כוכבים ופסים בארץ ישראל
כוכבים ופסים בארץ-ישראל
מרדכי נאור
במאה ה-19 הייתה ארץ-ישראל פרובינציה מרוחקת באימפריה העות'מאנית המתפוררת, שימי הזוהר שלה חלפו זה מכבר. המעצמות הגדולות של הזמן ההוא עשו בשטחי טורקיה כרצונן, בתוקף הסכמי הקפיטולציות שהפכו את הקונסולים הזרים לכל-יכולים. אל הקונסולים של מדינות אירופה נוסף גם הקונסול האמריקאי, אף שארצות הברית טרם הייתה מעצמה עולמית. לקונסולים האמריקאים השונים, החל מאמצע המאה ה-19, הייתה משימה כמעט לא מוכרת במרחב הדיפלומטי האמריקאי – לטפל בכמה מאות אזרחים אמריקאים בארץ-ישראל, שהקימו מושבות שמעליהן התנופף דגל הכוכבים והפסים.
בסך הכל היו ארבעה ניסיונות התיישבות כאלה – שניים ביפו, אחד בירושלים ואחד – קצר ימים – מדרום לעיר בדרך לחברון.
מי את קלורינדה מיינור?
כדי לספר את הסיפור מתחילתו יש לחזור לשנות הארבעים של המאה ה-19. איש-דת אמריקאי-נוצרי, האב ויליאם מילר, צפה כי ב-25 באוקטובר 1843 ייחרב העולם. אלפי מאמינים נהרו בעקבותיו והקימו מחנות-אוהלים, הרחק ממקומות יישוב, כדי להציל את נפשותיהם. אחת מהן הייתה קלורינדה מיינור, בת 34, אשת סוחר אמיד מהעיר פילדלפיה.
התאריך חלף – והעולם לא נהרס. המאמינים המתינו עוד שנה, וגם הפעם לא נהרס העולם, אף כי בליל ה-25 באוקטובר 1844 (במקרה או שלא במקרה זה היה ביום הכיפורים היהודי!) תקפה סערת טייפון קשה את החוף המזרחי של ארצות הברית.
גב' מיינור המשיכה להאמין שסוף העולם קרוב וכדי לעצור את ההידרדרות הגיעה למסקנה, שעל המאמינים הנוצרים לשמור על השבת היהודית, לקומם את הריסות ארץ-ישראל ולהתיישב בה. כדי לקדם את הרעיון היא נמנתה עם חבורת מאמינים שהקימה כנסייה נוצרית חדשה: "האדווניסטים של היום השביעי". חברי הכת גם האמינו שעליהם להכין את ארץ-ישראל לשיבתם של היהודים אליה, ובכך יקרבו את עידן החסד האלוהי ואת הופעתו המחודשת של ישו.
חלפו מספר שנים. ב-1849 הגיעה גב' מיינור לסיור ראשון בארץ-ישראל. נדמה היה לה שמצאה את מבוקשה: חווה חקלאית מדרום לירושלים, ליד ארטאס, שבה התגורר יהודי מומר בשם ג'ון משולם. היא חזרה לארצות הברית וב-1851 הגיעה פעם נוספת, מלווה בקבוצת מאמינים. דומה היה שארטאס וסביבתה הם הארץ המובטחת של המתיישבים האמריקאים הראשונים בארץ הקודש.
אך השילוב בין האמריקאים לקבוצתו של משולם לא עלה יפה וקבוצת האמריקאים חיפשה אתר אחר להקמת מושבתה. ב-1853 הם הקימו את "הר התקווה" (Mount Hope), מספר קילומטרים ממזרח ליפו ולא הרחק מגדתו של ואדי מוסררה (בימינו – תוואי נתיבי איילון). כיום ניצב על הגבעה הנמוכה הזו הנושקת לרחוב המסגר בית הספר "שבח מופת". אליהם הצטרפו קבוצה של גרמנים פרוטסטנטים בעלי השקפות דתיות דומות.
התנאים היו קשים והאמריקאים נאבקו עם השלטון התורכי העוין, עם בדואים חמסנים ועם פגעי מזג האוויר. מי שעזר להם היו דווקא היהודים: הרב של יפו, ר' יהודה הלוי מראגוזה, והנדבן משה מונטיפיורי, שמסר להם לעיבוד את פרדסו (כיום – בנויה על השטח שכונת מונטיפיורי). בארצות הברית דיווח על התפתחות "הר התקווה" עורך העיתון היהודי "אוקסידנט", הרב יצחק לסר, ידידהּ של גב' מיינור.
גב' מיינור ועמיתיה סיפקו עבודה למספר קטן של יהודים, דבר שהעלה את החשש שהם מבקשים, בראש וראשונה, לנצר את היהודים, בדרך לגאולתם השלמה.
ב-1855 חלתה קלורינדה מיינור במחלה קשה ונפטרה. על ניהול המושבה הופקד בנה צ'ארלס. הקשיים והפגעים המשיכה להלום ב"הר התקווה" ומקצת התושבים חזרו לארצות הברית.
"ליל האימים" גרם לעזיבה
הרמן מלוויל (1891-1818), מחשובי הסופרים האמריקאים במאה ה-19, שחיבר בין השאר את הספר "מובי דיק", ביקר ב"הר התקווה" בראשית שנת 1857 והוא מעמיד לרשותנו, ביומן מסע שכתב, עדות ממקור ראשון על המאחז האמריקאי הזה בארץ-ישראל.
מלוויל שמע מפי אחד המתיישבים, מר וולטר דיקסון, כי לאמריקאים תוכנית סדורה: לתקן את חייהם של היהודים - להביא להתנצרותם וללמדם חקלאות, כדי שיחזרו להיות עובדי אדמה כמו אבותיהם הקדומים. עד כה, הודה דיקסון, הם לא הצליחו בשתי המשימות.
דיקסון התגורר ב"הר התקווה" עם אשתו ושתי בנותיו, שהיו נשואות לשני אחים יוצאי גרמניה, יוהן ופרידריך גרוסטיינבק וילדיהם.
לפי עדותו, מלוויל לא התרשם במיוחד מדיקסון, שאותו ראה כפנאט וכדון קישוט. את כוונותיו לגבי היהודים הגדיר כ"שיגעון אווילי". מצבם העלוב של המתיישבים האמריקאים ב"הר התקווה" הביא אותו לכתוב כי "כל העניין פה חציו מלנכוליה וחציו פארסה", אולם מיהר להוסיף: "כמו שאר העולם, בעצם"...
שנה לאחר ביקורו של מלוויל הקיץ הקץ על "הר התקווה". בלילה קר אחד, ב-11 בינואר 1858, פשטו בדואים מהשבט הסמוך סואלמה על בתי האמריקאים, בזזו אותם, הרגו את פרידריך גרוסטיינבק (אחי-סבו של הסופר האמריקאי חתן פרס נובל, ג'ון סטיינבק), אנסו שתי נשים ופצעו מספר אמריקאים.
התקיפה עוררה זעם רב בארצות הברית. הסנט בוושינגטון הביע את מורת רוחו מהיחס לאמריקאים מעבר לים ותבע מהנשיא ג'יימס ביוקנאן לנקוט בכל צעד שימנע מעשי פשע כאלה בעתיד. הקונסולים האמריקאים מירושלים ומאלכסנדריה חשו ליפו ועמלו קשה עד שהביאו לתפיסת האשמים ולהעמדתם לדין.
הנושא טופל גם ב"חלונות הגבוהים" באיסטנבול, על-ידי הקונסול הכללי האמריקאי, ג'ון פ. בראון, והובטח לו כי מושלי ירושלים ויפו יפעילו כל אמצעי נחוץ כדי לתפוס את האשמים. אלה אכן נאסרו ויש ידיעות סותרות מה עלה בגורלם. ככל הנראה אחד מהם נתלה.
לאחר ליל האימים עזבו אחרוני האמריקאים את הר התקווה ושבו לארצם. הגרמנים הצטרפו אליהם. המקום ניטש עד שבתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים הוקם על הגבעה בית הספר המקצועי "שבח" (כיום – "שבח מופת"). שרידי בית הקברות הקטן של "הר התקווה" נעלמו עם הזמן, לרבות קברה של קלורינדה מיינור.
ב-1966 הגיע ארצה לביקור הסופר ג'ון סטיינבק וביקש לראות את המקום בו חיו, עבדו וסבלו סבו וקרובי-משפחתו. הוא ניצב דומם בחצר בית הספר "שבח" וסיפר על הידוע לו מסיפורי המשפחה שניסתה להיאחז בארץ הקודש יותר ממאה שנים לפני כן.
"מושבת אדאמס" ביפו
פרק חדש בהתיישבות האמריקאית בארץ-ישראל נפתח מספר שנים לאחר נטישת "הר התקווה". הדמות המרכזית בשלב זה היה ג'ורג' ג'ונס אדאמס, מטיף נוצרי כבן 55, בעל שיער ארוך ועיניים יוקדות, שהגיע ליפו בשנת 1865, במטרה לסלול את הדרך להקמת מושבה אמריקאית חדשה.
בנעוריו נמנה אדאמס עם העדה המורמונית ומאוחר יותר הקים כנסייה משל עצמו בשם "כנסיית המשיח". ב-1862 החל להוציא כתב-עת בשם "חרב האמת" שבו פרסם את הטפותיו. כמו קלורידנה מיינור גם הוא פסל את כל שאר הכנסיות והזרמים בנצרות וחזה את "קץ הימים" המתקרב. פתרונו היה, גם הפעם, הגירה לארץ הקודש, שכן זה המקום הבטוח היחיד עלי אדמות, ורק בו ישרדו בני אנוש. אדאמס היה בעיני עצמו איש רוחני ומעשי גם יחד. כשיגיעו בקרוב ימי המשיח, הבטיח למאמינים שנהו אחריו במדינות ניו-אינגלנד, ראוי להם להימצא בארץ הקדושה גם מטעם כלכלי: מחירי הקרקעות והנכסים, שלפי שעה הם זולים במיוחד, יעלה ערכם עשרות מונים לכשיגיעו לארץ מאות אלפים ואולי מיליוני יהודים...
ביפו הכיר אדאמס את הרמן לבנטל, יהודי גרמני שהתנצר, ושימש בה כסוחר, חלפן, מתווך וגם סגן הקונסול האמריקאי. הוא מינה אותו לנציגו בארץ-ישראל והורה לו להכין את כל הדרוש לבואם של מאות חסידיו, הממתינים לשמוע על שליחותו.
ואכן, בשובו לניו-אינגלנד גאתה ההתלהבות בקרב חסידיו של אדאמס, בעיקר במדינות ורמונט ומיין. באוגוסט 1866 הפליגה הספינה "נלי צ'פין" מזרחה, כשעל סיפונה כ-156 חסידים נלהבים של אדאמס, רובם איכרים ובעלי מלאכה, יחד עם נשותיהם וילדיהם. לאחר 42 יום עגנה הספינה מול חוף יפו ופרקה את מטענה: בתי עץ, כלי מלאכה, ציוד חקלאי וחפצי בית. תוך זמן קצר הקימו הבאים, כ-40 משפחות ויחידים, מושבה כקילומטר צפונה ליפו, לצד הדרך העולה לשכם (כיום, סמוך לרחוב אילת בחלקו הדרומי). הבאים, בהנהגת אדאמס הנמרץ חכרו גם שטחי קרקע גדולים, זרעו ושתלו בהם גידולים חקלאיים.
ההתחלה נראתה מבטיחה. לא כן ההמשך. אדאמס התגלה עד מהרה כאדם לא יציב, יהיר ואגרסיבי. בארצות הברית היו הדים רבים למסע, להקמת המושבה ולהתנהגותו של אדמס. הוא הרבה לשתות, לווה כספים וככל הנראה לא התכוון להחזירם ועד מהרה הסתכסך עם סגן הקונסול לבנטל ביפו ועם הקונסול האמריקאי בירושלים ויקטור בובושה, שירד שוב ושוב ליפו כדי לטפל בענייני המושבה שהלכו מדחי אל דחי, ובענייניו של אדאמס שגרמו כאב-ראש רציני גם בוושינגטון.
התלונות נגד אדאמס פורסמו בעיתוני ניו-אינגלנד וגם בעיתון "ניו-יורק טיימס". במהלך שנה אחת (פברואר 1867 – פברואר 1868) ראו אור בעיתון זה 10 כתבות על "מושבת אדאמס", לרבות ראיונות אתו, שבהם דחה את כל ההתקפות עליו. יותר ויותר הוצג אדאמס בעיתון כנוכל ומתעתע ונמסר כי קרובי ה"אומללים" ביפו מחפשים דרך כיצד להחזירם לארצות הברית.
ויקטור בובושה התריע בכל אגרת שלו לוושינגטון כי אדאמס הוא נוכל, שתיין, אינו עומד בהתחייבויותיו וכל רצונו הוא להונות אמריקאים תמימים שנגררו אחריו, בשם שמיים כביכול, בעוד שלאמיתו של דבר הוא מעוניין רק בכספם ובנכסיהם.
היחסים בין אדאמס ו"נתיניו" התערערו במהירות. מדי חודש התמעטו תושבי "מושבת אדאמס" ורובם חזרו בדרך-לא-דרך לארצות הברית. עד ראייה לכיליונה של המושבה היה הסופר הנודע מרק טוויין, שנמנה עם קבוצת תיירים אמריקאית ראשונה שהגיעה בטיול מאורגן לארץ הקודש. על ספינת התיירים, "קוויקר סיטי", עלו בנמל יפו גם 40 מנוטשי "מושבת אדאמס". לפי תיאורו של טוויין, בספרו "תמימים בחוץ לארץ", היו אלה אנשים אומללים, שנמלטו על נפשם לאחר ש"הנביא אדאמס", כפי שכינה עצמו, רימה אותם. על אדאמס כתב טוויין: "הוא היה פעם שחקן, אחר כך מורמוני ומיסיונר ותמיד הרפתקן".
ב-1868 הסתיימה ההרפתקה בבושת פנים. את המבנים והקרקעות מכרו אדאמס ומעט תומכיו שנותרו עמו עד הסוף לקבוצה של גרמנים טמפלרים, שהקימו במקום את אחת ממושבותיהם בארץ. במשך שנים רבות נהגו ערביי יפו לכנות את המושבה הזו "אמליקאן", שיבוש המילה "אמריקאן", זכר לחלומות הגדולים ולאכזבות הגדולות עוד יותר של קבוצת האמריקאים מניו-אינגלנד.
המושבה האמריקאית-שבדית בירושלים
אחד הבודדים שנותר בארץ מ"הרפתקת אדאמס" היה רולה פלויד, שנחשב למדריך התיירים הראשון בארץ. פלויד הוא שהקביל את קבוצת האמריקאים שהגיעה בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19, כדי להקים פעם נוספת מושבה אמריקאית בארץ הקודש.
הניסיון הזה היה מוצלח מכל קודמיו, אם כי גם המושבה הזאת, הפעם בירושלים, נתקלה בקשיים רבים בשנותיה הראשונות.
את "המושבה האמריקאית" (American Colony), כפי שנקראה, הקימה קבוצה משיקגו, בראשותם של בני הזוג הוראציו ואנה ספפורד (Spafford). ב-1873 ניחתה על המשפחה מכה נוראה. אנה ספפורד הפליגה לאירופה באנייה צרפתית עם ארבע בנותיה הקטנות. האנייה טבעה וכל הבנות ניספו. אנה ניצלה. אסונות נוספים פגעו במשפחה בשנים הבאות. ב-1881, מטופלים בשתי ילדות קטנות, ברטה וגרייס, החליטו בני הזוג, לשנות את חייהם. ספפורד, עורך דין ידוע בשיקגו, איגד סביבו מספר ידידים והקבוצה נסעה לצידו השני של העולם – לירושלים. כל חבריה היו נחושים בדעתם לחיות חיים נוצריים מלאים בעיר בה חי ומת ישו, ולפעול למען חלשים ונצרכים.
תחילה התגוררה הקבוצה בעיר העתיקה. חבריה קשרו קשרים אמיצים עם בני כל העדות והדתות, עסקו בהוראה ובעזרה לנצרכים, לרבות לראשוני העולים היהודים מתימן, שכונו על-ידם "גדיסטים", על רקע האמונה שהם צאצאי שבט גד הקדום.
האמריקאים, שכונו בירושלים "ספפורדים" סבלו לא מעט דווקא מהקונסוליה של ארצם בירושלים. סלה מריל, ששימש שנים רבות כקונסול ארצות הברית בירושלים, לא הסתיר את הסתייגותו מאנשי המושבה. הוא טען כי אנשי החבורה, בראשות הוראציו ספפורד, ולאחר מותו ב-1888, בראשות רעייתו אנה ספפורד, הם כופרים בעיקר, חיים בצורה לא-מוסרית (זאת משום מגוריהם בצוותא, במעין "קיבוץ") ולמעשה אינם אלא "קורבנות של קנאות-דתית עיוורת בהיקף גדול". בנוסף, סירובם המתמיד של ה"ספפורדים" לעסוק בעבודה מיסיונרית הוציאה להם שם רע בקרב הממסד הנוצרי בירושלים, על עדותיו השונות.
באמצע שנות התשעים של המאה ה-19 הצטרפה למושבה חבורה של שבדים-אמריקאים. השילוב עם הקבוצה המייסדת עלה יפה. קבוצה שלישית הגיעה משבדיה עצמה וחיזקה את היסוד היצרני של המושבה, שהמשיכה להיקרא אמריקאית, אף שרוב אנשיה היו יוצאי שבדיה. האמריקאים עסקו יותר בנושאי חינוך וסעד בעוד שהשבדים התגלו כאומנים ויזמים מוכשרים. בין השאר פיתחו את ענף הצילום, שהפך לשם נרדף למושבה, שכן תמונות "אמריקן קולוני" מהוות עד היום מקור חשוב להכרת ירושלים וארץ-ישראל מאז שלהי המאה ה-19 ועד אמצע המאה העשרים.
ב-1900 הגיעה לביקור ממושך בארץ הסופרת השבדית הנודעת סלמה לגרלף. תוצאת ביקורה היה הספר "ירושלים", שהמושבה האמריקאית בכלל וגב' ספפורד בפרט (בכינויה גב' גורדון) תופסות בו מקום מרכזי. גב' לגרלף הייתה האשה הראשונה שזכתה בפרס נובל בספרות (לשנת 1909).
המושבה האמריקאית בירושלים הייתה בסיכומו של דבר סיפור הצלחה. תוך זמן לא רב היא עקרה מהעיר העתיקה, רכשה בניין גדול מאחד מבני משפחת חוסייני והקימה מבנים נוספים בשכונת שיח' ג'ראח מצפון לחומות. קורותיה תוארו בפירוט רב על-ידי ברטה ספפורד וסטר, בתם של המייסדים הוראציו ואנה ספפורד, בספר "ירושלים שלנו" (1949).
בתקופת המנדט הידלדלה המושבה. סופה, למעשה, התרחש במלחמת העצמאות, כאשר בנייני המושבה האמריקאית נותרו בשטח שבידי ירדן ואחרוני אנשיה התפזרו בעולם. כל מה שנותר ממנה כיום הוא בית המלון "אמריקן קולוני" באתר שבו חיי ופעלו האמריקאים והשבדים במשך עשרות שנים. המלון שייך לצאצאי משפחת וסטר הגרמנית, שבנם פרידריך נישא לברטה ספפורד.
"זרעי ישראל המודרנית"
קורותיהן של שלוש המושבות האמריקאיות זכו לאזכורים רבים בעיתוני הזמן ובמחקר המדעי. לכך יש להוסיף את העובדה המסקרנת כשלעצמה, שכל אחת מהן הונצחה על-ידי סופר נודע: "הר התקווה" נזכרת ביומן-המסעות של הרמן מלוויל, "מסע באירופה ובמזרח"; "מושבת אדאמס" מתוארת בספרו של מרק טווין, "תמימים בחוץ לארץ" (בעברית הופיעו עד כה שני תרגומים של החלק הארצישראלי של המסע, בשם "מסע תענוגות בארץ הקודש"); וסלמה לגרלף, כאמור, תיארה בהרחבה את המושבה האמריקאית-שבדית בספרה "ירושלים".
ראוי גם להזכיר שההתיישבות האמריקאית (כמו גם הגרמנית-טמפלרית אחריה), נתפסה לא אחת כהוכחה שארץ-ישראל אינה שוממה וחסרת-סיכוי, כפי שנראה לרבים, וגם ליהודים שיבואו ליישבה נכונו עתידות. היו שראו בקלורינדה מיינור – לא פחות - את אחת המבשרות של התנועה הלאומית היהודית. במאמר שכתב הרברנד ג'י. אי. האנאוור בשנתון של קרן החקר הבריטית לארץ-ישראל (ה-P.E.F.), בשנת 1900, הוא ציין כי קלורינדה מיינור, יחד עם משה מונטיפיורי, "היו הראשונים שפתחו בתנועת ההתיישבות היהודית, אשר כיום [1900] קרויה ציונות, והיא מושכת תשומת-לב מרובה. גב' מיינור לא זכתה להאריך ימים כדי לראות בהתגשם חלומה".
ואילו בפרסום מאוחר יותר על "מושבת אדאמס", ספרו של ריד הולמס, "הנחשונים" (The Forerunners), שהופיע ב-1981, נכתב בפסקנות: "זהו סיפור טראגי על 156 האמריקאים שהפליגו ליפו ב-1866 בהנהגת ג'י. ג'יי. אדאמס הכריזמטי, כדי לטמון את הזרעים של ישראל המודרנית".
