צחוק בתוך דמע
ד"ר מרדכי נאור
צחוק בתוך דמע על שני עיתוני הומור וסַאטירה בימי מתח ומלחמה (1945-1939)
עיתונים החלו להופיע בארץ-ישראל בשנת 1863 – תחילה של יהודים ומאוחר יותר גם של ערבים. ראשית העיתונות היהודית הייתה במתכונת חודשית או שבועית, ומ-1908 ראו אור גם יומונים. לצד עיתוני האקטואליה, ההגות והספרות ראו אור גם עיתוני הומור ראשונים, אלא שהם הופיעו רק לעיתים רחוקות, בעיקר בהקשר לחגים.[1]
משנות העשרים (של המאה ה-20) גדל מספרם, אך רק ב-1939 הופיע שבועון מיוחד להומור ולסאטירה, עגל הזהב שמו. הוא לא האריך ימים וב-31 באוגוסט 1939 ראה אור גיליונו האחרון (מס' 15). למחרת פרצה מלחמת העולם השנייה.
את העיתון יזם וערך אריה דיסנצ'יק, לימים העורך הראשי של מעריב.
חצי שנה לאחר סגירת עגל הזהב, בשלהי פברואר 1940, החל להופיע שבועון הומור חדש בשם סִכּוֹת.הוא התמיד בהופעתו יותר מחמש שנים עד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. הדמות הבולטת בו היה יוסף בס – עיתונאי, פרסומאי ובעיקר קריקטוריסט.
עגל הזהב היה בתקופת הופעתו הקצרה יותר ביקורתי ופוליטי, קרוב לוודאי שבשל מוצאו הרביזיוניסטי של עורכו, דיסנצ'יק. בסִכּות, אולי בשל ימי המלחמה, הביקורת הייתה יותר חברתית וכלכלית (שוק שחור, השתמטות מגיוס, חוסר דיור בתל-אביב). הסכסוך הערבי-יהודי נזכר מעט אצל דיסנצ'יק ולגמרי לא אצל בס.
דגש רב הושם בשני העיתונים על הצד האיורי וגם דרכו אפשר ללמוד על הלכי רוח, מעשים ומחדלים. כמנהג הימים ההם הובאו בעיתונים בדיחות ואמרות שנונות, שאף הן תורמות להבנה טובה יותר של החיים בתקופה הסוערת ההיא.
שאלה שנשאלה אז וגם בשנים שלאחר מכן: האם ראוי להוציא עיתון הומור בתקופות קשות ואף טראגיות? את התשובה נתן בימים הקשים של 'המרד הערבי' עזר כרמיאלי,[2] עורך עיתון הומור קיקיוני בשם תשע בגרב (פרודיה על שם שבועונו של אורי קיסרי תשע בערב):
דוקא מפני המתיחות הרבה השוררת בארץ, עקב המצב הפוליטי והכלכלי גם יחד, דוקא מפני העצבנות שהתפשטה בכל חוגי הישוב ושדרותיו למיניהן - הנני עומד בכל תוקף על הוצאת חוברת זו, אשר תעורר איזה חיוך על השפתיים, אשר תקל על הלב ותרגיע במקצת את הרוחות.
עגל הזהב וסכותמציבים מראה, לעיתים משעשעת ולעיתים עקומה שבה השתקפו, בדרך שלא הובאה בשאר העיתונים, חיי היישוב היהודי בארץ ישראל בעשור שלפני קום המדינה.
ועתה לנושא בהרחבה.
מי אתה אריה דיסנצ'יק?
עורכו של עגל הזהב, אריה דיסנצ'יק (צ'יק בפי כל מי שהכירו), נולד בריגה, לטביה, ב-1907 ומגיל צעיר החל בפעילות ציבורית-ציונית. הוא נמנה עם החבורה ששכנעה את זאב ז'בוטינסקי להקים את בית"ר והיה מראשי התנועה הרביזיוניסטית במשך שנים רבות ושימש כעוזרו ומזכירו של ז'בוטינסקי.
ב-1934 עלה ארצה ומילא שורה של תפקידים עיתונאיים במשך 40 שנה. הוא היה עורכו הראשי השני של מעריב במשך 18 שנה. קודם לכן עבד בהבֹקר, כתב לעיתוני יידיש במזרח אירופה ובמשך 12 שנה היה הסופר התל-אביבי של סוכנות הידיעות האמריקאית הגדולה אסושייטד פרס.
ב-1948 נמנה עם החבורה המייסדת של מעריב, והיה היחיד מקרב בכירי העיתון שלא הגיע מידיעות אחרונות אלא מהבֹקר.הוא היה האחראי להקמת התשתית הכלכלית של העיתון החדש.
על מקומו המרכזי ועוצמתו כעורך ראשי של מעריביכול להעיד הסיפור העיתונאי בן הזמן. לפיו, ראש הממשלה לוי אשכול אמר פעם למזכירתו: 'את רשאית להפריע לי באמצע ישיבת ממשלה רק אם דיסנצ'יק התקשר, או אם פרצה מלחמה, ובסדר הזה'.
עגל הזהב היה אפיזודה קצרה בחייו התקשורתיים של דיסנצ'יק ונמשכה רק שלושה חודשים. בנו עידו דיסנצ'יק, לימים גם הוא עורכו הראשי של מעריב, סבור כי במחצית השנייה של 1939 היה אביו חסר בסיס כלכלי, וכשהוצע לו לערוך עיתון הומור – הסכים. הוא גם מבקש להפריך את ראיית אביו כאיש רציני ומשימתי תמיד. 'הוא היה איש מצחיק להפליא', מבהיר עידו.[3]
דיסנצ'יק הלך לעולמו בשנת 1978, בגיל 71.
על המו"ל של עגל הזהב, רפאל חביב, לא נמצאו לפי שעה פרטים.
הגיליון הראשון של עגל הזהב
מאי 1939, החודש בו הופיע הגיליון הראשון של עגל הזהב, היה חודש סוער בקורות היישוב היהודי בארץ-ישראל בטרם מדינה. גידולו של היישוב מאז ראשית העשור היה מרשים ביותר – הוא צמח מ-170 אלף לכ-450 אלף נפש. מאורעות הדמים ('המרד הערבי') שנמשכו מאז אביב 1936, נמצאו בשלב הדעיכה שלהם, אולם יחסי היישוב היהודי עם השלטון הבריטי הידרדרו בחודשים החולפים ועדות לכך היא הגברת העלייה 'הבלתי לגאלית'. בחודש מאי לבדו הגיעו 3 אניות מעפילים שעל סיפוניהן היו 1,500 נפש.[4] באותו חודש עלו על הקרקע 12 יישובי חומה ומגדל – 8 מהם שלא בידיעת הבריטים.[5] הבריטים הפעילו יד קשה נגד ארגון האצ"ל וב-21 במאי 1939 עצרו את מפקדתו.
אך כל אלה החווירו לעומת פרסום המסמך הרשמי שנקרא 'הספר הלבן', ב-17 במאי. במסמך זה התנערו הבריטים, למעשה, מהבטחותיהם ליישוב היהודי ולתנועה הציונית, כפי שבאו לידי ביטוי בהצהרת בלפור ובכתב המנדט. הם 'שברו את הכלים' ו'שברו' בצורה חד-משמעית לעבר הצד הערבי בסכסוך הערבי-יהודי. ביום זה החל למעשה מאבקו של היישוב נגד השלטון הבריטי, בעוד שקודם לכן הייתה ההתנגדות לבריטים נחלתם של בודדים בלבד. לא ייפלא, אפוא, שדוד בן-גוריון, יו"ר הסוכנות היהודית ('הממשלה בדרך'), קבע במאמר ארוך שפרסם כי 'הספר הלבן' ראוי שייקרא 'ספר המעל'.[6]
ודווקא בימים סוערים אלה ראה אור, ב-25 במאי 1939, גיליונו הראשון של עגל הזהב. כמו בכל עיתון המכבד את עצמו הופיע בפתח העיתון 'מניפסט', הצהרת כוונות של המערכת, בהיקף של 10 שורות בלבד (בכתיב חסר כפי שהיה מקובל אז):
מטרתנו – הצלפה צבורית על ימין ועל שמאל. הצורה – סטירית. שאיפתנו לשמש בטוי לכל הרגשים הנחנקים בעתונות שלנו ובמשטר החברתי הקיים.
תוך גשושים ותהיות נגשים אנו לעצוב דמותו של השבועון הסטירי הראשון בעל שליחות צבורית קשה ואחראית.
ויעודנו יצליח רק בעזרת הצבור הרחב, בעיר ובכפר, שיעניקו לנו ממבחר תלונותיהם, ספקותיהם והתמרמרותם כלפי המתרחש בחברה, במשפחה ובמוסדות הצבוריים והתרבותיים.
אנו מצפים לחומר זה (לא להקפיד בצורה – לכך תדאג המערכת).
עיר וכפר, קבוצה, קבוץ ומושב – הענו.
בעמוד 2 של הגיליון הראשון הופיע מאמר לא חתום בשם 'איפה חובר הספר הלבן?', שיש בו כדי להעיד על 'תעודת הזהות' של העיתון. הוא התגלה, כבר בשלב זה, כבמה אופוזיציונית מובהקת להנהגת היישוב ולנעשה ביישוב. 'הספר הלבן' – נכתב במאמר - חובר אמנם באנגליה, אך 'זוהי תוצרת עברית שהוכנה לשימוש תחת שמיה הבהירים של ארץ-ישראל, באישורם הרוחני של המוסדות העליונים שלנו'.
הסבר לדברים: היישוב שרוי במשבר עמוק. יש בו בירוקרטיה, פרוטקציוניזם, שחיתות, הפקרות ומלשינות. השלטון הפנימי של היישוב חלש, ובלשון המאמר, 'היישוב הפך לגולם קוסמופוליטי המכסה את מערומיו בעלי תאנה ציוניים-פקידותיים'.
למעשה, מסכם בעל המאמר, 'הספר הלבן' לא חובר באנגליה, אלא היישוב היהודי המיט אותו על עצמו. הפתרון קיצוני: "דרושה לנו דיקטטורה אכזרית של "משטר הצלה"'.
עוד רשימה, שיש לראות בה, במידה מסוימת, מניפסט, נשאה את השם הסתמי 'זוטות' ומחברה, ר' דב, נותר עלום. בראשית דבריו הוא טפח על שכם חברי המערכת במילים: 'שבועון קבוע לסטירה והומור – ברַבוחברים!' בהמשך דבריו כתב כי העיתון החדש יסייע בוודאי 'לאוורר ולטהר את העִפּוּששבמחננו', ויהיו בו, ללא ספק, בדיחות טובות, שכן 'איש שאינו יכול למסור כדבעי – או לפחות לקלוט בכל חמשת חושיו – בדיחה נאה, מוחו ונפשו טעונים בדיקה... ואין להתייחס אליו באמון'.
בשאר עמודי הגיליון הראשון הופיעו שירים, קריקטורות, רשימות הווי וגם מעט מודעות. את ההפגנות בתל-אביב נגד 'הספר הלבן' כינה העיתון 'מרד' וטרח לציין שאפילו בימים חמורים אלה התכתשו בריוני השמאל והימין אלה באלה ברחובות תל-אביב.
קונסול ארץ-ישראל במדריד – דוד בן-גוריון
בגיליונות הבאים התמסדו המסגרת והאופי של עגל הזהב: רשימות קצרות, קריקטורות וקטעי הווי, לרוב תל-אביביים. חלק מהחומרים היו בפירוש עם מסר מצליף ביישוב, במנהיגיו ובמנהגיו. כך, בגיליון 2 (1.6.1939) הופיעה סידרת קריקטורות של מולא על הצטיינות של עמים בתחומים שונים: האיטלקים קיבלו פרס ראשון בכדורגל, הרוסים מצטיינים בהרמת משקלות, האמריקאים – באִגרוף, הבריטים זכו במירוצי מכוניות, ואילו יהודי ארץ-ישראל זכו במקום הראשון ב...הבלגה. זו הייתה, כידוע, מדיניות הנהגת היישוב, שלא להגיב בצורה אלימה על האלימות הערבית. בקריקטורה נראה יהודי פשוט ונבוך היושב על סלע, ומכל עבר לועגים לו וחובטים בו: האנגלים פרסמו את 'הספר הלבן', הערבים תוקפים אותו מימין ולועגים לו משמאל, ויד עם צלב קרס מאיימת עליו מן הצד.
רפאל קלצ'קין, בחתימת 'קין' החל בגיליון 2 בפרסום רשימות משעשעות שגיבורן הוא אורי הקטן, ילד כבן 10, המתאר את החיים בתל-אביב של קיץ 1939. כמה דוגמאות: 'בבית הספר סדרנו היום משחק יפה – איך שנותנים באנגליה את הספר הלבן. זלמן היה וייצמן מפני שהוא יודע רק לדבר ועמי היה הרב עוזיאל, מפני שהוא מתפלל בבוקר. נפתלי היה בן-גוריון מפני שיש לו צילינדר. לי אמרו שאני אהיה מקדונלד [שר המושבות הבריטי, אבי 'הספר הלבן], מפני שאני לא יודע כלום – אבל לא הסכמתי. בסוף ציירנו את מקדונלד על הלוח עם הספר הלבן, מפני שזה אפשר בכל רגע למחוק'.
ביוני 1939 סערו הרוחות בארץ בעקבות הניסיונות, שלא עלו יפה בשלב זה, להקים 'ועד עליון לשעת חירום', שיחליף את ההנהגה הקיימת. עגל הזהב התנדב להציע (בגיליון 4, 15.6.1939) מועמדים. כיוון שלא מצא אותם בארץ, השמות שלו הם מטובי המנהיגים היהודים במדינות השונות. את ליאון בלום, ראש ממשלת צרפת לשעבר, הציע כראש הוועד. שר החוץ – מקסים ליטבינוב, שר החוץ הרוסי. את שר המלחמה אפשר לגייס באנגליה – זהו לסלי הור-בלישה, שר ההגנה של ממשלת הוד מלכותו מלך בריטניה. מועמדים נוספים: הנרי מורגנטאו הבן, שר האוצר האמריקאי – לתפקיד שר הכספים הארצישראלי. שר הרכבות – לזר קגנוביץ', שר התחבורה הסובייטי, ועוד מועמדים רמי מעלה מן העולם.
לעגל הזהב גם היו הצעות לגבי הנציגים הקונסולריים שיש לשגר מארץ-ישראל לבירות העולם: למוסקבה מן הראוי לשלוח את מאיר יערי, מנהיג השומר הצעיר. לשוויץ – את הרב פישמן, בנימוק שהוא אוהב גבינה שוייצרית. להולנד – את ד"ר חיים וייצמן, המתעניין בחקלאות בכלל ובפרות הולנדיות בפרט. לספרד – את בן-גוריון, שלאחרונה העביר סכום כסף לטובת הצד הרפובליקני במלחמת האזרחים בארץ זו. לביירות ראוי לשלוח את גב' ורה וייצמן, משום שהיא ממילא מרבה לבקר שם (ביירות בפרט והר הלבנון בכלל היו מקום נופש מקובל על אמידי היישוב היהודי). את משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית הציע העיתון לשגר למצרים, שכן כמו פרעה הוא גוזר ואינו מקיים.
בצד שורת האישים הופיעה קריקטורה שהעידה על משבר מנהיגות עמוק ביישוב. נראה בה כיסא, עליו תיק ואדם חסר ראש, שבמקומו יש מקום לשלט, שלפי שעה הוא ריק. מעל השלט מונח צילינדר, סמל לשלטון בעת ההיא. צייר את הקריקטורה י. קוברסקי.
בגיליון 5 (22.6.1939) ישנה התייחסות ארוכה ועוקצנית מאוד להצגה החדשה ב'הבימה' – "כתריאלים". הבמאי ברוך צ'מרינסקי שזר מחמישה סיפורים קצרים של שלום עליכם מחזה משעשע. עגל הזהבהביא, כביכול, את דברי המבקרים על ההצגה, כפי שפורסמו בעיתונים השונים.
בהארץהובא, במסגרת הביקורת הבדויה, סיפור מעיירה באוקראינה, שאליה הגיעה להקת תיאטרון יהודית וראש המשטרה סירב לאשר לה 'זכות ישיבה', בטענה שזכות כזו ניתנת רק לבעלי מלאכה. אמר לו מנהל הלהקה: 'אדוני ראש השוטרים, תואיל לבוא לתיאטרון שלנו ותראה שכולנו סנדלרים'.
בהבֹּקרצוין, שרגע השיא של ההצגה היה בעת 'שכל השחקנים ישבו על הבמה ושתקו, ואז – רק אז – התפרץ כל קהל הכתריאלים, כלומר הקהל שישב באולם, בצחוק אדיר ומרענן'.
אשרלדבר, הכותב התייחס לביקורותיה של המשוררת לאה גולדברג, שהיו גדושות בדרך כלל אזכורים של גדולי התיאטרון בעולם. הרשימה נפתחה בשני המשפטים העוקצניים הבאים: 'יש דברים בעולם אשר ההגיון שלהם נשאר סתום לעולם, לכל אדם חוץ מעושהו. מי יוכל למשל להסביר לשם מה אני כותבת רצנזיות [ביקורות]?'
לאורך כ-200 מילה הוזכרו השמות האלה: סטניסלבסקי, ריינהרט, תומאס מאן, צ'רלי צ'פלין, איזידורה דנקן, פרנץ ורפל, טוסקניני ומן הארץ מנשה לוין והאחיות אורנשטיין (רקדניות). והובא גם ציטוט, שהיה ככל הנראה אופייני לגולדברג המבקרת: 'אנו שואלים את עצמנו: איך בכלל התחיל הדבר הזה? אין תשובה. אין מלה! הכל, הכל על ראשנו: שירים, רומנים, בלט, מוסיקה, תיאטרון ציור!...'
ביקורת נוספת יוחסה לשבועון תשע בערב, המתואר כעיתון בוהמי, עם אספרי צרפתי, המטופח על ידי אורי קיסרי שהיה פרנקופיל ידוע. על הביקורת חתום כביכול אורי קיסרי, שהוצג כאן בשם 'אורי מורי'. קיסרי הרבה להשתמש בביטויים זרים ובצחצוחי-לשון והכתב ייחס לו את המשפט הבא על ההצגה 'כתריאלים': 'הכתריאליות מכתרלת מכל פנה מכל חור, מכל סדק והאווירה היא דובדבנית-אימפוזנטית לפי רוח הזמן'. והוסיף: אילו בחר לעצמו הבמאי צ'מרינסקי שם צרפתי כמו קלימנסו או מז'ינו, היה ללא ספק מעלה את ערך הצגתו.
שיר ערש: 'נום לקול תותח'
בשער גיליון 6 (29.6.1939) מככב 'הספר הלבן'. הוא מוצג בגובה עצום, כשחייל בריטי שומר עליו, ומשני צדדיו מתכתשים ומכים אלה את אלה שני הנאבקים על ארץ-ישראל – היהודים והערבים. אלא שבכל צד ההתכתשות היא פנימית: יהודים מכים יהודים וערבים מכים ערבים. הכותרת לאיור: אלה ואלה לוחמים בספר הלבן...
לגיליון 6 תרם רפאל קלצ'קין (בחתימת 'קין') 'שיר ערש לשנת 1939'. האם הטובה מספרת לילדהּ על "דוד היטלר השולח ממרום פצצות" ועל כך שכבר שלוש שנים "אבא עם רובה עומד" (רמז ל'מרד הערבי' נגד היישוב היהודי) ולפי המדיניות האנגלית לא ירחק היום ועל אנשי המגן יפקד ערבי. גם מקומו של 'הספר הלבן' לא נפקד כמובן, ובחרוזיו של קלצ'קין זה נשמע כך: 'הרדם בני! הס, בלי קול / הרגע נא ותישן./ על שולחן אחד עגול/ דוד הניח סיר לבן...'
מה יהיה? קלצ'קין אינו אופטימי: 'נומה, נומה ילד רך,/ נום לקול שירת תותח' (רמז עבה למצב המידרדר בעולם. ואכן, תוך חודשיים פרצה מלחמת העולם השנייה).
מדי פעם הובאו בעגל הזהבבדיחותמהארץ ומהעולם היהודי, כמו זו למשל, שהכותרת לה הייתה 'שיחה בגולה' (גל' 10, 27.7.1939): 'בניו יורק נפגשו שני פליטים שברחו מגרמניה ועבדו בבניין גורד שחקים. אחד שעמד על פיגום בגובה 20 מטר מהאדמה, אומר לחברו: - אנחנו הצלחנו, אבל מה קרה עם יצחק? – הוא קאובוי בטקסס. – ומה עושה אברהם? – אברהם? הוא בארץ-ישראל, לוחם נגד הערבים. - ומה עם משה? – זה היום קיבלתי ממנו מכתב מסין, הוא התנדב שם לצבא. – אולי ידוע לך דבר-מה על גורלו של ישראל? – אה, הוא תמיד היה הרפתקן. יש לו מסעדה כשרה בווינה (בעת ההיא תחת השלטון הנאצי).
מקור הבדיחה: עיתון ההומור היהודי 'שפילקי' שהופיע בווארשה ועליו יסופר בהמשך.
לעגל הזהב הייתה ככל הנראה הצלחה, שכן מגיליון לגיליון התרחב מדור המודעות. בלטו מודעות שעסקו באירועי תרבות ואמנות, בתי קפה וכן מוצרים שונים כגון סיגריות ועטים נובעים. קהל הקוראים נמנה, קרוב לוודאי, עם החוגים האמידים. כך אפשר להסביר מודעות לא מעטות שקראו לקוראים לרכוש מכונית, מוצר אליטיסטי במיוחד בעת ההיא.
הגיליון האחרון
גיליון מס' 15, שראה אור ביומו האחרון של חודש אוגוסט 1939, היה האחרון בגיליונות עגל הזהב. הוא עסק בהרחבה בקונגרס הציוני הכ"א, שנערך בז'נבה שבשוויץ בימים הקודמים, וטיפל בו ובמשתתפיו, ראשי הציונות והיישוב היהודי בארץ-ישראל שלא בכפפות משי. על שערו מופיעות שתי קריקטורות. למעלה נראים המונים רוקדים סביב עגל הזהב, שנראה יותר כפר ענק ממדים. למטה נראים כמה ממנהיגי הציונות והיישוב, כגון וייצמן, בן-גוריון והרב ברלין, כשהם לבושים בבגדי ציידים שוויצרים. הכותרת לקריקטורה אמרה: 'גלגולם של אנשי שלומנו בארצו של וילהלם טל: אם אשכחך ג'נבה!...
הגיליון עסק, בין השאר, בהתגברות זרם ההעפלה לארץ באוגוסט 1939. ב-23 בחודש הצליחה אניית המעפילים 'פאריטה" לפרוץ את המצור הבריטי והחלה להוריד את נוסעיה מול מלון 'ריץ', על שפת ימה של תל-אביב. חלקם חמקו לבתי העיר הקרובים והרוב נתפסו על ידי המשטרה והועברו למחנה מעצר בצריפין.
העיתון הביא מודעה כביכול של מלון 'ריץ', המבשר ללקוחותיו כי פתח סניף לנמל תל-אביב, ממש מול המלון. היתרונות של נמל חדש זה מפורטים להלן:
* הורדת נוסעים וסחורות – בפיקוח המשטרה.
* טיולים באוטובוסים של אגד למעונות קיץ בצריפין.
* שמירה מעולה בדרך.
* פינוי רחובות בעזרת הצבא.
* פרוספקטים ניתן לקבל אצל מעפילי 'פאריטה'.
בגיליון 15 נזכרת יותר מפעם אחת האפשרות כי בקרוב מאוד תפרוץ מלחמה באירופה. נבואה זו, כידוע, הגשימה את עצמה כבר למחרת יום הופעת הגיליון האחרון. ב-1 בספטמבר 1939 פרצה המלחמה ועד מהרה היו לה קורבנות רבים. אחד מהם היה עגל הזהב.
בגיליון 15 אין שום אזכור או אפילו רמז להפסקת הופעתו של העיתון.
גיליון 16, שהיה אמור להופיע בסוף השבוע הראשון של ספטמבר 1939 – לא ראה אור ונותרו רק 15 הגיליונות של קיץ 1939. אלה היו ימים סוערים במיוחד, אך הסערות האמיתיות ניצבו מעבר לפינה ואותן כבר לא תיאר עגל הזהב.
סִכּוֹת - מקורותיו והאיש שמאחוריו, יוסף בס
שישה חודשים בדיוק לאחר גוויעתו של עגל הזהב – נמצא לו יורש, שנשא את השם הקצר והדוקרני סִכּוֹת(להלן ייכתב מטעמי נוחות – סיכות). הרוח החיה בסיכות, במשך קרוב לשש שנות הופעתו היה יוסף בס, אם כי הוא הוצג תחילה כ'אחראי'[7] והוצמד לו התואר אדריכל, זכר לימי לימודיו בטכניון. חלק ממשתתפי עגל הזהבעברו לסיכות, לרבות בס עצמו שאייר קודם לכן בעגל הזהב.[8]
בעיתון מתחילתו לא הוצג שמו של העורך, אך בתקופה מאוחרת יותר הוזכר שמו של בס. שותף מרכזי לבס היה יעקב רזניק, שכתב בעיתון בפסבדונים שונים, כגון ר' יעקב, אביחנן, ע. אמודאי והילד אלחנן ואף הוא הציג עצמו כעורך (וראו להלן).
בס נולד ב-1908 בלבוב (אז בתחום אוסטריה-הונגריה, לימים חלק מפולין). החל לצייר בגיל צעיר, ובין השאר אייר בעיתון ההומור הפולני שפילקי (סיכות), שממנו נטל את שם עיתונו שלו. עלה לארץ ב-1936 ולמד אדריכלות בטכניון, עבד בעיריית תל אביב ושלח איורים וציורים לעיתונים שונים. במשך 30 שנה היה הקריקטוריסט של עיתון הארץ.
רזניק, שותפו לעריכה וכנראה גם לבעלות, יחד עם הלל אביחנן, נולד ב-1899 ברוסיה הצארית ועלה לארץ-ישראל ב-1924 היה חלוץ ולאחר מכן מגיה בעיתונים דאר היום ודבר. ממייסדי עיתון הילדים עתוננוואחד מעורכיו. פרסם רשימות קצרות ופיליטונים בשורה של עיתונים. נפטר ב-1947.[9]
את סיכות החל בס להוציא ב-1940, והתמיד בכך עד סופה של שנת 1945. היו אלה שנים קשות – שנות מלחמת העולם השנייה והשואה, ועל בס וצוות העובדים הקטן של סיכות היה לתמרן בין צחוק לדמע. הקשיים היו רבים, לרבות מחסור מתמיד בנייר, שאיים על הופעתו הסדירה של השבועון. בשלהי 1945 הרים בס ידיים: העיתון הסב לו הפסדים והוא החליט לסגרו. לימים אמר על כך: 'החלטתי שבמקום להמשיך להוציא את סיכות – שכולם יצחקו ואני אבכה, שיהיה להיפך'.[10]
במלחמת העצמאות שירת בס כקצין ההסברה הראשון של משטרת ישראל ולזכותו נרשמה המצאת המלה מונית. בשנים הבאות, לצד עבודתו בהארץ, ניהל משרדפרסום והרבה לצייר כרזות למרכז ההסברה, תיאטראות ומוסדות ציבור. כן צייר תפאורות לתיאטראות שונים. ברישומי הספרייה הלאומית מופיעים על שמו 19 ספרים, מהם 9 ספרי קריקטורות ואחרים שתרם להם את איוריו.
יוסף בס נפטר בשיבה טובה בשנת 1995.
הגיליונות הראשונים של ס י כ ו ת
בעיתון דבר מיום 26 בפברואר 1940 הופיעה הידיעה הקצרה הבאה: 'שבועון הומוריסטי-סטירי מצויר יופיע בקרוב. משתתפים: ה. אביחנן, י. בס, ב. לונדון, י. סערוני, וי. רזניק'.
ואכן, לאחר שלושה ימים ראה אור גיליון מס' 1 של סיכות. על שערו הייתה קריקטורה של יוסף בס, שתיאר זוג ארץ ישראלי מבוגר, המציג עצמו כפטריוטי בשעת החירום ההיא (מלחמת העולם השנייה התנהלה זה חצי שנה). אומר הבעל לאשתו: 'כספנו בשוויץ, הדירה שלנו בקפריסין, ילדינו לומדים בלונדון, אבל לבנו, כנראה כבר יישאר בארץ'.
העיתון נפתח, כמקובל, ב'מניפסט', שנשא את השם 'מאמר גלוי לצבור הקוראים'. המאמר מתחיל במעין התנצלות: 'עוד מאמץ הומוריסטי-סטירי בשעה כה חמורה, הכדאי? יש אומרים שאין כל צורך בעיתון הומוריסטי מיוחד'. זאת, משום שמדורי הומור מופיעים בעיתונים היומיים. הכותב (שלא חתם) סבר שהיומונים לא עושים מספיק בשטח זה ולפיכך מתפקיד סיכות יהיה למלא את החלל וגם לכתוב על נושאים שהעיתונים היומיים בוחרים להעלים.
הקוראים הוזמנו לשלוח לעיתון חומר מכל פינות הארץ – העיר, המושבה, הכפר והקיבוץ, והובטח להם שדבריהם יזכו לפרסום, ובמידת הצורך לעריכה. או-אז, הבטיחה מערכת סיכות, 'אנו נמלא את החסר ודקירת ה"סיכות" תהיינה ממשיות'.
לגיליון הראשון, וכן גם לגיליונות הבאים, תרם בס קריקטורות משלו, בענייני היום, המלחמה, מופעי בידור שונים ובנושאים אחרים. כל גיליון נפתח בקריקטורה של בס על עמוד השער. מספר העמודים בשנה הראשונה היה 12, ואילו מ-1941 ואילך, עד סוף המלחמה הוא ירד ל-8. מחיר הגיליון הראשון היה 10 מא"י (גרוש אחד) ואילו בשנת 1945 הוא הגיע, למרות הצמצום בעמודים ל-35 מאי – תוצאה של האינפלציה ששררה בארץ בתקופת המלחמה.
מיד עם הגיליון הראשון החלה מערכת מסיבית של פרסום מוצרים יקרי-ערך, שקוראי העיתון יכלו לזכות בהם. המוצר הראשון – רדיו פיליפס. בעיתון שולבו מודעות רבות למדי וגם – לעיתים רחוקות – 'תוכן שיווקי'. רשימה קצרה שבסופו נחבאה אות מ' קטנה, רמז שמדובר במודעה.
תל-אביב הייתה הגיבורה הראשית בשורה ארוכה של רשימות, כתבות, שירים, דברי ביקורת וגם שבח. בגיליון 3 (21.3.1940), שהוקדש לפורים, הובאה הצעה לשינוי שמות הרחובות בתל-אביב, בהתאם לכתוב במגילת אסתר ובמקורות עתיקים אחרים. למשל: רחוב ביאליק, בשל בית העירייה המצוי בקצהו: 'רחוב ריב ומדון'; רחוב בן-יהודה בקטע שבו מצוי קפה הבוהמה 'אררט': 'רחוב יהגו ריק'; אותו רחוב, בהמשך, שבו התגורר עולי גרמניה, ה'יֶקים': 'רחוב בלומנטל' (על-שם העיתון בשפה הגרמנית, שבלומנטל היה המו"ל שלו); לרחוב מזא"ה, שבו הייתה מערכת עיתון הארץ, הוצע לקרוא 'רחוב מוט התמוטטה הארץ'.
דמויות אישים, בתחומי הפוליטיקה והתרבות, לצד אישים אהודים יותר ולא-אהודים בעולם הגדול, הופיעו תמיד בסיוע מכחול הציירים של יוסף בס. האם היו מנהיגים וידוענים שנעלבו משום שלא נכללו בדפי סיכות? לפי מה שפורסם בגיליון 13 – התשובה חיובית. באיור של בס נראה דוד בן-גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית מבקר במערכת העיתון ופונה לצייר: 'יצאו כבר 12 גליונות ועדיין לא ציירתם אותי!'
מהצגות תיאטרון עד סיפורי פולקלור
עד כמה שידוע, כל מי שפרסם את דבריו או הגיגיו בסיכות, עשה זאת ללא קבלתתמורה. קשת המשתתפים הייתה רחבה וכללה שמות נודעים מהבראנז'ה התל-אביבית, כותבי 'המטאטא' ולאחר מכן 'לי-לה-לו', סופרים ועיתונאים. סופרים ומשוררים נודעים, כגון שאול טשרניחובסקי, אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן, לא כתבו במיוחד לסיכות, אך הירשו לבס להשתמש ביצירותיהם. כך קרה, למשל, עם שירו המצמרר של נתן אלתרמן, 'מכל העמים' – תגובה ראשונה על שואת יהודי אירופה – שפורסם במדורו 'רגעים' בהארץ בשלהי נובמבר 1942, והועתק במלואו לאחר שבוע לסיכות, תוך אזכור המקור. בשנים הבאות פורסמו בסיכות טורים אקטואליים נוספים של אלתרמן, מתוך 'הטור השביעי' בדבר.
שני המשתתפים הקבועים, שותפיו של בס, אביחנן ורזניק, הרבו לתרום לעיתון – הראשון בשירים עוקצניים בשמו והשני בפרוזה בכינויים שונים. משתתף קבוע למדי היה רפאל קלצ'קין שחתם בכינוי 'קין'.
החומר, ברובו, היה הומוריסטי וסאטירי. לעיתים הוקדשו חצי עמוד ואף עמוד שלם לבדיחות, רובן מתורגמות וממוחזרות. אך היו גם מדורים רציניים יותר, אם כי הם הוגשו ברוח קלה מן המקובל. כך היה בכל הנוגע לביקורות תיאטרון. בסיכות כתבו אמנם ביקורות רק על הצגות של תיאטרון 'המטאטא' ולהקות בידור, אך הקפידו לעשות זאת בצורה קורקטית.
בגיליון 24 (22.8.1940) הובאה ביקורת מפורטת על הצגת 'המטאטא' 'אורות באפלה', שהוקדשה לתל-אביב המצויה, מדי ערב, בהאפלה מוחלטת, מחשש להתקפת מטוסי האויב (שאכן הגיעה כמה שבועות לאחר מכן). המבקר, שחתם בפסבדונים 'יהודי', שיבח את רוב הקטעים ואת המְבצעים השונים ולא הסתיר את גאוותו על כך, שכמה מההלצות שנשמעו על הבמה – הופיעו קודם לכן בסיכות.
באותו עמוד בעיתון הופיעה ביקורת נוספת, על הצגה רביו וריקוד של להקה בשם 'אף על פי'. בשורות הסיום המבקר, שחתם בכינוי 'סריוז'ה', הומלץ בכל לב על המופע: 'מיה ארבטובה רוקדת ומרקידה, גולנד שר כקרוזו, גור רוטן הלצות. הקהל צוחק ובהפסקות גם רוקד – ומה לכם יותר? לכו ותראו גם אתם'.
ועוד באותו עמוד, מידע על להקת בידור שנשכחה זה מכבר: 'פפילון' שמה, והיא מציגה עצמה כ'תיאטרון זעיר אנפין'. הלהקה הופיעה בתכנית 'היה היה' ולקהל הובטחו '2 שעות של צחוק'.
בסיכות גם ניתן מקום לסיפורי פולקלור יהודי ועל המלאכה הופקד האדם המתאים ביותר: דב שטוק (לימים סדן), הכוהן הגדול של שימור הפולקלור. מדי כמה גיליונות הופיעו סיפוריו הקצרים על אישים בגולה ובארץ, דברי חוכמה והברקות שונות.
הנה דוגמה ממדורו, שנקרא 'שמעתי' (גיליון 10 (102), 19.3.1942):
שמעתי ממי ששמעתי מעשה באליהו רפפורט, שעמד על המשמר בבית אלפא ובחשכה היה מדמה, כי הוא שומע כמין רשרוש חשוד. נטל את הרובה וירה. כשחזר ונשמע אותו רשרוש חשוד, חזר וירה.
למחרת סנטו אותו חבריו ואמרו: - מה נחפזת לירות בשיחים?
השיב: - ומה, אחכה עד שהשיחים יירו בי?
הילד אלחנן כותב לחברו חנן
כמו שלעגל הזהבהיה את אורי הקטן, שכתב על אירועי הימים מנקודת מבט של ילד, כך היה גם בסיכות. במספר רב של גיליונות הופיע מדור שכותרתו הייתה 'ממכתבי הילד אלחנן לחברו חנן'. הנוסח היה ילדותי ולעיתים גם משובש, כביכול שפת ילדים. מחבר הרשימות, אלחנן, היה יעקב רזניק, והוא תיאר בהן משפחה תל-אביבית – אב, אם והילד אלחנן, השופך את לבו באוזני חברו חנן.
בין השיטין נחבאו תובנות לגמרי לא ילדותיות. לדוגמה:
אבא עובד כעת רק חצי יום ומפני זה אמא משתדלת להוציא פחות כסף. אבל פתאום באה עלינו הוצאה חדשה: הדודה מפתח תקוה חזרה פתאום מירושלים. היא כעת שבעת רצון מאד. היא מוכנה אפילו לשכוח את העלבון, שהעלבנו אותה, ולהתארח אצלנו כמה שבועות. למה היא כל כך שבעת רצון? למה שבפתח תקוה כעת יהיה בודאי כמו בתל-אביב. יהיה בה ראש עיריה דמוקרטי. היא רק אינה מבינה את השמאל: מלחמה עולמית? יהדות נחרבת? אחדות האומה? תועלת הכלל? תחיה לאומית? הצלת הציונות? לא! בצמרת המנהיגות הקובעת את גורלנו פועלת רק מגמה אחת: כיבוש השלטון!
אבא שמע זאת ואמר, כי הדודה יכולה לכתוב בעתונים ואפילו להיות עורך, למה שהיא מדברת את ההיפך מן המציאות.
גם יחסי ימין-שמאל מצאו מקום בסיכות. בגיליון 13 (25.5.40) כתב י. אמודאי (יעקב רזניק) על שערורייה חדשה של השמאל: תערוכה של כלי מלחמה, כלי עבודה ומטבעות מימי בר כוכבא שנמצאו בחפירות ביתר. מדוע שערורייה? כי השמאל שוב מנסה לנכס את מורשת תנועת בית"ר, שהעיר העתיקה ביתר נקראת כידוע על שמה. זאת ועוד: הצגת נשק עתיק על-ידי ההנהגה השמאלית של היישוב מוכיחה, כי אין לה יחס לנשק חדיש של טנקים ומטוסים, שהם הנדרשים בשעה זו. אשר לכלי העבודה, אף זו מזימה שמאלנית, הבאה להוכיח שכבר בימי בר כוכבא היו עובדים והייתה בוודאי לשכת עבודה הסתדרותית. ובכל הקשור לגילוי המטבעות – אין ספק שכאן נחשף פרצופה האמיתי של הסוכנות הנשלטת על-ידי השמאל, שכל מעשיה הם 'שנור' אחד גדול.
בסיום הרשימה מביא הכותב את תביעת הצה"ר (הרביזיוניסטים) מהמוסדות הלאומיים, שלהבא תתחייב הסוכנות למצוא גם עתיקות של המחנה הלאומי כגון דגל כחול-לבן, כובע בית"רי, תלבושת חומה וכיוצ"ב.
תל-אביב חוגגת
רוב הרשימות, המאמרים והכתבות היו בניחוח עירוני בולט, אם כי מדי פעם השתרבבה לסיכות רשימה או פיליטון מקיבוץ או ממושב. ככל שגבר גיוס בני היישוב לצבא הבריטי, הוקדש יותר ויותר מקום להווי החיילים, עד שבסופו של דבר הוקדש להם מדור מיוחד – 'חיילינו מתבדחים'. הובאו בו, לרוב, קטעים מעלוני יחידות צבאיות, או בדיחות צבאיות. לעיתים הופיע מדור מיוחד שנשא את השם 'מבדיחות המלחמה'. דוגמה קטנה אחת: 'בשעת אזעקה בלונדון קראה ילדה קטנה אל אחיה שהיה משחק עם הילדים: בוא מהר ונצא מן המלחמה!'
המלחמה, מלחמת העולם השנייה, שנמשכה באירופה עד מאי 1945, נזכרה בעיתון לא לעיתים קרובות מדי. נכללו בו קריקטורות מקוריות ומיובאות על היטלר וצ'רצ'יל וסטלין ורוזוולט, וכמובן שה'טובים' זכו להערכה וה'רעים' חטפו על ימין ועל שמאל. נושא השואה הוזכר רק מעט, ולרוב בצורה מעודנת. כך, בעת שמדי פעם הועלו מן הצד היהודי טענות קשות נגד ראשי המעצמות שאינם עושים דבר להציל את יהדות אירופה הנשמדת, הובאה בשער גיליון 161 (27.5.1943) של סיכות קריקטורה של בס, בה נראים וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, ופרנקלין דלנו רוזוולט, נשיא ארצות הברית, רוכבים על צב. הקריקטורה לוותה בכותרת הבאה: 'העזרה ליהודי אירופה ממשמשת ובאה'.
אל המודעות בעיתון חדרה המלחמה רק באופן שולי. כך, העיתון הארץ, שכמו עיתונים אחרים עסק גם בהפצת ספרים, הציע שורה של ספרי פרוזה ושירה, ובחלקה העליון של המודעה הופיעו השורות האלה: 'בקשי הימים מוצא לו אדם נוחם ועידוד בספר. רכשו לכם ספרים רבי-ערך במחיר מוזל, על אף יוקר כל החמרים וההוצאות'. בין הספרים היו 'יבגני אוניגין' של פושקין (בתרגום אברהם שלונסקי), 'כוכבים בחוץ' של נתן אלתרמן ו'מכתבים מנסיעה מדומה' של לאה גולדברג.
המודעות, ברובן, ייצגו את הצד השמח, התרבותי והבידורי של תל-אביב, שהמלחמה לא גרמה לו להצטמצם או לשנות את אופיו. בתי קפה, מסעדות, הצגות תיאטרון, מופעי בידור, ואפילו מודעה של חנות לממכר עיתונים ברחוב אלנבי, המודיעה כי אצלה ניתן להשיג את 'כל עתוני הארץ וחוץ לארץ וכן עתוני אפנה'. הימים, להזכירכם ימי מלחמה אכזריים ובתל-אביב – לפי סיכות– חגג שפע יחסי.
היו גם מודעות מסחריות רגילות, של חברות כגון 'שמן', 'לודז'יה' (טקסטיל), 'דלפינר' (משי), 'עסיס' (מיצים), חברות סיגריות, סלון יופי, מקלטי רדיו ועוד.
תביעת דיבה ופלגיאט
יוסף בס, שמ-1943 הופיע שמו כעורך העיתון, היה איש רב פעלים. בנוסף לקריקטורה שבועית בהארץהוא הוציא בקביעות את סיכותולא אחת הגיע אל טורי העיתונות – מרצון או שלא מרצון. לקראת חג הפורים תש"א-1941 הופיעה בעיתונות ידיעה על ערב אמנותי-הומוריסטי בשם 'ויהי בימי המן', שאותו יזם וארגן השבועון סיכות.[11] הערב נערך באולם בית העם והשתתפו בו מטובי האמנים של תל-אביב, כגון יהושע ברטונוב ורפאל קלצ'קין מ'הבימה' וזלמן לביוש ואסתר גמליאלית מ'המטאטא'.
לקראת סופה של אותה שנה תבע בס את העיתון בשפה הגרמנית, בלומנטל'סנויסטה נכריטן (החדשות האחרונות של בלומנטל), שנערך והוצא על-ידי זיגפריד בלומנטל בחיפה, על שפגע בו בצורה קשה: בעיתון זה נכתב על בס שאין לו כישרון אמנותי ובנוסף ציוריו מזכירים את ציורי העיתון הנאצי דר שטירמר.
בית משפט השלום בתל-אביב קיים 20 ישיבות ובסופן, ביוני 1942, קבע השופט ה. רוזנצוויג, כי לאור הודאת הנאשמים, האדונים בלומנטל ולוינסון, הוא יקל בדינם. אשר לחוסר הכישרון האמנותי, כביכול, של מר בס, כתב השופט בפסק דינו, שאין להאשים את הכותבים, כי לכל אדם, ובוודאי לעיתון, הזכות לבקר את יצירתו של אמן. לגבי ההשוואה לדר שטירמר, ציין אמנם השופט רוזנצוויג כי יש בה משום עלבון קשה לבס, אולם מצד שני "האבסורד בה בולט כל כך, עד שאיני סבור שקוראי המאמר התייחסו לדבר ברצינות'. עם זאת הדגיש, שעל עיתונים להיזהר משימוש במילים קיצוניות.
השופט הטיל על הנאשמים עונש קל – קנס של 50 מא"י על כל אחד מהם, תשלום עבור הוצאות המשפט ו-3 לא"י לעורך דין.[12]
טענות קשות נגד בס, כצייר, הופנו אליו באותה שנה, 1942, בעקבות הופעת ספר הקריקטורות שלו, 'על ימין ועל שמאל' בהוצאת סיכות. שלושה מאנשי האמנות המובהקים של תל-אביב – מנהל מוזיאון תל-אביב ד"ר קרל שווארץ והציירים נחום גוטמן וישי קולביאנסקי – האשימו אותו מעל דפי העיתון דבר בפלגיאט.[13] השלושה הפנו את תשומת לב הציבור לעובדה, שסידרת הדיוקנאות המופיעה בספרו דומה להפליא לציורי האישים של הצייר והקריקטוריסט אריה נבון, כפי שהופיעו בספרו 'שחור על גבי לבן'. את קובלנתם סיימו במילים: 'זוהי עבירה חמורה מצד צייר צעיר כלפי ותיק במקצוע והציבור'.
בס הגיב במהירות, ובביטול מוחלט. במאמר בסיכות (גיליון 29, 31.7.1942), שנשא את השם 'הפלגיאט המדומה' הוא סתר את טענת הפלגיאט וציין כי מקצת הפרצופים הופיעו פעם אחר פעם בסיכות, מפרי עטו, זה יותר משנתיים ולא ברור מי העתיק ממי... הוא האשים את הכותבים נגדו ב'גישה משטרתית' ובניסיון לכפות על הציבור גישה אמנותית אחידה.
בגיליון הבא של סיכות (30, 6.8.1942) פורסם פיליטון בכותרת 'על מעשה פלגיאט בשירה', שנכתב כביכול על ידי שלושת הקובלים בדבר, אלא ששמותיהם שונו ושובשו במכוון: שווארץ הפך לחושך, גוטמן לשלכטמן וקולביאנסקי לכל-בו-יאנסקי. השלושה הישוו, שוב כביכול, בין שירי ביאליק לדברי דוד המלך בתהילים ומצאו, אבוי, כי מילים כמו בין, אש ודם מופיעות גם פה וגם שם, והרי זה פלגיאט חמור.
להגנתו של בס נזעק גם אדם שחתם בכינוי גת, שפרסם בהמשקיףרשימה בשם 'בפאנאטיקום שלנו'[14] ובה ניסה לברר מה פשר ההתקפה על בס. המסקנה שלו הייתה, שאריה נבון התעורר נגד בס רק לאחרונה, כשהוציא לאור את ספרו "על ימין ועל שמאל". נבון חשש, כנראה, שספרו החדש של בס ידחק את ספרו שלו, 'שחור על גבי לבן' והוא האיץ בכמה ממקורביו לפרסם את ההתקפה על בס.
הסכנה: קיצוץ בנייר
לא אחת חרג סיכות ממתכונתו הקלה והבידורית והפך לעיתון לכל דבר. כך היה בגיליון 43 (183), מ-26.11.1943שהיה מעין 'הוצאה מיוחדת', שהוקדשה לאירוע מיוחד: שלטונות המנדט אישרו את סיפוחן של אדמות המושבה הגרמנית שרונה לשטח השיפוט של תל-אביב.
המושבה הטמפלרית הייתה ריקה זה מכבר מתושביה המקוריים. אלא נכלאו בתחילת המלחמה, הואשמו בתמיכה בגרמניה הנאצית, וגורשו ברובם לאוסטרליה. את הבניינים ושאר מתקני הכפר תפס הצבא הבריטי. אבל לשרונה היו גם שטחים חקלאיים רחבי-ידיים, בהיקף של 1,500 דונם, ואת אלה הסכימו הבריטים להעביר לרשותה של עיריית תל-אביב.
סיכות התייחס לנושא כאל חג גדול ועל כך יכולות להעיד שתי כותרות, שהופיעו לצד מפות של 'לפני' ו'אחרי': 'תל-אביב חובקת את שרונה' ו'תל-אביב מחיל אל חיל!'
גיליון זה היה בן 4 עמודים, בניגוד ל-8 העמודים במתכונת הרגילה של ימי המלחמה, ובהשוואה ל-12 עמודים בתחילת המלחמה. הקיצוץ בנייר לכל העיתונים פגע גם בסיכות ובס התגבר עליו בהוצאת גיליונות כפולים, אלא שהם לא כללו 16 עמודים, כמצופה, אלא רק 12.
בשנים 1942 ו-1943 אף הועמדה הופעת העיתון בסכנה, בשל מחסור בנייר. במשך כשנתיים התנהל משא-ומתן מייגע עם ממשלת המנדט, שתבעה צמצום בהיקף העיתונים בארץ – יומיים, שבועיים ותקופתיים. הוכנה רשימה של עיתונים חיוניים (סוג א'), כאלה 'הנחשבים בעלי ערך אלא שניתן לקצץ במידה רבה בתפוצתם' (סוג ב') והנחותים ביותר ברשימה, 'עיתונים שניתן לבטלם בתנאי מצור' (סוג ג') - כהגדרת הדו"ח הממשלתי. סיכות נמנה עם הסוג השני.
כדי להימנע מקיצוצים שרירותיים נטל עליו הוועד הלאומי, מוסד השלטון הפנימי היהודי הבכיר, את המשימה הלא נעימה, ומינה ועדה שהכינה דו"ח קיצוצים משל עצמה, במטרה לשכנע את הבריטים לקבלו. בדו"ח זה הוכנס סיכות, שוב לקטגוריה ב', והוצע לקצץ את הקצבת הנייר לו ב-50%. מן העיתון ניתן ללמוד שהקיצוץ היה רק ב-33% - מ-12 ל-8 עמודים.
על הוועדה היהודית הופעלו לחצים רבים, כמעט מכל עבר, כדי שלא תציע קיצוצים גדולים מדי. גם סיכות היה בפונים, וכך נכתב מטעמו: 'עתוננו הוא היחיד בעולם כולו מסוג זה, עיתון סטירי-הומוריסטי המגיב כמיטב יכולתו על כל מאורע פוליטי, פנימי או חיצוני, בצורה הנאותה לעתון סטירי. עתוננו נפוץ במחנות הצבא בארץ ובחוץ לארץ ובספריות הנוטרים העבריים'.[15]
מעניינת ההתייחסות ל'כוחות הביטחון' דאז – חיילים בצבא הבריטי ונוטרים מגויסים. ואכן ידוע, כי כמה מאות עותקים של סיכותנרכשו על ידי 'הוועד למען החייל' והיוו מרכיב חשוב בתקציב העיתון. עם סיום מלחמת העולם השנייה הפסיק 'הוועד למען החייל' לרכוש את הגיליונות והדבר קירב את קיצו של השבועון.[16]
השנתיים האחרונות
סיכות הופיע כמעט שש שנים, ליתר דיוק חמש שנים ועשרה חודשים – מ-29 בפברואר 1940 עד 27 בדצמבר 1945.
בשנתיים האחרונות, 1944 ו-1945, חלו שינויים בגיליונות, אך הם לא היו מרחיקי לכת. הופיע יותר חומר הומוריסטי מתורגם מרוסית (זושצ'נ'קו), ומאנגלית (דורותי פארקר ומתוך שבועון ההומור הבריטי פאנץ'). דב שטוק (סדן) המשיך להביא סיפורי עם יהודיים וגם הילד אלחנן המשיך מדי פעם לכתוב לחברו חנן.
על חלק מהגיליונות נכתב בראש עמוד השער: 'קראת את סיכות – שלחהו לחייל עברי'. לאחר כמה שבועות באה תוספת: 'ומותר גם לחיילת'.
הופיעו שמות כותבים חדשים, כגון עמינדב פלטניק, דניאל בן שבתאי, אריה כנרתי (לימים עיתונאי ידוע) ורפאל מנשה (איש לח"י שנפל במלחמת העצמאות בירושלים).
מפעם לפעם היו כתבות עיתונאיות, שסיקרו אירועים שונים, כדוגמת ועידת הקיבוץ המאוחד (פברואר 1945). בגיליונות אותה שנה הופיע מדור בשם 'השבוע בקיצור' מאת א. כ-י (ככל הנראה אריה כנרתי) שסקר את אירועי השבוע החולף בארץ ובעולם.
על מלחמת העולם, קרבותיה וסיומה במאי 1945 – נכתב מעט. את החסר השלימו קריקטורות, של בס ושל מיטב ציירי העולם. בס תרם לכל חוברת מספר קריקטורות. 'גיליון הנצחון' ראה אור ב-17 במאי 1945 והיה כפול. לא היו בו סממני ניצחון בולטים.
על השואה – בעת המלחמה ומיד לאחריה מצוי רק חומר מועט.
בשלהי 1945 חל קרע במערכת. יעקב רזניק פרסם בעיתון משמר מכתב גלוי 'לקוראי סיכות, לידידיו ולכל המעוניינים'[17] ובו הודיע כי 'נפסקה השתתפותי [בעיתון] כעורך במשך חמש שנים, ומשום שהאחראי לסיכות, בס, עשה כל מאמץ לשלול ממנו את זכויותיו – כעורך וכשותף. רזניק ציין כי הגיש תלונה לאגודת העיתונאים והוא ביקש להביא את דברו בפני העיתונאים 'שיוצע להם לעבוד בעתון זה'.
מידיעה שפורסמה בדבר זמן קצר לאחר מכן ניתן ללמוד כי בשל סכסוך פנימי עזב יעקב רזניק את העיתון והשותפות המשולשת הפכה לזוגית – יוסף בס והלל אביחנן. רזניק תבע פיצוי כספי ומשפט החברים של אגודת העיתונאים בתל-אביב דן בנושא.[18]
הגיליון האחרון של סיכות הופיע ב-27 בדצמבר 1945, ולא נכתב בו דבר על סגירה אפשרית. עם זאת, ניתן היה לחוש שמדובר בגיליון סיכום. זה היה גיליון כפול בן 12 עמודים וכתובת גדולה הכריזה: 'גליון מוגדל לסוף השנה השישית'. בעמודים המרכזיים היו שש קריקטורות של בס, כל אחת מגיליון שפתח שנה חדשה. שאר הנושאים היו רגילים.
אין ספק שסיכות היה מה שניתן לכנות 'עיתון של איש אחד', ואיש זה היה יוסף בס, שנעזר בחבריו למערכת, כמה מהם שותפיו ואחרים משתתפים קבועים או אקראיים. עם השנים נתקבעה הדעה שסיכותובס – חד הם, והוא לא טרח להפריכה. מן המאמר שכתבה עליו נילי קופלוביץ' בקשר ב-1991, בהשתתפותו הפעילה, הדבר עולה בבירור.[19]
מה יש בסיכותומה אין בו? יש בו הרבה הומור תקופתי, דגש על החיים בתל-אביב על אורותיהם וצלליהם, מעט מאוד על שאר חלקיה של ארץ-ישראל, תיאור בעקיפין של אירועי המלחמה, ביקורת 'רכה' למדי על המוסדות הלאומיים וכן תיאור תלאות האזרחים בשל תנאי הצנע, המחסור, והמאבק נגד השוק השחור.
קשה למצוא בו התייחסות לנושאים 'כבדים' יותר, כגון השואה, ולהבדיל – היחס לערביי ארץ-ישראל. אלה היו שנים שקטות ביחסי שני העמים ומערכת סיכות לא מצאה לנכון לעסוק בנושאים 'לא אקטואליים'. היחס לשלטון הבריטי מאופק, קרוב לוודאי שבשל השוט המונף של הצנזורה.
ועם כל מה שאין בסיכות עדיין יש בו ביטוי, בהחלט לא שלם, של פנים אחרות של חיי היישוב היהודי בארץ ישראל בשנות מלחמת העולם השנייה ומיד לאחריה. פנים שלא הוצגו תמיד בעיתונות הממוסדת.
עצם העובדה שבמשך תקופה קשה וארוכה זו הופיע כסדרו עיתון הומור וסטירה מדברת בשבחם של העושים במלאכה, וראש וראשון להם – יוסף בס.
[1] על תולדותיהם של עיתוני ההומור בארץ ראו בין השאר: מ' נאור, 'צחוק, צחוק – ברצינות', בתוך: רבותי, העיתונות – פרקים בקורות התקשורת הכתובה בארץ, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל-אביב 2004, עמ' 304-293; א' פרסיקו, 'זו ארצנו', גלובס, 29.8.2002.
[2] שם עט של אליעזר כרמי, מי שנודע לימים כמתרגם מחונן, במיוחד של סיפורי דיימון ראניון.
[3] בשיחה עם מחבר המאמר, 19.7.2016.
[4] רשימת כל ספינות המעפילים בשנים 1948-1934, ראה: מ' נאור, בים, ביבשה וגם באוויר – מבט חדש על ההעפלה, ספריית יהודה דקל, תל-אביב 2015, עמ' 222-218.
[5] מ' נאור (עורך), ימי חומה ומגדל – 1939-1936, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1987, עמ' 224-219.
[6]ד' בן-גוריון, 'ספר המעל', דבר, 18 ו-19 במאי 1939.
[7] היה זה תוארו של האיש במערכת שהיה אחראי כלפי שלטון המנדט על מילוי כל חובות העיתון, לרבות בנושאי צנזורה. לפי פקודת העיתונות המנדטורית הוא חייב היה להיות בעל תואר אקדמי ובס הרי היה אדריכל מדופלם.
[8] על סיכות, ראו: נ' קופלוביץ', סִכּוֹת – סיפורו של עיתון הומור וסאטירה ארץ-ישראלי בשנות ה-40, קשר 9,1991, עמ' 111-107.להלן: קופלוביץ'.
[9] פרטים על יעקב רזניק, ראו: 'יעקב רזניק למנוחות', דבר, 3.7.1947; הערך יעקב רזניק בויקיפדיה.
[10] קופלוביץ', עמ' 107.
[11] ראו, למשל, 'ויהי בימי המן', המשקיף, 10.3.1941.
[12] 'פסק הדין המשפט בס-בלומנטל', דבר, 21.6.1942
[15] מכתב של הנהלת סיכות לאברהם אלמליח, יו"ר הוועדה, חבר הנהלת הוועד הלאומי, מ-5.12.1943 . הארכיון הציוני המרכזי, תיק J1/6366. על כל הפרשה, ראו: ר' אלקלעי, 'ועדה ממשלתית-מנדטורית לחלוקת נייר לעתונים', על עתונים ועתונאות – ארבעים שנה לאגודת העיתונאים בירושלים (עורך יצחק טישלר), ירושלים 1976, עמ' 302-291. וכן, י' לימור וע' נבו, 'המלחמה בתוך המלחמה: המאבק על הנייר להדפסת עיתונים במלחמת העולם השנייה' (בהדפסה).
[16] קופלוביץ', עמ' 107.
[17] משמר, 31.12.1944.
[18] 'חבילת סיכות נתפרדה', דבר, 19.11.1945.
[19] וראו הערה 8 לעיל.
