תרומתה של התקשורת העוינת
כיצד סייעה העיתונות היהודית בעולם בהצלת היישוב ב-1917
מרדכי נאור
בחודשים הראשונים של שנת 1917 חלה הידרדרות חמורה במצבו של היישוב היהודי הקטן בארץ-ישראל. 60 עד 65 אלף היהודים שחיו בארץ – מתוך 90-85 אלף שהיו כאן שנתיים וחצי לפני כן - בעת שפרצה מלחמת-העולם הראשונה, חשו עצמם מאוימים: הממשל התורכי, בראשותו של ג'מאל פאשא התנכל להם, גירש אלפים מהם מארץ, החרים רכוש ולא הסתיר את חשדותיו כי היהודים מהווים יסוד בלתי-נאמן. אמנם ג'מאל פאשא הצהיר לא אחת, שהוא 'אנטיציוני אך לא אנטישמי' (1), אך מעשיו ומעשי הכפופים עוררו חששות כבדים בקרב כלל יהודי הארץ, שגורל היהודים לא יהיה שונה מגורל הארמנים בממלכה העות'מאנית. וזאת, בנוסף למצב הקשה שהיה מנת חלקם של כל תושבי הארץ, שבא לידי ביטוי במגפות, מחסור ואף רעב ממש. הגיעו הדברים לידי כך, שאפילו יהודים אמידים בירושלים חיזרו על הפתחים (2).
ההחרמות נראו לא אחת כמעשי שרירות, ופגעו אף בחפצים האישיים ביותר, כפי שמעידה בזכרונותיה נערה ירושלמית בת-הזמן:
יום אחד התבשר היישוב, שעל כולם להביא את כלי הנחושת המצויים בכל בית
למקום המיועד לכך על-ידי הממשלה. היה צורך בתחמושת לשרות הצבא, כי
המחסור בנחושת היה גדול ולא יכלו למלא את החסר… לא חלף זמן רב ושוב גזירה
חדשה נופלת עלינו: על כל אחד להביא מצעים – שמיכות, כרים מזרונים – כביכול
עבור החיילים התורכיים, להקל על מצוקתם במחנותיהם... (3)
באביב 1917 ניחתה על היישוב מהלומה חדשה: הממשל התורכי פקד על כל התושבים היהודים של יפו (לרבות פרבר הגנים שלה, תל-אביב) לעזוב אותה. אמנם ההוראה ניתנה לכל תושבי יפו – ערבים, יהודים ואזרחי מדינות זרות (בעלות-ברית של תורכיה ומדינות ניטרליות, השאר גורשו כבר בתחילת המלחמה) - אולם רק לגבי היהודים חלה הקפדה יתרה על ביצועה. השלטון העות'מאני נימק את הוראת-הגירוש ב'צורכי המלחמה', דהיינו שעם התקדמות הצבא הבריטי – שהגיע לעזה - קיימת סכנה מוחשית לשלום האזרחים, והשלטון מבקש להקדים רפואה למכה.
'גירוש תל-אביב' (למעשה יפו, אך תל-אביב, בעת ההיא שכונה מרוחקת של יפו, זכתה למרב
תשומת-הלב) תועד מאז אותם ימים ואילך אין ספור פעמים – תחילה בעיתונות, לאחר מכן בספרי הזיכרונות, ביצירות הספרות, ובתקופה מאוחרת יותר במחקר הספרותי וההיסטורי (4). הוא הותיר צלקות בבני הדור, ואין ספק כי אחד מראשי תל-אביב והיישוב, מרדכי בן-הלל הכהן היה פה לרבים בכותבו ביומנו: "לא יישכח המחזה הזה. לא נסלח העוון הזה לג'מאל פאשא לעולם' (5). עתידה של תל-אביב היה באותם ימים לוט בערפל. מנשה מאירוביץ', מאנשי ביל"ו, מספר על ביקור בתל-אביב העזובה:
עברנו את יפו. עמדנו לרגע על-יד רחוב הרצל שבתל-אביב. לפנינו תל-אביב מתה…
מביטים אנחנו על תל-אביב ובמוחינו עולה שאלה: האם כל זה יחרב? לא! אי אפשר! (6)
הגירוש מיפו ומתל-אביב התרחש בשבוע הראשון של אפריל 1917. העיר התרוקנה מיהודיה; בין 9,000 ל-10,000 נפש נאלצו לעזוב. אלפים מהם התרכזו בפתח-תקווה וכפר סבא והשאר עברו לירושלים (בניגוד לאיסור תורכי) ולצפון הארץ. המגורשים חיו במשך חודשים ארוכים בתנאים קשים, ורבים מהם נפגעו ממחלות. התמותה בקרבם הייתה מבהילה. בתחילת 1918 כתב ד"ר הלל יפה ביומנו, כי מבין גולי תל-אביב החיים בתת-תנאים בכפר סבא, 250 חולים, ו-25 נפטרים מדי שבוע (7).
ג'מאל פאשא לא הסתפק בגירוש יפו – תל-אביב. תוכניתו היתה לגרש ממקום מושבם את כל יהודי הארץ – ולפחות את רובם - ובשלב הבא את היהודים במושבות הדרום ובירושלים. הוא אף הצהיר על כך בגלוי באוזני הקונסולים של המדינות הידידותיות לתורכיה וקונסולים של המדינות הניטרליות, שאותם כינס בדחיפות (8). הגרמנים – הן הגורמים הצבאיים (במיוחד יועציו הצמודים מצבא גרמניה) והן המדיניים – בלמו אותו ומנעו ממנו לבצע את זממו. אולם ג'מאל לא הרפה ובמשך מספר שבועות הוא חזר וניסה להרחיב את הגירוש על מקומות נוספים.
מה שמנע ממנו בסופו של דבר לפגוע ביהודי ארץ-ישראל היו קול זעקה שהקימו אישים וגורמים יהודיים, במיוחד בגרמניה ובארצות הברית והפעלת לחץ. לעיתונות היהודית של העת ההיא היה תפקיד חשוב בהובלת מהלכים אלה.
עיתונות בזמן מלחמה
בתקופה האמורה כבר הייתה עיתונות מפותחת במדינות רבות, ואפילו באימפריה העות'מאנית ראו אור מספר לא מבוטל של עיתונים, בעיקר באיסטנבול הבירה. ברור כי העיתונים, בכל אחת מהמדינות הלוחמות, נתנו ביטוי לצד שלהן. ארצות הברית הייתה ניטרלית במלחמה עד תחילת אפריל 1917, עת הצטרפה למעצמות ההסכמה (בריטניה, צרפת, רוסיה איטליה ועוד) כנגד מעצמות המרכז (גרמניה, אוסטריה-הונגריה ותורכיה). עם זאת יש להעיר כי ארצות הברית לא הכריזה מלחמה על תורכיה ביציאתה למלחמה ב-6 באפריל 1917, דבר שאִפשר לה להפעיל את השפעתה על תורכיה, אף שהיחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות נותקו. (ראוי להזכיר, כי באופן מקרי לגמרי, הצטרפותה של ארצות הברית למחנה מעצמות ההסכמה הייתה בדיוק באותם ימים שבהם התרחש 'גירוש תל-אביב').
נושא 'עיתונות במלחמה' ובמצבי-חירום לאומיים ובין-לאומיים נדון הרבה בספרות המקצועית (9), ואליו יש לחבר, כמדומה, את נושא 'התקשורת העוינת', שזכה להבלטה ניכרת בארצות הברית מאז ימי מלחמת ויאטנאם, ואף נדון בהרחבה בישראל, במיוחד בתקופה הראשונה של האינתיפאדה, במחצית השנייה של שנות ה-80 (10). במונח 'תקשורת עוינת' הכוונה היא לפרסומים בתקשורת במדינה הנמצאת במלחמה או במצב-חירום, שבמקום להתגייס 'למען המולדת', הם שמים את הדגש על ביקורת פעולותיהם ומחדליהם של גורמים מדיניים וצבאיים.
נושא זה מביא אותנו אל העיתונות היהודית שהייתה קיימת בתקופת מלחמת העולם הראשונה. באותה עת הופיעו ברחבי העולם היהודי מספר לא גדול של יומונים, בעיקר ביידיש, ברוסיה (כולל פולין), בריטניה, ארגנטינה וארצות הברית. לצידם ראו אור, במספר ניכר, שבועונים במגוון שפות – אנגלית, יידיש, עברית, גרמנית ועוד. כל העיתונים האלה הקדישו מקום נרחב לסבלם של יהודים בשל נסיבות המלחמה, בראש וראשונה באזורי הלחימה במזרח אירופה, ובמקום השני – ולפעמים הראשון – בארץ-ישראל.
כך היה במאי 1917, משהגיעו הידיעות הראשונות על הגירוש מיפו. ידיעות אלה, מתברר, עשו דרכן במשך מספר שבועות, שכן האירועים עצמם, כזכור, היו בתחילת אפריל. הידיעות המדאיגות, המידע על אכזריות התורכים במקרים אחרים, וללא ספק מניפולציות תעמולתיות מצד מעצמות ההסכמה שביקשו לפגוע באויב התורכי – כל אלה העצימו את ממדי ההתרחשויות ושיוו להן מתכונת מאיימת ואף 'חסלנית'. היישוב היהודי הקטן בארץ-ישראל היה נתון, אליבא דידיעות אלה, בסכנה חמורה ואולי אף בסכנת מוות.
ההתחלה - ב'ג'ואיש כרוניקל'
במסגרת מאמר זה נבדקו עיתונים יהודים בשלוש מדינות – בריטניה, ארצות הברית וגרמניה. בכולם, אפילו בעיתון היהודי-גרמני שהופיע במדינה שהיא בת-ברית לתורכיה, הופיעו דברים חמורים, אם כי בגרמניה הם הובאו במובלע, מסיבות מובנות. בבריטניה, אויבתה של תורכיה, היו העיתונים בכלל, לרבות העיתונים היהודים, גדושי הסברה וידיעות פטריוטיות. שבועונה הכמעט-רשמי של יהדות בריטניה, ה'ג'ואיש כרוניקל', פרסם כבר בשבוע הראשון של המלחמה, באוגוסט 1914, קריאה נרגשת ליהודי הממלכה להתגייס, ובה הופיעה השורה הפטריוטית: 'אנגליה היתה כל מה שיכלה להיות כלפי היהודים; היהודים יעשו כל מה שהם יכולים לעשות למען אנגליה'. לאחר כשנה ורבע, בנובמבר 1915, פרסם העיתון 'גיליון מלחמה' מיוחד, שכלל מוסף צילומי נרחב של חללים יהודים ויחידות שבהן שירתו יהודים רבים (11). רק לעיתים רחוקות העז עיתון בריטי לבקר את הממשלה והצבא, כפי שעשה לורד נורתקליף, הבעלים של ה'טיימס' ו'הדיילי מירור', במאי 1915, כשהאשים בשני עיתוניו, ובמיוחד ב'דיילי מייל', את שר המלחמה קיצ'נר, על שימוש בתחמושת ארטילרית ישנה, שגרמה למחדל חמור בהתקפה הבריטית ולמות אלפי חיילים בריטים (12). הייתה זו, ללא ספק, 'תקשורת עוינת' והתוצאות לא איחרו לבוא: המון משולהב שרף את גיליונות ה'דיילי מייל' ברחובות לונדון ומנויים רבים ביטלו את חתימתם על העיתון (13).
לאור האמור לעיל, נקל להבין מדוע נחלץ ה'ג'ואיש כרוניקל' ל'מסע צלב' עיתונאי, לאחר שהגיעו אליו, קרוב לוודאי ממקורות צבאיים בריטיים במצרים, פרטים על הפעולות התורכיות נגד היישוב היהודי בארץ-ישראל. שלושה מגיליונות העיתון ממאי 1917 היו גדושים בתיאורים מפחידים ממש על גורל 'אחינו בארץ הקודש'. פעם אחר פעם חזרו מילים כמו 'גירושים', 'זוועות', ו'שוד', ותואר גורלם המר של 'יהודים עשירים שנרצחו בשל כספם' (בעת הגירוש מיפו) (14).
גיליון ה'ג'ואיש כרוניקל' מה-4 במאי 1917 נתן את יריית הפתיחה. בראש מדור האקטואליה 'השבוע' הובאו דברים אלה:
בהורידנו את העיתון לדפוס, הגיעו אלינו ידיעות בעלות אופי מחריד הנוגעות לאחינו
בארץ-ישראל. נראה כי השלטונות התורכיים נכנסו למירוץ אמוק נגד היהודים בארץ
הקודש, ולמדנו בצער רב שהפרבר המרהיב של יפו – תל-אביב – גאוות היהדות
המתחדשת, נהרס כתוצאה מן האכזריות התורכית.
בהמשך מייחס העיתון את האכזריות של התורכים ל'מוריהם הטבטונים', רמז עבה לברית הצבאית שבין גרמניה ותורכיה, ומזכיר כי הגרמנים נודעו באכזריותם במהלך המלחמה בבלגיה, ובעת נסיגתם בצרפת.(15). באותו גיליון, במדור 'המלחמה', מואשם ג'מאל פאשא בכוונה 'למחוק ללא רחמים את היישוב היהודי בארץ-ישראל' ונמסר מפיו, כי 'המדיניות הארמנית של טבח תיושם לגבי היהודים' (16).
גם בשני הגיליונות הבאים של ה'ג'ואיש כרוניקל' הובאו ידיעות והערכות חמורות על הנעשה בארץ-ישראל. פעילות התורכים נגד היהודים בארץ-ישראל הוגדרה כ'טרור' (17). בידיעה של רויטר'ס מברלין, סופר כי הנושא עלה לדיון ברייכסטאג בברלין, והציר היהודי כהן היפנה
שאילתה לראש הממשלה:
בהתאם לידיעות שהגיעו לכאן, נגד האוכלוסיה היהודית שפונתה מיפו נעשו מעשים
של אכזריות ושוד, וזאת תחת עיני התורכים. לפי כמה מקורות, השלטונות התורכיים
לא סייעו למגורשים בנושאי תחבורה והזנה… האם הקנצלר הקיסרי יודע זאת? והאם
הוא מוכן לפנות אל התורכים כדי שיימנעו מלחזור [בארץ-ישראל] על הזוועות כלפי
הארמנים? (18).
"חורבן גדול בארץ-ישראל"
המידע שהובא ב'ג'ואיש כרוניקל' היה חמור, אולם הוא הוגש בצורה מאופקת, ללא כותרות גדולות, איורים או תמונות. מעבר לים, בארצות הברית, קיבל מידע זה, שבתחילה הועתק מה'ג'ואיש כרוניקל', ממדים סנסציונים. דומה ששלושת היומונים היידיים שהפיעו בניו-יורק,
'פארווערטס' (קדימה), 'דער טאג' (היום) ו'מארגען זשורנאל' (עיתון הבוקר), התחרו ביניהם בתיאור הגזירות והאסונות שניחתו על יהודי ארץ-ישראל.
כבר באמצע אפריל 1917, עוד בטרם נודעו הפרטים על הגירוש מיפו, הביא העיתון היידי הסוציאליסטי 'פארווערטס' בעמודו הראשון ידיעה, שבה נאמר כי 'היהודים בארץ-ישראל מתים ברעב'. בגוף הידיעה נמסר כי 50% מכלל תושבי ארץ-ישראל נמצאים בסכנת גוויעה מרעב, ורק התקדמות הצבא הבריטי והבסת התורכים תוכל להצילם (19).
לאחר שלושה שבועות יצא ה'פארווערטס' בכותרת גדולה במיוחד בעמודו הראשון: 'חורבן גדול בארץ ישראל'. כותרת המשנה הרחיבה את היריעה: 'פוגרום אכזרי ביפו ובתל אביב – יהודים נשדדו והומתו – רבים גורשו מירושלים – הרדיפות נמשכות גם עכשיו'. הידיעה עצמה מסתמכת על הכתוב ב'ג'ואיש כרוניקל' הלונדוני מה-4 במאי 1917, כפי שהובאו לעיל, אך בצורה בולטת יותר, תוך שימוש בביטויים מרחיקי-לכת שלא הופיעו במקור (20).
ב-20 במאי 1917 סיפר ה'פארווערטס' לקוראיו, שוב בעמוד הראשון, כי 'יהודים גורשו מכל פלשתינה'. אף שהעיתון נזהר לכתוב 'יהודים' ולא 'היהודים', השטח ממנו גורשו היהודים – 'גאנץ פאלעסטינא" (כל פלשתינה) – העיד על הטוטאליות של המעשה. הפעם מקור המידע היה
ב'מברקים רשמיים' שהגיעו לבירת ארצות הברית. וכך אמרה הידיעה:
וושינגטון, 18 במאי. - מברקים רשמיים שהגיעו לכאן מוסרים כי התורכים מגרשים
את היהודים מירושלים, מארץ-ישראל, ומכל מקום אשר אליו התקרב הצבא הבריטי.
הם מונעים מהיהודים מלהגיע לירושלים ומגרשים את התושבים משם. היהודים בעיר
נמצאים במצב נורא ואיום. לא רק שמגרשים אותם, אלא שלא מרשים להם לנוח במקום
כלשהו. אין להם להיכן להימלט. על היהודים נאסר לקחת רכוש והוא נבזז על-ידי
התורכים. אלפי יהודים מצויים במחסור נורא (21).
גם היומון הציוני "דער טאג" לא פיגר בהבאת ידיעות מרעישות. ב-8.5.1917 הביא העיתון, גם הוא בהסתמך על ה'ג'ואיש כרוניקל', כותרת ראשית: "רציחות של יהודים על-ידי התורכים בפלשתינה". בהמשך נמסר כי מגפות פוגעות ביהודי ירושלים והמושבות, ובירושלים בלבד נפטרו 873 יהודים ממחלת הכולירה. במאמר מערכת באותו יום הועלה החשש כי השלטונות התורכיים עומדים להפעיל נגד היהודים את השיטות האכזריות שהופעלו בשנים הקודמות נגד הארמנים.
'הידיעות מפלשתינה הן הנוראות ביותר שאפשר להעלות על הדעת', כתב העיתון. 'היהודים מגורשים מיפו ומירושלים. נעשים בהם פוגרומים… הבוזזים הערבים פועלים תחת עיניהם של החיילים התורכים. כל היישוב היהודי בארץ-ישראל נתון בסכנה…'.
בעמוד 4 של אותו גיליון מובא איור, הממחיש את גודל האסון. יהודי מזוקן נושא בזרועותיו אשה צעירה, כשהוא נמלט מתורכי חבוש תרבוש, המניף לעברו חרב מעוקלת. ליד הנמלט נראית גופה של יהודי הרוג. הכותרת לאיור, 'דער נייער גירוש' (הגירוש החדש), קושרת כמדומה את גירוש יפו לגירושים ולפוגרומים שהיו מנת-חלקם של היהודים ברוסיה (22).
ב-21 במאי דיווח 'דער טאג' בכותרתו הראשית כי התורכים מתכננים פוגרומים נוספים ביהודי ארץ-ישראל, וכי כל יהודי הארץ, לרבות תושבי ירושלים, יהודה והגליל, חייבים לעזוב את בתיהם. בידיעה משבדיה הניטרלית נמסר כי הוועידה הסוציאליסטית המתכנסת בשטוקהולם,
קיבלה פניות ממפלגות יהודיות לפעול להצלת יהודי ארץ-ישראל (23).
ה'מארגען זשורנאל' הציוני-דתי לא פיגר אחר שני היומונים האחרים. בעיתון זה הובאו הידיעות הקשות על גירוש יפו ותל-אביב, מעשי הביזה והרצח, אך היו גם מספר חידושים. כך לדוגמה נמסר, כי יהודי בריטניה פנו לממשלות שתי מדינות ניטרליות, הולנד ודנמרק, בבקשה להתערב אצל הגרמנים והתורכים (24). עיתון זה, יותר מהאחרים, הביא חומר שוטף על הנעשה בארץ-ישראל. ב-9 במאי 1917 פורסם מאמרו של ד"ר נחום סלושץ, היסטוריון, חוקר ספרות וארכיאולוג מן הסורבון, שעשה אז בארצות הברית, "הקטסטרופה בארץ-ישראל", שבו
צוינה הסכנה הגדולה ליהודי הארץ מהמוסלמים, והתורכים בראשם. לאחר שבוע הביא העיתון ידיעה מלונדון, על גירושים חדשים בארץ-ישראל – מירושלים ו'המושבות היהודיות הסמוכות' (25).
'דער מארגען זשורנאל' היה היומון היהודי היחיד שכתב על פעילות אמריקנית רשמית לטובת היהודים הסובלים בארץ-ישראל. 'אמריקה מוחה נגד הרציחות התורכיות של יהודים', אמרה כותרת גדולה (אם כי לא ראשית). כותרת המשנה סיפרה כי הנשיא וילסון שיגר מחאה על מעשי התורכים בארץ-ישראל דרך ממשלת שבדיה, וכן שהוועד היהודי האמריקני מנסה להפעיל את ממשלת ספרד הנייטרלית. בגוף הידיעה נכתב כי וילסון שיגר "מחאה חריפה" לממשלת תורכיה, בתגובה על הרציחות והגירושים. עם זאת צוין, כי הממשל האמריקני אינו יכול לעשות יותר מכך בשעה זו (26).
גם בשבועונים וירחונים
הידיעות על גורלם הקשה של יהודי ארץ-ישראל הופיעו כמעט בכל עיתון יהודי בארצות הברית – מיומונים עד ירחונים. להלן יובאו שתי דוגמאות: ב'ג'ואיש אקספוננט', שבועון ותיק בשפה האנגלית שהופיע בפילדלפיה מאז 1886, הופיעו פרטים מסמרי-שיער על גורלם הקשה של יהודי ארץ-ישראל. בידיעה שהוכתרה במילים 'יהודים גורשו מיפו', ושנכתב מעליה כי היא 'מיוחדת לעיתון', סופר כי גזירות קשות, שוד ורצח היו מנת חלקם של המגורשים. העיתון ידע לספר כי עוד לפני שיהודי יפו ותל-אביב נאלצו לנטוש את בתיהם, שטפו ערבים ובדווים, גברים ונשים, את השכונות היהודיות והעמיסו על גמלים וחמורים את רכוש העוזבים, לרבות רהיטיהם. וכל זאת, לאחר שהובטח ש'השכונות היהודיות יהיו בטוחות בהשגחת השלטון'. העיתון גם דיווח, ששני יהודים תימנים נתלו בכניסה לתל-אביב, כדי להפחיד את שאר היהודים ולהראות להם מה יהיה גורלו של מי שיתנגד לפעולות הבוזזים.
ה'ג'ואיש אקספוננט' המשיך בתיאור הזוועות:
הדרכים למושבות שמצפון ליפו היו גדושות באלפי גברים, נשים וילדים הגוועים
ברעב. עדויות על התעללות ואכזריות כלפי המגורשים הגיעו ממקורות מהימנים
ביותר. נמסר על מקרים רבים שיהודים עשירים נשדדו ונרצחו בגבעות החול
הסמוכות לתל-אביב. צעירים יהודים מהמושבות התארגנו במיליציה, כדי להגן
על העוזבים מפני השודדים. משמרות אלה נעצרו על-ידי התורכים וטופלו ביד
קשה… גורל דומה מצפה לשאר היהודים בארץ-ישראל… (27).
בירחון העברי 'התורן' שהופיע בניו-יורק כתב על 'גירוש יפו' בר-סמכא לענייני ארץ-ישראל, יצחק בן-צבי, מראשי מפלגת פועלי-ציון בארץ, שגורש ממנה על-ידי ג'מאל פאשא שנתיים לפני כן. בן-צבי ניסה בדבריו לגלות זהירות, אולם גם הוא נסחף במהרה:
הידיעות שבאו בימים האחרונים מלונדון על גירושם האכזרי של כל יהודי יפו
והמושבות, נתאשרו גם על-ידי מחאתו של ד"ר כהן, המורשה הסוציאליסטי בבית
המורשים הגרמני. אין אנו יכולים עדיין לדעת עד כמה נכונים הם הפרטים המסופרים על
גודל החורבן, ועל החמס וההרג בשעת גירוש יפו. אולם אין עוד ספק בעצם הדבר, כי ברגע זה
אין עוד ביפו אף יהודי מכל עשרת אלפי היהודים תושביה, וכי שאר היהודים בארץ-ישראל –
בירושלים, במושבות ובשאר הערים – צפויים לסכנה נוראה של גירוש וכליה. (28)
'הרס הקיום הכלכלי'
הגרמנים, בני בריתם של התורכים, ניסו למזער את גל השמועות על הפגיעות ביישוב היהודי בארץ-ישראל. הדרך המהירה ביותר היתה לפרסם ידיעה 'מהימנה' בעיתון היוצא בגרמניה, והעיתון המתאים ביותר לכך היה שבועונה של ההסתדרות הציונית הגרמנית, 'יידישה
רונדשאו'.
בגיליון 21 של השבועון הובאה בעמוד הראשון ידיעה גדולה ללא כותרת, שמתחילה במילים: 'בעניין מצבה של האוכלוסייה היהודית שנפגעה מפינוי אזור יפו בארץ-ישראל'. העיתון מציין כי מדובר בכתבה טלגרפית שנשלחה בלעדית ל'יידישה רונדשאו' מירושלים באמצע מאי 1917:
על סמך רשיון מיוחד נשארו ביפו 30 יהודים, מתוכם 12 שומרים על השכונה
היהודית תל-אביב. עד כה לא נפגע שם דבר ואפילו הגינות מטופלות.
לפי הפקודות הותר לחקלאים במושבות היהודיות להישאר בהן עם משפחותיהן ולבעלי
מטעים הותר להישאר בלי משפחותיהם, אך אין אוכפים הוראה זו בקפדנות, כך שרוב
האוכלוסייה במושבות הצליחה לקבל רשות להישאר. רק 600 איש חייבים היו לעזוב
את המושבות.
מתוך 8000 עד 9000 תושבי יפו שחייבים היו לעזוב, נמצאים למעלה מ-3000 בגליל
התחתון, מעל 1000 בפתח-תקוה וכפר סבא והיתר מפוזרים במושבות היהודיות
בשומרון, בגליל העליון ובערים…. הפינוי הרס את קיומם הכלכלי של רוב העוזבים,
זעזע את מעשה ההתיישבות והרס את המוסדות הציבוריים [יש לזכור שרוב מוסדות
היישוב החדש היו ביפו ובתל-אביב].
הנה כי כן, אף שהידיעה ביקשה לאזן את הידיעות שפורסמו במדינות ההסכמה על 'זוועות' ו'פוגרומים' בקרב היהודים בארץ-ישראל, הסתנן לתוכה מידע על הרס כלכלי של המגורשים והרס ציבורי של היישוב. בהמשכה נתבעו יהודי העולם להעמיד סכומי כסף גדולים – 12000
פרנק ליום - 'לטיפול סביר בפליטים' ורבע מיליון פרנק לשמירה על הקיים במטעי המושבות בעונת הקיץ.
הידיעה הסתיימה במילים מרגיעות לפחות בנושא חשוב אחד: 'בירושלים לא היה פינוי' (29).
מי שנרגע מן הידיעה ה'מאוזנת', שהתעלמה לחלוטין מן הגירוש וסיפרה בקיצור מהיכן לא גורשו יהודי ארץ-ישראל, נתקף בוודאי דאגה למראה ה'קול קורא' שהובא מימין לידיעה מירושלים, בחתימת ורבורג (אוטו ורבורג, נשיא ההסתדרות הציונית), שעמד בראש גוף שכונה
'עזרה לפלשתינה':
בצוק העיתים והעובדות הקשות הוכרחו אחינו בפלסטינה לעזוב את ביתם
שנבנה בעבודה של עשרות שנים.
יפו פונתה. כמעט כל תושביה היהודים הוכרחו לעזבה בהשאירם אחריהם
עדות גאה ליכולת היצירה היהודית.
במושבות היהודיות נשאר רק חלק מן האוכלוסייה היהודית.
חסרי-בית במולדת, מופקרים לסבל השמור לפליטים ולמחלות קשות – זקוקה
עתה האוכלוסייה היהודית שהחזיקה מעמד באומץ כמעט שלוש שנים,
לתמיכתנו.
יהודים!
בעת הזאת חייבים יהודים בכל אתר להוכיח שלא ינטשו את החלוצים שהביאו
ללידתנו מחדש בארץ אבותינו.
ילדים ונשים, זקנים וחולים מחכים לעזרתנו. דרושה פעולת עזרה גדולה מהירה
ומקפת. אנו פונים בדרישה נמרצת לכל היהודים:
עזרו! עזרו מהר! עזרו באהבה!
היהדות תמלא את חובתה. 'העזרה לפלשתינה' זקוקה לתמיכתכם (30).
נראה כי לאור הדברים האלה, לרבות ה'קול קורא', קורא מן השורה יכול היה להתרשם שלא-בחיוב ממעשי התורכים כנגד היישוב היהודי בארץ-ישראל. שהרי, אף שלא נכתבה מלה רעה אחת על מעשי התורכים, כיצד הגיעו יהודי ארץ-ישראל למצב כה קשה? לפנינו דוגמה
שאפשר להגדירה כ'תקשורת עוינת' – כתיבה לא-מגויסת דייה, שמבצבצת ממנה ביקורת על בעלי-ברית במלחמה.
האם עזרו הפרסומים?
אם כך היה הדבר, ניתן להבין את הטקסט שהופיע בראש הגיליון הבא של ה'יידישה רונדשאו'. בגיליון ה-1 ביוני 1917 הובא בעמוד הראשון מברק ארוך מירושלים, חתום על-ידי טהון (יעקב טהון, המנהל בפועל של המשרד הארץ-ישראלי), שכותרתו היתה: 'על המצב
בפלשתינה'. טהון פתח וכתב כי הידיעות שהפיצה סוכנות הידיעות הוואס על צעדים אכזריים שנקט מפקד הארמיה הרביעית ושר הימיה ג'מאל פאשא – אינם נכונים, ואישים יהודיים בארץ-ישראל מוצאים לנכון להעמיד דברים על דיוקם.
אין זה נכון שהגירושים כוונו רק נגד האוכלוסייה היהודית. כמו כן אין אמת בטענה
שהשלטונות הכריחו את היהודים להסתלק מיד, מבלי לקחת עימם דבר כלשהו.
קלוטה לחלוטין מן האוויר הטענה ששני יהודים מתל-אביב התנגדו לשלטונות
ולכן ניתלו מיד. האמת היא שכל האוכלוסייה [מיפו], גם זו הלא-יהודית, נפגעה
מהגירוש. כמו כן, לפי בקשתו המפורשת של ג'מאל פאשא, לא נקטו השלטונות
בשום צעד חריף. ג'מאל פאשא גם האריך בעשרה ימים את המועד האחרון של
הגירוש, כדי שהיהודים יוכלו לחוג בבתיהם את ליל הסדר. שום יהודי לא ניתלה או
הואשם בהקשר לגירוש. גירוש יפו ותל-אביב נעשה בסדר מופתי, בהנהלת ועדה יהודית
ובעזרת עגלות ובהמות-משא שהעמידו איכרים יהודים לרשות המפונים.
טהון חזר על הצורך בסיוע כספי דחוף למגורשים, שכן כל האוכלוסייה, והמפונים במיוחד, 'כמו אוכלוסיות בארצות אחרות הנמצאות באזורי הלחימה', זקוקים לעזרה. הוא לא חסך שבחים מג'מאל פאשא, שהקציב כבר 100000 פרנק להקלת סבלם של המגורשים. טהון גם
שיבח את המצביא התורכי על 'התעניינותו בפועלם המסור של היהודים בתחום התרבות והחקלאות, ובהעדפתו אנשי מקצוע יהודים בתחומי החקלאות והטכניקה בעבודות חשובות' (31). הוא רק לא ציין שהדבר היה נכון בתחילת המלחמה, ובוודאי לא ב-1917.
עד כאן הפרסומים בעיתונים יהודיים אודות גירוש יהודי יפו ותל-אביב באביב 1917 משני עברי החזית של מלחמת העולם הראשונה. יש להוסיף כי פרסומים ברוח דומה הופיעו גם בעיתונים לא יהודיים במדינות ההסכמה ואף במדינות הנייטרליות. ממשלת גרמניה הודאגה מהידיעות הקשות, והיא פרסמה ב-29 במאי 1917 הודעה מיוחדת, שבה קבעה כי לא הוכח שהיו טבח ושוד בעת הפינוי מיפו (32). ג'מאל פאשא עשה ככל יכולתו להפיס את דעת היהודים במהלך חודש מאי. ב-28 במאי הוא כינס כמה מראשי היהודים, ביניהם טהון, מאירוביץ', דיזנגוף וקראוזה (מנהל מקווה ישראל) ותבע מהם להכחיש בעיתוני העולם את הידיעות על רצח ושוד שנעשו כביכול בעת הגירוש. (נראה שמכתבו של טהון ל'יידישה רונדשאו' נכתב במסגרת מסע-הכחשות זה). דיזנגוף הסכים עימו שהידיעות אינן נכונות, אך ציין כי המגורשים סובלים קשות מידי הפקידות התורכית. באותה פגישה העמיד ג'מאל פאשא 3000 לירות תורכיות לשם סיוע למגורשים וכן הורה לשחרר שני רופאים יהודים מהצבא, ד"ר שרמן וד"ר פוחובסקי, כדי שיטפלו במגורשים (33).
האם הידיעות שפורסמו בעיתוני העולם היו נכונות? רובן היו מופרזות ותוארו בהם אירועים ומהלכים שלא היו. עד כמה שידוע, ביזה ותליית שני יהודים לא היו כלל בעת הגירוש. גם ה'פוגרומים' שתוארו הומצאו כנראה במערכות העיתונים. ומבחינה זו העיתונות היהודית-אמריקנית חרגה מן האמת. ייתכן שביקשה להסעיר את הרוחות כדי להציל את יהודי ארץ-ישראל ואולי כך נהוג היה בעיתונות האמריקנית בתחילת במאה ה-20. אף שהגירוש היה ללא ספק מהלך קשה, לא ידוע על פגיעות בנפש או נזק של ממש לרכוש יהודי שנעזב בתל-אביב. השכונה עמדה ריקה במשך שבעה חודשים, כשרק מספר צעירים יהודים ('הנשארים') שומר עליה. הממשל התורכי ידע על קיומם ואישר את פעילותם, כנראה בעקבות תשלום 'בקשיש' (שוחד) במקומות המתאימים. הוא אף צירף אליהם שני שוטרים ערבים, שתפקידם היה להבריח גנבים (34). בתי תל-אביב והשכונה כולה, מכל מקום, יצאו שלמים מהגירוש ומה שבא בעקבותיו.
ואולם 'תקשורת עוינת' זו לתורכים, בעיתונים היהודים בעולם שהרעישו עולמות, לרבות הדברים המאופקים ב'יידישה רונדשאו' הברליני, שהסתירו טפח וגילו טפחיים, הוכיחה את עצמה, ולא מן הנמנע שהיא הביאה לכך שג'מאל פאשא לא פגע ביהודי ארץ-ישראל מעבר
למה שעשו שלוחיו ביפו ותל-אביב. שום גירוש נוסף לא התרחש עד סיומה של המלחמה, אף לא בימים הקשים של חשיפת רשת הריגול ניל"י, כחצי שנה לאחר 'גירוש יפו'. באחד הסיכומים הראשונים שלאחר המלחמה, שנכתב על-ידי מנחם קליונר, מזכיר 'ועד ההגירה' בהנהגת מאיר דיזנגוף שסייע למגורשים, מצוטט קצין תורכי, שאמר לאחד הפליטים:
לולא הקול שלכם, שכשעושים לכם איזו רעה אתם מרימים קול צעקה, שנשמע
מסוף העולם ועד סופו – כמו שעשיתם אחרי הגרוש מיפו – לא היינו משאירים מכם
שריד ופליט (35).
מותר להניח, אפוא, שהמהומה שיצרה התקשורת היהודית, לצד פעילות יהודית בתחום הפוליטי והדיפלומטי, סייעה ליישוב היהודי הקטן והסובל בארץ-ישראל, ואולי אף הצילה אותו מגורל נורא.
ה ע ר ו ת
- וראו, למשל, דבריו בראשון לציון, בעת ביקור ב-10 באוקטובר 1915, ספר ראשון לציון (העורך: ד' יודילוביץ') ראשון-לציון 1941, עמ' 393. (להלן: ראשון לציון).
- מ' בן הלל הכהן, מלחמת העמים, א', ירושלים תשמ"א, עמ' 444 (להלן: מב"ה הכהן).
- עליזה גדעוני-פרידלנד, זכרונות מן העבר, הוצאה משפחתית, חש"ד, עמ' 42.
- אשר לעיתונות הזמן, רובו של מאמר זה עוסק בה. בין היצירות הספרותיות העוסקות בגירוש,
ראו: א' ראובני, עד ירושלים, טרילוגיה מימי מלחמת העולם הראשונה, תל-אביב תשי"ד;
י"ח ברנר, המוצא, יפו תרע"ט; א' ברש, כעיר נצורה, רמת-גן, תש"ה; ד' בארון, הגולים,
תל-אביב, 1970; רשימת ספרי הזיכרונות על הגירוש וגורלם של המגורשים ארוכה ביותר, ולא
תובא כאן; מבין ספרי המחקר יוזכרו ספרה של נורית גוברין, כתיבת הארץ (ירושלים תשנ"ט),
המביא פרק גדול (עמ' 145-82) על הגירוש והשתקפותו ביצירות הספרות וספרו של נתן
אפרתי, ממשבר לתקווה – היישוב היהודי בארץ-ישראל במלחמת-העולם הראשונה, ירושלים
תשנ"א, ובמיוחד פרק 13 (עמ' 330-284).
- מב"ה הכהן, ב', עמ' 557.
- ראשון לציון, עמ' 401.
- ה' יפה, דור מעפילים, ירושלים תשל"א (מהדורה 2), עמ' 395.
- נ' אפרתי (הערה 9 לעיל), עמ' 286.
- אחד הספרים הבולטים בנושא הוא: Mattews, Joseph, Reporting the Wars, Minneapolis, University of Minnesota Press, 1957 . גישה ביקורתית ליחסי שלטונות-עיתונות בימי מלחמת העולם הראשונה מציינת את הספר: Seldes, George, You Can't Print That, Paison & Clarke, Garden City, New York 1929 . על התפתחות הנושא בארץ, ערב קום המדינה ובשנותיה הראשונות, ראו: ד' גורן, עיתונות במדינת מצור, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1971.(להלן: גורן).
- וראו לדוגמה: א' רובינשטיין, 'התקשורת אשמה', הארץ, 3.3.1988; ד' כספי, 'העם נגד תקשורת עוינת?', אותות, 1.5.1988; נ' ברנע, 'תחי התקשורת העוינת', העין השביעית, 1.1.1996.
- ג'ואיש כרוניקל, 7.8.1914; 'גיליון המלחמה', שם, 19.11.1915.
- גורן, עמ' 84.
- שם, שם.
- גיליונות הג'ואיש כרוניקל, לונדון, 4, 11 ו-18 במאי 1917.
- שם, 4.5.1917.
- שם.
- שם, 11.5.1917.
- שם, 18.5.1917.
- פארווערטס, 17.4.1917.
- שם, 8.5.1917.
- שם, 20.5.1917
- דער טאג, 8.5.1917.
- שם, 21.5.1917.
- דער מארגען זשורנאל,8.5.1917.
- שם, 9.5.1917, 16.5.1917.
- שם, 22.5.1917.
- ג'ואיש אקספוננט, 11.5.1917.
- התורן, 25.5.1917.
- יידישה רונדשאו, 25 במאי 1917.
- שם.
- שם, 1 ביוני 1917.
- הודעת ממשלת גרמניה, הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים, תיק .CM 241/16/214
- מב"ה, ב', עמ' 619-618.
- אחד 'הנשארים', יצחק אולשנסקי (אולשן), היה לימים נשיא בית המשפט העליון. על חוויותיו בתל-אביב הריקה כתב בספרו, דין ודברים, ירושלים ותל-אביב, 1978. על היחסים עם התורכים לאחר הגירוש, ראו שם, עמ' 53-52.
- מ' קליונר, מגלת כפר-סבא: קורות הגולים בכפר-סבא, תרע"ז-תרע"ח, יפו, תר"פ, עמ' 36.
ד"ר מרדכי נאור הוא סופר וחוקר תולדות ארץ-ישראל. עורך את כתב-העת ק ש ר, מטעם המכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית באוניברסיטת תל-אביב.
