זכיתי לעמוד ליד ערש לידתם של כמה וכמה עיתונים וכתבי-עת, וללוות אותם שנים קצרות או ארוכות. "קשר" היה אחד מהם ולידתו מחזירה אותנו לשלהי שנת 1986.

   באוניברסיטת תל-אביב נעשה באותה עת ניסיון, לא הראשון מסוגו, לבסס חוג, או מחלקה, ולפחות תוכנית, שתעסוק בהוראת מקצוע העיתונות ותתרום גם לחקר אקדמי של הנושא. על המלאכה הופקד אחד האריות שבחבורה, שלום רוזנפלד, שמספר שנים לפני כן סיים את תפקידו כעורך ראשי של "מעריב" ובאותה שנה, 1986, הוא זכה בפרס ישראל לעיתונות.

   בשלב הראשון, בעזרתה הנמרצת של אשת אוניברסיטה ותיקה ומנוסה, ירדנה בר-אוריין, הקים רוזנפלד את התוכנית ללימודי עיתונאות, שקיבלה מדי שנה עשרות עיתונאים ושוחרי ידע העיתונות לקורס מרוכז בן שנה אחת, שבסיומו הוענקו להם תעודות. לא מעטים מהם עבדו כבר בענפי התקשורת השונים, ואחרים הצטרפו אליהם עם סיום הלימודים.

    לשלום היה חלום: לפתח את התוכנית ולהפכה למכון ואולי אפילו למרכז מחקר מוביל בארץ לחקר העיתונות היהודית והישראלית. לשם כך טרח הרבה במסדרונות האוניברסיטה וקיבל את ברכותיהם של הרקטורים – תחילה זה היה פרופ' יורם דינשטיין ולאחר מכן פרופ' איתמר רבינוביץ'. הוא גם עסק ב"עבודה שחורה" שכללה את כל המרכיבים של מוסד-בהקמה, לרבות איסוף כספים בארץ ובחוץ-לארץ. לפי ידיעות לא-רשמיות שסבבו באוניברסיטה, תוך כשנתיים תרמו בודדים וקרנות למעלה ממיליון דולר לקרן מיוחדת, שמפירותיה ניתן היה להפוך את החלום למציאות.

   בחלום זה תפס מקום לגמרי לא שולי כתב-עת מדעי בנושאי תקשורת. כמרצה בתוכנית ללימודי עיתונאות וכבעל ניסיון בעריכת עיתונים וכתבי-עת ובניהול גוף שידור גדול (גלי צה"ל), סבר רוזנפלד כי יש לי את הכישורים להצטרף להרפתקה. באחד הימים הזמין אותי לחדרו הצר בקומת הקרקע של בניין גילמן למדעי הרוח, ושאל אם אהיה מוכן להצטרף אליו בהוצאה לאור ובעריכה של כתב-עת חדש, שיוקדש כולו לנושאי תקשורת, תוך שימת דגש על תקשורת יהודית בכלל וישראלית בפרט.

   נתתי את הסכמתי ובמשך מספר חודשים תיכננו את החוברת הראשונה של "קשר". השם נראה לנו הגיוני וטבעי, שהרי מה יותר מתאים מ"קשר" לתקשורת? מישהו ניסה לרפות את ידינו וסיפר, כי בעבר הייתה חברת מוניות בשם זה. שלום, שהיה אדם החלטי מאוד, אמר: "קשר" זה שם יפה, קצר וממצה. זה השם.

   לאחר מכן התלבטנו הרבה לגבי אופי כתב-העת. ההיגיון האקדמי אמר שיש ללכת בדרך הסלולה, ולהקפיד על קלה כחמורה כמקובל בכתב-עת מדעיים. הרגשתנו הייתה שאין זו הדרך הנכונה, ויש למצוא את השילוב בין המחקר האקדמי לבין הפרקטיקה העיתונאית. לדוגמה: האם לכלול בחוברות "קשר" זיכרונות של עיתונאים, ולצד מחקרים גם סקירות על עיתונים שהיו? ומה דינן של התמונות? מחמירים שללו הכללת תמונות והיו מוכנים רק לפרסום תעודות ומסמכים.

   כראש התוכנית ללימודי עיתונאות תפקד שלום רוזנפלד כמו"ל "קשר" וכעורך האחראי שלו. עלי הוטלה העבודה המעשית – עריכת "קשר". שנינו יחד התחלנו שלום רוזנפלד ואנוכי התחלנו לחפש "קורבנות" ראשונים, שיסכימו לכתוב, או שניתן ליטול ממחקריהם פרקים שלא פורסמו, המתאימים לנו.

 

כך הגענו, למשל, לאליקים רובינשטיין, כיום שופט בית המשפט העליון, ובתחילת 1987 – מזכיר הממשלה. ידענו שהוא החל, שנים לפני זה, לכתוב דוקטורט על הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל בימי המנדט מול השאלה הערבית, ופרק אחד הוקדש לנושא העיתונות, לרבות תוכנית להוצאת עיתון ערבי-"ציוני" בחסות המוסדות הציוניים. בגלל עיסוקיו הממלכתיים הפסיק רובינשטיין לכתוב את מחקרו וביקשנו ממנו את הפרק על העיתונות. הוא נענה ברצון וכך היה לנו פרק פותח.

   פנינו לאנשים מוכרים לנו, כגון ד"ר מנוחה גלבוע, ד"ר גדעון קוץ והעיתונאי צבי לביא, שכתב עבודה על ועדת העורכים ונאות להרחיבה למעננו. מנוחה גלבוע כתבה את המאמר הפותח של החוברת הראשונה: "העיתונות העברית – כל ההתחלות" ואילו גדעון קוץ חשף ומצא את "תיק 'הלבנון'" במשרד הפנים הצרפתי – עדות לפעילותו העיתונאית של יחיאל ברי"ל בפאריז בשנות השישים של המאה ה-19, שהוציא בעיר זאת (ובמקומות אחרים) את העיתון העברי הראשון בארץ-ישראל, שגלה לערים אירופיות והופיע בהן למעלה מ-20 שנה.

   עיתונאים כגון אהרן אבן-חן, גבריאל צפרוני ושלמה שבא כתבו מאמרים על עיתונים נשכחים בעת ההיא, ובוודאי בזמננו, כדוגמת "דואר היום" ו"דרור" (עיתון  שהודפס באותיות לטיניות) – שניהם בעריכת איתמר בן-אב"י, ועל ראשית הקריקטורה הארצישראלית.

   התרומה שלי ל"קשר" מס' 1 התבטאה, בנוסף לעריכה, בשני מאמרים בעלי רקע "ביטחוני": סיפורו של "אשנב", עיתון המחתרת הנפוץ ביותר בשנות הארבעים של המאה הקודמת, שהייתה לו תפוצה של רבבות בקרב חברי ה"הגנה", ובנוסף היה, ככל הנראה, עיתון המחתרת היחיד בעולם שקוראיו היו מנויים בתשלום; מאמר קצר נוסף הביא פרטים עלומים על תוכנית של צה"ל להוציא יומון ב-1949.

   הקדשנו מקום גם לעיתונים יהודים בעולם, ובגיליון הראשון הבאנו את סיפורו של הירחון היידי-אמריקאי "צונקופט", שראשיתו ב-1892, וב-1987 עדיין הופיע בניו-יורק. מחברו היה ד"ר ישראל חיים בילצקי.

  רשימה מרתקת כתב העיתונאי רחמים אלעזר, עולה ותיק מאתיופיה, שנמנה עם תלמידי התוכנית ללימודי עיתונאות. הוא הביא חמש "איגרות עיתונאיות" שכתב חוקר יהודי אתיופיה, ד"ר יעקב נח פייטלוביץ, בתחילת המאה העשרים, והסביר את נסיבות כתיבתן ופרסומן.

   בסך הכל נכללו בחוברת הראשונה 12 מחקרים ומאמרים, וכן מספר קטעים במסגרת המדור "מעת לעט", שהביא פרקים קצרים על עיתונים ועיתונאים בארץ ובעולם. כך הובאו תולדותיו של ה"ג'ואיש כרוניקל", העיתון היהודי הוותיק ביותר בעולם (מופיע ברציפות מאז 1841), וסופר על "החיל", עיתון במדים שליווה את המתנדבים היהודים מארץ-ישראל לצבא הבריטי במלחמת-העולם השנייה. בעת התחממות מאבק היישוב נגד הבריטים לאחר המלחמה, הצטרף העיתון למחאות נגד ממשלת בריטניה, המממנת שלו...

   שלום רוזנפלד פתח את החוברת בדברי הקדמה, שהפכו עם הזמן למסורת: מסה מבריקה על נושא תקשורתי. הפעם עסקו דבריו בקשר שבין עם ישראל למלה הכתובה. רוזנפלד ציין ש"אנו נושאים מורשת זו של יראת כבוד למלה הכתובה כבר ממעמד הר סיני... 'שחור על גבי לבן' בעיני יהודי, אינו שגרת-אמירה או דימוי ספרותי, אלא נתפס כפשוטו, כעובדה, כמשהו שאין לערער עליו". "'עם הספר' הפך במידה רבה ל'עם העיתון'", כתב.

   בחוברת הראשונה נקבעו שתי הלכות, שנשמרו מאז ואילך: השער יהיה תמיד צבעוני, ויכלול דיוקן של עיתונאי או עורך נודע, או אירוע תקשורתי ראוי לציון; כל חוברת תכלול תקציר של המאמרים בשפה האנגלית.

   חוברת מס' 1, שראתה אור במאי 1987, זכתה באוניברסיטה ומחוצה לה לקבלת פנים אוהדת ואנו ניגשנו למבחן הגדול – הוצאת חוברת מס' 2, שכן – כידוע – קל יותר להוציא את הפרסום החגיגי הראשון, הנישא על גלי ההתרגשות, מאשר פרסום שני, המסמן את ימי החולין.

   המשימה התבררה כקלה יותר מאשר חשבנו, שכן מראה החוברת, וכמובן גם תוכנה, דיברו בעד עצמם והביאו אלינו פונים לא מעטים. גם מגוון הנושאים התרחב: איזהו העיתון היהודי הראשון: "גאזיטה" או "קוראנט"? (שניהם הופיעו באמסטרדם במאה ה-17); מי ישמור על כלב השמירה (התקשורת); נחום סוקולוב והעיתונות העברית; עיתונאי יהודי ב"פוטש" של היטלר; פרקים בקורות ההתארגנות העיתונאית בארץ-ישראל, 1936-1933; עיתונות יהודית בווילנה; כתב העת הראשון של שארית הפליטה בגרמניה; העיתונות היהודית בהונגריה; עיתון היתולי בשפה הספניולית; "ישראל" – ביטאון ציוני בקהיר", ועוד.

   בתחום הפולמוס הבאנו את קורותיהם של שני עיתונים שעוררו בשעתם סערות גדולות: "חזית העם" הימני-קיצוני ו"קול העם" השמאלי והקיצוני לא פחות. סיפרנו גם על תופעה תקשורתית מרתקת: "עיתון של איש אחד": אדם המוציא עיתון והכותב למעשה את כולו. שתי הדוגמאות שהבאנו (לאחר מכן הובאו דוגמאות נוספות): עיתונים שהוציאו המשוררים איציק מאנגר ואורי צבי גרינברג.

   אחרי הופעת הגיליון השני, בנובמבר 1987, כתב גבריאל שטרסמן ב"מעריב": "לא דרוש חוש חריף במיוחד להיסטוריה וליהדות, כדי לקרוא בנשימה עצורה את שפע המאמרים על העיתונות היהודית לדורותיה".

   "קשר" היה לכתב-עת מוביל בתחום התקשורת ושמר על הופעה סדירה של פעמיים בשנה, באביב ובסתיו. פורסמו בו במהלך השנים מאות מחקרים, מאמרים וזיכרונות של אנשי תקשורת, ביקורות על ספרים וכן גיליונות מיוחדים סביב נושא אחד. לדוגמה: היסוד הכלכלי בהופעת עיתונים. הקדשנו גם מקום לנושא עגום: סופם של עיתונים, ואלה נסגרו לנגד עינינו ממש: חדשות" ב-1993, "על המשמר" ב-1995, "דבר" ב-1996, ועוד.

   אני סיימתי את פעילותי בשירות "קשר" ב-2003, לאחר הופעת חוברת מס' 33. לאחר הפסקה של מספר שנים הוא הופיע מחדש, בעריכתו של פרופ' גדעון קוץ ומתמיד בכך עד ימינו.

   תפקיד חשוב בהופעת "קשר" מילאו ראשי המכון לחקר העיתונות (כיום המכון לחקר העיתונות והתקשורת יהודית ע"ש אנדראה וצ'רלס ברונפמן): המייסד שלום רוזנפלד וממשיכיו פרופ' מיכאל קרן, פרופ' יוסף גורני וכיום פרופ' יעקב שביט.