אקסודוס
'אקסודוס' – מבט מארץ ישראל
עיקר מאבקם של מעפילי האנייה 'אקסודוס' היה בצרפת, אך
כל העת הם קיבלו סיוע מארץ ישראל
ד"ר מרדכי נאור
בשנים 1948-1945 התקיים בארץ ישראל, אז תחת שלטון המנדט הבריטי, מאבק לעצמאות לאומית שאותו הובילו הקהילה היהודית בארץ (שכונתה 'היישוב') שמנתה כ-600 אלף נפש והתנועה הציונית בעולם. דרכי המאבק היו שונות: מרד חמוש נגד השלטון הבריטי, התיישבות רחבת היקף ברחבי הארץ ובמיוחד העפלה – עלייה שלא ברשות הבריטים שהגבילו במידה ניכרת את מספר רישיונות-העלייה הממשלתיים.
בין אוגוסט 1945 למאי 1948, תקופה של פחות משלוש שנים, הגיעו לארץ ישראל 66 אניות מעפילים, שאורגנו כולן (פרט למקרה אחד) על ידי 'המוסד לעלייה ב' של ה'הגנה' – ארגון המחתרת הגדול ביותר, שפעל תחת הנהגת היישוב. הן הביאו יותר מ-70 אלף עולים, רובם ניצולי שואה.
הנודעת בין אניות אלה הייתה 'אקסודוס', שיצאה מצרפת ב-12 ביולי 1947 ועל סיפונה 4,500 יהודים. מסעה הימי נמשך כשבוע, אך מסעם רב הסבל של נוסעיה נמשך כחודשיים. הבריטים, שעקבו אחרי 'אקסודוס' מאז צאתה מנמל סט בדרום צרפת, לכדוה באמצעות שש אניות מלחמה לא הרחק מחוף תל אביב. התנהל קרב קשה בין המעפילים לבריטים, האנייה נגררה לחיפה ואלפי נוסעיה הועברו בכוח לשלוש אניות מלחמה בריטיות וגורשו לצרפת. בכך התכוונה ממשלת בריטניה ללמדם לקח ולהפחיד מעפילים בפוטנציה, שלא כדאי להם להפליג לארץ ישראל, אם ממילא יגורשו בחזרה לנמל היציאה.
מעפילי 'אקסודוס' סירבו לרדת בצרפת. ממשלת צרפת הייתה מוכנה לקלוט אותם בארצה, אך מבלי להכריחם לרדת. ולאחר שלושה שבועות של עגינה בנמל פורט דה בוק, העבירום הבריטים בדרך הים למחנות עצורים בצפון גרמניה. הפרשה הוציאה שם רע לבריטניה על התעללותה בניצולי השואה והייתה לה השפעה על דעת הקהל בעולם לתמוך במאבק הציוני להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
במאבק זה נטלו חלק יהודי העולם ובעיקר היישוב היהודי בארץ ישראל. כנסים, הפגנות והתקפות על בריטניה באמצעי התקשורת של הימים ההם (עיתונות ורדיו) היו מעשה יום-יומי. בארץ ישראל, דומה, התגייסו הכל לתמוך ככל יכולתם במאבקם של מעפילי 'אקסודוס' לחזור לחוף הארץ שממנו גורשו.
בליל ה-18/17 ביולי 1947 נצמדו כל האוזניים בארץ לשידור רדיו שלא היה כדוגמתו עד אז: מַשְדר האנייה 'אקסודוס' חובר לשידורי 'קול ישראל', תחנת השידור המחתרתית של ה'הגנה' ובמשך דקות ארוכות הועברו ליישוב דברי הקברניט, מפקד הספינה מטעם ה'הגנה' ונציג המעפילים. מקהלה שרה שירי פרטיזנים ופלמ"ח. זו הייתה חוויה גדולה הן על הסיפון והן ברחבי הארץ.
לאחר שעות אחדות תקפו אניות המלחמה הבריטיות את 'אקסודוס" ולאחר שהנחיתו עליה חיילים חמושים התפתח קרב, שבמהלכו נהרגו שלושה מאנשי האנייה ועשרות נפצעו. האנייה נגררה לחיפה.
ביום שישי, 18 ביולי, גורשו 4,500 נוסעי 'אקסודוס' לאירופה. ביום ראשון, 20 ביולי, הובאו למנוחות בחיפה שלושת חללי ההעפלה ובשעת ההלוויה, בין 4 ל-7 אחר הצהריים, שבת כל היישוב בארץ לאות סולידריות עם החללים ועם המגורשים. בכל יישובי הארץ נערכו עצרות מחאה. בתל אביב התכנסו ברחבת תיאטרון 'הבימה' כ-20 אלף מפגינים שנשאו דגלים וכרזות התומכות בהעפלה בכלל ובמעפילי 'אקסודוס' בפרט. באותו ערב נסגרו, בהוראת מוסדות היישוב, כל בתי השעשועים. בחיפה הצהירה חברת הנהלת הסוכנות היהודית, גולדה מאירסון (לימים – גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל): 'שוב מתאסף היישוב להתאבל על חלליו ולהוקיע את חרפתה של האימפריה הבריטית. הצי הבריטי יצא להילחם בילדים, נשים הרות ותינוקות שנותרו מגיא ההשמדה של היטלר'.
הסוכנות היהודית פרסמה הודעת גינוי תקיפה, שאותה כיוונה לממשלת בריטניה: 'התכנית לשלוח את הפליטים חסרי הישע האלה למרחק אלפי מילין מארץ ישראל הוא מעשה ברוטאלי המגלה את המבוכה והייאוש של המדיניות הבריטית. מאמצי היהודים להגיע לארץ ישראל יימשכו. שום מעשי דיכוי לא יחניקו את שאיפת היהודים לחירות בארצם".
למחרת, ה-21 ביולי, עברה המחאה לפסים צבאיים. שני כוחות של הפלמ"ח, זרוע המחץ של ה'הגנה', חדרו בחשאי למחנות שמורים היטב של הבריטים ופוצצו שם מתקני ראדאר, שבאמצעותם עקבו הבריטים אחר אניות המעפילים. בהודעת דובר ה'הגנה' נאמר כי הפעולות האלה הן תגמול על גירוש מעפילי 'אקסודוס'. לאחר יומיים חובלה בנמל חיפה אניית הגירוש הבריטית 'אמפייר לייפגארד'' על ידי חבלני הפלי"ם, הזרוע הימית של הפלמ"ח.
גופים ומוסדות בארץ פנו למקביליהם בעולם ומחו על התנהגות הבריטים כלפי מעפילי 'אקסודוס'. כך, ההסתדרות הכללית של העובדים פנתה אל המפלגה הסוציאליסטית בצרפת, אל עשרות חברי פרלמנט ממפלגת הלייבור בבריטניה ואל מנהיגי ארגוני הפועלים בארצות הברית בקריאה "למנוע התעללות בפליטים, שרידי שואה, מיואשים'.
כל העיתונים היהודיים בארץ ישראל, וכן גם עיתונים יהודיים בעולם, פרסמו מאמרי מערכת, שקראו לממשלת בריטניה להחזיר לאלתר את נוסעי 'אקסודוס' לארץ. הסוכנות היהודית, שתפקדה כמעין 'הממשלה בדרך' של היישוב היהודי פנתה בקריאה דומה למזכיר האו"ם.
וכך זה נמשך גם בימים ובשבועות הבאים, ככל שפרשת 'אקסודוס' הסתבכה – בעת שהמעפילים סירבו לרדת מאניות הגירוש בצרפת והוסעו בעל כורחם לגרמניה. ב-6 באוגוסט הכריז דובר הסוכנות היהודית במפגש השבועי שלו עם עיתונאי חוץ, כי 'גורלם של פליטי "יציאת אירופה" עודנו הנושא העיקרי לדאגה בקרב היישוב'. מדי פעם נערכו עצרות ונשלחו מברקי מחאה לאישים ומוסדות באירופה ובארצות הברית, שקראו להם לשכנע את בריטניה להפסיק את ההתעללות במעפילים שהוחזקו במשך שבועות ארוכים, בתנאים קשים במיוחד, על סיפונן של שלוש אניות המלחמה הבריטיות.
גל חדש של מחאה שטף את ארץ ישראל ואת העולם היהודי, כשהחליטו הבריטים בשבוע האחרון של אוגוסט להחזיר את המעפילים לגרמניה, אשר ממחנות הפליטים שבארץ זו הם יצאו לדרכם. שלוש אניות הגירוש יצאו מדרום צרפת לגיברלטר ומשם לנמל המבורג בצפון גרמניה, אליו הם הגיעו לאחר כמעט שבועיים.
ב-25 באוגוסט שבת כל היישוב היהודי והוכרז צום כללי, כמחאה על העברת המעפילים לגרמניה. באותו ערב נסגרו בהוראת המוסדות הלאומיים כל בתי הקפה, המסעדות ובתי השעשועים. ב-7 בספטמבר, יותר מחודש וחצי לאחר שהספינה 'אקסודוס' נתפסה על ידי המשחתות הבריטיות, החלה הורדת המעפילים בנמל המבורג, תוך כדי התנגדות עזה שלהם. מאות חיילים בריטיים התגברו בסופו של דבר על המעפילים התשושים, שהיו כלואים ב'אניות כלובים' מאז 18 ביולי.
שוב שבת היישוב והוכרז על שבתון מחאה במשך שעתיים ב-8 בספטמבר ועל צום במהלך כל אותו יום. כותרות העיתונים זעקו באותיות גדולות: 'מחאת היישוב נגד מעשה הנבלה' ('הצופה', ביטאון המפלגות הדתיות); 'עוד נפר זדון, עוד נהפוך יום אבל לתוחלת' ('דבר', עיתון הסתדרות העובדים) וכיוצא באלה. עם תחילת שנת הלימודים, ב-1 בספטמבר, הוקדשו השעות הראשונות בכל בתי הספר היהודיים בארץ לפרשת 'אקסודוס'.
דעת הקהל התומכת ב'אקסודוס' ומעפיליה הנאבקים על זכותם לעלות ארצה קיבלה עידוד מאיש תקשורת וספרות, שהיה בימים ההם 'גיבור תרבות' מקובל: המשורר נתן אלתרמן. במדורו 'הטור השביעי', שהופיע מדי יום שישי בעיתון 'דבר', כתב אלתרמן פובליציסטיקה מחורזת על אירועי הזמן ולא תהא זאת טעות לקבוע שרוב היישוב היהודי בארץ המתין בדריכות לדבריו מדי יום שישי בבוקר.
במהלך הדרמה של 'אקסודוס' כתב אלתרמן שלושה שירים על המעפילים, עמידתם האיתנה ועל תרומתם להקמתה של המדינה היהודית העתידה. בשיר הראשון הוא התייחס ללחצים של ממשלת בריטניה על ממשלת צרפת לקלוט את אלפי מעפילי 'אקסודוס' בצרפת והזכיר נשכחות: תשע שנים לפני כן נכנעו צרפת ובריטניה לתכתיב גרמני-נאצי בעניין עצמאותה של צ'כוסלובקיה ('הסכם מינכן'). עתה נדרשת צרפת להיכנע לבריטניה והמשורר הביע את התקווה שלא תעשה כך.
שיר שני עסק בנושא כאוב. כאשר היו ספינות הגירוש בדרכן מדרום צרפת לגרמניה, מת בלב ים תינוק. הוא נקבר בקבורה ימית, בקופסת פח שהוטלה המימה. המשורר ספד לתינוק שהפך לאחד מגיבורי המאבק היהודי לעצמאות בארץ ישראל.
השיר השלישי נכתב לאחר שהגיעו שלוש ספינות הגירוש להמבורג והבריטים הורידו את המעפילים לחוף לאחר התנגדות עיקשת שלהם. לדעתו של אלתרמן, האירוע הקשה הזה הוא בבחינת חג לאומי, שכן הוא מבשר בדרכו שלו, שלא ירחק היום ומדינת היהודים תקום, בשל נכונות אנשיה, אף אלה שלא זכו לדרוך לפי שעה על אדמתה, לכל סבל ולכל מאבק.
בעצם ימי המאבק של 'אקסודוס' החליטה ועדת האו"ם לענייני ארץ ישראל (UNSCOP), לסיים את המנדט הבריטי בארץ ישראל, ולתמוך בחלוקת הארץ בין היהודים והערבים, כדי שיוקמו בה שתי מדינות עצמאיות. לדעת לא מעט משקיפים פוליטיים וחוקרים בעת ההיא ולאחר מכן, הייתה לפרשת 'אקסודוס' השפעה רבה על החלטות הוועדה.
ספר על הפרשה שהופיע לאחר שהסתיימה נקרא "הספינה שניצחה". אין ספק שהיה זה מסע הרואי של 4,500 גברים, נשים והרבה ילדים, שלמרות הקשיים והסבל – הסתיים בניצחון. שכן, שמונה חודשים לאחר שהסתיימה פרשת 'אקסודוס' – הוקמה מדינת ישראל.
