ביקורת על ספרו של ד"ר מוטי פרידמן "הסנה בוער ואוכּל"
הרצל – גאה ונוגה
הסנה בוער ואוכּל
מרדכי (מוטי) פרידמן, הוצאת הספרייה הציונית, 400 עמ', 96 שקלים
מרדכי נאור
בפתח ספרו החדש על הרצל מביא ד"ר מרדכי (מוטי) פרידמן את דבריו של פרופ' בן ציון דינור, היסטוריון ומחנך, מי שהיה שר החינוך והתרבות בשנותיה הראשונות של המדינה: "ניתן לבחון את היחס בין האגדה למציאות ההיסטורית מתוך עיון מדוקדק בתולדותיהם של שני אישים דגולים בתולדות ישראל בדורות האחרונים, שהשפעתם הייתה מרובה ביותר: הבעל שם טוב – שהאגדה עליו היא המציאות ההיסטורית הידועה לנו עליו; ובנימין זאב הרצל – שהמציאות ההיסטורית הידועה עליו הפכה לאגדה".
לכאורה, מה עוד אפשר לכתוב ולחדש על הרצל? ב-112 השנים שחלפו מאז מותו ב-1904, נכתבו עליו בוודאי מאות ספרים ומחקרים ואלפי מאמרים. מבין הסופרים והחוקרים שכתבו עליו ביוגרפיות מקיפות ייזכרו לטובה עמוס אילון, שלמה אבינרי, אלכס ביין, בן ציון דינור, יוסף פטאי ואנדרה שוראקי, אם להביא רק רשימה מקוצרת. עתה מציע ד"ר מוטי פרידמן גרסה משלו, שבמרכזה ניסיון לפצח את סוד קסמו של הרצל ואת הסיבות לצמיחתה של האגדה. פעילותו הציונית של הרצל נמשכה תשע שנים בלבד ובהן דחס אין קץ רעיונות, מפגשים ברמה בינלאומית והעיקר – את הפיכתה של הציונות מזרם שולי בעם היהודי לתנועת השחרור הלאומית.
האתגר לצרף ספר נוסף למניפה הרחבה של ספרי הרצל, שנים כה רבות לאחר הופעת שאר הספרים, אינו דבר מובן מאליו וד"ר פרידמן, במחקרו המדויק ובה-בעת גם המרתק, עומד בו בכבוד.
פרידמן צועד עם הרצל צעד אחר צעד בחייו ובדרכו הציונית. אין ספק שהוא היה מנהיג כריזמטי, וככל שההגדרה הזאת חמקמקה, ניתן להבחין בהערצה גוברת והולכת אליו כבר בראשית דרכו הציונית. מאות, ולאחר מכן אלפים של יהודים, המתינו לו בכל מקום, קיבלוהו בתשואות ונשאוהו על כפיים. מסעותיו בעולם ופגישותיו עם מנהיגים כדוגמת הסולטאן העות'מאני, קיסר גרמניה והאפיפיור האדירו עוד יותר את דמותו. הוא היה ל"מלך היהודים". הסופר מרדכי בן עמי תיאר את הופעתו בטקס הפתיחה של הקונגרס הציוני הראשון (בזל, אוגוסט 1897): "על הבמה עולה בנחת הרצל. אנוכי אוכל אותו בעינַי. מה זאת? זה לא הרצל הידוע לי מכבר, זה שראיתיו רק אתמול בלילה. לפנינו דמותו הנפלאה של בן מלכים עם מבט עמוק ומרוכז, גאה ונוגה כאחד. שוב אין זה אותו הרצל ההדור מווינה, אלא אחד מבית דוד שקם לפתע מקברו בכל תפארתו האגדית... נדמה היה שהחלום הגדול של עמנו במשך אלפיים שנה עתה נפתר ועמד לפנינו משיח בן דוד".
בשנים מאוחרות יותר, לאחר שאגדת הרצל הצמיחה כנפיים, קשרו לראשו של הרצל הרבה כתרים, אולם עיון בספרו של פרידמן מגלה עד כמה הייתה הדרך גדושה קשיים וחתחתים. החל מניסיונו לערוך את הקונגרס הציוני הראשון במינכן, שנכשל בשל התנגדות רבני העיר, עבור לשלילת מאמציו על ידי רבים וטובים ועד להתנגדות פנימית בתוך ההסתדרות הציונית למהלכים שונים שלו, ובראשם ל"תכנית אוגנדה", שבעיניו נראתה מקורית ונועזת ובעיני מתנגדיו הרבים לא פחות מבוגדנית.
כמה מתומכיו הגדולים היו תחילה מתנגדים. אחד הנודעים שביניהם היה נחום סוקולוב, מי שכיהן בעת התכנסות הקונגרס הראשון כעורך העיתון העברי "הצפירה" שהופיע בוורשה. סוקולוב הזהיר בעיתונו כי רעיונותיו המדיניים של הרצל מסוכנים למפעל ההתיישבות הרך בארץ ישראל, שבאותן שנים רק החל להנץ. הוא דימה אותו לילד פוחז, המדליק גפרור ליד גורן של איכר ומעלה אותה באש. לפיכך, "נייעץ לד"ר הרצל לכבוש את נבואתו, ואם לא יכבשנה, אז לא נחדל לעשות חובתנו ולהודיע, כי אך חזון לבו ולא את חזון העם מודיע בעל החלומות הנכבד הזה".
סוקולוב הגיע לקונגרס הראשון כעיתונאי ותוך ימים ספורים נכבש לחלוטין על ידי הכריזמה של הרצל. בדיווחיו מהקונגרס הודה שלא היה מחסידי הרצל, "אך האמת תמריצני להודות, כי באיש הזה נפגשו מעלות ומידות רבות".
פרידמן מתאר את מסעותיו הרבים של הרצל באירופה, בטורקיה ובארץ ישראל, את הצלחותיו כמו גם את כישלונותיו. מטרתו העיקרית הייתה לשכנע את השליט העות'מאני עבדול חמיד השני, להסכים למסור את ארץ ישראל לעם היהודי במסגרת צ'רטר (זיכיון). העם היהודי מצִדו – כך תכנן הרצל – יסייע בתמורה לטורקיה לכסות את חובותיה העצומים. מאמצים אלה, כידוע, נכשלו כולם והסולטאן הסכים שיהודים יתיישבו ברחבי הממלכה העות'מאנית, רק לא בארץ ישראל.
מתנגד חריף להרצל, ראש ל"ציונים המדיניים", היה הסופר והעורך אחד העם (אשר גינצברג), שנחשב לאבי "הציונות הרוחנית". הוא ביקר קשות את הרצל בעקבות כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון והסלים את ביקורתו עליו לאחר הופעת "אלטנוילנד" – ספר עתידני על המדינה היהודית שקמה בארץ ישראל. אחד העם טען כי משנתו התרבותית של הרצל, כפי שבאה לידי ביטוי בספר, חסרה תוכן יהודי. יתר על כן, הוא האשים את הרצל שבספרו הוא מבקש להתחנף לגויים, היצירה שטחית, חקיינית ואין בה שום כישרון מקורי.
מאמר הביקורת של אחד העם כנגד הרצל גרם לפולמוס ממושך בתנועה הציונית והרצל חש עצמו נפגע. הוא ביקש ממקס נורדאו, ידידו ושותפו להנהגה הציונית להשיב לאחד העם, וזה עשה זאת במאמר עוקצני במיוחד.
האם היה הרצל חף מטעויות? לגמרי לא. פרידמן רואה מתפקידו לספר על הרצל, כוכב השביט הציוני, המנהיג הנערץ, ובה בעת מונה את טעויותיו העיקריות. א. הקרב על "הקולטורה" – ניסיונם של מנהיגים צעירים, כדוגמת חיים וייצמן ומרטין בובר לכלול בעבודה הציונית יסודות תרבותיים, נדחה על ידי הרצל, שסבר כי שאלה זו תבוא על תיקונה במסגרת מדינת היהודים, לכשתקום; ב. "קונגרס אוגנדה", ב-1903, שכמעט פילג וריסק את ההסתדרות הציונית הצעירה. פרידמן סבור, כי הרצל שגה ערב קונגרס זה ובמהלכו פעם אחר פעם ויצר מתחים מסוכנים, שהשפיעו על התנועה הציונית עוד הרבה שנים לאחר מכן. כך, לדוגמה, לא נענה לנורדאו, שהזהירו כי הנושא נפיץ וכדאי לדחות את העלאתו בקונגרס; ג. פולמוס "אלטנוילנד" שכבר הוזכר. הרצל נסחף ברצונו לנקום באחד העם על ביקורתו הנוקבת כנגד ספרו והתיר לכמה מתומכיו המרכזיים להשתלח באחד העם. הדבר נגד את תפישתו שלו, כפי שהובעה ביומנו בתחילת דרכו הציונית, ב-1895: "הבריות רבים זה עם זה... ואילו אני עושה את הוויתורים הגדולים ביותר. אינני מתקוטט על מילים. אין לי זמן לכך".
הספר גדוש דרמות גדולות וקטנות שליוו את הרצל, ושחלק לא מבוטל מהן הוא עצמו יזם, ביודעו כאיש תיאטרון את השפעתן. אך היו גם דרמות לא מתוכננות שטפחו על פניו, כמו הנטישה ההמונית של הצירים מרוסיה את אולם המליאה של "קונגרס אוגנדה", לאחר שסירבו לקבל את ההחלטה על שיגור משלחת-חקר ציונית לאוגנדה. הם הסתגרו באולם צדדי ולא מעטים מהם מיררו בבכי. הרצל ביקש להסביר להם, ששיגור המשלחת אין פירושו ויתור על ציון. הם לא התירו לו, תחילה, להיכנס ורק לאחר משא-ומתן ממושך הורשה המנהיג להסביר את עמדתו. מאוחר יותר ניסה הרצל להרגיע את הצירים המודאגים והכריז בעברית, שפה שלא שלט בה: "אם אשכח ירושלים – תשכח ימיני".
ד"ר פרידמן מודה באחרית דבר לספרו כי לא הצליח לפצח עד תומה את חידת הרצל: איך הצליח מחזאי, עיתונאי ועורך וינאי, שהחל לקדם את נושאי הציונות בגיל 35 ולאחר תשע שנים, כשמאחוריו הישגים רבים והקמת תנועה לאומית בשתי ידיו (ובאמצעיה הכספיים של משפחתו) – בער ואוּכָּל כמו הסנה המקראי.המאמצים האדירים, ולעיתים גם הבלתי אנושיים, למשוך אחריו את הרכבת הציונית, הכריעו אותו והוא רק בן 44.
ד"ר מרדכי נאור הוא סופר וחוקר תולדות ארץ-ישראל. ספרו "כאלה היינו – נעורים והתבגרות בישראל של העשור הראשון – סיפור אישי", עומד להופיע בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
