גירוש תל-אביב
מתוך "אריאל", חוברת 190-189, ירושלים 2012, עמ' 159-149
גירוש אחד בלבד
איך מנעה התקשורת היהודית בעולם מג'מאל פאשא
להמשיך ולגרש יהודים – לאחר "גירוש תל-אביב" באביב 1917
מרדכי נאור
מאז ראשית מלחמת-העולם הראשונה סבל היישוב היהודי בארץ-ישראל מקשיים אובייקטיביים ומהתנכלויות יזומות של השלטון הטורקי. אל המחלות, הרעב וביטול משטר הקפיטולציות נוספו גירוש אלפים מהארץ, החרמות של רכוש, מזון ובהמות עבודה, מאסרים ונגישות. וחרף כל זאת למדו אלה שנשארו לאחר עזיבה וגירוש המוניים, לשרוד.
בתחילת 1917 החמיר המצב, עם התקדמות כוחות הצבא הבריטי מסיני לדרום ארץ-ישראל. הטורקים, אחוזי בהלה, הנחיתו על תושבי יפו ותל-אביב מהלומה: פינוי מיידי. אמנם ההוראה ניתנה לכל תושבי יפו – ערבים, יהודים ואזרחי מדינות זרות (בעלות-ברית של תורכיה ומדינות נייטרליות, השאר גורשו כבר בתחילת המלחמה) - אולם רק לגבי היהודים חלה הקפדה יתרה על ביצועה. השלטון העות'מאני נימק את הוראת-הגירוש ב"צורכי המלחמה", דהיינו שעם התקדמות הצבא הבריטי – שהגיע לעזה - קיימת סכנה מוחשית לשלום האזרחים, והשלטון מבקש להקדים רפואה למכה.
"גירוש תל-אביב" (למעשה יפו, אך תל-אביב, בעת ההיא שכונה מרוחקת של יפו, זכתה למירב תשומת-הלב) תועד מאז אותם ימים ואילך אין ספור פעמים – תחילה בעיתונות, לאחר מכן בספרי הזיכרונות, ביצירות ספרות, ובתקופה מאוחרת יותר במחקר הספרותי וההיסטורי. הוא הותיר צלקות בבני הדור, ואין ספק כי אחד מראשי תל-אביב והיישוב, מרדכי בן-הלל הכהן, היה פה לרבים בכותבו ביומנו: "לא יישכח המחזה הזה. לא נסלח העוון הזה לג'מאל פאשא לעולם" [1] עתידה של תל-אביב היה באותם ימים לוט בערפל. מנשה מאירוביץ', מאנשי ביל"ו, מספר על ביקור בתל-אביב העזובה: "עברנו את יפו. עמדנו לרגע על-יד רחוב הרצל שבתל-אביב. לפנינו תל-אביב מתה…מביטים אנחנו על תל-אביב ובמוחינו עולה שאלה: האם כל זה יחרב? לא! אי אפשר! [2]
הגירוש מיפו ומתל-אביב התרחש בשבוע הראשון של אפריל 1917. העיר התרוקנה מיהודיה. בין 9,000 ל10,000 נפש נאלצו לעזוב. אלפים מהם התרכזו בפתח-תקוה וכפר סבא והשאר עברו לירושלים (בניגוד לאיסור טורקי) ולצפון הארץ. המגורשים חיו במשך חודשים ארוכים בתנאים קשים, ורבים מהם נפגעו ממחלות. התמותה בקרבם הייתה מבהילה. בתחילת 1918 כתב ד"ר הלל יפה ביומנו, כי מבין גולי תל-אביב ויפו החיים בתת-תנאים בכפר סבא, 250 חולים, ו-25 נפטרים מדי שבוע.[29]
שמואל חדש מקבוצת כנרת, שערך מחקר על "מגורשי יהודה", כפי שכונו בעת ההיא, מצא כי מספר הניספים מרעב ומחלות היה מבהיל ממש, קרוב ל-1,000.[30]
השליט הטורקי ג'מאל פאשא לא הסתפק בגירוש יהודי יפו ותל-אביב. תוכניתו הייתה לגרש ממקום מושבם את כל יהודי הארץ – ולפחות את רובם - ובשלב הראשון את תושבי מושבות הדרום וירושלים. הוא אף הצהיר על כך בגלוי באוזני הקונסולים של המדינות הידידותיות לתורכיה וקונסולים של המדינות הנייטרליות, שאותם כינס בדחיפות.[31] הגרמנים – הן הגורמים הצבאיים (במיוחד יועציו הצמודים מצבא גרמניה), והן המדיניים – בלמו אותו ומנעו ממנו לבצע את זממו. אולם ג'מאל לא הירפה ובמשך מספר שבועות הוא חזר וניסה להרחיב את הגירוש על מקומות נוספים.
מה שמנע ממנו בסופו של דבר לפגוע ביהודי ארץ-ישראל היו קול זעקה שהקימו אישים וגורמים יהודיים, במיוחד בגרמניה ובארצות הברית והפעלת לחץ. לעיתונות היהודית של העת ההיא היה תפקיד חשוב בהובלת מהלכים אלה.
ההתחלה - בלונדון
במאי 1917 הגיעו הידיעות הראשונות על הגירוש מיפו לעיתונים יהודיים באנגליה, ארצות הברית, גרמניה ומדינות נוספות. הן עשו דרכן, בגלל קשיי הזמן והמלחמה, במשך שבועות מספר ומקורן העיקרי, ככל הנראה, היה במצרים, שם התרכזו כמה מראשי ניל"י, שקיבלו מידע מדאיג מארץ-ישראל.
ידיעות בדוקות ובלתי בדוקות על אכזריות הטורקים במקרים אחרים, וללא ספק מניפולציות תעמולתיות מצד מעצמות ההסכמה שביקשו לפגוע באויב הטורקי – כל אלה העצימו את ממדי ההתרחשויות ושיוו להן מתכונת מאיימת ואף "חסלנית". היישוב היהודי הקטן בארץ-ישראל היה נתון, לפי ידיעות אלה, בסכנה חמורה ואולי אף בסכנת-מוות.
במסגרת מאמר זה נבדקו עיתונים יהודיים בשלוש מדינות – בריטניה, ארצות הברית וגרמניה. בכולם, אפילו בעיתון היהודי-גרמני שהופיע במדינה שהייתה בת-ברית לטורקיה, הופיעו דברים חמורים, אם כי בגרמניה הם הובאו במובלע, מסיבות מובנות. בבריטניה, אויבתה של טורקיה, היו העיתונים בכלל, לרבות העיתונים היהודיים, גדושי הסברה וידיעות פטריוטיות. שבועונה הכמעט-רשמי של יהדות בריטניה, ה"ג'ואיש כרוניקל", כתב בגיליונו מה-4 במאי 1917:
בהורידנו את העיתון לדפוס, הגיעו אלינו ידיעות בעלות אופי מחריד
הנוגעות לאחינו בארץ-ישראל. נראה כי השלטונות הטורקיים נכנסו
למירוץ אמוק נגד היהודים בארץ הקודש, ולמדנו בצער רב שהפרבר
המרהיב של יפו – תל-אביב – גאוות היהדות המתחדשת, נהרס כתוצאה
מן האכזריות הטורקית.
בהמשך ייחס העיתון את האכזריות של הטורקים ל"מוריהם הטבטונים'" רמז עבה לברית הצבאית שבין גרמניה וטורקיה, והזכיר כי הגרמנים נודעו באכזריותם במהלך המלחמה בבלגיה, ובעת נסיגתם בצרפת.[32] באותו גיליון, במדור "המלחמה", הואשם ג'מאל פאשא בכוונה "למחוק ללא רחמים את היישוב היהודי בארץ-ישראל" ונמסר מפיו, כי "המדיניות הארמנית של טבח תיושם לגבי היהודים".[33]
גם בשני הגיליונות הבאים של ה"ג'ואיש כרוניקל" הובאו ידיעות והערכות חמורות על הנעשה בארץ-ישראל. פעילות הטורקים נגד היהודים בארץ הוגדרה כ"טרור".[34] בידיעה של רויטר'ס מברלין, סופר כי הנושא עלה לדיון ברייכסטאג בברלין, והציר היהודי כהן היפנה שאילתה לראש הממשלה:
בהתאם לידיעות שהגיעו לכאן, נגד האוכלוסיה היהודית שפונתה מיפו
נעשו מעשים של אכזריות ושוד, וזאת תחת עיני הטורקים. לפי כמה
מקורות, השלטונות הטורקיים לא סייעו למגורשים בנושאי תחבורה והזנה… האם הקנצלר הקיסרי יודע זאת? והאם הוא מוכן לפנות אל הטורקים כדי שיימנעו מלחזור [בארץ-ישראל] על הזוועות כלפי
הארמנים?[35]
"חורבן גדול בארץ-ישראל"
המידע שהובא ב"ג'ואיש כרוניקל" היה חמור, אולם הוא הוגש בצורה מאופקת, ללא כותרות גדולות, איורים או תמונות. מעבר לים, בארצות הברית, קיבל מידע זה, שבתחילה הועתק מהעיתון היהודי-אנגלי ולאחר מכן הורחב, ממדים סנסציוניים – כמקובל אז בעיתונות האמריקאית. דומה ששלושת היומונים היידיים שהופיעו בניו-יורק, "פארווערטס" (קדימה), "דער טאג" (היום) ו"מארגען זשורנאל" (עיתון הבוקר), התחרו ביניהם בתיאור הגזירות והאסונות שניחתו על יהודי ארץ-ישראל.
כבר באמצע אפריל 1917, עוד בטרם נודעו הפרטים על הגירוש מיפו, הביא העיתון היידי הסוציאליסטי "פארווערטס" בעמודו הראשון ידיעה, שבה נאמר כי "היהודים בארץ-ישראל מתים ברעב". בגוף הידיעה נמסר כי 50% מכלל תושבי ארץ-ישראל נמצאים בסכנת גוויעה מרעב, ורק התקדמות הצבא הבריטי והבסת הטורקים תוכל להצילם.[36]
לאחר שנודעו הפרטים הראשונים על "גירוש יפו", יצא ה'פארווערטס' בכותרת גדולה במיוחד בעמודו הראשון: "חורבן גדול בארץ ישראל'. כותרת המשנה הרחיבה את היריעה: 'פוגרום אכזרי ביפו ובתל אביב – יהודים נשדדו והומתו – רבים גורשו מירושלים – הרדיפות נמשכות גם עכשיו". הידיעה עצמה הסתמכה על הכתוב ב"ג'ואיש כרוניקל" הלונדוני מה-4 במאי 1917, כפי שהובאו לעיל, אך בצורה בולטת יותר, תוך שימוש בביטויים מרחיקי-לכת שלא הופיעו במקור.[37]
ב-20 במאי 1917 סיפר ה"פארווערטס" לקוראיו, שוב בעמוד הראשון, כי "יהודים גורשו מכל פלסטינה'. אף שהעיתון נזהר לכתוב '"יהודים" ולא "היהודים", השטח ממנו גורשו היהודים – "גאנץ פאלעסטינא" (כל פלסטינה) – העיד על הטוטאליות של המעשה. הפעם מקור המידע היה ב"מברקים רשמיים" שהגיעו לבירת ארצות הברית. וכך אמרה הידיעה:
וושינגטון, 18 במאי - מברקים רשמיים שהגיעו לכאן מוסרים כי הטורקים מגרשים את היהודים מירושלים, מארץ-ישראל, ומכל מקום אשר אליו התקרב הצבא הבריטי. הם מונעים מהיהודים מלהגיע לירושלים ומגרשים את התושבים משם. היהודים בעיר נמצאים במצב נורא ואיום. לא רק שמגרשים אותם, אלא שלא מרשים להם לנוח במקום כלשהו. אין להם להיכן להימלט. על היהודים נאסר לקחת רכוש והוא נבזז על-ידי הטורקים. אלפי יהודים מצויים במחסור נורא.[38]
גם היומון הציוני "דער טאג" לא פיגר בהבאת ידיעות מרעישות. הכותרת הראשית הראשונה שלו בנושא אמרה: "רציחות של יהודים על-ידי הטורקים בפלסטינה". בהמשך נמסר כי מגפות פוגעות ביהודי ירושלים והמושבות, ובירושלים בלבד נפטרו 873 יהודים ממחלת הכולירה. במאמר מערכת באותו יום הועלה החשש כי השלטונות הטורקיים עומדים להפעיל נגד היהודים את השיטות האכזריות שהופעלו בשנים הקודמות נגד הארמנים.
"הידיעות מפלסטינה הן הנוראות ביותר שאפשר להעלות על הדעת", כתב העיתון. "היהודים מגורשים מיפו ומירושלים. נעשים בהם פוגרומים… הבוזזים הערבים פועלים תחת עיניהם של החיילים הטורקיים. כל היישוב היהודי בארץ-ישראל נתון בסכנה".
בעמוד 4 של אותו גיליון מובא איור, הממחיש את גודל האסון. יהודי מזוקן נושא בזרועותיו אישה צעירה, כשהוא נמלט מתורכי חבוש תרבוש, המניף לעברו חרב מעוקלת. ליד הנמלט נראית גופה של יהודי הרוג. הכותרת לאיור, "דער נייער גירוש" (הגירוש החדש), קושרת ללא ספק את גירוש יפו ותל-אביב לגירושים ולפוגרומים שהיו מנת-חלקם של היהודים ברוסיה.[39]
בהמשך דיווח "דער טאג" בכותרתו הראשית כי הטורקים מתכננים פוגרומים נוספים ביהודי ארץ-ישראל, וכי כל יהודי הארץ, לרבות תושבי ירושלים, יהודה והגליל, חייבים לעזוב את בתיהם. בידיעה משבדיה הניייטרלית נמסר כי הוועידה הסוציאליסטית המתכנסת בשטוקהולם, קיבלה פניות ממפלגות יהודיות לפעול להצלת יהודי ארץ-ישראל.[40]
ה"מארגען זשורנאל" הציוני-דתי לא פיגר אחר שני היומונים האחרים. בעיתון זה הובאו הידיעות הקשות על גירוש יפו ותל-אביב, מעשי הביזה והרצח, אך היו גם מספר חידושים. כך לדוגמה נמסר, כי יהודי בריטניה פנו לממשלות שתי מדינות נייטרליות, הולנד ודנמרק, בבקשה להתערב אצל הגרמנים והטורקים.[41] עיתון זה היה היומון היהודי היחיד שכתב על פעילות אמריקנית רשמית לטובת היהודים הסובלים בארץ-ישראל. "אמריקה מוחה נגד הרציחות הטורקיות של יהודים", אמרה כותרת גדולה (אם כי לא ראשית). כותרת המשנה סיפרה כי הנשיא וילסון שיגר מחאה על מעשי הטורקים בארץ-ישראל דרך ממשלת שבדיה, וכן שהוועד היהודי האמריקני מנסה להפעיל את ממשלת ספרד הנייטרלית. בגוף הידיעה נכתב כי וילסון שיגר "מחאה חריפה" לממשלת טורקיה, בתגובה על הרציחות והגירושים. עם זאת צוין, כי הממשל האמריקני אינו יכול לעשות יותר מכך בשעה זו.[42]
יצחק בן-צבי כותב בניו-יורק
הידיעות על גורלם הקשה של יהודי ארץ-ישראל הופיעו כמעט בכל עיתון יהודי בארצות הברית – מיומונים עד ירחונים. גם התקופונים הירבו בתיאורי הזוועות. להלן תיאור מה"ג'ואיש אקספוננט", שבועון ותיק בשפה האנגלית שהופיע בפילדלפיה מאז 1886. בידיעה שהוכתרה במילים "יהודים גורשו מיפו", סופר כי גזירות קשות, שוד ורצח היו מנת חלקם של המגורשים. העיתון ידע לספר כי עוד לפני שיהודי יפו ותל-אביב נאלצו לנטוש את בתיהם, שטפו ערבים ובדווים, גברים ונשים, את השכונות היהודיות והעמיסו על גמלים וחמורים את רכוש העוזבים, לרבות רהיטיהם. וכל זאת, לאחר שהובטח ש"השכונות היהודיות יהיו בטוחות בהשגחת השלטון". העיתון גם דיווח, ששני יהודים תימנים נתלו בכניסה לתל-אביב, כדי להפחיד את שאר היהודים ולהראות להם מה יהיה גורלו של מי שיתנגד לפעולות הבוזזים.[43]
בירחון העברי "התורן" שהופיע בניו-יורק כתב על "גירוש יפו" בר-סמכא לענייני ארץ-ישראל, יצחק בן-צבי, מראשי מפלגת פועלי-ציון בארץ, שגורש ממנה על-ידי ג'מאל פאשא שנתיים לפני כן. בן-צבי ניסה בדבריו לגלות זהירות, אולם גם הוא נסחף במהרה:
הידיעות שבאו בימים האחרונים מלונדון על גירושם האכזרי של כל יהודי יפו והמושבות, נתאשרו גם על-ידי מחאתו של ד"ר כהן, המורשה הסוציאליסטי בבית המורשים הגרמני. אין אנו יכולים עדיין לדעת עד כמה נכונים הם הפרטים המסופרים על גודל החורבן, ועל החמס וההרג בשעת גירוש יפו. אולם אין עוד ספק בעצם הדבר, כי ברגע זה אין עוד ביפו אף יהודי מכל עשרת אלפי היהודים תושביה, וכי שאר היהודים בארץ-ישראל – בירושלים, במושבות ובשאר הערים – צפויים לסכנה נוראה של גירוש וכליה.[44]
מבט "חיובי" מברלין
הגרמנים, בני בריתם של הטורקים, ניסו למזער את גל השמועות על הפגיעות ביישוב היהודי בארץ-ישראל. הדרך הבדוקה והמהירה ביותר הייתה לפרסם ידיעה "מהימנה" בעיתון היוצא בגרמניה, והעיתון המתאים ביותר לכך היה שבועונהּ של ההסתדרות הציונית הגרמנית, "יידישה רונדשאו".
בגיליון 21 של השבועון הובאה בעמוד הראשון ידיעה גדולה ללא כותרת, שנפתחה במילים: "בעניין מצבה של האוכלוסייה היהודית שנפגעה מפינוי אזור יפו בארץ-ישראל". העיתון ציין כי מדובר בכתבה טלגרפית שנשלחה בלעדית ל'יידישה רונדשאו' מירושלים באמצע מאי 1917:
על סמך רשיון מיוחד נשארו ביפו 30 יהודים, מתוכם 12 שומרים על השכונה היהודית תל-אביב. עד כה לא נפגע שם דבר ואפילו הגינות מטופלות. לפי הפקודות הותר לחקלאים במושבות היהודיות להישאר בהן עם משפחותיהן ולבעלי מטעים הותר להישאר בלי משפחותיהם, אך אין אוכפים הוראה זו בקפדנות, כך שרוב האוכלוסייה במושבות הצליחה לקבל רשות להישאר. רק 600 איש חייבים היו לעזוב את המושבות.
מתוך 8000 עד 9000 תושבי יפו שחייבים היו לעזוב, נמצאים למעלה מ-3000 בגליל התחתון, מעל 1000 בפתח-תקוה וכפר סבא והיתר מפוזרים במושבות היהודיות בשומרון, בגליל העליון ובערים…. הפינוי הרס את קיומם הכלכלי של רוב העוזבים, זעזע את מעשה ההתיישבות והרס את המוסדות הציבוריים [יש לזכור שרוב מוסדות היישוב החדש היו ביפו ובתל-אביב].
הנה כי כן, אף שהידיעה ביקשה לאזן את הידיעות שפורסמו במדינות ההסכמה על "זוועות" ו"פוגרומים" בקרב היהודים בארץ-ישראל, ולספק מידע "חיובי" יותר, הסתננו לתוכה פרטים על הרס כלכלי של המגורשים והרס ציבורי של היישוב. בהמשכה נתבעו יהודי העולם להעמיד סכומי כסף גדולים – 12,000 פרנק ליום - 'לטיפול סביר בפליטים' ורבע מיליון פרנק לשמירה על הקיים במטעי המושבות בעונת הקיץ.
הידיעה הסתיימה במילים מרגיעות לפחות בנושא חשוב אחד: "בירושלים לא היה פינוי".[45]
גם מי שנרגע, כביכול, מהידיעה ה"מאוזנת" הבין עד מהרה שהמצב בארץ-ישראל קשה עד נואש. הוא עשה זאת לאחר שקרא את ה"קול קורא" שהובא מימין לידיעה הנ"ל וקרא להציל את "יהודי פלסטינה" שהם "חסרי בית במולדת, מופקרים לסבל השמור לפליטים ולמחלות קשות". ובסוף הדברים: "עזרו! עזרו! עזרו באהבה!"[46]
התקשורת ה"עוינת" או הביקורתית למעשי הטורקים בארץ-ישראל לא הייתה רק נחלת העיתונות היהודית. אף עיתונים לא-יהודיים הביאו בהרחבה את הידיעות. בארץ-ישראל של הימים סופר, כי סוכנות הידיעות הצרפתית הגדולה "הוואס" פרסמה ידיעות וכתבות מסמרות שיער על אכזריות הטורקים בעת "גירוש יפו".[47]
הפרסומים הללו, לרבות עדויות של קצינים גרמניים בעיתוני מולדתם, הסעירו את חוגי המטכ"ל הגרמני ואת משרד החוץ בברלין והביאו לשורה של פעולות לטובת היישוב.[48]
ג'מאל פאשא מתרכך
מתברר שלסערה התקשורתית הזו היו תוצאות חיוביות מבחינתו של היישוב היהודי הסובל בארץ-ישראל. מבלי להקטין את סבלם של המגורשים, הפרסומים, ללא ספק, היו מוגזמים ומוקצנים וה"זוועות" ו"הפוגרומים" נולדו בחדרי מערכות העיתונים. אבל לא תהא זו טעות לקבוע שמי שצריך היה לחשוש ולהיבהל, אכן חשש ונבהל, ולמרבה הפליאה היה זה בראש וראשונה ג'מאל פאשא.
ב-28 במאי 1917, מיד לאחר חג השבועות תרע"ז, שנחוג בארץ בצורה מאופקת בשל המצב הקשה, זימן אליו ג'מאל פאשא את ראשי היישוב היהודי. בפגישה נכחו מאיר דיזנגוף, ראש "ועד ההגירה", אלברט ענתבי, מעסקניה הבולטים של ירושלים, יעקב טהון, מ"מ ראש המשרד הארצישראלי, אברהם בריל, פקיד יק"א, אליהו קראוזה מנהל מקווה ישראל ומוח'תארים ממושבות הדרום. הבאים חששו מגזירות חדשות והופתעו לטובה.[49] השליט הטורקי האיר להם פנים ואף התלוצץ עמם. "זוהי ממש פלישה יהודית", אמר למראה הבאים הרבים.
דבריו היו בגדר התגוננות, בנוסח: האם מגיע לי, אחרי כל מה שעשיתי, לקבל את כל ההתקפות והגידופים של עיתונות העולם, ובעיקר העיתונות היהודית? הוא המשיך באמרו: "הפְּרֶסָה[העיתונות] של מדינות ההסכמה מדברת על הברבריות של הטורקים, ואתם הלוא ידעתם מן ההיסטוריה את לב השליטים העות'מאניים אשר קיבלו בהומניות רבה את אבותיכם פליטי ספרד הקתולית".
בהמשך הסביר כי הגירוש נבע מצרכים צבאיים וביקש מהנוכחים לטלגרף לעיתונים ולאישים בעולם, ולהכחיש באופן מוחלט את הפרסומים על זוועות ופוגרומים. פקיד יק"א, בריל, הודיע שיטלגרף לברון רוטשילד ויכחיש הכל. יתר הנוכחים שתקו. ג'מאל פאשא פנה לדיזנגוף ושאלוֹ מדוע אינו מביע דעתו.
דיזנגוף שקל את מילותיו בזהירות וענה:
הוד מעלתו! אם דרישה היא מלפניך שנשלח הכחשה – שלוח נשלח, אך שם בחוץ-לארץ יאמרו בוודאי כי רק על פי פקודה עשינו זאת – ומה נועיל בכך? נכון, יש הגזמה בעיתונים, אבל בעיקר הרי העובדות לעצמן נוראות הן באמת. רק לפני ימים אחדים שבתי מסבובי בכל מרכזי ההגירה – וכמה צרות ורעות ראו עיני שם. זקנים וילדים מתים כזבובים בסתו. אנשים נשים וטף מתגוללים לאין מחסה תחת כפת השמים בלי מזון, בלי רפוי, באפס מעשה ובאין עבודה למחיה... מה נועיל בדברים של הכחשה? עובדות ומעשים צריכים לבטל את הידיעות הקודמות!
ג'מאל פאשא המופתע שאל מה הוא מבקש לתיקון המצב. דיזנגוף השיב: חיטה או קמח ללחם, עזרה רפואית לחולים, דירות ארעי, בתי-ספר לילדים, עבודות ציבוריות למובטלים הרבים שנעקרו מבתיהם. ג'מאל רשם את הדברים וביקש מהנוכחים לחזור אליו למחרת היום עם נוסחי מברקים מוכנים למשלוח, והוא מצדו ישתדל למלא את דרישות דיזנגוף. הוא אף העניק לו מינוי של ראש ועד העזרה והפך את תפקידו כראש "ועד ההגירה" לרשמי.
למחרת נשלחו המברקים וג'מאל קיים את הבטחותיו. הוא צייד את דיזנגוף ברשיון מעבר בכל רחבי שלטונו, העמיד לרשותו כמויות גדולות של תבואות, הורה לשחרר שני רופאים לטיפול בפליטים החולים, אישר את ההסדר שנקבע בתל-אביב, לפיו 12 צעירים יהודים ישמרו על השכונה יומם ולילה וכן העמיד לרשות דיזנגוף 3,000 לירות טורקיות ל"הוצאות ראשונות".
וכך סיכם דיזנגוף בזיכרונותיו את הישגיו: "בו ביום נתפשטה השמועה כי הוד כבוד הסולטאן והקיסר "חג' וילהלם" [קיסר גרמניה] יחד ציוו על ג'מאל פאשא לתת ליהודים את צרכיהם בכבוד... וכאילו עם אחר ופקידים אחרים היו על סביבותינו לטובה...".
גם הצד היהודי קיים את הבטחתו. בגיליון ה-1 ביוני 1917 של ה"יידישה רונדשאו" הובא בעמוד הראשון מברק ארוך מירושלים, חתום על-ידי יעקב טהון שכותרתו היתה: "על המצב בפלסטינה". טהון פתח וכתב כי הידיעות שהפיצה סוכנות הידיעות 'הוואס' על צעדים אכזריים שנקט מפקד הארמיה הרביעית ושר הימייה ג'מאל פאשא – אינם נכונים, ואישים יהודיים בארץ-ישראל מוצאים לנכון להעמיד דברים על דיוקם. להלן הסביר שיחס השלטונות למפונים לא היה קשה, שלא רק יהודים פונו, ושאין שחר לשמועה ששני יהודים ניתלו. טהון חזר על הצורך בסיוע כספי דחוף למגורשים, שכן כל האוכלוסייה, והמפונים במיוחד, "כמו אוכלוסיות בארצות אחרות הנמצאות באזורי הלחימה", זקוקים לעזרה. הוא לא חסך שבחים מג'מאל פאשא, שהקציב כבר 100,000 פרנק להקלת סבלם של המגורשים. טהון גם שיבח את המצביא הטורקי על "התעניינותו בפועלם המסור של היהודים בתחום התרבות והחקלאות, ובהעדפתו אנשי מקצוע יהודים בתחומי החקלאות והטכניקה בעבודות חשובות".[50] הוא רק לא ציין שהדבר היה נכון בתחילת המלחמה, ובוודאי לא ב-1917.
מכל הדברים האלה על השינוי בעמדת ג'מאל פאשא אין להבין שמצב פליטי תל-אביב ויפו הוטב במידה רבה. הגירוש היה טראומאטי וגרם לתחושות קשות בטווח הקצר ואף בטווח הארוך. עם זאת, לא ידוע על פגיעות ישירות בנפש או נזק של ממש לרכוש יהודי שנעזב בתל-אביב. השכונה עמדה ריקה במשך שבעה חודשים, כשרק מספר צעירים יהודים ("הנשארים") שומר עליה. "בקשיש" (שוחד) נדיב ששולם במקומות המתאימים פעל את פעולתו. מושל יפו אף צירף אליהם שני שוטרים ערבים, שתפקידם היה להבריח גנבים.[51] בתי תל-אביב והשכונה כולה, מכל מקום, יצאו שלמים מהגירוש ומה שבא בעקבותיו.
האם הפרסומים עזרו?
לסיום הדברים יש להעלות את השאלה: האם ה"תקשורת העוינת" לטורקים בעיתונים היהודים בעולם שהרעישו עולמות, הפריזו והפחידו, לרבות הדברים המאופקים-למחצה ב'יידישה רונדשאו' הברליני, שהסתירו טפח וגילו טפחיים, הוכיחו את עצמם?
התשובה היא חיובית. עובדה היא, שבעקבות הפרסומים והתערבות ממשלות, שום גירוש נוסף לא התרחש עד סיומה של המלחמה, אף לא בימים הקשים של חשיפת רשת הריגול ניל"י, כחצי שנה לאחר "גירוש יפו ותל-אביב". באחד הסיכומים הראשונים שלאחר המלחמה, שנכתב על-ידי מנחם קליונר, מזכיר "ועד ההגירה" בהנהגת מאיר דיזנגוף שסייע למגורשים, מצוטט קצין טורקי, שאמר לאחד הפליטים: "לולא הקול שלכם, שכשעושים לכם איזו רעה אתם מרימים קול צעקה, שנשמע מסוף העולם ועד סופו – כמו שעשיתם אחרי הגירוש מיפו – לא היינו משאירים מכם שריד ופליט".[52]
מותר להניח, אפוא, שהמהומה שיצרה התקשורת היהודית והכללית, לצד פעילות יהודית בתחום הפוליטי והתערבות ממשלות שבאה לאחר גל הסערה הראשון בעיתונות, סייעה ליישוב היהודי הקטן והסובל בארץ-ישראל, ואולי אף הצילה אותו מגורל נורא.
(הדברים מבוססים על מאמר מפרי עטי בשם "תרומתה של התקשורת העוינת" שנכלל בספר וזאת ליהודה – מחקרים בתולדות ארץ-ישראל ויישובה, מוגשים ליהודה בן-פורת, ירושלים 2003, ועל הרצאה שנשאתי בכנס השנתי השמיני של העמותה למורשת מלחמת-העולם הראשונה, שהתקיים ברמת-גן בימים 9-8 בנובמבר 2009)
ה ע ר ו ת
[1] מרדכי בן הלל הכהן, מלחמת העמים, ב', מהדורה חדשה מצולמת בצירוף מבוא והערות מאת שמעון רובינשטיין, ירושלים תשמ"א, עמ' 557. להלן: בן הלל הכהן.
[2]דוד יודילוביץ' (עורך), ספר ראשון לציון, ראשון לציון 1941, עמ' 401.
[3] הלל יפה, דור מעפילים, ירושלים תשל"א, עמ' 395.
[4]דברים בכנס השנתי ה-8 של העמותה למורשת מלחמת-העולם הראשונה, שנערך ברמת-גן בימים 9-8 בנובמבר 2009.
[5] נתן אפרתי, ממשבר לתקווה - היישוב היהודי בארץ-ישראל במלחמת-העולם הראשונה, ירושלים תשנ"א, עמ' 286.להלן: אפרתי.
[7]שם, שם.
[8] שם, 11 במאי 1917.
[9] שם, 18 במאי 1917.
[11]שם, 8 במאי 1917.
[12]שם, 20 במאי 1917.
[14]שם, 21 במאי 1917.
[16]שם, 22 במאי 1917.
[20]שם, שם.
[21] בן הלל הכהן, עמ' 620.
[22]אפרתי, עמ' 321. הדבר נזכר גם בזיכרונותיו מימי הגירוש של מאיר דיזנגוף, ראש "ועד ההגירה", בספרו עם תל-אביב בגולה – פרקי זכרונות מן העבר הקרוב, תל-אביב 1931, עמ' 65.
[23]התיאור, לפי ספרו של דיזנגוף (ראו ההערה הקודמת), עמ' 71-64.
[24] יידישה רונדשאו, 1 ביוני 1917.
[25]אחד ה"נשארים" היה יצחק אולשן, לימים נשיא בית המשפט העליון. על חוויותיו מתקופת השמירה בתל-אביב
ניתן לקרוא בספרו האוטוביוגראפי דין ודברים, ירושלים ותל-אביב 1978, עמ' 59-49."נשאר" אחר היה הצייר נחום גוטמן, שתיאר את חוויותיו בספרו עיר קטנה ואנשים בה מעט, תל-אביב תשי"ט, עמ' 248-243.
[26] מנחם קליונר, מגלת כפר סבא – קורות הגולים בכפר סבא, תרע"ז-תרע"ח, יפו תר"פ, עמ' 36.
[27] מרדכי בן הלל הכהן, מלחמת העמים, ב', מהדורה חדשה מצולמת בצירוף מבוא והערות מאת שמעון רובינשטיין, ירושלים תשמ"א, עמ' 557. להלן: בן הלל הכהן.
[28]דוד יודילוביץ' (עורך), ספר ראשון לציון, ראשון לציון 1941, עמ' 401.
[29] הלל יפה, דור מעפילים, ירושלים תשל"א, עמ' 395.
[30]דברים בכנס השנתי ה-8 של העמותה למורשת מלחמת-העולם הראשונה, שנערך ברמת-גן בימים 9-8 בנובמבר 2009.
[31] נתן אפרתי, ממשבר לתקווה - היישוב היהודי בארץ-ישראל במלחמת-העולם הראשונה, ירושלים תשנ"א, עמ' 286.להלן: אפרתי.
[33]שם, שם.
[34] שם, 11 במאי 1917.
[35] שם, 18 במאי 1917.
[37]שם, 8 במאי 1917.
[38]שם, 20 במאי 1917.
[40]שם, 21 במאי 1917.
[42]שם, 22 במאי 1917.
[46]שם, שם.
[47] בן הלל הכהן, עמ' 620.
[48]אפרתי, עמ' 321. הדבר נזכר גם בזיכרונותיו מימי הגירוש של מאיר דיזנגוף, ראש "ועד ההגירה", בספרו עם תל-אביב בגולה – פרקי זכרונות מן העבר הקרוב, תל-אביב 1931, עמ' 65.
[49]התיאור, לפי ספרו של דיזנגוף (ראו ההערה הקודמת), עמ' 71-64.
[50] יידישה רונדשאו, 1 ביוני 1917.
[51]אחד ה"נשארים" היה יצחק אולשן, לימים נשיא בית המשפט העליון. על חוויותיו מתקופת השמירה בתל-אביב
ניתן לקרוא בספרו האוטוביוגראפי דין ודברים, ירושלים ותל-אביב 1978, עמ' 59-49."נשאר" אחר היה הצייר נחום גוטמן, שתיאר את חוויותיו בספרו עיר קטנה ואנשים בה מעט, תל-אביב תשי"ט, עמ' 248-243.
[52] מנחם קליונר, מגלת כפר סבא – קורות הגולים בכפר סבא, תרע"ז-תרע"ח, יפו תר"פ, עמ' 36.
