", המשיכה השופטת ברק, "כי אנו מכירים בחירותו של בעלים ומו"ל של עיתון לחופש הביטוי, לרצון כי העיתון ישקף את השקפת עולמו". אולם גם לעיתונאי זכויות, ובראשן "חירות של חופש הביטוי… חירות שלא יפריעו לו להביע את דעתו". מו"ל רשאי לפטר עורכים ועיתונאים אם הם אינם ממלאים את המוטל עליהם מנקודת מבטו. אך "מרגע שהוא גמר אומר שלא לפטר את העורך, אין הוא עוד חופשי להתערב בעבודתו של זה ללא הגבלה".

 

הנה כי כן, הצדקה בדיעבד לצעד של העורך קרליבך ועמיתיו העתונאים שחשו כי המו"ל של ידיעות אחרונות, יהודה מוזס, מצר את צעדיהם. אלא ששנה וחצי לאחר פסק דינה של השופטת ברק, נהפכה הקערה על פיה בעירעור של חברת "פלשתיין פוסט" (המו"ל של ג'רוזלם פוסט) לבית הדין הארצי לעבודה. הרכב של שלושה שופטים, בראשות הנשיא מנחם גולדברג, פסק כי בניגוד לפסק הדין של השופטת ברק, העיתונאי הוא ככל העובדים האחרים, ואין לו זכויות יתר. יתר על כן, המו"ל של עיתון הוא בעלים לכל דבר וזכותו המלאה "לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו, ולמנוע פרסומים נוגדים… אין בסירוב העיתון לפרסם מאמר זה או אחר של עובד [עיתונאי] פגיעה בחופש הדיבור של העיתונאי."

 

מה יכול לעשות עיתונאי או עורך שעיתונו סרב לפרסם את פרי עטו, ובמשתמע שהצר את צעדיו המקצועיים? תשובת בית הדין הארצי לעבודה בפס"ד הנ"ל: "[הוא] רשאי למצוא לו במה אחרת, או להקימה…"[53]

 

וזה מחזיר אותנו לראשית 1948: לפי פסק הדין האמור, שני הצדדים צדקו במהלכיהם: מוזס, בעל המאה היה גם בעל הדעה, ורשאי היה לעשות בעיתונו כרצונו; ואילו קרליבך ועמיתיו, שחשו עצמם כבולים ומוגבלים, פרשו והקימו במה חדשה.

 

 

ממרחק השנים, אין ספק שהפרישה ההמונית מידיעות אחרונות והקמת מעריב הייתה אבן-דרך מרכזית בתולדות העיתונות הישראלית. לא רק שאופייה, החל מפברואר 1948, השתנה והפך ליותר פופולארי; עיתוני הערב, שעד אז נחשבו כמי שמשחקים במגרשי הליגה השנייה, נכנסו להליך של שדרוג שהביאם לאחר שנים מעטות (מעריב) ולאחר תקופה ממושכת יותר (ידיעות אחרונות) לליגה הבכירה. נהוג היה לספר על ראש הממשלה לוי אשכול, שבמחצית הראשונה של שנות ה-60 אמר שרק בשני מקרים מותר להעביר לו שיחות טלפון באמצע ישיבת ממשלה: אם אריה דיסנצ'יק, עורך מעריב, מטלפן, או שפרצה מלחמה, ובסדר הזה בדיוק...

 

אף בתחום המחקר לא יוחס לעתונות-הערב, במשך תקופה ארוכה, מקום של כבוד. בספרו החלוצי של ג. קרסל, תולדות העתונות העברית בארץ-ישראל שהופיע ב-1964, הקדיש המחבר עמודים שלמים לכל אחד מעיתוני הבוקר, ואילו את תופעת עיתוני-הערב, לרבות קורותיהם של ידיעות אחרונות ומעריב, דחס קרסל לפחות מעמוד וחצי, בדומה למה שנכתב על היומון הקומוניסטי קול העם.[54]

 

 

בעת ה"פוטש" הבטיחו המוזסים נקמה. כשנשאל לאחר יותר מ-35 שנה נוח מוזס אם סוד הצלחת ידיעות היה נקמה, השיב ללא היסוס: "כן! כמובן! לא רק, אבל חלק גדול".[55] במהלך עשרות השנים הבאות עשו הם ויורשיהם ככל יכולתם להבליט את שנאתם למעריב ולראשיו. רק לאחר שהגיבורים הראשיים של הפרשה, משני הצדדים, נעלמו מהבמה, נחלש המאבק העיתונאי הזה, והגיעו הדברים לידי כך, שדוב יודקובסקי, לאחר שהסתכסך בידיעות, עבר למעריב ושימש במשך תקופה קצרה כעורכו הראשי.

 

הקמת מעריב יצרה את הדפוס הנראה בישראל כנצחי – שני עיתוני-ערב, ולאחר מכן עיתוני-צהריים (וכיום – עיתוני שחר) הניצים זה עם זה, חותרים האחד תחת משנהו, מאשימים זה את זה ב"ריגול תעשייתי", ויחד עם זה לא מאפשרים – ככל הנראה תוך תיאום - לשוםעיתון מקביל נוסף להיכנס לתחום-המחייה שלהם. עובדה היא שזה יותר משני דורות לא הצליח שום ניסיון לחדור לטריטוריה התקשורתית הזו. מי שניסה לעשות זאת, נאלץ להודות בכישלונו לרוב תוך תקופה קצרה, לעתים תוך תקופה ארוכה יותר (הדור של מפא"י בשנים 1955-1948, חדשות של עמוס שוקן בשנים 1993-1984) – ולשלם מחיר כספי כבד.

 

דומה הדבר שעל שני העיתונים הניצים האלה ממש כתב שלום עליכם את הקטע הבא בספרו "קִדמה כתרילבקאית":

 

כל אחד מן השניים טוען שהוא כלי הביטוי הראשון והיחיד בכתרילבקה, מתעלם מן השני ומתכחש לו. אינו מזכיר חלילה את שמו – אסור – חזיר! אלא אם כן בשעת כורח, כשאין כבר ברירה אחרת, ונאלצים למשל לחרף, לגדף ולבזות זה את זה… על פי רוב זה מתנהל אצלם בצורה מוסווה, והם נמנעים ככל האפשר מהזכרת שם המתחרה… שומרים הם זה את צעדיו של זה, עוקבים ויודעים מה מתבשל אצל בן   תחרותם, ולוּ תמציא מערכת אחת איזה רעיון, הריהו כבר ידוע במערכת השנייה…[56]

 

אם נעצום את עינינו נחלוף כהרף עין מהעיירה המזרח-אירופית לשתי מערכות העיתונים בתל-אביב, הנמצאות ברחובות הנקראים על שם האבות-המייסדים שלהם – מוזס וקרליבך. אין ספק שאחרי ה"פוטש" של 1948, ועד ימינו אלה, עיצבו מעריב וידיעות אחרונות, לא תמיד בסדר הזה, את חיינו התקשורתיים.

 

---