באמצע שנות השישים עשיתי את צעדי הראשונים ברדיו. יצחק (צחי) שמעוני, מאושיות קול ישראל של הימים ההם יזם את שידור התוכנית "אחד נגד הכל": מאזין אחד מתמודד נגד כל המדינה. נכון שהמדינה אז הייתה קטנה למדי, בקושי שני מיליון ורבע בני אדם, אבל גם להתמודד ולנצח אותם זה לא היה דבר של מה בכך. השיטה פעלה כך: המתמודד ישב באולפן יחד עם המנחה, צחי שמעוני, ומדי שבוע היה עליו להתמודד עם תושבי יישוב מסוים בדרך של הצגת שאלות-ידע. אם גבר עליהם קיבל אגורה לכל גולגולת. ביישובים קטנים ובינוניים מדובר היה בסכומים זניחים – לירה עד עשר לירות. ואולם בשלושת הסיבובים האחרונים (מתוך שישה) ההתמודדות הייתה עם עיר בינונית (כ-50 אלף תושבים, ופרס של 500 ל"י), אחת משתי הערים חיפה או ירושלים (כ"א בסדר גודל של 150,000 עד 200,000 תושבים, ופרס בהתאם של 1,500 עד 2,000 ל"י), והדובדבן שעל הקצפת – העיר תל-אביב (כ-400,000 תושבים, ופרס של 4,000 ל"י). בסך-הכל אפשר היה לצבור בששת הסיבובים יותר מ-6,000 ל"י, ובסכום הזה ניתן אז לרכוש מכונית חדשה. כיוון שהמכונית הישנה שלי הגיעה לסוף דרכה, חשבתי שהשתתפות ב"אחד נגד הכל" תוכל לסייע לי, מה גם שמאז ומתמיד נחשבתי לידען בלא-מעט תחומים וזכיתי בחידונים ובתחרויות-ידע.
הגשתי את מועמדותי – והתקבלתי. המתמודד שהיה לפני, חייל בשירות סדיר שעם השנים היה לפרופסור חשוב לחינוך, זכה בכל הקופה. אני הייתי השני – והאחרון – ונכשלתי. הלשונות הרעות טענו שהמממנים כעסו על שכבר בתוכנית הראשונה קיבל המתמודד את הפרס הראשון ועשו הכל כדי שהמתמודד השני – אני – לא אצליח. הלכתי הביתה עם פרס ניחומים של 150 ל"י ותקליט אריך נגן. התסכול שלי לא נמשך זמן רב. דווקא ההפסד פתח בפני את דלתות הרדיו. קשרתי קשרים אמיצים עם שתיים מהדמויות המשפיעות בעת ההיא – יצחק שמעוני ודרורה בן אב"י, מנהלת הגל הקל.
לאחר זמן קצר הוזמנתי להשתתף בגרסה המקורית של "זה הסוד שלי", שנולדה כידוע ברדיו, ורק לאחר שנים הגיעה לטלוויזיה. הפגנתי שם ידע לא מבוטל וזכיתי להשתתף בתוכנית במשך כחצי שנה. משם עברתי לתוכנית חדשה בשם "ישר לבול" שהמתכונת שלה יובאה מאמריקה על-ידי בחור צעיר ומבטיח, שאז טרם התפרסם בפזמוניו – אהוד מנור, ושנינו חיברנו שאלות בנושאי דואר, בולאות, כתיבת מכתבים דמיוניים וכיוצא באלה. מלחמת ששת הימים קטעה את הצלחת התוכנית, אך היא גם סללה בפני את הדרך לשלב גבוה יותר בהתנסותי הרדיופונית.
במחצית הראשונה של שנות השישים שודרה בגל הקל, בהצלחה אדירה, התוכנית "מחפשים את המטמון" בעריכת נקדימון רוגל ויצחק שמעוני, שגם הגיש. אחרי מלחמת ששת הימים, כשכל הארץ נפתחה בפני הישראלים, עלה רעיון לחדש את התוכנית, ולהטמין את המטמונים בשטחים החדשים, או המוחזקים, או המשוחררים. יצחק שמעוני עבר לטלוויזיה, נקדימון רוגל היה בשליחות בחו"ל, והנהלת הרדיו חיפשה עורכים ומגישים חדשים. בחירתה של דרורה בן אב"י נפלה על שניים – איש הרדיו הצעיר והדינמי זאב ענר, שיכול היה לספק את הפן הרדיופוני ואנוכי – שעלי הוטלו נושאי התוכן.. אמנם לא נחשבתי עדיין למומחה בידיעת ארץ-ישראל, אולם דרורה חשה שיש לי את הפוטנציאל המתאים. העובדה שזאב ענר ואני היינו ידידים בלב ובנפש, ואף עבדנו יחד בעיתונות הצבאית, הבטיחה לדעתה טובות, ונדמה לי שהיא לא טעתה.

 
עם זאב ענר (מימין) בעת שידור-חי של "מחפשים את המטמון". אני עם שפם...

ערכנו שנינו את "מחפשים את המטמון" ארבע שנים ורבע – בסך הכל 54 תוכניות. זו הייתה הצלחה גדולה ובתחילת שנות ה-70 כבר נחשבתי לאיש-רדיו בעל ותק וניסיון. הדבר הועיל לי בהמשך.