אליהו גולומב

המפקד הבלתי-מוכתר של ה"הגנה"

מרדכי נאור

אליהו גולומב (1945-1893) היה אחד האנשים המרכזיים והמשפיעים ביותר ביישוב היהודי בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20. האיש, שברוב השנים לא נשא תפקיד רשמי, נחשב למרות זאת ל"מפקד הבלתי מוכתר של ה'הגנה'".
בקיץ השנה מלאו 70 שנה למותו.
אליהו גולומב נולד ברוסיה הלבנה (כיום בלרוס). בהיותו בן 16 עלה ארצה עם משפחתו והתקבל ללמוד בגימנסיה "הרצליה", שבה נמנה עם המחזור הראשון. בשנת הלימודים האחרונה יסד עם חבריו למחזור את "ההסתדרות המצומצמת", שהועידה את חבריה למילוי תפקידים ציבוריים "לשירות היישוב".
זמן קצר לאחר סיום הלימודים הוא הצטרף לראשוני דגניה, ובה פגש את יוסף טרומפלדור והושפע מאישיותו. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התנגד לגיוס יהודים לצבא התורכי, מחשש להרחקת אנשי-מגן מהארץ. לעומת זאת, לקראת סוף המלחמה, כשהבריטים כבשו את חלקה הדרומי של ארץ-ישראל, תמך בגיוס לגדודים העבריים במסגרת הצבא הבריטי ואף התגייס בעצמו.
מתקופת הגימנסיה ואילך, במשך יותר מ-30 שנה, היו לו קשרים הדוקים עם משה שרתוק (שרת) ודב הוז, והשלושה אף היו גיסים מתוקף נישואים. אל השלושה הצטרף מאוחר יותר גיס רביעי, לאחר ששרת נשא לאישה את אחותו של שאול מאירוב (אביגור).
למרות קשריו עם ארגון "השומר" סבר גולומב כי על היישוב לא להסתמך על קבוצות קטנות ונבחרות של שומרים ואנשי ביטחון, אלא לשאוף לארגון גדול ומקיף של אלפים ואף רבבות של גברים ונשים. עם הקמת ה"הגנה" בחצר כנרת, ביוני 1920, נבחר גולומב לאחד מחברי הוועד הראשון, יחד עם הוועד האחרון של "השומר".
הוא היה לוחם מתמיד למען קיום המרות הלאומית האזרחית על הכוחות הצבאיים של היישוב. לדעתו רק בדרך זו אפשר להבטיח הפעלה נכונה שלהם.

תפקיד כפול

מאז ואילך הקדיש כמעט את כל חייו לארגון ה"הגנה", להרחבתה ולחיזוקה. הוא יצא לשליחויות-רכש בחוץ-לארץ ובאחת מהן אף נאסר על-ידי משטרת וינה. ב-1931, כשהוקמה לראשונה מפקדה ארצית (מ"א) ל"הגנה", משותפת לשמאל ולימין, היה גולומב אחד משלושת נציגי השמאל, אך נחשב כל השנים, כקביעת האנציקלופדיה העברית, כ"שר הביטחון של המדינה שבדרך".
בתחומי הגנת היישוב ובניית כוחו הביטחוני נחשב גולומב במשך שנים לסמכות העליונה. אפשר היה למצוא אותו, ובמקרה שנעדר את הנחיותיו, בכל נושא ועניין שהעסיק את היישוב ובעיקר את הגנתו: מאורעות הדמים בשנות ה-20 וה-30, רכש הנשק בארץ ובחוץ-לארץ, ניצניה של התעשייה הביטחונית במחתרת, ייזום ההעפלה, הקמת יישובי "חומה ומגדל", הקמת הפלמ"ח, גיוס אנשי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה – ואלה רק דוגמאות אחדות. היו הרבה אחרות.
שאול אביגור כתב עליו: "היה לו, לאליהו, תפקיד כפול: תפקיד של נציג הסמכות המדינית כלפי פנים – תפקיד שלא ניתן לו בתוקף סמכות רשמית, כי אם היה תפקידו הטבעי, המובן מאליו; ותפקיד של טריבון כלפי חוץ. ולא היה לעבודת ה'הגנה' נציג בעל כוח יותר משכנע, יותר כובש לבבות, יותר מסביר – מאשר אליהו... הוא היה האיש אשר ידע להסביר ולשכנע ולכבוש לבבות רחוקים, ולהשיג אמצעים ולרכוש הבנה ואהדה. ועם זאת, ידע היטב את גבולות הכוח הזה, מה אנחנו יכולים לעשות ומה איננו יכולים, מה חובתנו לעשות וממה חובתנו להימנע".
דוגמה אחת תוכל להוכיח דברים אחרונים אלה. הימים, ימי מלחמת העולם השנייה. בצבא הבריטי קמות בזו אחר זו פלוגות יהודיות – של חיילי חי"ר, הנדסה, תובלה ועוד. החיילים הארצישראליים היו נאמנים בה-בעת לשניים: למלך האנגלי לו נשבעו בעת התגייסם, וליישוב ששלח אותם. במסגרת הנאמנות ליישוב הם נהגו לא אחת ליטול "מעשר" מהציוד הצבאי הבריטי, שהיה פזור במזרח התיכון, והעבירו את המלקוח למחסני הנשק והתחמושת של ה"הגנה".
באחד הימים נצטווה מפקד פלוגת תובלה בשם שמואל נאמן, להעמיד אנשים וכלי רכב למשימה "למען העם" באזור חיפה. הוא הודיע לאיש שגולומב שלח אליו, כי לא יוכל לבצע את המשימה בתאריך שנקבע, שכן יחידתו עומדת לעבור תוך ימים מספר מבחן כשירות מצד רשויות הצבא, והוא מבקש דחייה. בתגובה נאמר לו בצורה הברורה ביותר, שזו הוראה של "האיש הגדול" בתל-אביב (גולומב) ואין שום אפשרות לא לבצע את המשימה. נאמן הודיע שהוא מצטער, אך ייאלץ לא לבצע את המוטל עליו. הוא נקרא לגולומב, וראוי לקרוא את תיאורו למה שהתרחש בשעת לילה מאוחרת בבית גולומב, בשדרות רוטשילד 23 בתל-אביב.
גולומב אמר לי: עליך לשלוח שתי מכוניות מהיחידה לבצע פעולה מסוימת, והסביר לי את חשיבותה. עניתי לו מיד: המפקד, התשובה היא שלילית. הוא הביט בי מופתע. אמרתי: אם תרשה לי, אבאר לך למה. הוא נראה נרגז ואמר: אין בכלל שאלה של למה. אני: בכל זאת, הרשה לי להסביר לך למה. אנו עומדים בפני מבחן. בעוד שבוע אני צריך להעביר את היחידה מבחן קשה. אז נהיה יחידה כשירה לפעולה, ונהפוך מיחידה של טירונים ליחידת פעולה. בשלב זה אינני יכול להוציא מכונית אחת, אדם אחד. אם אעשה זאת, אעמיד את היחידה בסכנה.
על דברי אלה אמר גולומב רק שלוש מילים: אנחנו נשפוט אותך. כן אדוני, עניתי, ויצאתי מהחדר. לאחר חמש דקות הוא יצא, טפח לי על הכתף ואמר: בסדר, אל תתרגז. הלחץ הוא גדול, ומי כמוך יודע זאת. כשיש צורך כזה, קשה לשמוע תשובה שלילית. אבל שוכנעתי מדבריך. כשתהיה מוכן תודיע לבחור שהביא אותך לכאן. הוא המקשר וגר בחיפה.

הרואה למרחוק

קו אופי שציין את אליהו גולומב תמיד היה שאיפתו להרחיב את מוטת כנפיה של ה"הגנה" ולהגיע למחוזות חדשים. כך היה בנושא ההעפלה. ישראל גלילי כתב עליו: "הוא שקד להשיג את האמצעים, לרכוש ספינות, למשוך חבר-עובדים ולארגן את העלאת המעפילים על החופים. התמכר לפעולה זו בכל מאודו. היה עם הבחורים בחופים בלילות הציפייה המתוחה ובלילות ההורדה".
בכל הנושאים הוא היה, לרוב לפני האחרים, הרואה למרחוק. כך היה בתקופת "המרד הערבי", כשעודד את הניסיונות הראשונים "לצאת את הגדר" – תפיסה חדשה ב"הגנה" שבמקום להתבצר בתוך היישובים, יש לצאת אל המרחבים ולהכות בתוקפים לפני התארגנותם. יצחק שדה ואליהו בן חור, שיזמו את הקמת "הנודדת" והפו"ש (פלוגות הלילה), מצאו בו תומך במבצעיהם הנחשונים.
מן הראוי לראותו גם אחד "האבות המייסדים" של הפלמ"ח, ודי לציין שרעיון הפלמ"ח הוזכר לראשונה בדיון מפקדים בביתו.
אורי ברנר, מי שהיה במלחמת העצמאות סגן מפקד הפלמ"ח והִרבה לכתוב על קורותיו, מביא את התיאור הבא:
עם היוודע דבר כניעת צרפת [ביוני 1940] נתכנסו בבית אליהו גולומב, מבלי שנדברו, יצחק שדה, יעקב דורי, ישראל גלילי ומשה סנה [אנשי "החומש"- חמישיית ראשי ה"הגנה" בעת ההיא]. התשובה היחידה לשאלה, מה על ה"הגנה" לעשות נוכח סכנת כיבוש המזרח התיכון בידי צבאות איטליה וגרמניה, ניתנה בפי אליהו גולומב שאמר, כי העיקר הוא להכין את היישוב לא להיכנע... פורום זה אימץ את הצעת יצחק שדה להקים מחדש [בעקבות הניסיון של הפו"ש בשלהי שנות ה-30] כוח ארצי של מתנדבים שיעמוד לרשות הפיקוד המרכזי בלבד. משימותיו, לדעת משתתפי השיחה, התכוננות להילחם בכל התנאים, בשיתוף הבריטים ובלעדיהם, במחתרת ובגלוי, נגד האיטלקים או הגרמנים ונגד הערבים – גם אם הארץ תיכבש... סוכם להביא את התוכנית לאישור המוסדות המוסמכים, אולם לא לחכות בהכנות... במפגש זה נזרע למעשה הזרע של הפלמ"ח".
במקום אחר אומר אורי ברנר דברים מפורשים עוד יותר. בהתייחסו לאווירה הקשה ששררה בארץ בכלל, ובצמרת ה"הגנה" בפרט, לאחר נפילת פריז בידי הנאצים והצטרפותה של איטליה למלחמה ביוני 1940, הוא חזר וסיפר – בהסתמכו על "עדות מפורשת" - על הפגישה בביתו של גולומב. "זו הייתה פגישה ספונטאנית, כפי שהיה מקובל בהרבה מקרים. התאספו דורי וגלילי ויצחק שדה וסנה (שהיה כבר חבר המפקדה) ודיברו. בפגישה זו הוחלט על הקמת הפלמ"ח".
גולומב ליווה את הפלמ"ח בשנותיו הראשונות ועמד נגד אלה שהתנגדו לו וניסו לצמצם את פעילותו. זה לא מנע ממנו לתמוך, במקביל, בגיוס לצבא הבריטי. הוא היה ראש וראשון למצדדים ברעיון של גיוס משולב: "במדים וללא במדים" – במדים לצבא הבריטי ולנוטרות, וללא מדים ל"צבא היישוב" – הפלמ"ח.
בספטמבר 1942 הגדיר את שתי המטרות המשולבות מבחינת הגיוס: "הדגש עכשיו הוא בגדודים [גיוס לצבא הבריטי]... זה הישג שלא זכינו כמותו שנים רבות מאוד – הן בהכרה בנו כמשתתפים במלחמה בתור יהודים, הן מבחינת ענייני הביטחון שלנו, והן מבחינת הסיכויים הפוליטיים. אין ספק שעלינו לנצל את האפשרויות הצפונות בנו כדי להקים גדודים. אולם", וכאן עבר גולומב לצד השני של משוואת-הכוח הציונית, "[אבל] אסור לנו להסיח את הדעת מצרכי ביטחון אחרים, היכולים גם הם לקבוע את גורלנו בשעה מכרעת.
"אל נעמיד דבר לעומת דבר", אמר. אין זה נכון לדבר בשעה שכזו על דגשים. יש צרכים ששום עניינים אחרים אינם יכולים להעיב עליהם – "אלה צרכי הביטחון הפנימי. עניינים אלה וענייני המלחמה קשורים בימינו יחד. אל נעמיד כוח מול כוח לשם השוואה".
גולומב לא הסתיר את דעתו, שנפשו סולדת כאשר מבדילים ביישוב בין מתנדבים לצבא הבריטי לבין "כוחנו העצמי" (הפלמ"ח).. האומנם לא כוחנו העצמי הם? שאל. "אינני גורס את התפיסה המעמידה צבא לעומת הגנה והגנה לעומת צבא. שני הכוחות הם שלנו".
אשר ליחסים עם הערבים, אף שעמד בראש הפירמידה הביטחונית, לא היסס לקבוע שמוטב להגיע אתם להסכם ולשיתוף פעולה. כבר ב-1925 כתב:
כלום יימצא עוד כיום בר-דעת, אשר יחשוב כי יש בידי הכוח לפתור את שאלת היחסים בין שני העמים? אלה נדונו לשכנות עולמית כפולה ומכופלת, לשכנות של עם בתוך עם בארץ-ישראל, ושל עמים שכנים ביחס לארצות ההיקף של ארץ-ישראל. פתרון בכוח יכול להחריב את כוחותיהם של שני העמים, אולם לא להקימם לתחייה ולהכשירם לשחרור לאומי. ההבנה ההדדית והעזר ההדדית היא הדרך היחידה של פתרון שאלתנו הלאומית ושל יחסינו עם הערבים.

ראש וראשון

חבריו ועמיתיו, אלה שליווהו שנים רבות, ציינו תמיד את תכונת ה"אחרי!" שלו, שבימים ההם טרם זכתה לכינויה המקובל. אליהו גולומב לא הסתפק בלשלוח אחרים למשימות מיוחדות, קשות ולעיתים מסוכנות. הוא שאף להגיע לכל מקום, לראות במו עיניו איך הפעולות מתבצעות. באחד מימי "המרד הערבי" החליט לנסוע עם אחד מעוזריו, בלילה, לאזור מסוכן בעמק בית שאן. לא הרחק מהעיירה בית שאן הותקפה המכונית. גולומב ועוזרו יצאו ממנה, ירו שניהם לעבר התוקפים והניסו אותם.
אפשר היה למצוא אותו בעלייה לחניתה, ושלא כרוב האורחים המכובדים שעזבו עם ערב, נשאר הוא עם הבונים והמגינים ללילם הראשון בנקודה החדשה, והשתתף בהדיפת התקפה ערבית מתואמת משלושה עברים. הוא הצטרף לא אחת למורידי ספינות המעפילים בחופים שוממים.
"ולוס", אניית המעפילים הראשונה, הייתה כמעט מבצע פרטי שלו. עוד זמן רב לפני הגיעה לחופי הארץ, בשלהי יולי 1934, הורה לשלושה מחברי ה"הגנה" – צבי בן-יעקב, אליהו כהן (בן-חור) וזאב הים (זאב איצקוביץ') – לסרוק את כל החופים מתל-אביב עד חיפה ולאתר את המתאימים ביותר להורדת מעפילים. מיד עם הפלגתה של "ולוס" מפיראוס נשלח מברק לגולומב והוא ארגן את ההורדה בארץ.
כשהחלה להתארגן חבורת הצנחנים לאירופה, במהלך מלחמת העולם השנייה, תבע גולומב בן ה-50 להימנות עם הקבוצה הראשונה, והוא אף היה מוכן לצאת מיד לאימוני-צניחה. אלא שחבריו לצמרת ה"הגנה" מנעו זאת ממנו. אחד מהם אמר לו בערך במילים אלה: אליהו, מקומך כאן. בגילך כבר לא תוכל להתחרות עם הצנחנים הצעירים כשיהיה צורך לרוץ...
כל אחד מהצנחנים הוזמן לביתו, לפני שיצא לשליחותו, לשיחה עם המפקד וקיבל ממנו את ברכת הדרך.
שאול אביגור סיפר עליו:
הייתה באליהו איזו משובת נעורים. ידע לטעום את טעמה החריף של ההרפתקה הנועזת וליהנות ממנה. אהב להתחכם, לנסוע לארץ רחוקה בלי ויזה, ולצאת בשלום... לא אחת התרעמנו על ה"הרפתקאות" האלה. אבל מעל כל זאת ועמוק מכל זאת הדגיש יותר מאחרים כי בלי העזה, ושוב העזה, ועוד פעם העזה – לא יקום מפעל כשלנו, גם אם נהיה מחוננים בכל המעלות והכישרונות ומוכשרים בכל ההכשרות שבעולם.
על כן שמח כל כך לכל גילוי של גבורה יהודית אמיתית בארץ וגם בגולה, נטה אוזן לכל ידיעה ולכל שמועה על מעשה של העזה בונה, ולא שבע מהקשיב לפרטי הפרטים...
אם יש דבר שממנו סלדה נפשו – הרי זו הפחדנות. הוא סלד מפחדנות סלידה פיזית ממש.

סוד כוחו

מה היה סוד כוחו של אליהו גולומב?
דומה שהיה בו שילוב של סמכות, ידע, נחישות וכישרון מולד להפעיל אנשים ולשכנעם ללכת בדרך שנראתה לו נכונה.
כבר הוזכר שהוא לא שאב את עוצמתו האישית והביטחונית מתפקידים שהוטלו עליו. היפוכו של דבר. שנים רבות התרחק מקבלת עול של תפקיד, יהיה בכיר כפי שיהיה. הוא לא שאף ולא רצה להיות מפקד ה"הגנה". השאיר זאת לאחרים. גם במפקדה הארצית (המ"א), הגוף העליון (הפוליטי) שכיוון את ה"הגנה" ופיקח על פעילותה לא נכלל – להוציא את התקופה הראשונה (לאחר 1931). בכל השנים הוא נחשב לסמכות העליונה וביתו בתל-אביב (כיום "בית אליהו" על שמו), אירח אין-קץ מפגשים של בכירי ה"הגנה", כמו גם של אנשי שורה.
המ"א הייתה גוף מסורבל ונציגי שני הגושים שהרכיבוהָ, הימין (החוגים האזרחיים, עיריית תל-אביב והאיכרים במושבות) והשמאל (הסתדרות העובדים, אנשי ההתיישבות העובדת) היו מסוכסכים לעיתים וגולומב נחשב לדמות מפשרת ומרגיעה. למרות שמבחינה פוליטית הוא נמנה עם מחנה השמאל, השכיל לשמור על מעמד-על לא פוליטי. יותר מאחרים בהנהגה הוא תמך בפשרות, לא אחת מרחיקות לכת. כך היה כשהגיע להסכם ב-1938 עם ראשי אצ"ל על שיתוף פעולה ותיאום בינם לבין ה"הגנה". יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, ששלל את ההסכם, מנע את יישומו.
עם סיום מלחמת העולם השנייה במאי 1945, והאתגרים שניצבו בפני היישוב בכלל וה"הגנה" בפרט, נערך גולומב לפעילות מוגברת. ואולם, חודש בלבד לאחר סיום המלחמה נדם לבו. הוא היה בן 52 בלבד והתקף לב גרם למותו.
אלפים רבים השתתפו בהלווייתו בתל-אביב. רובם הגיעו בבגדי חאקי, כדי לסמל את שייכותם לכוחות המגן, אף לפני שהיה צבא. העיתון "דבר" כתב: "מכה קשה הוכה היישוב, הוכתה תנועת הפועלים, הוכתה האומה העברית כולה. מת אליהו גולומב, נאמן הנאמנים, איש הבטחון וההגנה, שעמד שנים רבות על משמר נפשו וכבודו של העם היושב בציון והעולה לציון".
רמטכ"ל ה"הגנה", יעקב דוסטרובסקי (דורי), כתב עליו שלרוב לא מילא כל תפקיד רשמי ב"הגנה", ובכל זאת הייתה שמורה לו זכות המילה האחרונה. כל מי שהכירו לא חסך בדברי-הערכה: שקט, יסודי, מסור, נאמן, מוכן להאזין לכל אחד, ועם כל זאת, נועז ואפילו הרפתקן, המוכן ליטול סיכון אם נראה לו שהדבר יקדם את מטרות הציונות וזרוע הכוח שלה – ה"הגנה".
דורי הישווה אותו ל"מגדלור מבהיק", ואמר עליו: "בכל תכנית, בכל מעשה ומפעל שהיו שלבי היאבקות וכיבוש בהגשמת החזון, היה אליהו החלוץ, המדריך, הרוח החיה, היוזמת ומבצעת כל מה שכרוך בהעזה, בהעפלה, בהסתערות. הוא התייצב בכל מקום של סכנה, להאציל מרוחו וממצפונו על העשייה, ולכל מקום של סכנה חש להטיל מלוא-כוחו כדי למנוע כשלון ולעקור משורש כל סטייה וסלף... היה מופת ודוגמה לחבריו בשאר רוחו ובעוז רוחו. פילס לו נתיב ללב פקודיו וחבריו, ועל כן לא נזקק מעולם לסמכות פורמלית בפקודותיו ובהוראותיו".
משה סנה, ראש המפקדה הארצית (רמ"א), ספד לו: "בדוגמתו האישית היה מקור סמכותו המוסרית. בעצמו השליך נפשו מנגד. הוא שעיצב את דמות ההגנה העברית... על כולם האציל מצניעותו. הוא הדגיש תמיד את הצורך בזיקת כוח המגן העברי לכלל ישראל והצילו מפילוגים, מסטיות ומתעיות. באמצע הדרך כרע-נפל. נישא צערנו בכבוד הראוי לו. נמשיך בהגשמת המהפכה הציונית עד שייגאל עמנו מקללת פיזורו וחרפת חולשתו. זאת אנו נשבעים לך מורנו, ידידנו ומפקדנו, אליהו!"
אליהו גולומב ראוי להיקרא "שר הביטחון של 'המדינה שבדרך'". הוא לא זכה לראות בהקמת המדינה, שנולדה שלוש שנים לאחר מותו. ועם זאת, הכוחות שהשקיע הניבו פרי – הוא צה"ל, שנולד מתוך ה"הגנה".